ויאמר ד' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר. ופרש"י חוץ לכרך כו'. הנ"ל לבאר ולתרץ קושי' רש"י ז"ל. עפ"י דברי רש"י בפ' בראשית א"ר יצחק לא הי' צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל וכו'. להבין דברי ר"י מה נ"מ מזה ואיזו לימוד יכול ללמוד מזה. אך הנה בא להורות גודל מעלת לימוד התורה כי שיח שפתותינו חשוב ומקובל כאלו הקרבנו כל הקרבנות במועדם ועוד זאת יותר במעלה כי כח הלימוד בענין הקרבנות הוא בכל מקום ובכל זמן ולהקריב הקרבנות בפועל ממש הוא דוקא בבהמ"ק ואם הקריבום בחוץ חייב כרת. (אך כח התורה הקדושה הוא נוהג בכל זמן ובכל מקום) וז"פ הגמרא בשבועות דף י"ו שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית כו'. כי הלימוד בעניני הקרבנות הוא מרוצה לפני הקב"ה כאלו הקריבום בפועל ממש במקום בהמ"ק. ובזה יש לפרש מאמר בעל הגדה ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל. סמיכת הדברים להורות בזה כי ע"י התורה יכול להמשיך שפע קדושה וברכה להמקום ברוך המקום שנאמרה בו ד"ת ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל. לכן הנה אמירת ד"ת יכולין להיות בכל מקום ובכל זמן גם בזמה"ז בעוה"ר שאין בית ולא מזבח ולא אישים יכול לפעול יחודים למעלה בתורתו כמו הקרבן ממש ע"ג מזבח. וכן כל היחודים של מצות סוכה אעפ"י שאינו בזמן החג וכן בכל המועדים. והענין בזה כי בטובו מחדש בכל יום תמיד מע"ב ובכח התורה נבראו כל העולמות. לכן ממילא בכל מקום לימוד התורה הוא השראת הקדושה כי כל קיום המקום ההוא מכח התורה שנברא בו העולם ולזאת במצוה זו הראשונה שנצטוו בה ישראל רצה הקב"ה להראות גודל כח התורה אשר גם במצרים ערוות הארץ גם שם השראת הקדושה ע"י לימוד התורה. כי ד"ת אינם מקבלים טומאה כי עיקר לימוד התורה הוא בדבור כמ"ש ודברת בם. הנה הדבור אינו נגדר בשום מקום וזמן הגם כי שאר המצות התלויות בדבור יש זמן ומקום להם אבל ד"ת הם למעלה מן הזמן והמקום כי בתורה נברא העולם א"כ היא גדולה מן העולם שהוא תחת הזמן והמקום. לכך נאמר כאן בארץ מצרים לאמר. ר"ל אף שהיא בארמ"צ תוך הכרך מ"מ אין זה מעכב כי הלא הוא רק לאמר אמירה לחוד ודבור הוא למעלה מגדר המקום וזה ג"כ מ"ש הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה משמח את המקום כי ע"י קדושת התורה יש קיום למקום ההוא. וזה הענין שנאמר באברהם אבינו ע"ה שאמר לו הש"י לך לך מארצך וכו' אל המקום אשר אראך. מפני כי כל בריאת העולם הי' ממדת החסד בחי' אברהם כמ"ש אלה תולדות השמים והארץ בהבראם באברה"ם א"כ בכל מקום שהי' א"א הולך הי' חלקו והשראת הקדושה באותו המקום. כי בלתי זכותו של א"א לא הי' נברא כלל המקום ההוא כנ"ל כמ"ש עולם חסד יבנה. ונחזור לענינו. אמר ר' יצחק לא הי' צריך התורה להתחיל. לרמז בזה דרך הלימוד לכל אחד ואחד מבנ"י אשר קודם התחלת הלימוד בכל יום צריך להיות כוונתו בלימודו להשפיע כל טוב לבנ"י. לכן בכל יום אחר ברכת התורה אומרים תיכף ברכת כהנים יברכך כו'. וזה ג"כ הפי' החודש הזה לכם. כאשר בטובו מחדש בכל יום מעשה בראשית. ואין טוב אלא תורה. לכן צריך להיות התחדשות התורה בכל יום להוריד השפעות טובות לכם. רק לבני ישראל ולא לעובדי כוכבים ומזלות ולא יהי' לסט"א שום אחיזה בשפע הקדושה היורד בכל יום:
מצה גימ' ק"ל ה'. רמז לתיקון פגם הברית ק"ל שנה של אדה"ר. לכן הי' גלות הראשונה בארץ מצרים שהוא ערוות הארץ להוציא משם הני"ק שנתפזרו שמה. וז"ש והכיתי כל בכור בארץ" מצרים" ס"ת ק"ל. מאדם עד בהמה. פי' מה שנתפזרו מאדה"ר ונפלו בגלגול בהמה. וע"י אכילת מצה הוא התיקון לזה להוציא הני"ק ולעשות היחוד בה' האחרונה בשם הוי' ב"ה כמבו' במ"א: Matzah is equal 135 (130+5) and that is a hint that matzah fixes blemishes of the bris because Adam was 130 years old and therefore the first exile, which was the abomination of the world, was meant to take out the sparks that were scattered there. And that's why it says in the Torah "I will smite the firstborn Egyptians in the land of Egypt" the last letters of these words is also 130. And it says "I will smite also the firstborn of man til animal" because it's supposed to rectify all the sparks that have been scattered from Adam and have fallen into a reincarnation of an animal. By eating matzah, this fixes it up by taking out the spark and uniting with the hei (5), Hashem.
הטעם מפני מה נקרא שבת הגדול. עפ"י מה שאנו אומרי' בשמ"ע האל הגדול הגביר והנורא שמרמז על האבות הקדושים. גדול נגד מדתו של א"א ע"ה כמ"ש חסדך גדול עלי גבור נגד מדת הפחד בחי' גבורה מדתו של יצחק אבינו ע"ה פחד יצחק. והנורא. נגד יעקב אבינו ע"ה שאמר מה נורא המקום הזה. וידוע שכל ההשפעות הטובות וכל חסדים שיורדים כל ימי השבוע הכל נמשכים ויורדים משבת העבור כמ"ש בזוהר הקדוש כל ברכאין דלעילא ותתא ביומא שביעאי תליא ברכאין דלעילא הם השפעות בעניני העבדות הבורא ב"ה ויראת שמים. וברכאין דלתתא הם צרכי בנ"א בעולם השפל. ושבת היא קביעא וקיימא. אבל המועדים הם תלוים ברצון החכמים בידם לעבר השנה ולדחות זמן המועד לכן אנו אומרים מקדש ישראל והזמנים. (וזה הענין בפ' מועדות פ' אמור מתחיל אלה מועדי ד' ומסיים ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת כי גם כל ענין המועדים נגמר בשבת הקודם כמבואר במ"א נמצא כל החסדים שהיו בשעת יציאת מצרים הכל היו בשפע יום השבת הקודם שהי' אז בעשור לחודש ג"כ. וכן הוא תמיד אפי' אינו חל בעשור לחודש אך מפני שהוא השבת לפני חג הפסח שאז נתעורר מדתו של אברהם בחי' החסד וא"כ כל החסדים ההם יורדים בשבת הקודם לכן נקרא שבת הגדול וזה שמברכין החודש בשבת שלפני ראש חודש הוא ג"כ מטעם הנ"ל להיות השבת משפיע כל טוב לחודש הבע"ל: ..Why is it called the Great Shabbos? This is because we say in the Amidah that Hashem is great, mighty, and awesome, which corresponds to the Patriarchs. "Great" is associated with Abraham. How do we know that greatness is related to Abraham? As it says "your kindness was great on me." Thus Abraham, who is associated with kindness, is here "greatness." "Gevurah" corresponds to Isaac since he's connected with fear, which is associated wit strength. "Awesome" is associated with Yaakov since he said "How awesome is this place." It's known that all of the goodness and kindness during the week descends from Shabbat. The previous Shabbat as it says in the Zohar "all the blessings above and below are dependent on the seventh day." "Blessing from above" refers to our service of Gd, our fear of heaven. "Blessing from below" refers to the needs of man. Shabbat is established without us doing anything, but the Yom Tov has sages determine the times. That's the meaning of why the section of the Torah, Parshat Emor, it says "These are the holidays of G-d" and ends with "six days you should work and the 7th you should rest." This is because the Yom Tov too comes from Shabbat. All the kindness that came as we were leaving Egypt came from Shabbat. This Shabbat was also on the 10th and this is how it always is. And that's when the time of attribute of Abraham shines, the attribute of kindness, all the kindness descends in the Shabbat before. And that's why it's called the Great Shabbat. And that's the reason why bless the month in the Shabbat before since the month also comes from Shabbat.
