(תהילים קט״ז:א׳-ג׳) אהבתי כי ישמע ד' את קולי תחנוני כי הטה אזנו לי ובימי אקרא אפפוני כו' ובשם ד' אקרא אנה ד' מלטה נפשי. לבאר המשך הפסוקים עפמ"ש בר"ח בן דוסא שיצאה בת קול ואמרה כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין. פי' שהי' מסתפק במיעוט בכל אשר מצאה ידו וכל העולם ניזון בשבילו והי' משפיע לכל הדור כל השפעות טובות. וז"ש בגמ' איזהו יסורין של אהבה שאין בהם ביטול תורה ותפלה. פי' שהוא בזה הבחינה כי פועל בתפלתו להשפיע לאחרים זה סימן ניכר שהקב"ה אינו מואס בתפלתו כי עושה פרי למעלה להיות פועל ישועות. ועכ"ז הוא בעצמו מעונה ומדוכה ביסורי עוני ושאר ענינים. ובזה מוכרח שהם יסורים של אהבה שאין בהם ביטול תורה. כפי מ"ש בפי' הגמ' הרואה שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. דלכאורה קשה איך שייך לומר כי פשפש ולא מצא אם בידו ביטול תורה הלא נראה לו בעין החסרון ביטול תורה. אך האמת בזה כי מצינו ביטול בדבר שנראה לעין ומכ"מ הוא כלא חשוב. כמ"ש בחמץ מדאורייתא בביטול בעלמא סגי והחמץ מונח לפנינו והוא כמו אין. וזה ג"כ יכול להיות ביטול תורה אף שלמד והוא כאין חשוב. וז"ש ובוטל מדברי תורה כי אם איננו שמור מהחטא הלימוד הוא בטל מעיקרא. וזה הפי' כנ"ל. וסימן ניכר הוא אם הקב"ה שומע תפלתו על זולתו ע"כ היסורים שלו אינם בבחי' ביטול תורה כנ"ל וא"כ ע"כ הם יסורים של אהבה. ובזה יש להמשיך הפסוקים הנ"ל אהבתי כי ישמע ד' בקול תחנוני שאני מתפלל על אחרים כי הטה אזנו לי כו' אפפוני חבלי וכו' אנה ד' מלטה נפשי. לזאת איננו דואג כלל על היסורים כי ניכר לעין שאין בהם ביטול תורה ותפלה כאשר המה פועלים ישועות עבור כנ"י וא"כ ע"כ הם יסורים של אהבה כמו גבי ר"ח בן דוסא כל העולם ניזון וכו' וחנינא בני די לו וכו'. וז"ש דוד המלך ע"ה חנני ד' כי אליך אקרא כל היום שמח נפש עבדך כי אליך ד' נפשי אשא לשון הרמה. שהאדם צריך להרים א"ע כדי שיבא לידי שמחה ולא ידאג כלל כדי שלא יבא לידי עצבות ומ"ש ר"ל. ומבואר בס' שערי הקדושה לר"ח וויטל שהענין זוהמת הנחש שהטיל הס"מ בחוה היא מדת העצבות ר"ל לכן האדם צריך לשמור מזה מאד. וכמ"ש בסידור האר"י ז"ל והסר ממנו יגון ואנחה רמוז על ס"מ ולילית ע"ש. כי הם המביאים את האדם להעצבות ורודפים אחריו לבקש את נפשו. כמ"ש באברהם אבינו ע"ה כשהלך אל העקידה ופגע בו ס"ם ושאל אותו להיכן הולך והי' מסיתו בדברים ואח"כ הלך אל שרה לבשר אותה ולקחת את נפשה כידוע וכל זה משנאתו לרדוף אחריו בעצות ותחבולות מרמה כזו. וז"פ נבהלה נפשנו מרוב עצבונינו. כי הנפש מתבהל מזה. והעיקר הוא השמחה. וז"פ שמח נפש עבדך כי אליך ד' נפשי אשא להרים הנפש בשמחה כנ"ל:
