בהלכות אלה נידונות באופן מפורט טומאת הזב הזבה הנידה והיולדת, עם ריבוי ההלכות הנוגעות בהן. מקורן של הלכות אלה במסכת נידה שבמשנה ובתלמודים ובמסכת זבים, וכן בהלכות רבות הפזורות ברחבי הש"ס.
ארבעת הטמאים הללו נבדלים זה מזה בגורמי הטומאה שלהם (הנידה והזבה נטמאות בראיית דם, היולדת בלידה, והזב בראיית זוב), וכן בדרכי ההיטמאות וההיטהרות שלהם. עם זאת, מאפיין משותף לכולם הוא שגורמי הטומאה שלהם הם הפרשות היוצאות מגופם. גם דרגת הטומאה של כולם זהה: הם אבות הטומאה ומטמאים במגע ובמשא, עושים טומאת משכב ומושב ונוזלי הגוף היוצאים מהם אף הם מטמאים כאב הטומאה.
טומאת משכב ומושב, שהיא התוצאה המיוחדת לטומאות הללו, עניינה הוא שהחפצים המיוחדים לישיבה, שכיבה או רכיבה שגופו של האדם הטמא נסמך עליהם — נטמאים מחמתו, ומטמאים אף הם אדם וכלים כאב הטומאה. החפצים הללו מכונים מדרס הזב ומטמאים במגע ובמשא ובנוסף על כך מטמאים את האדם הטהור הנסמך עליהם, אפילו כשאינו נוגע בהם או מזיז אותם.
מלבד טומאת משכב ומושב, הטמאים הללו מטמאים באופנים נוספים שאינם נוהגים בשאר טומאות. שכן בניגוד לשאר הטומאות שאינן מטמאות בהיסט אלא במקרה שהאדם הטהור מזיז אותן, בטומאה זו הטמאים מטמאים גם בכיוון ההפוך, שכאשר הם מזיזים אדם או חפץ טהור ממקומו הוא נעשה טמא. טומאה נוספת הקיימת מדברי חכמים בטמאים אלו היא טומאת מדף, שמשמעה היא שכל דבר הנישא למעלה מן הטמא נעשה טמא ואפילו כשיש חוצצים רבים ביניהם.
חטיבה נוספת של הלכות הנמצאת כאן עוסקת בטומאה שגזרו חכמים על עם הארץ שיהא טמא ובגדיו טמאים מדרס. הטעם לגזרה זו הוא מפני החשש של טומאת נידות וזבות המצויה בבתיהם, וזאת מאחר שעמי הארץ אינם בקיאים בפרטי דיני הטומאות והטהרות. משום כך נחשב עם הארץ בחזקת טומאה עד שיקבל עליו דברי חברות — שיתחייב בפני שלושה להקפיד בענייני טומאה וטהרה ובכך יחשיבוהו כחבר הנאמן לענייני טהרה. אמנם קבעו חכמים שטומאת עם הארץ לא תחול בשלושת הרגלים שבהם קיימת המצווה לעלות לירושלים ולחגוג בטהרה בבית המקדש, ובזמן זה כל ישראל נחשבים כחברים המקפידים על טהרתם.