עוד בדרך הנ"ל. עפ"י מ"ש בפי' הפסוק מגדיל ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו כו'. דלכאו' תמוה מהו זהו החסד שצריך למשיח הלא הוא מובחר האנושי מכל בריאת העולם עד סוף כל הדורות והוא הנרמז בתיבת אדם. "אדם "דוד "משיח והוא גמר התיקון בכל קומת אדה"ר ומה צורך לו לחסד. אכן יבואר עפ"י מ"ש כי לעתיד יהיו כל כך החסדים גדולים מאד אשר גם לפי ערכו של משיח יהי' ג"כ בחי' חסד. כמ"ש ועשה חסד עם אדוני אברהם. וידוע כי א"א הוא בחי' החסד אשר בו נברא העולם כמ"ש עולם חסד יבנה. אעפ"כ הנה יש עוד בחי' חסדים הראשונים הרומז לעולם הזקנה כיל"ח וז"ש אי' חסדיך הראשונים. לכן השבת הזה נקרא שבת הגדול. כי הנה כל חודש ניסן הוא כולו חסד לכן הרמז בשם הוי' בחודש הזה כסדרו ביושר. אך צריכין עוד לעורר חסד עליון בימי הרצון האלו מחסדים הראשונים ולזה נקרא שבת הגדול: ... In a similar theme, based upon what is written in the posuk "Hashem grants great salvation to his king and kindness to his Moshiach , Dovid and his offspring." Why does Moshiach need kindness? He is the chosen one of the mankind, in all generation. This alluded by Adam since Adam stands from Adam, Dovid, Moshiach, Moshiach is what perfects Adam. So why does he need kindness? This is because when Moshiach comes, there will have such kindness from Hashem, that the kindness expressed to him will be considered a kindness still. This is also what the posuk "do kindness to my master Abraham." It's known that Abraham's kindness was used to build the world. What's the meaning of giving kindness to Abraham? It's the kindness that comes from an older world (Tohu). That's why we ask "Where is your first kindness"? That's why it's called the Great Shabbat. All of Nisan is all kindness. Every month is associated with a combination of the yud kay vav key, and only in Nisan has it in order. However, we need to arouse a greater kindness in these auspicious days, and that's why it's called the Great Shabbat.
עוי"ל בדרך הנ"ל טעם שנקרא שבת הגדול. עפ"י מ"ש בגמ' משל מי ששואלים ממנו כלי גדול ויש לו וכו'. להבין דבר זה מ"ש כלי גדול יבואר עפ"י מ"ש לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום. פי' האמנם כי השי"ת ב"ה דרכו להטיב ולהשפיע כל טוב לעמו בנ"י עכ"ז צריך האדם להיות כלי מוכשר ומוכן להחזיק לקבל הברכה ע"י ההכנה הראוי לכן כאשר רצה יצחק אבינו לברך את יעקב כתיב וירח את ריח בגדיו ויברכהו. וכתיב אח"כ ויתן לך כו' לכאורה הוא כפול דכתיב כבר ויברכהו. אולם הפי' בזה כי מתחלה הי' מברך אותו שיהי' כלי מחזיק ברכה כמ"ש ויברכהו ואח"כ ויתן לך כו'. וזה הענין מבואר בכתבי האר"י ז"ל בכוונת ק"ש שעל המטה להיות כלי להכין א"ע על היחוד בבקר וזה כלי מחזיק ברכה הוא השלום פי' השלימות שיהי' ראוי לקבל הברכה. וזה הענין בש"ק קודם פסח אשר הוא בחי' חסד. וידוע כי המים רומז לחסד כמ"ש ומעיין יוצא מבית ד' וכו' ומשם מתפשט על כל גדותיו והוא מתגבר והולך תמיד לכן נקרא ג"כ גדולה. לכן כמו המים שהם בחי' חסד הוא דבר בחנם ויורד ג"כ למקום נמוך. כן החסדים יורדים ג"כ למקום נמוך בדור השפל כזה. אך בחי' אש הוא מצד הגבורה לכן טבעו לעלות למעלה. וז"ש באברהם הלוך ונסוע הנגבה. כי כן מדתו של א"א מדת החסד להתפשט וללכת על כל גדותיו. ולזה בשבת הקודם פסח הוא מקור השפע מכל ימי השבוע הבע"ל והוא כלי מחזיק ברכה. לכן מצינו בתורה דכתי' אלה מועדי ד' וכו' וכתיב תיכף ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת כי השבת הוא הכולל מכל המועדים. ולזה השבת שלפני הפסח נקרא שבת הגדול לרמז על כלי גדול כי הוא המחזיק ברכה ושפע על ימים הבאים לטובה:
(בפ' תולדות) ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב. אי' בפרקי דר"א כי כל הענין הזה שלקח יעקב הברכות בליל פסח הי' וכן הוא ברש"י ז"ל. הנראה לרמז בזה עפ"י מ"ש בזוהר הקדוש על פסוק השבעתי אתכם בנות ירושלים. כי הנשמה קודם שיורדת למטה לעולם הזה משביעין אותה שתעשה היחוד בתורה ומצות לקרב הגאולה לאוקמי שכינתא מעפרא ולהוציאה ממסגר הגלות כמ"ש עמו אנכי בצרה. וז"ש רבקה ליעקב רומז לשכינה הקדושה אומרת לאדם בני שמע בקולי רמז ליחוד שעושים בנ"י בק"ש פעמיים בכל יום. וקח לי משם לשון קיחה ק"ח י"ה שתעשה היחוד בשם הוי' ב"ה. וז"ש עקב אשר שמע אברהם בקולי. גם מה שאמרו בני יעקב שמע ישראל כו' רמז על הנ"ל היחוד בקריאת שמע. וז"ש ואתם הדביקים בד' אלהיכם חיים כולכם היום ר"ל כאשר תעשו היחוד בשם הוי' חיים כולכם היום רמז "חי "יסוד "מלכות לכן בהגיע עת לחננה בא מועד הקדוש הבע"ל ליל שמורים הוא לד' לדורותיכם. צריך כל אדם לשום מגמתו לעשות היחוד למעלה ועיניו יהיו מיחלות לישועת ד' לקרב הגאולה ואז יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לד' המלוכה וכו' ביום ההוא יהי' ד' אחד ושמו אחד. השם הוי' יהי' כפול ב' פעמים י"ה אותיות יהי"ה. וידוע שכל המצות הנעשים