שובי נפשי למנוחיכי וכו' כי חלצת נפשי ממות את עיני מן דמעה את רגלי מדחי אתהלך לפני ה' בארצות החיים וכו' יש לפרש פסוקים הללו עפ"י המבואר בקהלת כי גם לא ידע האדם את עתו. כדגים שנאחזים במצודה רעה. וכצפרים האחוזות בפח בהם יוקשים בני האדם לעת רעה כשתפול עליהם פתאום. דהנה הציפור בעת שאוכל על הפח הוא מלא שמחה ומרקד על הפח לכאן ולכאן שמצא פרנסה ואינו מרגיש בעצמו שכבר נלכדו רגליו על הפח. ואינו יודע שאכילה הזאת הוא קירוב מיתתו שע"י זה נלכד במהרה. אך לאחר שכבר אכל כל שבעו ורוצה הציפור לעוף על השמים כדרכו אינו יכול שכבר נלכדו רגליו. אזי רואה ומבין שע"י אכילה הזאת נלכד כמו כן האדם בעולם הזה אוכל ושותה ומתענג נפשו לפעמים באיסורין וכה"ג ואפי' בהיתר אם כוונתו לשמים אזי טוב לו אך אם רק להנאתו עתיד ליתן דין וחשבון כמבואר בספרים הקדושים. וז"ל הסמ"ק בהקדמתו לספר המצות כשברא הקב"ה את העולם נבראו המלאכים וכו' ואח"כ נבראו הבהמות וכו' והמלאכים יש להם דעת לעבוד את בוראם ואין להם יצה"ר. והבהמות יש להם יצה"ר אבל אין להם דעת לעבוד את בוראם. והמלאכים אם יעבדוהו אינם ראוים לקבל שכר. והבהמות אם לא יעבדוהו אין להם עונש. לכך ברא האדם אחר המלאכים והבהמות וחבר בגופו דעת המלאך וגוף כבהמה כיצד כי בשר האדם כבשר הבהמה לאכול ולשתות וכו' ונתן בו מצד העליונים הנשמה שמאירה לאדם לדעת נתיבות של עבודות הבורא. ולפי שהמלאך והבהמה אין תולדתם שוה. ע"כ יתעוררו מלחמות גדולות בגוף האדם כל ימי חייו. כי בשר הבהמה שבגופו מתאוה לתענוגי העולם והבליו לאכול ולשתות ולישן בהנאת גופו בלבד. ובזה כל מחשבותיו. והמלאך שבתוך גופו נלחם כנגדו ומראה לו שלא נברא האדם לאכול ולשתות בלבד כי קודם שנברא האדם נבראו הבהמות שמנהגם בדברים אלו בלבד ולזה כשאדם הולך לאכול ולשתות תהא כוונתו שיהא גופו חזק ובריא ללמוד תורה ולהתפלל ולעשות מעשים טובים. ולא יודע גמר הנצחון עד יום המיתה וכו' אבל לאחר מיתה שמראין לו כל מעשיו נכתבים בספר ואם כל מעשה ועניני הבהמה עשה לשם עבודת הבורא הרי עבודתו מקובלת לפני הבורא יותר מעבודת המלאך שאין לו יצה"ר ואם ח"ו לא נהג כן הרי הוא נחשב כבהמה וגרוע ממנה כי הבהמה אין לה נר ד' ואין ראוי לקבל עונש אבל אדם יש בו נר ד' ע"כ נידון בגיהנם ע"ש באריכות. והעיקר הוא שיזכה לחזור לאחר מיתה למקום שנחצב שורש נשמתו כמו שאנו אומרים בכל בוקר התפלה שנדפס בשם האר"י בס' שערי ציון המתחיל אל אלהי הרוחות וכו' ואהי' כלי מוכן לקבל נפרוחו"נ שנפחת בי. כדי שאחזור לעתיד למקור שחצבת נפשי ורוחי ונשמתי משם וכו'. ולזה אמר שובי נפשי למנוחיכי כי חלצת נפשי ממות היינו עץ הדעת טוב ורע כמו הצפור ע"י אכילה שלו נלכד למיתה לעולם כמו כן האדם אם אוכל ושותה רק להנאתו הוא נלכד ברשת היצה"ר ומיד עושה עמו כחפצו וכרצונו וז"פ כי ביום אכלך ממנו מות תמות באמת אתה מת אך שאין אתה יודע שאתה כבר נלכד ברשת של היצה"ר אך לאחר מיתה או בחיים כשאדם רוצה לדבק בשעת התפילה ולעוף בעולמות העליונים כידוע לצדיקים אזי אינו יכול שרגליו נדחים ברשת ולזה למחר כשאכלו מעץ הדעת נאמר וידעו כי ערומים הם ולא יכלו לדבק עצמם בעולמות עליונים כבראשונה וזה כי