[מפרשה זו כבר נדפס בחלק א' דף ל"ה ל"וע"ש]
אתם נצבים היום כולכם לפני ד' אלהיכם כו' ולא אתכם לבד אנכי כורת את הברית הזאת כו' כי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה עמנו כו'. הנ"ל דהנה למעלה כתיב ולא נתן ד' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה. כי הנה כן הי' כל עבודת משרע"ה רעיא מהימנא עם ישראל כל הארבעים שנה שהיו שומעים מפיו הקדוש את כל התורה ומצות. הנה זה כוונתו להטיל ולהכנים בלבבם כח קדושת האלקי בדיבורו הקדוש שהיתה השכינה מדברת מתוך גרונו ובלימודו אותם שלא יכלו לעבור בשום אופן על כל התורה הזאת. כמו שאה"כ כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים כו' כן יהי' דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם. וכן על בחי' הזאת היו כל דברי משרע"ה כמו שאמה"כ בשעת מתן תורה משה ידבר והאלהים יעננו בקול. רצה להכניס בקרבם הקדושה והאלקות כשיהיו שומעים הדיבור מפיו הקדוש יהי' שוה אצלם כאלו שומעים מפי הגבורה במ"ת. וכן הי' זהו שאמר להם ולא נתן לכם לב לדעת עד היום הזה כי לסוף ארבעים שנה העלה אותם במדריגה הנעלה הזאת וכמ"ש היום הזה ד' אלהיך מצוך היום הזה נהיית לעם ושמעת היום וכדומה. שלסוף ארבעים שנה כששמעו הדיבור מפי משרע"ה אז הי' שוה להם כמו בקבלת התורה ולא ימושו מפיהם לעולם. והנה זהו שאמה"כ שמעתי בקול ד' אלהי עשיתי ככל אשר צוויתני. פי' שמעתי עתה בקול ד' אלהי כמו במ"ת ולכך עשיתי ככל אשר צוויתני ולא חסרתי דבר. לכך אמר להם עתה אתם נצבים היום כולכם לפני ד' אלהיכם כו' כאשר זכיתי לנשא אתכם ולנטל אתכם על הבחי' הזאת הנה בזה כולכם נצבים היום לפני ד' זהו המדריגה הנעלה הראוי לכם לפני ד' וכולכם עומדים לפניו בלי מפסיק. ולא אתכם לבדכם אנכי כורת הברית הזאת כי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה ר"ל גם דורות הבאים כולם יזכו לבחי' זאת כשישמעו הדיבור מפי הצדיק הדור שהוא בחי' משה שפיר קאמר יהיו כולכם לפני ד' וזהו כי שם ד' אקרא לעתיד בכל דור ודור אתם הבו גודל לאלהינו כו' והבן: Deuteronomy 29:9: It appears to me to say the following about this verse: it says earlier in the Torah [in the previous chapter] that "...until this day, Hashem did not give you a heart to know, ear to hear, eye to see" [Deuteronomy 29:3]. [This means that] the entire service of Moshe Rabbeinu was for the Jewish people to hear all mitzvot from his mouth; his intent was to imbue their hearts with the power of holiness of Hashem with his holy words. The Shechina would speak from his throat, and the goal was that the Jewish people would not be able to transgress anything in the Torah. It says in the Torah, "just like snow comes from heaven and never returns... so, too, My words will not return empty-handed [Isaiah 55:10]. This was the level that Moshe spoke [to Hashem], and Hashem answered him [directly] with a voice and He wanted to place a holiness within him so that [listening to Moshe's words would] be equal to hearing them from Hashem. This is the meaning of the previous verse, "Hashem did not give you a heart to know...": The Jewish people were lifted up to a very lofty level after 4o years [of being in the desert], and it says "...on this day, you've become a people for G-d" [Deuteronomy 27:9]. [This means that] at the end [of the Jewish people's journey], when Moshe Rabbainu would speak, the experience was that of Mount Sinai (--of G-d speaking--) and thus the Torah would never be removed from their mouth. This is also explains the verse: "I heard the voice of my G-d and did according to all that was commanded me" [Deuteronomy 26:14]. "I heard to voice..." means that I did what G-d commanded and I'm listening now just like I did at Mount Sinai; I did all that I'm commanded and I haven't missed anything. [Moses] successfully elevated you so that you can stand before Hashem without any separation. Moshe Rabbainu expresses this covenant with everyone, not just the generation of the desert [Deuteronomy 29:14]. In the future of the generation, the tzaddik of the generation will also be speaking. This is [literally as if] Moshe Rabbainu [is speaking to you], which, [in turn, is as if] you're hearing it from G-d. As it says in the original verse, all will stand before G-d [meaning] in every future generation through the tzaddik.
א"י אתם נצבים היום כולכם לפני ד' אלהיכם. הנ"ל דהנה הימים האלה נקראים ימי הרצון הוא בשביל שבימים הקדושים האלו נתעורר רצון הש"י לעם סגולתו ונתן דעת ותשוקה בקרבם להלהיב לבבם לעבודתו ית"ש. כמש"כ פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. ר"ל פותח את ידך הוא יודי"ך הם פתחי עולמות העליונים ובהם משביע ומעורר לכל חי רצון וקדושה לעבדו בלבב שלם כנ"ל. ולהבין פי' לכל חי. דהנה כל איש ישראל מחויב למסור נפשו וכל חיותו לעבודת הש"י ב"ה ועל קידוש שמו ית'. ובפרט בר"ה בתפילתינו ותמלוך אתה ד' מהרה לבדך. מלוך על כל העולם כולו בכבודך. שאי אפשר לעמוד בתפלה הזאת בלי מס"נ. כי כן מבואר בגמ' כי שעה אחת קודם תחיית המתים ישוב האדם לעפרו ע"ש. הנה בע"כ כשיגיע במהרה העת שימלוך ד' לבדו ביום ההוא הנה צריך האדם לשוב אל עפרו תחלה ואח"כ יתנער מעפר כמבואר לכך הנה בתפלה זאת צריך לקבל עליו מס"נ בלב שלם אך שיתגדל ויתקדש שמו ית' בעולם במהרה. וע"ז הוא שאמר דוד המע"ה כלתה לתשועתך נפשי. אליך ד' נפשי אשא. וז"פ לכל חי רצון. שיהי' מוסכם בלב האדם ברצון גמור למסור כל חיותו במס"נ עבור כבודו ית"ש וז"ש הללי נפשי את ד' אהללה ד' בחיי אזמרה לאלהי בעודי. וכי אך בחייו מהלל לשמו הלא הצדיקים הם עומדים ברומו של עולם ותמיד מספרים כבוד אל וקדושתו בג"ע העליון כנודע. אך הפי' הוא שאמר אהללה את ד' בחיי עם כל חיותי ובכל נפשי ומאודי בעודי כי בכל כוחו ונפשו הי' מהלל להש"י במס"נ כמו שמסיים כן בסוף ספר תהלים כל הנשמה תהלל יה ר"ל שגם אח"כ כשתהי' אך בחי' נשמה לבדה בלא גוף הנה גם היא תהלל יה הללויה. והנה זהו הפי' אתם נצבים היום. נצבים הוא פי' במס"נ בל"א היום הוא ר"ה ר"ל כשאתה נצבים בר"ה במס"נ בתפלה הוא לפני ד' אלהיכם לכבודו ית' שיתגדל כבודו בעולם כמ"ש בגמ' ייתי ולא אחמיני' אע"פ שלא אזכה לראותו אמסור נפשי למען יבא מהרה. וזהו את"ם אותיו' אמ"ת שהמס"נ צריך להיות באמת ובלב ורצון גמור למען כבודו ית"ש בב"א:
א"י אתם נצבי' היום כולכם כו' לעברך בברית. להבין מלת כלכם ואח"כ מפרש ומסיים כל איש ישראל לכאורה מיותר. אמנם הנה כתי' ומלתם את ערלת לבבכם וכו' אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד. דהנה צריך כל האדם להתבונן ולשום עין על כל דרכיו ועניניו מקטן ועד גדול על מה בא בגלגול הזה לתקן את אשר פגם בראשונה. כי יש הרבה בני אדם העושי' צדקות ומעש"ט ועכ"ז אינם מגיעים לתיקון פגם הגלגול הקודם להשלים יצירתו מראש ועד עקב. כי לפעמים בא האדם לעוה"ז לתקן מדת הצדקה והוא עוסק בתורה ובמצוה אחרת א"כ לא יצא י"ח. וכן אם בא לתקן ענין תלמוד תורה או לימוד קבלה והוא פונה לבו מזה בע"כ יצטרך להתגלגל שוב בעוה"ז וכן בכל המצו' מל"ת ועשה. והבחינה ע"ז הוא כי ישים האדם עיניו על איזה מצוה שהיצה"ר מסיתו יותר לעבור עלי' הוא הדבר אשר בא הלום לתקן. וזה שבארנו בפ' ויבא יוסף הביתה לעשות מלאכתו כי יוסף הצדיק בחי' היסוד ידע בנפשו כי הוא בא לעולם רק עבור זה לתקן בחי' היסוד וזהו לעשות מלאכתו מלאכת הקודש במצרים הנקרא ערוות הארץ נכנס להתגבר על יצרו ולתקן את מדת כ"ל כנודע. וז"ש חכז"ל חד אמר מלאכתו ממש כאשר בארנו וחד אמר לעשות צרכיו עמה כו'. פי' כי לצורך זה בא עד הלום לתקן דבר זה. ומר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי כנ"ל. וז"ש בפסוק הנ"ל ומלתם את ערלת לבבכם ר"ל לעבור ולבדוק בכל חלל הלב על מה לבו מתאוה יותר ואותו הדבר ימול ויתקן ביותר בל יהי' ציצין המעכבים את המילה. ואמר אח"כ כי ד' אלהיכם לא ישא פנים ולא יקח שחד. ר"ל ראה נא לתקן את אשר פגמת כי לא יקח ממך שחד מצוה אחרת אף אם תדקדק במצות אחרת כתקנה לא יועיל לך. וז"שהכ' אתם נצבים היום כולכם כפי המבואר במד"ר היום זה ר"ה. כי עתה העת לפשפש במעשיו בכל איבריו מראש עד העקב והכינו את אשר יביאו להתיצב לפני ד' כולכם כל איש ישראל שלם כולו בלי שום חסרון ופגם אבר חלילה. וז"ש לעברך בברית ד' אלהיך ברי"ת גימ' תרי"ג עם הכולל הם רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת כנגד גוף האדם ובברית יוכללו כולם יחד כמ"ש בברית ד' אלהיך והבן:
לעברך בברית ד' אלהיך. הנ"ל עפ"י מ"ש במ"א כאשר האדם עושה המצוה בשלימות וכל מגמתו לעורר הרחמים והחסדים למעלה שהי' ברצון הקדום אזי נעשה האדם בבחי' יסוד וצנור השפע. וז"ש רוצה ד' את יראיו המיחלים לחסדו רמז על הצדיקים כנ"ל שחפצם ורצונם רק לעורר רצון העליון וז"ש המיחלים לחסדו. וז"ש קדם ידעתי מעדותיך כי לעולם יסדתם. ידיעה הוא היחוד אשר מחבר בחי' חכמה ובינה ע"י הדעת. וזהו לעברך בברית כו': כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ואת אשר עברנו בקרב הגוים אשר עברתם פן יש בכם כו'. הענין יבואר עפ"י מה שמצינו כמה פעמי' בגמ' גר שבא להתגייר. הלשון תמוה אם הוא גר למה צריך להתגייר עוד. אך דבאמת ענין הגרים הם נשמות מגולגלים כמ"ש כי גרים הייתם בארץ מצרים הם הנשמות קדושות ונתערבו ביניהם. כמ"ש ויתהלכו מגוי אל גוי. שלא הי' להם זכות להיות להם תיקון לירד בין בנ"י לכן היו מתהלכים מגוי אל גוי. לא הניח לאיש לעשקם. כמ"ש דמעת העשוקים הם נשמות המעורב בהם כמ"ש פדני מעושק אדם. וזה ענין תיקון המאכלי' כי מבריאת העולם הי' כן ניצוצי הקדושה מעורב במאכלים להיות להם תיקון ע"י אכילת האדם בקדושה וטהרה להיות להם עליי'. אבל אם האדם אינו אוכל בקדושה וטהרה אזי הוא להיפך שמאכל מטמטם לבו ח"ו ומושכים ומורידים אותו למטה. וז"ש זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם המות. ובזה יבואר הפסוק הנ"ל. כי אתם ידעתם את אשר ישבנו כו' ואשר עברתם בקרב הגוים אשר עברתם. פי' הנשמו' שלכם היו עוברים בקרב המצרים כנ"ל. לכן אתם צריכין שמירה מעולה. פן יש בכם שורש פורה כו' לבל יתדבקו בכם החיצונים לחזור לשרשו ח"ו כי כל דבר אשר הי' לו התדבקות בחבירו אף אם יפרד ממנו נשאר בו מעט מאחיזת הדבוק מה שהי' כבר דבוק בו לכן צריך שמירה מעולה להפרד ממנו לגמרי. ובזה נבין מ"ש באליעזר עבד אברהם כשבא אצל לבך שאמרו חכז"ל שרצו ליתן סם המות במאכלו לכן אמר לא אוכל עד אשר אם דברתי דברי ויאמר עבד אברהם אנכי. הענין בזה כי כל מאכלי בנ"א אם הוא בקדושה וממקום הקודש יתהלכו הוא סם חיים. ובהיפך הוא סם המות. ואליעזר הי' רגיל לאכול משולחנו של אברהם אבינו ע"ה ושרה עמנו היתה מכנת המזון הכל בקדושה כמ"ש אצל המלאכים שבאו אל אברהם סעדו לבכם אחר תעבורו שאיו זה מדרך המכניס אורחי' לומר כך אחר כמו שמצפה לפטור מהם שילכו לדרכם אך לפי הנ"ל ניחא שרמז להם כי ע"י מאכלו יעבור מהם ויסור בחי' אחר הוא הסט"א. יען כי כל מאכלו הי' מסטרא דקדושה כמ"ש קיים אברהם אבינו אפי' עירובי תבשילין פי' הניצוצי קדושה שהי' מעורב במאכלי' הי' מקיים אותם להביאם לקדושה. ולזה כשבא אליעזר אל הרשעים הללו הי' מאכלם אצלו כמו סם המות כמ"ש בפרקי אבות כל שלחן שלא אמרו עליו דברי תורה הוא כמו זבחי מתים כי הסט"א הוא מסטרא דמותא. לכן אליעזר הי' מתקן בזה שאמר דברי תורה כמ"ש עבד אברהם אנכי ודרשו חכז"ל יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים. פי' העבדות של האבו' הקדושים כי מה שהי' מספר בשבחו של א"א הי' דברי תורה ובזה הי' לו הצלה ממאכלם שלא יטמטם את לבו ח"ו:
לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום כמ"ש ת"ח מרבין שלום בעולם. יבואר עפ"י הידוע מעלת הצדיק יסוד עולם הוא הכלי מחזיק ברכה ששומר ההשפעות לבל יבוזו הקליפות. וז"ש כל העולם ניזון בשביל חנינא בני. שביל הוא הצנור כמ"ש שבילי דנהרדעא ולזה מרבין שלום בעולם להשפיע מדת היסוד שנקרא ברית שלום. וזה ענין הבאת שלום בין אדם לחבירו עפ"י סוד הידוע לי"ח. ובין איש לאשתו. רמז לבחי' משפיע ומקבל. ולהוריד השפעות טובו' בעולם. וזה המנין מ"ש ויפרו וירבו מאד ויחי יעקב שזהו חיותו שיהי' בנ"י פרים ורבים בנים ובני בנים:
פן יש בכם איש או אשה אשר לבבו פונה היום מעם ד' אלהיך כו' שורש פורה ראש ולענה. והתברך בלבבו לאמור וכו' והבדילו ד' לרעה. יש לדקדק בפרשה זו מה חדש משה בפרשה זו בדברים הללו שאמר אשר לבבו פונה היום הלא זה דברו בכל משנה תורה להוכיח ולהזהיר את ישראל שלא יחטאו בע"ג ושאר עבירות ומה לו כפילות הדברי' בזה. עוד יש לדקדק באמרו לבבו פונה היום מעם ד' הול"ל מד' אלהינו ומאי קאמר מעם ד'. ועוד כמה דקדוקים עצמו מספר. והנ"ל ביאור הענין דהנה זה ידוע באנשי דורינו כי בזמנינו העיקר לעבדות השם הוא להתדבק אל הצדיקים כל אחד לפי מדריגתו. וזה הענין פרסם הבעש"ט ז"ל בעולם שכל מי שמפריד א"ע מהצדיק ואומר בלבבו מה לי לנסוע לצדיק הדור לבקש תורה מפיו הלא כמה ספרי' קדושים במוסר השכל דרושים לכל חפציהם בתורה ויראת שמים. אבל באמת אין זה כלום כי ראייתפני הצדיק הוא מבטל ממנו כל המדות רעות דהיינו העצלו' ועצבות וכל התאוות רעו' ר"ל. וגם בצדקה מה שנותן לצדיק זוכה למדות טובו'. וכל חסרונו ישלים ע"י דיבוק חכמי'. וגם הצדיק מעלה תפלתו למעלה כי הקב"ה מתאווה לתפלתן של צדיקים ומגלין אלקותו ית"ש בעול' (כי הקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים) ובזה יבא לשלימות האמיתי. וכמשל בן כפר שרוצה לבא אל המלך ולבקש מלפניו על אודותיו ועניניו אבל אי אפשר לו בעצמו לדבר אל המלך כי כבד לשון הוא לדבר עם המלך דברים מועטים סובלים פירוש הרבה ענין גדול והמלך אינו סובל רוב דיבוריו של בן כפר. לכן העצה בזה לבא אל שר אחד משרי המלך המבין בלשון בן כפר הנ"ל וג"כ יכול לדבר עם המלך כראוי ועי"ז נודע למלך עסק הבן כפר כראוי ומושיע לו מצעקתו. כן הוא זה הדבר כביכול המלך זה ממה"מ הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו וטוב לכ"א לדבק עצמו אל צדיק אחד ועל ידו יפיק המלך מלכו של עולם רצונו. ובזה יבואר הפסוק בתהלים קכ"א. אשא עיני אל ההרי' מאין יבא עזרי עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ. הדקדוקים רבו גם מה שאמר מעם ד' הול"ל מד'. אך הנה לדרכנו נאמר שהצדיק נקרא עם ד' לפי שהוא דבוק בדביקות נפלא מאד. ולזה אמר אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי כו' ור"ל שזה אצלו כהר בחינה גדולה גבוה מאד להשיג עזר מד' ומה אני כי אבא אל שער המלך בלבוש מגואל. אך עזרי מעם ד' ר"ל מאותו שהוא דבוק בד' וכנ"ל. וזה ג"כ כוונת הפסוק אומרו כאן פן יש בכם כו' אשר לבבו פונה היום מעם ד' פי' שהכתוב מעלה עליו כשמטריד עצמו מהצדיק שהוא עם ד' (חסר איזה תיבות) וכמ"ש את ד' אלהיך תירא לרבות ת"ח ומאחר שסר עצמו מלעבוד את ת"ח דומה כמי שסר מאחרי ד'. ואמר עוד פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה. ר"ל שחושב בלבו שהוא בעצמו ראש ואינו צריך למנהיג אשר ילמדהו לעבוד הש"י כראוי והתברך בלבבו לאמור שלו' יהי' לי ר"ל שאוכל לעבוד הש"י בלי הצדיק. וע"ז אמה"כ והבדילו ד' לרעה ר"ל מכיון שהוא מפריד א"ע מהצדיק הדור זה עונשו שיבדילו ד' לרעה מכל שבטי ישראל יהי' הוא מובדל ואינו רואה בטובתן וכאמור והבן:
וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת. הנ"ל לבאר בסמיכת הכתובים האלה כי מה ענין וישליכם אל הנסתרות. אך הנה מבואר בזוה"ק ובספרים שיש כמהבחינות בסוד ענין גלות השכינה כביכול. והנה יש ג"כ בחי' אחת בענין גלות השכינה שכביכול השכינ' יורדת בסתר המדריגה לשמור את ישראל בעוה"ז לחסות עליהם כאם על הבנים עד שכביכול הוצרכה להתערב ולהתלבש בין היועצים רע על ישראל חלילה כנודע. הנה זהו רחמי ה' שמתלבשת השכינה בתוך אחד מהם לבטל מחשבותיהם וכן הוא בכל עת הגלות כמבואר בתקונים תקון י"ט ויבדל אלקים כו' דגרמי דגלת שכינתא ואתערבת בין פלחי ככביא דעלמא ומנטרי להון בגלותא כו' ע"ש. וכן הוא מבו' בספרים. והנה זה שאמה"כ רם על כל גוים ד' על השמים כבודו. פי' הנה אמת שהש"י ב"ה הוא רם ומתרומם ונשא כבודו על כל גוים מעוה"ז כי על השמים כבודו בראש רום עליון אך אעפ"כ אף שהוא המגביהי לשבת הנה מ"מ הוא המשפילי לראות להשגיח בשמים וארץ התחתונה הלזו ויורד כביכול השכינה מכבודה הרם והנשא לעוה"ז השפל להתערב בתוך בני אדם כדי להיות מקימי מעפר דל ומאשפו' ירים אביון של ישראל להושיבי עם נדיבים וכו' ואז אם הבנים שמחה הללויה. והנה זה שאמר הכ' בזה ויתשם ד' באף ובחימה וכו' וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה. כביכול הבורא ב"ה צריך להסתתר בתוך הגלות כדי להציל את ישראל. כמ"ש ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם כו' כי לולא זאת הנה בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם. והנה זה שאמר מיד אחר זה והי' כי יבואו עליך הברכה והקלל' וכו' והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ד' אלקיך שמה ואינם יכולים לבצע מחשבותיהם הרעה. זה הוא מפני כי ד' אלקיך שמה ביניהם כביכול להפר עצתם בכל עת ובכל שעה. וזהו ושבת עד ד' אלקיך התשובה תשוב ותוציא את שם הוי' מהגלות אשר שמה לשון שממה. וזהו והנגלות פי' ו"ה נ' גלו"ת כי השם ו"ה והנשמה היא בהגלות וצריך קיום לנו ולבנינו בעוה"ז. גם כדי לעשות את כל דברי התורה הזאת כי רוצים להעביר את ישראל מהדת ר"ל. לזאת יהי' לנו חסדים נגלים וכל טוב כדי שנוכל לעשות' ולקיים כל דברי התורה הזאת בשמחה וטוב לבב מרב כל. אמן:
והיה כי יבואו עליך כל הדברים וכו' והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ד' אלקיך שמה ושבת עד ד' אלקיך ושב ד' אלקיך את שבותך. ויש לדקדק ביתור הלשון שמה והי' די באומרו אשר הדיחך ה' אלקיך. גם צריך להבין הלשון ושבת עד ד'. ונקדים פסוק שובה ישראל עד ד' אלקיך כי כשלת בעונך. דהנה ידוע שעיקר התשובה צריך להיות שתשוב ה' למקומה וצריך לדאוג על השכינה שגלתה ע"י עונותיו ובכל צרתו לו צר כביכול ובכן צריך האדם לכוון בכל תפלותיו אשר מתפלל על חסרונותיו אשר הוא חסר בבני חיי ומזוני בכולם צריך לבקש בעדו ית"ש וכמ"ש בחנה ותתפלל חנה על ה'. ר"ל שעיקר תפלתה הי' עבור צער גלות השכינה ולא הי' כוונתה עבור עצמה שיהי' לה בנים רק שבודאי יש חסרון בקומת השכינה בזה שחסר לה בנים וצריך להשלי' זה החסרון וממילא יהי' לה בנים. ועד מוכיח על זה שהרי מיד שנולד לה שמואל החזירתו לד' כמ"ש ואנכי השאלתיהו לד' וסופה מוכיח על תחלתה שלא הי' כוונתה עבור עצמה. וכמ"כ בתשובה צריך לשוב על בחי' זו וכשעושה כן יש קיום לתשובתו ואז אינו שב לאוולתו. ובזה פירש הכתוב שובה ישראל עד ד' שתשובה כזו היא עד ד' כי כשלת בעונך וכאומר אם לא תעשה תשובה באופן הזה תכשל ג"כ בענין הראשון וזה ג"כ אומרו כאן והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ד' אלקיך שמה. פי' שתשיב זאת אל לבבך כי בכל הגוים אשר אתה גולה גם ה' שמה והולך עמך כביכול בגלות ויהי' כל עיקר מגמתך שישוב הקב"ה למקומו הראשון. והעצה לזה ושבת עד ה' אלקיך וכו' כנ"ל. ובזה הענין יש לפרש ג"כ בפסוק ועתה הנה צעקת בנ"י באה אלי כו' כי ידעתי את מכאוביו וכו' ויש לדקדק למה דוקא בפעם הזאת שמע הקב"ה את צעקתם הלא עבר זה זמן כביר מיום גלות מצרים ועד עתה ולא שמע לה הקב"ה ומה יום מיומיים. אך לפי הנ"ל נכון הדבר לפי שעד עכשיו לא היו צועקים רק עבור עצמם מקושי השיעבוד שהיו משעבדי' בהם ולא שמואל לבבם שכל זה הוא חסרון למעלה ולו צער כביכול. רק עתה הנה צעקת בנ"י באה אלי. אלי דייקא. כי ידעתי את מכאוביו וגודל קושי השיעבוד ואעפ"כ עכשיו אינם צועקים רק עבור שמי הגדול ולכן נענתי להם לגאלם משם וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. אמן. ובזה יש לפרש הכתוב קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבנ"י באדם ובבהמ' לי הוא. כל רחם היינו מי שיש לו רחמנות על האדם או על הבהמה וזה למדנו ממצות טעינה והענקה צער בע"ח דאוריי'. וסימן לישראל הוא רחמנים כו'. לי הוא. זה סימן שהוא חלק מהבורא ב"ה:
כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה כנ"ל. הנ"ל לבאר אעפ"י שזהו ודאי כי המצוה אשר נעשית בדו"ר כראוי הנה פורחת לעילא ומה זהו שאמר לא בשמים היא. אך הנה כתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. והפי' הוא כי כל המצוה אע"פ שפורחת לעילא הנה נשאר גם למטה כח הרשימו של הקדושה מהמצוה ונעשה בחי' אור המקיף על העושה אותה לשמרו כמ"ש בשכבך תשמור עליך וכנ"ל. כי הנה בכל מצוה יש בה בחי' גוף ונשמה. ונשמה פורחת לעילא. אך בחי' גוף של המצוה נשאר לו לאדם שהוא קיים המצוה בגופו הנה קדושת המצוה הוא מקיף עליו ומסייעו לעשות עוד מצות כמ"ש חכז"ל מצוה גוררת מצוה. והוא שכתוב ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך פי' בכח מצות שעשית כבר הנה המה יסובבו עליך ודברת בם תמיד בשבתך בביתך שתוכל לקיים עוד מצות ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך כנ"ל. וז"ש ויקח אבר' את שרי אשתו כו' ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען. הנה הפי' רכוש הוא המצות אשר רכשו וכן הנפש אשר עשו מכח קדושת המצות עד היום כי כן כתיב צדק לפניו יהלך. לכך. כל המצות הלכו עמהם ויצאו ללכת ארצה כנען כי הכל מעלין לארץ ישראל כל המצות עוליך דרך שם. וא"א ע"ה הוא הי' הצדיק ראשון בעולם לכן העידה התורה עליו בזה. וזה הוא כי מלאכיו יצוה לך שהמלאכים הם מהמצות אשר יצוה לך והם לשמרך בכל דרכיך כמו שבארנו וזהו אור המקיף של האדם בבחי' גוף כנ"ל. הנה זהו שאמה"כ לא בשמים היא כי המצוה אינ' עולה כולה לשמים ולא נפלאת היא ממך ולא רחוקה. רק נשאר לך רושם הקדושה לסייע לעשות עוד מצות לכך קרוב הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. כנ"ל: