הלכות סוטה כתובות בתורה בפרטות (במדבר ה,יא-לא), ומפורשות בתלמוד במסכת סוטה.
דין הסוטה הוא המצווה היחידה בתורה שמימושה תלוי בנס. ייתכן שמטעם זה דקדקו חכמים בפרטי דיני הסוטה, על מנת לצמצם את מספר המקרים שבהם יש להביא את הסוטה למקדש ולהשקותה ‘מי סוטה’. סיבה נוספת להגדרה מדוקדקת ומצמצמת זו, היא שלצורך קיום דין הסוטה יש למחוק בפועל פסוקים מן התורה (ובכללם שם ה’) – מעשה שאסור באופן חמור בדרך כלל, והותר לצורך מצווה זו לבדה.
הלכות סוטה מתחילות בדיני קינוי וסתירה – שהם ההתראה לאישה שלא תתייחד עם אדם מסוים, ודרך הייחוד העשויה לאסור אישה על בעלה. אחר כך עוסקים בשאלה מי הן הנשים שאינן שותות מי סוטה, אם משום שאינן ראויות מן הדין או משום שאינן מסכימות לכך, וכן באיסור נישואי האישה עם האיש שעליו היא נחשדה. לאחר מכן מובאים פרטי הדינים של השקאת הסוטה: כיצד נעשה הטקס בבית המקדש, ומה התוצאות של בדיקה זו. כהמשך לדינים אלה מובאים דיני מגילת הסוטה עצמה, דרכי כתיבתה ומחיקתה ופסוליה, ופרטים נוספים הנוגעים לסדר השקאת הסוטה. בסוף היחידה מתייחס הרמב”ם להנהגה הראויה בין איש לאשתו, ובכך נשלמות הלכות סוטה, ונחתם ספר נשים כולו.