בלילה זאת רמוזים לתיקון פגם אדה"ר. לכן בין למ"ד עץ הדעת חטה היתה ובין למ"ד ענבים סחטה הנה צוה לנו הש"י בלילה זאת לאכול מצה ולשתות ארבע כוסות יין. מצה עולה גימ' ק"ל ה' כידוע מפגם אדה"ר ק"ל שנים. וע"י אכילת מצה תיקון לזה. כמ"ש בפנים ע"פ ומסל המצות אשר לפני ד' מס"ל עולה ק"ל. וז"ש בעל הגדה יכול מר"ח תלמוד לומר ביום ההוא. פי' יכול אתה לעשות הכנה מר"ח על הלילה הזאת לעשות היחוד ולהיות מצפה על הגאולה הרומז ביום ההוא יהי' כו'. וזה ג"כ הענין הנ"ל ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב. כי זהו עיקר אהבת הבורא ב"ה כשאנו מצפים לישועתו ית"ש כמ"ש יגל לבי בישועתך. יערב עליו שיחי אנכי אשמח בד'. ר"ל להביא השמחה כביכול בהבורא ב"ה במה שעלה זכרונו אשר לעתיד יתגדל כבודו ית"ש. ובזה ניחא קושי' הראשונים בענין אהבת הבורא איך שייך ענין האהבה להש"י כמבואר בשם הרמב"ם ז"ל. ובזה ניחא כי זהו עיקר האהבה מה שאנו מצפים בישועתו כנ"ל. וזהו פי' עבדו את ד' בשמחה. כי כאשר מתעורר השמחה למעלה הוא דבר שאין לו סוף ולא יפסוק להוריד עוד השפע לכ"ט ולשמחת עולם. וז"ש כל המתענגים בה יזכו לרב שמחה. האמנם כי האדם יודע מרת נפשו כי הגדיל לעשות פשע באמרו מי אנכי כי אבא עד הלום. יתחזק ויתאמץ מאד לעשות המצוה בשמחה. וז"ש יעקב אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע. רומז לאדם הרוצה לגשת לתפלה וללבוש טלית ותפילין ומתירא לנפשו מגודל הפגמים שעשה ורבקה רמזה לשכינה הקדושה אמרה. ואעשה מטעמים לאביך שבשמים כאשר אהב. ומעשיך יעלו לרצון אך אתה עשה מה שבכוחך לעשות ואני אעלה אותם לרצון. וז"ש אדני שפתי תפתח כו' כתיב שם אדנ"י רמז לשכינה הקדושה המסיע לכל אדם בגשתו אל הרנה ואל התפלה. וז"ש ותקח רבקה את בגדי עשו כו' החמודות אשר אתה בבית ותלבש את יעקב בנה הקטן. פי' שלקחה אותו התאווה והחשק והרצון שיש לאדם לעניני עולם הזה בזריזות גדול כדי להרוויח כסף וזהב והם בגדי עשו בזה החשק והרצון יעשה המצוה. ואז השכינה תעלה לרצון למעלה להיות מטעמים לאביך כאשר אהב בדחילו ורחימו. ועוד תזכה ויתן לך כו' ועל פי הדין תזכה לרב טוב בשכר קיום המצות הבורא ב"ה:
מצות תאכל במקום קדוש בחצר אוהל מועד יאכלוה. כבר מבואר בפני' לרמז שיכין א"ע קודם פסח לקדש ולטהר א"ע להיות כלי מוכשר שיבא לתוכו המצה במקום קדוש ואז בחצר אוהל מועד יאכלוה. שיהי' המקום שהוא עתה פה כמו חצר אוהל מועד. וז"ש בתרגום יונתן בפ' יתרו בפ' ואשא אתכם על כנפי נשרים. כי בשעת עשיית הקרבן פסח במצרים הי' העמוד ענן נושא אותם אל הר הבית לעשות שם הקרבן פסח ואח"כ הי' מחזירם למצרים ומשם יצאו למחרת הפסח. כמו כן עתה באכילת מצה בכוונה נכונה בקדושה ובטהרה נתקפל בחי' ארץ ישראל תחתיו ומקומו קדוש בבחי' חצר אוהל מועד. בזה יש לישב הפסוק בפ' בא דכתיב והי' כי יביאך אל הארץ כו' ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה דמשמע כי כל המצות הנוהגות בפסח הם דוקא בביאת הארץ. וזה תמוה הלא המה מצות התלוים בגוף וגם במדבר נצטוו על קרבן פסח. וגם עתה בגלות נוהג חיוב אכילת מצה. אך לפי הנ"ל ניחא. כי גם עתה יכול לבא לאותו בחי' ארץ ישראל במקום שהוא עומד עתה אם הוא אוכל בקדושה בהכנה הראוי'. וז"ש בעל הגדה בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. כי ענין יצי"מ הוא כשאדם יוצא ממאסר היצר ונכנס להקדושה להיות דבוק בהבורא ב"ה אשר הוא מלא כל הארץ כבודו לכן ממילא גם המקום הזה הוא כמקום הקדוש. וז"ש ובמורא גדול זה גילוי שכינה. כאשר כבר בארנו מגודל קדושת לילה זאת אשר הש"י כביכול מתדבק עם כאו"א מבנ"י כמ"ש כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים. כי בכל חצות לילה הש"י נכנס בג"ע להשתעשע שם עם הצדיקים כמ"ש בזוהר הקדוש בפ' והמלך שב מגינת הביתן אך בלילה זאת אינו נכנס לג"ע רק בתוך בנ"י העושים רצונו במצות הנהוגים בלילה זאת באכילת מצה וסיפור יציאת מצרים. וזהו שאמר ובמורא גדול זה גילוי שכינה:
א"י מצות תאכל במקום קדוש. הנראה לרמז בזה גודל מעלות אכילת מצה שהוא דומה קצת לאכילת קדשים. כי הנה כל המצות הם נעשים בגופו של האדם מבחוץ. אך מצות אכילת מצה ואכילת קדשים הם נכנסים בגופו של האדם בפנים לכן נקראו קרבנות שמקרבת את האדם ברפואת הנפש בפנימיות כמ"ש והקרב והכרעיים ירחץ במים. וז"ש ואכלו אותם אשר כופר בהם כי הם תועלת גדול לקדש את האדם בפנים כמ"ש וכל קרבי את שם קדשו כמ"ש חכז"ל הסיקו בפנים כי נכנס בכל האיברים הפנימים לקדש ולטהר אותם. וגם ענין אכילת מצה הוא נקרא בזוהר הקדוש מיכלא דאסוותא. כי הוא רפואת הנפש בפנים והוא ג"כ תועלת לאדם ע"י שמכין א"ע בהכנה דרבה בתשובה ומעש"ט שיהי' הגוף טהור ומוכן להכניס הקדושה בתוכו ע"י אכילת מצה. וז"ש מצות תאכל במקום קדוש בהכנה הראוי' אז בחצר אוהל מועד יאכלוה כמו אכילת קדשים בחצר אוהל מועד:
עוד י"ל מצות תאכל במקום קדוש כו'. שיהי' האדם כוונתו לאוקמי שכינתא מעפרא. ומצפה ומיחל על הגאולה במהרה. ויזכה לאכול במקום קדוש בחצר אוהל מועד יאכלוה. וז"ש בזוהר הקדוש וכולהון חדאין בפורקנא דמאריהון. שזהו עיקר השמחה שיהי' הגאולה במהרה יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו:
עוד בד"א מצות תאכל במקום קדוש כתיב בלשון נפעל. הענין בזה כבר בארנו כי כל המצות שהאדם עושה בכוונה למטה הוא מעורר דוגמתו להיות נעשה למעלה. וז"ש אשר קדשנו במצותיו. וזה האמור כאן שיהי' אכילת מצה בכוונה הראוי' לעשות היחוד למעלה שיהי' נאכל מצה הרוחני למעלה כמוה במקום קדוש כמוה ג"כ. והבן:
א"י מצות תאכל במקום קדוש כו'. התורה מורה לנו דרך הישרה להכין את עצמו טרם יבא יום החג הקדוש לקיים מצות אכילת מצה יכין א"ע בתשובה שלימה על כל מעשיו הראשונים להתקדש ולהטהר כדי שיהי' כלי מוכשר ויהי' בקרבו קדוש להכניס המאכל של מצוה במקום קדוש ואז יזכה בשנה הבע"ל בחצר אוהל מועד יאכלוה בביאת הגואל ב"ב. וזה ענין תוספת שבת דכתי' והכינו את אשר יביאו. שיהי' כלי מוכשר לקבל קדושת שבת קודש הבא. וז"ש בפ' משכו וקחו לכם כו' ודרשו רז"ל משכו ידיכם מע"ג. ר"ל כל התאוות ומעשים זרים שעשה עד כה. וכן הוא בכל המצות צריך להיות סור מרע ואח"כ ועשה טוב תחלה יסור מהרע קודם שיעשה המצוה. וזהו וקחו לכם. שיהי' לבם ברשותם כי האדם בעודנו משוקע ומלוכלך בחטא אזי כל המצות המה הולכים לסט"א ח"ו כמ"ש במ"א פדני מעושק אדם כו' כי נגזל ממנו כל השפעות ח"ו וזה קנה לעצמו קנה לו ד"ת לעצמו דייקא. כי האדם קונה את עצמו שיהיו כל המעש"ט שלו ולא ישלטו בם זרים. ואז עי"ז ירדו כל ההשפעות רק לכנ"י. וז"ש תערוך לפני שלחן נגד צוררי כו'. ולזה הזמן גורם בימי הרצון בחודש ניסן להתפלל ג"כ על הפרנסה כמ"ש במ"א מה שאמר רבא לתלמידיו לא תתחזון קמאי לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי כי היכי דלא לטרדן במזוניכי כולא שתא. דלכאו' תמוה כי תלמידיו של רבא לא היו מעובדי אדמה להיות להם טרדות בחדשים הללו בעסקים הללו. אך הרמז כי ביומי ניסן ותשרי עת לעשות לבקש ג"כ על הפרנסה שלא יהי' להם טרדות כל השנה כי באמת היא בושה גדולה שיהי' להאדם טרדות בזה ועל פת לחם יפשע גבר לבטל מתורה ועבודה:
ונחזור לעניננו שעיקר היא ההכנה קודם פסח על המצות הנוהגים בחג הקדוש. וזה הפי' יכול מראש חודש תלמוד לומר ביום ההוא. פי' שההכנה יכול להיות מראש חודש תלמוד לומר ביום ההוא. שילמוד את עצמו שיהי' יכול לומר ביום ההוא לספר יציאת מצרים וכל המצות הנוהגים בלילה זאת צריך הכנה על זה מר"ח כנ"ל:
(בפ' צו) ויתן את הכל על כפי אהרן ועל כפי בניו וינף אותם תנופה לפני ד'. כבר מבואר במ"א כי תיבת כל רומז לצי"ע כמ"ש כי כל בשמים ובארץ. כ"ל עולה חמשים כמ"ש וחמשים עלו בנ"י ממצרים. ע"י בחי' יוסף שהוא הי' בחי' צי"ע כמ"ש ויקח משה את עצמות יוסף עמו. וז"ש ויכלכל יוסף. ב' פעמים כ"ל כמובא בזוהר הקדוש בשבת כל ברכאין דלעילא ותתא ביומא שביעאי תליין. לפי הידוע כי שבת הוא בחי' יוסף כמבו' בזוהר הקדוש על פסוק וזכרת כי עבד היית במצרים זה יוסף. כי השבת הוא תיקון למכירת יוסף בבחי' צי"ע. וכאשר יצא בחי' צי"ע לחירות אז נשפעים כל הטובות לבני ישראל הן במילי דשמיא ובמילי דעלמא והם ברכאין דלעילא וברכאין דלתתא וזה הענין לחם משנה ב"פ לחם עולה קנ"ו גימ' יוסף. וזה הרמז וקונה הכל. קנ"ו ה' הכל כל ה'. הזן את הכ"ל ע"י בחי' צי"ע שעושה היחוד בשם הוי' ב"ה. ואח"כ ברכת נודה לך וכו'. ומסיים על הארץ ועל המזון. ארץ רומז לשכינה הקדושה. אלה תולדות השמים והארץ בהברא"ם באברה"ם. וד' ברך את אברהם בכל. לשון הברכה ונטיעה במדת כל בחי' צי"ע. כי במדת החסד נברא העולם כמ"ש עולם חסד יבנה. וזהו בחי' רעווא דרעווין. כי בשבת במנחה אז עלה ברצון הבורא לברא את העולם בחסד ביום א' והרצון זה עצמו הוא חסד על מדת החסד וכו'. וזהו תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. כי יעקב הי' לו הכנה מאבותיו כמ"ש ויבקע עצי העולה אותיות ויעקב כי המלאכי שרת בקשו על יצחק להצילו כדי שיוולד יעקב ממנו אבל אברהם אבינו לא הי' אביו נתכוון עליו להוליד צדיק כזה ולכן לא הי' בא רק מבחי' חסד:
ונחזור לעניננו. כי הנה כבר בארנו בענין מה שנקרא זה השבת שבת הגדול. רמז למדת החסד כמ"ש חסדך גדול עלי. וידוע כי חג הפסח רומז נגד אברהם אבינו ע"ה. לכן כאשר באו המלאכים אליו כתי' והשענו תחת העץ וכתיב ואקחה פת לחם וכו' ומצות אפה ויאכלו. כי בחג הפסח הי'. וז"ש בשמ"ע האל הגדול הגבור והנורא. נגד האבות הקדושים הגדול נגד אאע"ה בחי' החסד. הגבור מדת פחד יצחק. והנורא נגד יעקב אבינו ע"ה שאמר מה נורא המקום הזה. וז"ש באאע"ה ואגדלה שמך והי' ברכה. וכ"נ וירא ישראל את היד הגדולה פי' שראו והבינו כי כל הנסים הללו באו להם מצד החסד של הש"י ולא מצד הגמול. כי הצדיקים אינם מבקשים רק מתנת חנם ולא מצד הדין כי מי יאמר זכיתי לבי. גם כי מצד הדין הוא דבר שיש לו קצבה לפי גמול ידיו כערך המצות אשר עשה. אבל מצד החסד הוא בחי' א"ס כמ"ש לא תכלא רחמיך ד'. ובענין קריעת ים סוף הוא בבחי' יד הגדולה מצד החסד אשר עשה נוראות במצרים. אך במצרים כתיב ביד חזקה בבחי' מדה"ד. ולזה נקרא השבת קודם פסח שבת הגדול. לגודל בחי' החסד שמתעורר בחג הבע"ל. וז"ש משכו וקחו לכם. ע"ד דאי' בגמ' משיכה קונה. רמז לבחי' צי"ע מש"ך י"ה. קונה קנ"ו ה' בחי' יוסף צי"ע. וכן במלואים כתיב שבעת ימים ימלא את ידכם להכנת ההשפעות החסדים שיורדים ע"י אהרן ובניו הכהנים מבחי' החסד. וז"פ הפ' שהתחלנו. ויתן את הכל על כפי אהרן ועל כפי בניו. הכל הוא בחי' צי"ע אשר על ידיו יורדים כל ההשפעות והחסדים נתן זאת על כפיהם כמ"ש וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. כאשר ידיהם הם צנורות השפע וברכה לטובה. וזה להניף אותם תנופה לפני ד'. והבן:
(פ' תצוה) שבעת ימים תמלא את ידם. יש להבין ענין המלואים וציווי למשה שימלא את ידם כי אין לו ביאור. אך הנה הכהנים הם הכלים המשפיעים החסדים וטובות על בנ"י בנשיאות ידיהם על העם כנודע. והוא שנצטווה משה למלא את ידם לברכה כי הנה אשר להם יד בלא וא"ו הוא חסר אך בהמלא וא"ו הוא יו"ד ויוד רמז לחכמה עלאה החכמה תחי' את בעלי' להשקות מעין הברכה העליונה והוא שנצטווה משה למלא את ידם כי משה רמוז בתפארת והוא וא"ו ויהי' היחוד בזו"נ מלא ברכת ד' י"ם ודרו"ם ירשה והוא שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם אחר הפסוק שבעת ימים ימלא את ידכם. דלכאורה קשה הלא ברכת כהנים עדיין לא נצטווה עד אח"כ ומהו וישא אהרן את ידיו ויברכם. אך זהו הענין הוא בפ"ע כי כאשר מלא משה את ידיו כנ"ל. אז הוא בעצמו נעשה מלא על כל גדותיו ומעצמו נשא את ידיו ויברכם בנשיאות ידיו לבד ולא בברכת כהנים כי כאשר נתמלא הבאר רחובות ונעשה היחוד בכל העולמות ע"י הצדיק כל אשר יעשה מתברך גם בראיית עיניו לטובה יתברכו והוא עין טובה שאמרו רז"ל וכמ"ש עיניך ברכות בחשבון. וכ"נ עיני ד' אל צדיקים שהצדיקים יש להם כח להמשיך הברכה בעיניהם:
ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו כו'. יל"ד מה שכנו הקרוב אל ביתו דייקא. אך הרמז בזה ע"ד שאמרו ז"ל כי מצות אכילת פסח הוא על השובע. ר"ל ע"י מצות אכילת פסח נמשך כל השפעות טובות ושובע בעולם כי באמת כל אכילת פסח הוא כזית. והוא הרמוז במאמר היונה יהיו מזונותי מרורים כזית ומסורים בידך ר"ל מרורים כזית הוא כזית פסח שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו וממנו יומשך מזונות לעולם מהאוכל יצא מאכל. וזהו ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו [שהפי' הוא שצריך להתפלל גם על שכנו שיהי' לו כל טוב כי מטבע העולם שרוב המחלוקת הוא בין השכינים. ולזה רמזה התורה שצריך להיות אחדות ואהבת חבירים להתפלל כל אחד עבור חבירו גם על שכנו שיהי' לו פרנסה וכל טוב בכלל אחב"י] אמן:
והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם וכו' הראשונים ז"ל אמרו ס"ת ארץ" מצרים" גימט' ק"ל. כי כן תיקון הק"ל שנה של אדה"ר הי' בגלות מצרים כנודע ולכך הוא הנקרא ערוות הארץ ויעקב בבואו למצרים אמר בן ק"ל שנה אנכי. ויוכבד בת ק"ל שנה היתה כשנולד משה והוא הגואל את ישראל ותרא אותו כי טוב. וכן וקלקלת את מחשבתו רמז להנ"ל ב' פעמים ק"ל וכן בלחם הקלק"ל ב"פ ק"ל וזהו שנאמר והכיתי כל בכור בארץ מצרים ר"ל תיקון ק"ל הנ"ל מאדם הראשון. אך בעוה"ר אחר כך עוד נתפזרו ני"ק בין העובדי כוכבים והוא התיקון באכילת מצה בזמן הזה כמ"ש ומסל המצות אשר לפני ד' מס"ל גימ' ק"ל יהי' בכוונה לפני ד' ויתקן הקדושה אל מקום טהור וזהו מצה שמורה שמור ו"ה זו"נ לבל ינקו החיצונים ממנה. והבן:
(בפ' מצורע) זאת תורת נגע הצרעת כו' להורות ביום הטמא וביום הטהור. ובתחלת הפרשה. זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן. ופרש"י מלמד שאין מטהרין אותו בלילה. הנ"ל לרמז בזה עפ"י מ"ש במ"א על פסוק יגל לבי בישועתך אשירה לד' כי גמל עלי. לרמז על גודל מעלת הצדיקים אשר כל ישעם וחפצם לראות בישועת ד' אשר יהי' לעתיד יכירו וידעו כו'. וז"ש יגל לבי בישועתך כביכול אשירה לד' כי גמל עלי. ועד"ז אני נותן שבח והודי' להבורא ב"ה אשר נתן לי לב טהור כזה לשמוח בישועתך כנ"ל. לכן בכל עת עסקו בתורה ובמצות צריך להיות כוונתו בזה לאוקמי שכינתא מעפרא להיות שומר ומצפה לישועת ד' ביום ההוא יהי' ד' אחד ושמו אחד. וז"פ ביום הטמא וביום הטהור. כי בזמן הגלות אנו חשובים כטמאים כי עיקר הטהרה יהי' לעתיד כמ"ש ר' עקיבא אשריכם ישראל כו' לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים. וזה הרמז בדברי רש"י מלמד שאין מטהרין אותו בלילה. כי הגלות דומה ללילה כמ"ש שומר מה מלילה. אך גם עתה בזמן הגלות צריך להיות כוונתו להביא השמחה להבורא ב"ה במה שיהי' לע"ל. וז"פ ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. הערב הוא זמן הגלות יהי' מצפה על הבקר זמן הגאולה יום אחד זהו עיקר היחוד. וז"פ זאת תהי' תורת המצורע. זאת רומז לשכינה הקדושה כמ"ש זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי. פי' ע"י עשיית התו"מ הי' כוונתי לאוקמי שכינתי' מעפרא ביום טהרתו. מה שיהי' לע"ל שהקב"ה יטהר את ישראל. עי"ז והובא אל הכהן. פי' תורתו יעלה לרצון לפני הבורא ב"ה:
יכול מר"ח תלמוד לומר ביום ההוא. הנראה לרמז בזה מוסר השכל לכל איש הירא וחרד לדבר ד' שיהי' לו הכנה בעולם הזה שיזכה לומר לע"ל לפני הש"י שירות ותשבחות כמו כל הצדיקים היושבים בג"ע המהללים ומשבחים לפניו ית"ש בשירות ותשבחות תמיד. וז"פ יכול מר"ח תלמוד לומר ביום ההוא. כמ"ש ביום ההוא יהי' ד' אחד ושמו אחד.
בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. הרמז בזה לבל יתעצל האדם בעבודת הש"י מלעשות תשובה שלימה ואל ישט לבו לדברי היצר באמרו כי עוד חזון למועד ועתה עת להרבות הון להמציא מזון וטרף לביתו ומד' שכוח לבו וגם כי יזקין לא יסור מני דרכו עד בא עת חליפתו ואז המתים חפשי ויהי' צועק במר נפש על מה שעבר. וזה הרמז בדברי בעל הגדה. בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. בעודו בחיים חיותו שהאדם בעל בחירה. מצה רומז ליצר טוב. מרו"ר גימ' מו"ת הוא היצה"ר כמ"ש ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וכו' ובחרת בחיים כו' כל זמן שהאדם הוא בעל בחירה עוד בידו להטיב פרי מעלליו:
ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה. זאת היא השכינה הקדושה. וצריך להיות כל עבודת האדם בחודש הזה לאוקמי שכינתא מעפרא שנקראת זאת:
החג הזה נקרא פסח. מלשון דלוג ופסיחה שהקב"ה מעביר על מדותיו ואיננו מסתכל על כובד הפשעים ומעללים רעים של בני ישראל ומעביר עיניו מראות ברע כדי לקבל מעשיהם ברצון ולעורר הרחמים וחסדים:
טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה. הנ"ל לרמז בזה גודל חסדו וטובו ית"ש כי לא תמנו ולא כלו רחמיו בכל דור ודור לפי ערכו. אף כי לא הגיעו למעשה אבותינו הקדושים לא עזב חסדו ואמתו ומקבל מעשינו ברצון. וזה הענין שמצינו בגמ' טעמו וממשו. וטעמו ולא ממשו. טעם כעיקר דאורייתא. לרמז בזה כי הדורות הראשונים הי' צדקתם ניכר לעין ובממש [לעבוד הש"י במחשבה ובלב טהור בהתפשטות הגשמיות כמבו' בש"ע א"ח והם נתנו בשכינה הקדושה טעם וממש] אך בזמן הגלות שנתמעטו הדורות ואין בנו רק טעם לבד ודומה לזה טעמו ולא ממשו עכ"ז השכינה הוא בתוכנו להאיר אותנו להעלות למעלה לרצון כל מעשינו. וז"פ טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה גם בזמן הגלות שנדמה ללילה כמ"ש שומר מה מלילה. ומסתפקת בזה בבחי' טעימה בעלמא. בזה נוכל לרמז מה שגזרו חכז"ל בחמץ בפסח במשהו מה שלא מצינו כזה בכל האיסורין שבתורה בכל השנה כדי לעורר בזה החסדים הגדולים בחג הפסח שהוא כנגד אברהם אבינו עליו השלום מדת החסד כמ"ש חסדך גדול עלי וכן בשבע מדות לך ד' הגדולה הוא כנגד מדת החסד וכו'. וכדי לעורר חסד הגדול גזרו בזה איסור משהו. כדי לעורר מדה טובה מרובה במדת החסד על כאו"א מבנ"י אשר אם נשאר בו עוד עכ"פ מדה טובה במשהו בעלמא וגם טעם אין בו עכ"ז לא ידח ממנו נדח להוציא ממסגר נפשו להאיר אותו מתוך החשכה ולהשפיע עליו חסדו הגדול. וזהו מדת אברהם אבינו עליו השלום שהתפלל על סדום אולי ימצאו שם עשרה. והקב"ה השיבו אם אמצא בסדום כו' כי בסדום אפי' משהו לא הי' בהם. אבל אנחנו בנ"י גם השפל והנבזה שבבנ"י איננו באפשרי שלא תקבל השכינה ממנו נ"ר בעבודתו עכ"פ במשהו. לכן יש בנו כח לעורר החסדים אשר יאירו ויתנוצצו בחג הפסח. ולזה נקרא שבת הגדול. לגודל החסדים אשר יבואו לבני ישראל כמבו' במ"א. ובפרט בשנה הזאת אשר השבת השני' יהי' יום א' דפסח. וז"ש בגמ' אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות מיד היו נגאלים רמז לב' שבתות הנ"ל. וז"ש ג"כ רשב"ג שואלין ודורשין בהלכות פסח ב' שבתות. רמז לשבת שלפני הפסח ושבת של חג הפסח שיהי' חסד העליון גובר לקרב גאולתנו ופדות נפשנו. והעיקר הוא הכנה שיהי' כאו"א זוכה לזה לעוצם הקדושה שמתעורר באותו הלילה באמירת ההגדה. וז"ש מעשה בר"א ור"ע ור"ע כו' שהיו מספרים ביציאת מצרים כל אותה הלילה כל רומז למדת היסוד. אותה באות ה'. הוא היחוד למעלה בה' האחרונה. כי הלילה נחלק לב' חלקים. החצי ראשון נקרא ליל ואז היחוד איננו בשלימות. אך בחצי האחרונה כאשר נתוסף בה הה' ונקראת לילה אז הוא היחוד בשלימות. והחכמים הגדולים הללו עשו היחוד בלילה הזאת כמו שנעשה בק"ש של שחרית כי בחי' כל דבר ודבר לפי זמנו. בלילה היא בבחי' אחרת לפי ערך בחי' מדריגת היום אך הלילה זאת כיום יאיר ועלתה על כלנה. וז"פ עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית. כי החכמים הללו באו למדריגה גדולה מה שיהי' לע"ל רומז לק"ש ש"ש. וזה עד שבאו תלמידיהם היינו לימודם למדריגה גדולה כזו כמו ק"ש של שחרית:
קמו בני' ויאשרוה בעלה ויהללה. יש לדקדק מה שמקדים הבנים קודם אביהם הלא הבעל הוא קודם. אך הרמז לשכינה הקדושה שנקראת אשה וכנסת ישראל נקראים בנים. וזה שאמרה רחל ליעקב הבה לי בנים. רחל רמז לשכינה אמרה הבה לי בנים הם כנ"י יזמינו אותי. כי אף שכביכול הקב"ה יודע בעצמו מעלת השכינה הקדושה. אעפ"כ עיקר רצונו ית"ש שיהי' אתערותא דלתתא מבנ"י שהם הבנים. והמה יאשרוה ואח"כ בעלה ויהללה והבן:
כל הדבר הגדול יביאו אליך. הנ"ל כי ענין גדול הוא רמוז לבחי' החסד כמ"ש הגדול הגבור והנורא שהוא חג"ת. וע"ז נקרא א"א האדם הגדול בענקים שהוא בחי' חסדך גדול עלי. וזהו הפי' כל הדבר הגדול יביאון אל משה שכל החסדים באים ע"י משה רבינו ע"ה לבני ישראל כמ"ש ויקח משה את עצמות יוסף עמו עצמיות יסוד כי השבע השביע את בנ"י לשון שביעה להשפיע לבני ישראל כ"ט וזהו הוא לעולם כי בחי' משה רבינו עליו השלום מפיק רצון לעולם על ישראל שהוא נקרא בעלה דמטרוניתא וע"ז נאמר יחבק לה בעלה וביסודא דילה וכו'. והוא שנאמר והי' אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם שמדבר על בחי' עצמו כי הוא יתן כי ע"י משה יורד הכל. וכן בחי' משה הוא בכל צדיק שבדור כנודע להשפיע לבני דורו כ"ט והוא הנקרא גדול הדור שהחסדים עוברים ע"י שנקראים גדולה כנודע. וזהו שבת הגדול שכל צדיק נקרא שבת כנודע ונקרא גדול והוא שבת הגדול:
בפ' צו ויתן עליו את האפוד ויחגור אותו בחשב האפוד וכו' וישם עליו את החושן. הנ"ל לבאר ברמז אפו"ד עולה צ"א גימ' הוי' אדני. ר"ת "פותח "את "ידיך עולה ג"כ צ"א. וזה ויחגור אותו בחשב האפוד. שיהי' היחוד לעתיד ב"פ י"ה כמ"ש ביום ההוא יהי' כו' וישם עליו את החשן. חשן גימ' משי"ח. ויתן אל החשן את האורים ואת התומים הוא השם הוי' ב"ה שהי' מונח בתוכו. וז"ש בעל הגדה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות רמז לימי הגלות עד שדרשה בן זומא כו' וחכמים אומרים כל ימי חייך להביא לימות המשיח. פי' שיהי' במחשבתו כל ימיו להביאם לימות המשיח כנ"ל:
פסח. יסוד עולה גימ' פ'. ס"ח גימ' חיים. עפ"י הידוע לי"ח רמז לבחי' יסוד צדיק חיים. ר"ת "חי "יסוד "מלכות. וז"ש כי באור פניך נתת לנו תורת חיים ואהבת חסד. ע"י שמירת הברית יכול לעשות היחוד הנ"ל כמ"ש ואהבת את ד' אלהיך וכו' לאהבה את ד' אלהיך. הוא היחוד בשם הוי' ב"ה. ועי"ז הוא ממשיך החסדים וזה הענין פסח. הצדיק ע"י שמירתו הברי"ק נקרא אור פניך כמ"ש בזוהר הקדוש פ' בשלח דף נ"ט ע"ב. הוא ממשיך החיים והחסד לכנ"י:
והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו וכו'. ואי' במד"ר כי קרבנו של הבל הי' בליל פסח לכן אח"כ נצטוו בנ"י המצוה הזאת בלילה זו כמ"ש משכו וקחו לכם צאן ודרשו רז"ל משכו ידיכם מעבודת כוכבים וכו'. לפי הידוע לי"ח כי קרבן פסח הוא התיקון לפגם אדה"ר. וז"ש ליל שמורים הוא לד' שהקב"ה מצפה על גאולת ישראל להיות התיקון בקומת אדה"ר כמ"ש יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב כמבואר במ"א. וזה הרמז בגמ' פסחים דף ו' ע"ב אם דעתו לחזור אפי' מר"ה נמי לרמז בזה שהקב"ה עומד ומצפה על הלילה הזאת שיהי' לכאו"א מבנ"י הרהור תשובה ואז יגמור בעדם לטובה כל מה שנעשה בר"ה עד חג הפסח יהי' עלי' לכל התו"מ. כי זהו ענין יציאת מצרים גאולת הנפש כמ"ש פדני מעושק אדם. כי גם המצות יוצאים לחירות והכל נגמר בחג הפסח. ובזה יש לישב הפלוגתא בגמ' חד אמר בתשרי נברא העולם וח"א בניסן נברא. מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי. כי תשרי הוא בחי' הריון שעלה ברצונו לברא העולם. וניסן הוא בחי' לידה כמ"ש ביצחק כי בר"ה נפקדה שרה ובפסח נולד יצחק. כן ג"כ כל פעולת ברי"ע נגמר בפסח כי אז נגלה כבוד ד' וראו כל בשר כי הבורא ב"ה משדד המערכה להוציא בנ"י מכור הברזל. וכל מה שנעשה בר"ה נגמר בפסח. כמ"ש לעיל אם דעתו לחזור מר"ה נמי יהפך הכל לטובה על ידי התשובה והבן:
פסחים דף מ"ב. אמר ר' יהודא אשה לא תלוש אלא במים שלנו דרש ר' מתנא בפפוניא למחר אייתו כולי עלמא חצבייהו כו'. להבין הענין הזה. נקדים הפסוקים בפ' צו ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים כו' ושמרתם את משמרת ד' כו'. להבין ענין השמירה במשכן לאיזו צורך הלא גנבים לא היו שם. אכן ידוע שהכהנים הם המה הצינורות השפע להריק ברכה מעולם העליון למטה לכן היו צריכין שימור על דבר זה שלא ילכו ההשפעות חוצה רק לזרע ישראל. וזהו בחי' ומעלות הצי"ע אשר מדתו מדת החסד להשפיע למקום הראוי לו. וידוע כי המים רומזים לחסד וזה הרמז בגמ' אשה לא תלוש אלא במים שלנו. פי' החסדים וההשפעות שלנו שאנו יודעים איך להמשיך אותם לבל יגעו בהם זרים. ולזאת אייתו כולא עלמא חצבייהו. וכנים היו בדבר זה לקבל ממנו השפע. וגם בהמצות מהראוי למשוך ולהשפיע בהם מצד החסד לכן אין לשון במי פירות רק במים לבד שהם נגד בחי' חסד וז"ש ומפתח אוהל מועד לא תצאו וכו' ושמרתם וכו' היינו שמירת החסדים לבני ישראל כנ"ל:
במשנה אלו עוברין בפסח כותח הבבלי וכו'. במשנה הזאת יש לרמז כל הארבע גליות כמ"ש זיתום המצרי רמז לגלות מצרים. כותח הבבלי רמז לגלות בבל וכו'. כי בכח לילה הזאת לעורר רחמים מנם של יציאת מצרים להיות עוברים מעלינו בפסח כל הד' גליות ולהצמיח לנו ישועה בקרוב:
פסחים דף פ"ו. כזיתא דפסחא ומקרי הלילא פקעי איגרא מאי לאו דאכלי באיגרא ואמרו באיגרא לא דאכלי בארעא ואמרו באיגרא. ופרש"י לקול המולת ההמון ההלל דומין כאלו הגגין מתבקעים כו'. יש לרמז בדברים הללו גודל ההתלהבות שהי' להם בשעת אמירת ההלל. כמ"ש בפרש"י דומה כאלו בקעו כל האיגרות. וז"ש בגמ' דאכלי בארעא למטה ואמרו ההלל בגודל ההתלהבות ובקעו כל הרקיעים. וזה שמגביהים הקערה. פי' מגביהים להעלות אכילתם למעלה לרצון לפני אבינו שבשמים:
במשנה פ' ערבי פסחים. ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. ולא יפחתו לו מארבע כוסות. יש לדקדק בלשון המשנה למה נאמר בלשון נסתר ולא יפחתו לו ולא נאמר אפילו עני שבישראל לא יפחות מד' כוסות. ורש"י פירש דקאי על גבאי צדקה המפרנסי' את העניים. אך הנה כל סדר הפרק הזה מדבר בלשון הזה מזגו לו כוס ראשון. וכן הביאו לפניו מצה כו'. וכן במקדש מביאים לפניו גופו של פסח. הנה כל סדר המשניות האלו מדברים בלשון נסתר כו' ומי הם המביאים והמוזגין ולמה נקטו בלשון הזה. אכן הנה יש לרמוז בדברים הללו כי זהו מוסב על ענין הלילה הזה של פסח אשר כל המצות והסדר וארבע כוסות ואכילת פסח מצה ומרור כולם עולים לגבוה. וכל עריכת השלחן ותכונותיו כולו עולה בגופו לגבוה וזה השלחן אשר לפני ד' וכמו שמבואר עד"ז בזוהר הקדוש פ' פקודי דף רנ"ב ע"ב אצל השלחנות של שבת כי מקום יש בהיכלות העליונים כד עייל שבתא מתסדרין כל פתורי דבני עלמא כו' וההוא חיותא עילאה כו' ועאל בההוא אתר וחמא כל אינון פתורי ואשגח בכל פתורא ופתורא והיך מענגי לי' כו' ע"ש. הנה זה המעלה העליונה יש לסדר השלחן והמצות בלילה זו שכל השלחן גופו הוא נתסדר למעלה לפני ד' ית'. וזהו לשון המשנה הביאו לפניו מוזגין לו וכדומה. לפניו הוא לפני ד' שבנ"י מביאים לפניו סדר מצות הלילה בשעה הזאת וישראל הם המביאין והמוזגין לפני המלך הקב"ה וזהו לפניו כמ"ש ונאמר לפניו שירה חדשה. וזהו הוא לשון המשנה ובמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח. מהו לשון גופו של פסח. אך הנה שאר המצות ומעש"ט של בנ"י הנה אך הרוחניות שלהם וכוונתם עולה למעלה לפני הש"י. אבל כאן היו מביאים לפניו גופו של פסח כולו למעלה כי פסח הוא לד' וכן כל סדר השלחן ואכילת מצה הנה המצה הקדושה כולה לפני ד' כנ"ל. וזהו שאמרו ואפילו עני שבישראל לא יפחתו לו מלמעלה להשפיע לו הטובות והישועות של גאולת ד' כוסות וזהו ואפילו מן התמחו"י כי כל ההשפעות באים ע"י בחי' יסוד עלאה והוא הנקרא גבאי צדקה האמיתי וע"ד שפרש"י ז"ל. התמחוי רמז ת"ם ח"י ו"ה בחי' ת"ם ח"י מפורש בזוהר הקדוש כמה פעמים וזה התמחוי אותיות ו"ה עמהם שהוא בחי' זו"נ להשפיע כל טוב למטה כו' והבן:
ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו. הנ"ל עפ"י מ"ש בפ' בשרו מיום אל יום ישועתו. דאיתא בזוהר הקדוש אמר ר' שמעון ווי דגלותא אתמשך כל כך. והנה עתה זה קרוב י"ח מאות שנה שעברו מימי הגלות המר הזה ואנו מצפים עי"ז לישועה רוחניות שיהי' בקרוב כי כל מה שעברו הימים ממילא אנו קרובים להגאולה רוחניות וזה בשרו מיום אל יום ישועתו כי זה יהי' לנו לישועה. וזה ג"כ פי' הפ' ולקח הוא ושכנו. הוא רמוז לעולם הנסתר שכולו רחמים וחסדים. ושכנו רמז לשכינה הקדושה. שכביכול הקב"ה יקח השכינה מהגלות. הקרוב אל ביתו. כי אצל הקב"ה הוא קרוב ומוכן תמיד לשוב לביתו. אך עודנו עומד ומצפה שיהיו כל ישראל ראוים יחד לגאולה שלימה. וזה במכסת נפשות. כל נפשות בנ"י יהיו ראוים לגאולה איש לא נעדר:
ליל שמורים הוא לד'. פי' הלילה הזאת יש בה כח לתת שמירה על כל לילות מכל השנה. וזה לשון רבים שמורים. קאי על כל הלילות:
בפ' בא ויקרא משה לזקני ישראל וכו' משכו וקחו לכם צאן וכו'. נקדים מ"ש בפ' משפטים ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם. עפ"י הידוע שיש כמה מיני חסדים שונים גבוהים זה מזה. יש מדת החסד בספירת מלכות שנקרא חסדי דוד הנאמנים ועוד למעלה מזה מדת החסד בבחי' עתיקא קדישא כמ"ש אי' חסדיך הראשונים דיקנא קדישא זקן מלא רחמים כיל"ח. וזהו כהן גדול נוטל חלק בראש רמז על החסדים הראשונים לפי הידוע שהכהנים הם ממדת החסד והכה"ג הוא ממדת חסד שלמעלה בבחי' חסדים ראשונים. וז"ש אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם כי האמנם אשר אברהם אבינו ע"ה הי' מדת החסד לא הי' שבע מזה עד שהתעורר החסדים הראשונים מימי קדם. וזה הרמז בפ' הנ"ל. ואל הזקנים אמר הוא עולם הזקנה מלא רחמים. שבו לנו בזה. להמשיך הבחי' זאת לעולם הזה בעודו בחיים חיותו. עד אשר נשוב אליכם. כאשר יבא עת פקודתו והרוח תשוב למקומו. וזה ג"כ הרמז כאן ויקרא משה לזקני ישראל. פי' שהמשיך החסדים הראשונים שנקראו זקני ישראל. משכו פי' הזוהר הקדוש משכו מעלמא עלאה עד עלמא תתאה. מעולם הזקנה עד עולם התחתון:
משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם פרש"י מי שיש לו יקח משלו ואם לא יקח מן השוק. והדבר תמוה מי לא ידע כמו אלה שאם אין לו צריך לקנות מהשוק. אכן הדבר יבואר עפ"י הידוע שכנ"י נקראים צא"ן קדשים. צ"א הוא היחוד הוי' אדנ"י גימ' אמן נ' הוא רומז לחמשים שערי בינה. וזהו צאן פי' משכו מעולם הזקנה ג"ר לעולם העשי'. ומי שהוא במדרגה העליונה אינו צריך רק משיכה בעלמא כמו בדבר שהוא שלו. אך מי שאינו במדרגה זו צריך ליקח מן השוק לשון קיחה. ויקח ראי' מבעלי מו"מ שהם משכימים ומעריבים במקח וממכר ואוהב כסף לא ישבע כסף הגם כי הכל הבל ומכ"ש בעניני העבדות הבורא שצריך לזרז ולהשכים לעמוד על משמרתו יומם ולילה. ולזה מזהיר הכתוב לבל יפול בדעתו להתיאש בעבודתו מחמת שרואה שהיצה"ר מתגבר כנגדו ומסיתו להדיחו ח"ו כי בכוחו להפוך הכל לטובה ודבר זה יקח ראי' מאותו החשקות שיש לו בעניני עולם הזה ובאותו החשק יעשה המצות בשמחה וטוב לבב. וכאשר יגיע תור וזמן מצות אכילת מצה וכדומה ישמח ויגל כמוצא שלל רב. וזה י"ל פי' המשנה רשב"ג אומר הצרי אינו אלא שרף. הצרי אותיות היצר אינו אלא שרף. פי' שהוא נברא לזה הענין כנ"ל להביא התלהבות בלבו של אדם להיות בוער בקרבו כאש לוהט אם יזכה לעשות איזו מצוה מן המצות ואל יתעצל ויתעצב אל לבו ח"ו כי זהו עצת היצר להפילו ברשת רק יתחזק ויתאמץ לעשות המצוה בשמחה והרחבה בלב ונפש חפיצה אכי"ר:
והנה טוב מאד זה מה"מ. הנראה לרמז בזה מדת הסתפקות ולא יהי' רודף אחר התענוגים אשר יערב לחכו שאם הוא מעמיק להיות חשוב בעיניו מאד תענוגי עולם הזה הוא המה"מ. רק יסתפק במיעוט ותערב לנפש:
משכו וקחו לכם כו'. פרש"י משכו ידיכם מעבודת כוכבים וקחו לכם. דהנה אמנם כן תחלה צריך האדם להיות סור מרע ולמשוך ידיו מדברים האסורים עי"כ ישוב להיות במעלות ועשה טוב. כי כאשר ירגיל האדם א"ע להיות סור מרע תחלה לבלתי יתור אחרי מחשבות לבו אזי יהי' לבו ברשותו אל כל אשר יחפוץ. ועי"כ ישוב להיות תמיד במעלות ועשה טוב. וז"ש חכז"ל קנה לו שם טוב קנה לעצמו קנה לו דברי תורה כו'. ר"ל אם היות כי קנה שם טוב העיקר להיות קנה לעצמו העצמיות שלו שיהי' לבו ברשותו כדרך הצדיקים שלבם ברשותם. וזהו משכו ידיכם מע"ג היינו לפרוש מכל התאוות כו'. וקחו לכם פי' את עצמכם שיהי' לבבכם ברשותכם כנ"ל. וזהו ר"ת משכ"ו "מטה "שלחן "כסא "ומנורה. לפרוש מכל אלה רק ליקח צאן של מצוה כנ"ל: