בהלכות כלים יש פרטים מרובים מאוד, שמרוכזים ברובם הגדול בשלושים הפרקים של מסכת כלים במשנה ובתוספתא, ואשר דנים בהגדרתם של הכלים השונים לעניין קבלת טומאה.
הלכות אלה אינן מבארות בפרטות את אופני טומאת הכלים ודרגותיהן ואף לא את דרך טהרתם במקווה, אלא עוסקות בהגדרת הכלים עצמם. מבוארים כאן הדברים שאפשר לקרוא להם 'כלים', לאמור: דברים שעובדו או שנעשתה להם צורה או שנבנו על ידי מעשי בני אדם, ובכך יצאו מגדר חומרי גלם והם כלים שימושיים, ועשויים לקבל טומאה. הדיון נחלק לשניים: מצד אחד – באיזו רמה של עיבוד או פיתוח נחשב הכלי כראוי לקבל טומאה, ומן הצד השני – באיזו מידה צריך כלי להיות שבור, בכדי שיפסיק להיחשב ככלי וייטהר מטומאתו.
הכלים המקבלים טומאה מתחלקים לסוגים שונים ולפי קני־מידה שונים. חלוקה אחת בסוגים השונים של כלים היא לפי החומר שממנו הם עשויים: חכמים למדו ממקורות שונים שיש חומרים שאינם מקבלים טומאה בשום אופן, וביניהם כלי אבנים, כלי אדמה, וכן הכלים והבגדים שנוצרו מצמחים ובעלי חיים הנמצאים בים. כלי מתכת וחרס, כלי עץ, אריגים, עורות ושקים יכולים לקבל טומאה מן התורה, ובכלי זכוכית יש טומאה מדברי חכמים הואיל והזכוכית דומה לחומרים המקבלים טומאה מן התורה. חלוקה נוספת היא בצורת הכלים העשויים מחומרים המקבלים טומאה: כלי חרס וכלי זכוכית נטמאים רק בהיותם כלי קיבול. באופן עקרוני זהו דינם של כלי עץ עור ועצם, אלא שיש מהם שנטמאים גם כשאין להם בית קיבול, וכלי מתכות ובגדים נטמאים בכל צורה שהיא.
כלים שאין להם 'צורת כלי', דהיינו שאין להם צורה שממנה ניכר שעובדו לצורך מלאכה מסוימת, אינם מקבלים טומאה. גם כלי בעל צורה אינו מקבל טומאה עד שתיגמר מלאכתו, ובעניין זה סוגי הכלים נבדלים זה מזה ברמת העיבוד הנדרשת כדי להגדירם כגמורים. דין קבלת הטומאה בכלים תלוי גם בייעודם של הכלים, ובדרך כלל ניתן לומר כי רק אלה ששימושם העיקרי הוא לצורך האדם מקבלים טומאה, ואילו כלים, או חלקי כלים, שמשמשים לבניין או עבור בהמות, אינם מקבלים טומאה. כשם שכלי מקבל טומאה רק בגמר מלאכתו, כך הוא נטהר כאשר הוא נשבר ושוב אינו ראוי לשמש למלאכתו הרגילה. הגדרת הכלי כגמור, שיעור השבירה וייעוד מלאכת הכלי נקבעים על פי מנהג בני אדם והשימוש הרגיל בכלי.
לסוגים שונים של כלים יש דינים מיוחדים. כלי עץ, עור ועצם אינם נטמאים אלא כשהם יכולים להיטלטל כשהם מלאים, אך כאשר כלים אלו עשויים כדי לעמוד במקום אחד ואי אפשר לטלטלם כשהם מלאים מחמת גודלם אינם מקבלים טומאה. בכלי מתכת יש דין מיוחד של גזרת 'טומאה ישנה' – שגם לאחר שנשברו ונטהרו מן הטומאה כדין שבר כלי, אם תוקנו חוזרת להם טומאתם הראשונה. כל הכלים חוץ מכלי חרס נטמאים כשנוגעת בהם הטומאה הן מתוכם והן מצדם החיצוני, אך כלי חרס אינם נטמאים בנגיעת הטומאה מבחוץ אלא רק כשהיא נכנסת לתוך אוויר הכלי. סוג מיוחד של כלי חרס הם התנור והכיריים המקבלים טומאה אף על פי שהם מחוברים לקרקע ודומים לבניין, ואינם נטהרים מהטומאה אלא על ידי נתיצה.
בהלכות אלו נידון גם מעמדם של חלקי הכלים – מה מוגדר כחלק העיקרי והחשוב של הכלי, ומה הם החלקים הנספחים או הטפלים אליו. בנושא זה יש שני דיונים נפרדים. האחד דן בידות הכלים, דהיינו בשאלה אלו מן החלקים הנספחים לכלי נחשבים כחלק ממנו, וממילא נטמאים יחד עמו ומטמאים את הכלי כאשר הטומאה נוגעת בהם. השני דן בשאלה מה מוגדר כ'תוך' הכלי ומה מוגדר כ'אחוריו', וזאת מפני שמשקים המטמאים מדברי חכמים שנגעו באחורי הכלי אינם מטמאים את כולו אלא את אחוריו בלבד.
נושא הקובע מקום לעצמו, הוא הכלים הנטמאים בטומאת מדרס. טומאת מדרס נבדלת משאר הטומאות בכך שהיא מטמאת כאשר האדם הטמא נסמך על הכלים, וזאת אפילו אם אינו נוגע בהם. גם הגדרת הכלים הנטמאים במדרס שונה משאר הטומאות: כל הכלים המשמשים למשכב, מושב או מרכב, מקבלים טומאת מדרס (חוץ מחרס), ובכלל זה גם כלי עץ וזכוכית כגון מחצלות ומיטות, וזאת אף על פי שאין להם בית קיבול. בהלכות אלו מפורטים הכלים הנחשבים כעשויים למדרס, שיעורי הכלים הללו ואופן טהרתם.