חלצת נפשי ממות את עיני מן דמעה. היינו שמירות עינים והסתכלות בנשים דמעה הוא לשון המטמא והמדמע היינו מערב. שמערב מחשבתו בהרהורים רעים וכמאמר חכז"ל מכאן שלא יהרהר אדם ביום וכו' וזה ואת רגלי מדחי בסוד וקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ. כמבואר בספרים הקדושים הפי' בזה ולזה קאמר אתהלך לפני ד' אם לא יהי' רגלים נתפסים ברשת היצה"ר. אזי אתהלך לפני ד' אל שורש נשמתו ולדבקו בו ולא יהיו העונות מבדילים אז האמנתי כי אדבר אני עניתי מאוד. אזי כשאדם הוא במדרגה הזאת. יש להאמין שכל מה שמתפלל הוא עולה בדרך הנכון לפני הש"י ב"ה ונשמע קולו כן נזכה כלנו אמן:
נדרי לד' אשלם וכו'. הבעש"ט זלה"ה אמר הפי' על פסוק ימלא ה' כל משאלותיך. היינו שהשם הוי' ב"ה יהי' מלא וכסאו שלם. ובזה יש לפרש ג"כ פסוק זה. נדרי היינו התשוקה שלי לד' אשלם שבגלות אין השם שלם וכסא שלם שיש פירוד בין י"ה לו"ה ולזה קאמר לד' אשלם שיהי' השם שלם וכסא שלם:
בחצרות בית ד' בתוככי ירושלים הללוי'. עפ"י הזוהר על פסוק גדול ד' ומהולל מאוד בעיר אלהינו הר קדשו אימתי גדול ד' ומהולל כשהוא בעיר אלהינו. מלכא בלא מטרנותא לאו מלכא ולזה אמר בחצרות בית ד' וכו' בתוככי ירושלים אז היחוד זעיר ונוקבא בשלימות:
הללו את ד' כל גוים כו' כי גבר עלינו חסדו ואמת ד' לעולם הללוי"ה. יש להבין הלשון כי גבר עלינו חסדו מהו גבר. אכן הנה כתיב והי' עקב תשמעון ושמר ד' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. לכאורה אם יהיו צדיקים מעצמם והם ראוים לחסד מה להם בחסד האבות. אך הנה יש בחי' חסד עליון על כל החסדים כמו החסד שנעשה עם א"א ע"ה שהוא הי' בבחי' החסד בשרשו והחסד הנעשה עמו הוא גבר יותר כ"כ שהוא נצחי לעולם וזהו הבטחת חסד של האבות להיות לעולם החסד. וזהו כי גבר עלינו חסדו ובהתגברות החסדים כנ"ל הנה הם נצחיים ואמת ד' לעולם שנעשה חסד של אמת קיום לעולם כנ"ל:
ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי. מהתימא שדוד יבקש שיראה נקמות בשונאיו די שמן המצר יוושע ולא שיראה עוד בשונאיו. ועוד שלא פירש מה שיראה בשונאיו. אך להבין פי' זה נקדים הקדמה ידועה בענין יצה"ר אשר יש כמה דרכים לפניו הא' בדבר הידוע שהוא עבירה ומסיתו לעבור. דבר זה הוא מעלה וחסרון. המעלה שהאדם יודע שהיא עבירה ומסתמא לא יהי' עובר במזיד. אך החסרון הוא אם האדם עובר גדול עונו מנשוא לפי שידע שהיא עבירה ונכשל במזיד. ויש דרך אחר לפניו שמסמא את עיניו ומבלבל את האדם שיש מצוה בדבר זה כמו שמצינו בזה מבריאת עולם עד עכשיו. ובאחי יוסף שמכרו את יוסף וחשבו דבר זה למצוה גדולה לקיים ובערת כו' כמ"ש בספרים שדנו אותו למיתה. רק אח"כ כשבאו למצרים וראו העלילות שהם מרגלים ראו והבינו שחטאו (וכמ"ש באלשי"ך ולך ד' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו). אך מקודם כ"ב שנה לא הבינו שחטאו. רק במצרים אמרו אבל אשמים אנחנו. (והנה האלשיך פי' ולך ד' החסד. פי' שהחסד מד' הוא שמשלם מדה כנגד מדה שמתוך העונש אדם מפשפש במעשיו בחטא זה שכנגדו העונש. והנה אחי יוסף בחשבם שלא חטאו ע"כ לא התוודו. אגב יבוארו הפסוקים בפ' מקץ בוויכוח יוסף עם אחיו. דיש להתעורר מה הי' כוונת יוסף להביא דוקא את בנימין הלא דבר הוא. וגם הסמיכות ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו לפסוק הקודם שאמר יוסף ואת אחיכם הקטן כו'. וגם קושי' הקדושת לוי מה ויעשו כן דמשמע דמיד עשו כן. וגם מה אבל וכו'. אך דהקב"ה רצה במדת טובו ורחמיו המרובים שהצדיקים האלו יתוודו ויתחרטו על המכירה הזאת ורצה הקב"ה לענשם מדה כנגד מדה כדי שמתוך כך יתישבו על לבם שחטאו על מכירת יוסף ויתוודו ולזה נתן בדעת יוסף שיביאו אחיהם הקטן ובזה ירגישו שבענין זה חטאו כיון שהעונש הוא מאחיהם ובפרט שבנימין הי' ג"כ בן רחל. ובזה ירגישו שחטאו בעון זה ממש. ולזה אמר הכ' כיון דכוונת יוסף הי' כדי שיתוודו לזה אמר הכתוב ויעשו כן הכוונה עשתה פעולתה ונגמר בכי טוב ומיד ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו כו' ע"כ באתה אלינו הצרה הזאת דייקא שהעונש הזה הוא הוכחה ברורה שחטאנו במכירת יוסף ולא כמו שחשבנו. ע"כ גם בתחלה בפיתוי הנחש לחוה כמ"ש האלשיך כי ביום אכלכם ממנו והייתם כאלהים יודעי טו"ר שעד עכשיו אתם כמלאכים ומה שכר בזה אדרבא תאכלו מעה"ד ותהיו יודעים טו"ר ויהי' בכם יצה"ר ותכבשו היצר ויהי' לכם שכר גדול לפום צערא אגרא. וזה הי' כוונת עשיית העגל והמתאוננים כמ"ש בזה באריכות במ"א. וזה ג"כ הי' טעות שאול המלך בחמלתו על אגג וברדיפתו אחר דוד המלך בחשבו שאין מצוה גדולה מזו רק להרוג את דוד. ובזה פירשו המפרשים יתלה בביטול תורה דהיינו שאינו יודע לבחון איזו עבירה או מצוה. ולכך בקש דוד המע"ה ינחני במעגלי צדק דאפי' אם אדם רוצה לילך לעיר הידוע ובדרך מזומן לפניו שני דרכים ואינו יודע באיזה דרך ילך אף שכוונתו לילך לעיר הידוע. ולזה צריך סיוע מן השמים שילך בדרך האמת. וז"פ הכ' ד' לי בעוזרי. היינו מה שהיצר הוא לו כעזר ומביאו למצוה. ואני אראה בשונאי. ר"ל זאת אוכל להבין בעצמי במה שהוא שונאי בדבר שהוא עבירה לפי דעתי ואסור ממנה והבן. [ובזה נוכל להבין פי' הכ' שאמרו אחי יוסף לולי התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמים כידוע מעלת התשובה באמת אשר בכל יום ויום שמוסיף בעבודת ד' הוא מתחרט על יום האתמול שלא הי' במדריגה זו. וז"ש שוב אשוב. התשובה הנכונה מביא' עוד לבחי' תשובה אחרת גדולה כנ"ל. וז"ש כי עתה שבנו זה פעמיים במעלת התשובה. והבן]: (מכי"ק)
טוב לחסות בד' מבטוח באדם. יל"ד שהיה צריך לומר מלבטוח באדם כי כן הוא עפ"י דקדוק לה"ק בכ"מ. ועוד הא אין הענין של שני הבטחונות בגדר השיווי כלל כי כבר אמ"ה ארור הגבר אשר יבטח באדם ואשרי הגבר אשר יבטח בד' ואיך אמר כי טוב לחסות בד' מבטוח באדם כאלו הם שני דברים שוים אך זה טוב מזה. הלא זהו הוא בארור וזהו בברוך. אך הפי' הוא שהאיש אשר ישים את לבו לבקש השתדלות רב מטובות בני האדם ולא ישיגם הנה עי"ז ישוב ממילא לבטחון בהש"י כי טוב הוא. וז"פ טוב לחסות בד' וזה ידע וישיג מן הבטחון שיבטח בהאדם ולא ישיג מהם הטובה כלל ידע כי אין טוב רק לחסות בד':
חדש עלינו את החודש הזה לטובה ולברכה הנ"ל דהנה כתיב ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. הכוונה בזה ע"ד המובא במד"ר ויהי בשלם סוכו כביכול בשעה שברא את העולם נתישב בסוכה שלו ואמר יה"ר שיגולו רחמי על מדותי להתנהג עם בני במדה"ר. והנה כי כאשר בכל יום ויום מתחדש הבריאה של מע"ב ג"כ הכוונה בזה להיות מדת רחמיו וחסדיו מתחדשים בכל יום על העולם. כי אחרי שבכל יום ויום הגלות מתגבר ובכל יום קללתו מרובה משל חבירו לפי"ז השכינה היא יותר בגלות לכן צריך בכל יום התחדשות רחמיו וטובו לבל יכעוס חלילה על באי עולם וז"פ ובטובו מחדש בכל יום תמיד מע"ב ר"ל כי זה עיקר הכוונה שיהי' בטובו ויכירו וידעו כל באי עולם כי אתה לבדך מושל בשמים ובארץ. כי אמנם אך זה היא ההכרה והידיעה לבאי עולם שיש אלהים שופט בארץ ע"י פעולותיו הטובות וחסדיו המרובים עלינו בכל יום תמיד אבל בבחי' העצמיות מי ידענו הלא אין סוף לאחדותו. וז"ש לאל ברוך נעימות יתנו כו' כי הוא לבדו מרום וקדוש פועל גבורות עושה חדשות כו'. פי' זה עיקר הנעימות אשר יתנו למלך אל חי וקים היותו פועל ישועות כו' שזה אנו רואים. אבל בעצמיות הנה הוא לבדו מרום וקדוש ואין שום ברי' יכול' להשיגו רק הכל מצד פעולותיו וע"י זה נעימות יתנו כי הוא המחדש בטובו בכל יום תמיד מע"ב וכן בכל שבת מחדש בטובו לכל ימי השבוע. ובכל חודש לכל ימי החודש וכל ר"ח חודש אחד יקיים. ובכל ר"ה לכל ימי השנה בכללות. וזה הפי' חדש עלינו החודש הזה לטובה ר"ל התחדשות טובה לכללות החודש:
ראש"י חדשי"ם לעמ"ך נתת. כתבו הראשונים כי ר"ת רח"ל. פי' רצונם בזה כי ר"ח הוא בחי' חדתותי דסיהרא תשוב לימי עלומה אחרי שהיתה פגומה כידוע בראשונים ז"ל כי כל זה רמוז על השכינה הנקראת רחל וע"ז נתקן ההלל בהתחדשות ר"ח כי בשעת פגימת הלבנה חלילה הדינים מתגברים לכן שוב ע"י ההלל והודאה בקול זמרה מתרוממת וכל דינין מתעברין מינה כמ"ש ז"ל הלל ר"ת הרופ"א לשבור"י ל"ב כי הוא רפואה לשבורי לב וכן הלל בגימ' אדנ"י הרומז לדין חלילה כידוע וע"ז נאמר והאר פניך על מקדשך השמם למען אדנ"י כי ע"י השם הזה שמם בהמ"ק אבל ע"י ההלל יתמתקו כל הדינים והגבורות. וזהו הר"ת של ראש"י חדשי"ם לעמ"ך כי זהו תיקון רחל:
וברית אבות לבנים תזכור. כי הנה נתבאר כבר וכרות עמו הברית לתת להם כו' כי כל ענין כריתות הברית הוא רק לתת לזרעו לדורות. אמנם שורש כוונת כריתות הברית הי' הכוונה מהקב"ה כי חפץ חסד הוא ומרבה להטיב עם בנ"י וידע כי יבא עתים שלא יהיו ראוים לטובתו הגדולה ולביאת משיח לכן נשבע מאז. ובע"כ יביא הגאולה כי לא יתכן לחזור מהשבועה שנשבע לאבותינו. וזה ובנה ביתך כבתחילה בגלל אבות שעשו רצונך. ר"ל זכות האבות לבד תוכל להביא הגאולה כאשר בשעת כריתות הברית הם היו בוודאי טובים. וכן כאן כתי' וברית אבות לבנים תזכור. והביאנו לציון עירך. בזכות הברית לבד שנשבעת תביאנו לציון במהרה ברנה אמן:
אתה יצרת עולמך מקדם כלית מלאכתך ביום השביעי אהבת אותנו וכו'. הנ"ל לבאר בסדר לשון הזה מה שלא נאמר כן בנוסח ראשי חדשים כנ"ל. דהנה כבר נתבאר כי מצות אין מבטלות זו את זו. פי' אף שיש מצות שהם גבוהים במעלתם ותקונם בעולמות העליונים יתר על זולתם מ"מ כשבאה אחרת עמה הנה לא נתבטלה ממקומה גם היא. כמו שבת ור"ח אע"פ שהתיקונים ועליית העולמות בשבת הם גבוהים מאד יותר מר"ח מ"מ מעלת ר"ח לא זזה ממקומה כי יש שוב ענין מעלה אחרת בר"ח שאין בשבת כמבו' במקובלים ע"ש. ולכך הנה חלקו כבוד לר"ח בתפלת מוסף שנתן עיקר נוסח לר"ח ושבת טפלה לו כנ"ל. וזה לאות כי גם התחתון למטה במדריגה יש בו צורך ומעלה להעליון ממנה. והנה אמנם עד"ז הי' בריאת כל העולמות אבי"ע מראש רום עולם גבוה מעל גבוה וסדר השתלשלותם עד למטה מטה עולם העשי' הגשמי הזה כי העבודה בתחתונים צורך גבוה כמבו' בספרים. וז"ש אתה יצרת עולמך מקדם פי' מקדם מעולמות העליונים הנקראים קדם מעונה אלהי קדם. משם התחלת יצירת העולמות ששם לית מחשבה תפיסה בי' כלל ואח"כ בהשתלשלות הארה ירדה בסתר המדריגה עד כי כלית מלאכתך ביום השביעי שהוא מלכות דעשי'. והתחתון אינו בטל לעולם. אדרבא תתאה גבר ועולה כי בו היתה עיקר רצון הבריאה שיתגלה כבוד מלכותו בעולם. הנה כאשר יצרת עולמך בסדר הזה. הנה זהו יהי' שוב מעלתך אהבת אותנו ורצית בנו. שתאהב אותנו ותרצה בנו ותנוח כבודך בתוכנו אף אם אנחנו ג"כ במדריגה למטה מטה מ"מ יש בנו ג"כ צורך למעלה. וזה אשר נלמוד דבר זה משבת ור"ח. ולכך אנו מבקשים חדש עלינו את החודש הזה לטובה ולברכה. שהשבת יועיל וינוח ג"כ בקדושתו על ר"ח לברכו בכל הטוב המגיע לשבת. וכן יגיע עלינו הברכה הזאת למטה כנ"ל:
לקידוש לבנה
תנא דבי ר' ישמעאל אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים פעם אחת בחודש דים. יש להבין מה שאמר בזה להקביל פני אביהם שבשמים ולא אמר כלשון המורגל בגמ' פני השכינה כנודע. אך הנה מבואר דברי רז"ל שאמרו בשעיר ר"ח הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח. וזה הענין מבו' בספרים בסוד מיעוט הירח שצוה הקב"ה להביא קרבן כדי לפייסה על מיעוטה. והפיוס הוא עבור הקב"ה כיל"ח. והנה לכך בכ"מ נקרא בדברי רז"ל קבלת פני השכינה כי לעולם הנה כל עבודתינו הוא בעבור השכינה לקשטה להביאה אל דודה לקבל פני' באהבה. וכמו זה הוא שאמרו רז"ל בגמ' שכינה מדברת מתוך גרונו כי כל העבדות הוא עם השכינה והיא מתפארת לפני המלך חזי במאי ברא אתינא לגבך כנודע. אבל בר"ח שצריך לפייס את השכינה עבור המלך הנה אנן שלוחי דרחמנא עבור הקב"ה לכן נקרא בזה להקביל פני אביהם שבשמים. כי זה הוא כביכול הקבלת המלך אל השכינה. והבן: