בהר סיני לאמר כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה', שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע (כה, א-ד). והספיקות יבוארו מאליהם.
דאיתא בפ"ק דביצה (טז.) פלוגתא שמאי והלל וכו', ויבואר הפסוק בב' פנים. והוא, שזכרנו ביא[ו]ר שיש ב' דרכים לבעל בחירה, אחד קצרה וארוכה, היא דרך הרשעים הבוחרים בתאוות עולם הזה, כי תאוה היא לעינים. ב', ארוכה וקצרה, דרך הצדיקים לטרוח בעולם הזה שהיא דומה לערב שבת, כדי שיאכל בשבת יום השביעי שכולו שבת לעולם הבא.
אך כדי לבחור בדרך חיים שהיא ארוכה וקצרה, ולמאוס בדרך המות שהיא קצרה וארוכה, לפי שהיא תאוה לעינים. צריך הקדמה א' כוללת, שהיא להתרחק תכלית הריחוק מהגאוה, כדי ליכנס בשער הכניעה, ואז בנקל יוכל לבחור בטוב מצד שהוא טוב ולמאוס ברע מצד שהוא רע. וכמ"ש בחוה"ל בשער הכניעה פרק י' וז"ל: תועלת הכניעה, אחד מהם שישמח בחלקו. כי מי שנכנסה בו הגאוה והגדולה אין העולם וכל אשר בו מספיק לו לכלכלתו, לגובה לבו ובזותו מה שהגיע לחלקו ממנו. וכאשר יהי' נכנע, אין לנפשו אצלו שום מעלה, ומה שמזדמן לו מן העולם הוא מסתפק לו, בין במזונו בין בלבושו, והמעט מן העולם מספיק לו עם כניעתו. וההיפך, שאין מספיק לגאוה כל מה שיגיעו, וכמו שנאמר (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן וכו', יעו"ש.
ובזה יובן דפרשה זו נאמרה מהר סיני דוקא, כדי שילמד מהר סיני שזכה להנתן בו התורה מצד הכניעה, וכמו שכתבתי ביאור משנה (אבות פ"א מ"א) משה קיבל תורה מסיני וכו', ה"נ כך צריך תחלה להתרחק מהגאוה וליכנוס בשער הכניעה, אז יוכל לבחור בטוב כאשר יבואר.
וז"ש כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם. ר"ל כמו שדרשו בש"ס בקדושין (לז:) לחד תנא, כל מקום שנאמר כי תבואו אל הארץ, פירושו עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לה ותבוא אל הארץ וכו'. וה"נ עשה מצוה זו שהיא הכנעה הנלמד מסיני, בשביל זה תזכה שתוכל לבא אל הארץ העליונה אשר אני נו"תן לכם, שהיא מתנה שאין לה הפסק עולמות.
ושבתה הארץ שבת לה', כי עולם הבא נקרא שבת, שיש בה שביתה ומנוחה, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, כי היום לעשותם (דברים ז, יא) ולא למחר לעשותם.
לכך עצה היעוצה שש שנים תזרע שד"ך, ר"ל שדך המיוחד לך, לעבוד אותה בששת ימי השבוע שנקרא שש שנים, כי כל עולם הזה לערב שבת יכונה, וראוי להיות מכת הזריזים שיהי' בן חורין לזרוע שדה שלו ולא של אחרים, כמו העצל שזכר במשל בחוה"ל (ש' הבחינה פ"ג), שכל טרדתו בשש שנים בעסקי פרנסת העולם הזה בשדה שאינו שלו, בעולם שאינו שלו. לזה אמר שש שנים, שהם נגד ו' ימי השבוע הנקרא ערב שבת, כמו בית שמאי שאכל כל ימיו לשם שמים מחד בשבת לשבת. שש שנים תזרע שדך בנגלה, ושש שנים תזמור כרמך בנסתר, סוד ה' גימטריא יין.
ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שהיא עולם הבא שנקרא שבת לה', אז לא תוכל לעשות מעשה הטוב, וז"ש שדך לא תזרע, שהוא הזרעה בעלמא, לכך תקדים עצמך מחד בשבת לשבת.
ובזה נבאר פלוגתא בית שמאי ובית הלל פ"ק דביצה (טז.), תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אמר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו היו לשם שמים, שנאמר (תהלים סח, כ) ברוך ה' יום יום. תניא נמי הכי ב"ש אומרים מחד שביך לשבתיך, וב"ה אומרים ברוך ה' יום יום ע"כ. ויש להבין במה פליגי ב"ה וב"ש.
ונ"ל דאזלי לשיטתן דפרק ב' דשבת (לא.) בעכו"ם שבא להתגייר על מנת שתשימוני כהן גדול, בית שמאי דוחפו ובית הלל קיבלו, וכן אינך. והטעם, כי בית שמאי הי' מדתו דין, ומה שראוי מצד הדין שיהי' כל מעשה אדם מתחלה ועד סופו לשם שמים, וזולת זה אין בו חפץ להש"י, לכך דוחפו כשאמר שאין כוונתו לשם שמים רק שיהי' כהן גדול שאינו לשם שמים. וזה שאמר כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת, וכמ"ש מוהרש"א שבכל יום מן ו' ימי השבוע יזכור אותו להכין על צד היותר טוב, וכמ"ש מחד שביך וכו', יעו"ש.
והרמז בזה לכל ימי אדם בעולם הזה שהוא הכנה לשבת, כמו ערב שבת המכין לשבת, כך בכל ו' ימי השבוע שהם כל שנותיו של אדם יעשה הכנה לשבת, וכמ"ש מחד שביך לשבתך. ואתי שפיר ביא[ו]ר הפסוקים שש שנים תזרע שדך, המיוחד לך לעולם הבא, שהם כל ימי השבוע המכונה לששה שנים וכנ"ל, יזרע ויכין לשבת.
מה שאין כן הלל אשר מדתו חסד, שהוא ימין פשוטה לקבל רעים וטובים, ובזה גדלה מעלת החסד על מעלת הדין, וז"ש אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, ר"ל שאינו מדת הגבורה והדין כמו שמאי, רק מד"תו חסד ורחמים בין לחייבים בין לזכאין. והיינו מה שאמר שכל מעשיו לשם שמים, ר"ל כ"ל מעשיו, הא שעשה שקירב הגר גם שהי' כוונתו לא לשמה, הי' כוונת ומעשה הלל לשם שמים, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. וזה שפירש רש"י לשם שמים, שהי' בוטח שתזדמן לו נאה לשבת וכו', שגם שאינו מתכוין לשם שמים בכל ו' ימי השבוע, כשיכין סמוך לשבת מכל מקום יקובל לרצון. וז"ש ברוך ה' יום יום וכפירוש מוהרש"א, שראוי לבטוח בכל יום שיעמוס לנו עוד לימים הבאים וכו', יעו"ש.
ובזה תבין כוונת חז"ל (ברכות לד:) שגדולה מעלת בעלי תשובה מצדיקים גמורים, ובמקום שאלו עומדים וכו'. כי זה מקום מדת הדין והגבורה מדת הצדיק, מה שאין כן מקום בעלי התשובה הוא במקום החסד והרחמים, והבן.
ומעתה יתפרשו הפסוקים לפי מדריגת בית הלל לומר שש שנים תזרע שדך של הגוף, וכמו שדרשו על (משלי ג, ו) בכל דרכך של הגוף, דעהו וכו' (ברכות סג.). והכי נמי כך, בכל ס' שנה שהם שש שנים, תזרע שדך - לעשות הנאת גופך אם תרצה. רק בשנה השביעית שהם ימי השיבה, יהי' שבת שבתון - שישב[ו]ת שביתת הגוף, ויעשה מה ששייך לנשמה, שיהי' שבת לה'. שד"ך לא תזרע, מה ששייך להגוף, רק לנשמה שהיא כמו גר בעולם הזה, והוא מדת הלל ברוך ה' יום יום.
והבן מה שסיים הפסוק שבת שבתון יהיה לארץ, ר"ל כי ארציות החומר והגוף יהי' נח ושבת מן מלאכת הגוף אז בשנה שביעית ימי שיבה, רק יעשה מה ששייך לנשמה, כדי שיזכה לעולם הבא הנקרא שבת לה'.
וזה שאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכו'. מזה יהי' לו לאכ"לה לעולם הבא, הוא ועבדיו שהם איבריו, אכילה עולמות, וק"ל.
בזה תבין באופן אחר מה שפתח ג"כ הכתוב כי תבאו וגו' ושבתה הארץ שבת לה'. והענין שכתבתי לעיל ענין מאמר ש"ס פ"ב דחגיגה (יד:) ד' שנכנסו לפרדס, בן עזאי הציץ ומת וכו'. וכתב מוהרש"א שהוא ענין דביקות נפשו בו יתברך ונפרדה מהגוף ומת וכו', יעו"ש. והנה אין זה עיקר התכלית, רק כמו שעשה רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, וכפירוש מוהרש"א שלא הרס לעלות וכו'. כי כוונת הבריאה של האדם הוא שיעשה תורה ומצות וחי בהם ולא שימות, רק בהגיע זמנו להסתלק מעולם הזה, אז יראה שיוכל הרוח לעלות אל האלדים אשר ממנו חוצבה, וכמ"ש (קהלת יב, ז) והרוח תשוב אל האלדים וגו'. וכמ"ש מי שזכה לזכך ארציות חומרו של הגוף שיזכה לעלות בגן עדן בחיים חיותו, כמו אליהו וחנוך ור"י וכמ"ש הרמב"ן בפ' אחרי מות (ויקרא יח, ד) על פסוק (שם, ה) וחי בהם, שיש כמה מיני חיים, לכל אחד כפי מדרגתו, וכמ"ש מזה במ"א. וכן היו במעמד הר סיני, שהיו גופם מצוחצחים שפסקו זוהמתם, ועל ידי עגל חזרו לזוהמתן, ואי אפשר לזכך כי אם אחרי הפרד גופו מנפשו, כי אם יחידי סגולה הנ"ל.
ובזה יובן וידבר ה' בהר סיני דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ. ר"ל כמו במעמד הר סיני היו ארציות החומר מזוכך כמו זכות הנפשי, כך תראו שכשתבואו אל הארץ העליונה אשר אנ"י נותן לכם, ושבתה הארץ, ר"ל שגם ארציות החומר יהי' מזוכך כ"כ שיהי' קודש כמו הצורה והנשמה שהוא שבת לה'. כי יש עולם שנה ונפש, כמו שבכללות העולם יש חיצונית ופנימית, וכמ"ש בכתבים ענין תוספת שבת יעו"ש, כן יש בשנה פנימיות וחיצונית, שהם ו' ימי החול ושבת, כי שבת נקרא הנפש והנשמה, כמ"ש (שמות לא, יז) שבת וינפש, ו' ימי החול הוא החומר. וכך יש באדם חומר וצורה, והתכלית שיעשה האדם מחומר צורה, ואז ושבתה הא"רץ שב"ת לה', והבן.
•
בפסוק וידבר ה' אל משה בהר סיני וגו'. כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך וגו', ואספת את תבואתה ובשנה השביעית שבת לה' שדך לא תזרע וגו'. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבד(י)ך ולאמתך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול וגו'. והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי וגו' (כה, א-כג).
ויש להקשות, מה ענין שמטה אצל הר סיני, כפירוש רש"י. ועוד נ"ל שש שנים תזרע שדך וגו', דאין לצוות רק על השביתה שדך לא תזרע וגו'. ועוד כי גרים ותושבים אתם עמדי, אין לו שחר, אם גר אינו תושב אם תושב אינו גר.
ונ"ל דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס (בכורות ח.) אית לן בירא בחקלא וכו', עד אפשילו לי חבלי דפארי. והעולה משם כי על ידי לימוד שלא לשמה תחלה, יוכלו להתחבר עם אנשי הארץ, להעלותן אחר כך בלימוד לשמה וכו'.
ויש עוד סוג חבלי דפארי, כמו שמצינו בפ"ק דתענית (כ.) במעשה ברבי אלעזר ברבי שמעון שלמד תורה הרבה, והי' דעתו גסה עליו, ופגע באדם מכוער ביותר וכו'. וכתב התוספות (כ: ד"ה נזדמן) שזה היה אליהו, ולטוב נתכוין שלא ירגיל בזה. ובזה יובן ש"ס הנ"ל אית לן בירא בחקלא על ידי לימוד שלא לשמה, ושאלו עצה לעייל במתא. והשיבו אפשילו לי חבלי דפארי, שילמדו הרבה ויהי' גסה דעתם, ויגרמו לי ג"כ בלימודי הרבה להגס דעתי, וזה יהי' חבלי דפארי, להמשיך הבאר במתא שהוא בפנים, וכנ"ל.
ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני, כי זה שלמד הרבה נקרא סיני, כמפורש בש"ס (ברכות סד.), והגאוה נקרא הר כמ"ש לעיל ויחן ישראל נגד ההר (שמות יט, ב). ודבר הקדוש ברוך הוא למשה תקנה, בהר סיני - הגאוה שנקרא הר הנמשך מסיני, הוא זה, כי תבואו אל הארץ, לבחינת למוד שלא לשמה להתפאר, או על ידי שלמד הרבה ומתפאר, שזה הוא בחינת אנשי הארץ, אשר אני נותן לכם, להנאתכם של הגוף, שהוא על ידי לימוד שלא לשמה שילמוד תחלה. מכל מקום יזהר שלא ישאר במדריגה זו, רק ושבתה הארץ שבת לה', שיבא מתוך למוד שלא לשמה שנקרא ארץ, ללמוד לשמה שנקרא שבת לה', כמו שכתבתי לעיל ביאור קושית התוספות דפסחים (נ: ד"ה וכאן) וכו' יעו"ש, ובזה מעלה הארץ שיהי' ג"כ שבת לה'.
לכך שש שנים תזרע שדך, שהוא בחוץ על ידי למוד שלא לשמה. ואחר כך ואספת את תבואתה, לאסוף הביתה מחוץ לפנים, על ידי שילמוד בשנה השביעית לשמה שהוא שבת לה', שדך לא תזרע בחוץ וכו'.
או י"ל שש שנים תזרע שדך, כי מבואר בכתבי האר"י זלה"ה שהי' (למוד) [לומד] ששה פנים בהלכה דרך פילפול, להסיר קליפה שהיא בחוץ, ולמוד שביעי למוד בפנימית התורה וכו' יעו"ש. אם כן זהו רמז שש שנים, ר"ל ששה פעמים תהי' שונה ותזרע שדך, שהוא דרך פילפול להסיר הקליפה שהוא בחוץ שנקרא שדך. ובשנה השביעית שהוא למוד ז', שדך לא תזרע, רק שיעסוק בפנימית התורה, והבן.
עוד י"ל, כי בששה ימי החול יש ללמוד בנגלה שנקרא תורת אדם, ובשבת יש ללמוד קבלה שנקרא תורת ה', וז"ש בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה (תהלים א, ב), וכמ"ש רבי משה אלשיך בזה. ובזה יובן שש שנים תזרע שדך, כי ששת ימי חול יהי' שונה ולומד בנגלה שנקרא שדך, ובשנה השביעית ר"ל מה ששונה ביום השביעי בשבת, הוא קבלה שהוא תורת ה'. וז"ש שדך לא תזרע וגו', רק שבת לה', והבן.
ונחזור לענין הנ"ל, וביאר הפסוק תועלת הנמשך מלמוד שלא לשמה תחלה, ואחר כך לשמה. ואמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדיך ולאמתך ולתושבך הגרים עמך, ר"ל על ידי זה שלמדו ראשי הדור שלא לשמה, בזה מעלין כל הלימודין של עמי הארץ שהם שלא לשמה. וז"ש ולבהמתך אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול, שהוא על דרך אשר יוציא"ם ואשר יב"יאם (במדבר כז, יז), כי על ידי יציאה ולמוד שלא לשמה, יוכל להביאם בפנים בלמוד לשמה. ולכך והארץ לא תמכר לצמיתות, ר"ל למוד שלא לשמה שנקרא הארץ, לא תמכר לדחותו לגמרי, כי על ידי זה לי כל הארץ, שתוכל להעלות כל הארץ לי לשמי, והבן.
כי גרים ותושבים אתם עמדי, דכתבתי במקום אחר ביאור קושיית הרמב"ם (הל' תשובה פ"ו ה"ה) הרי שגזר על המצריים וכו'. כי גר יהי' זרעך (בראשית טו, יג), שאין זה עונש רק הבטחה, ששאל אברהם במה אדע וגו' (בראשית טו, ח), והשיבו שיחזיקו עצמם בעולם הזה כגרים שהיא ארץ לא להם, ואז לא יעשו קבע מן העולם הזה רק מן עולם הבא, ואז יזכו וכו', יעו"ש. ה"נ כך אם יהיו גרים בעולם הזה, אז יהיו תושבים עמדי בעולם הבא. כמ"ש הרמב"ם (הל' תשובה פ"ט ה"א) אם בחוקתי תלכו (ויקרא כו, ג) שאין זה שכר, רק הכנה שיהי' לו פנאי בעולם הזה לעסוק בצרכי עולם הבא, ובזה נוחלין שני עולמות עולם הזה ועולם הבא וכו' יעו"ש, וה"נ כך, והבן.
•
עוד י"ל, כי יש להבין תואר הר סיני. וגם ושבתה הארץ, קשה, כי אזהרת התורה שייך על האדם ולא על הארץ. ושאר הספיקות יבואר ממילא.
ונ"ל, דכתב הבית יוסף אורח חיים סימן רפ"ח: כתיב (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת עונג, וכתיב (שבת) שבת לה'. ומשני, כאן בת"ח כאן בפועלים. ובזה יובן ושבתה הארץ לה' כי עמי הארץ צריך לקיים שבת לה', וק"ל.
•
עוד י"ל, דכתבתי במקום אחר בהג"ה, דכתב בעללות אפרים (מאמרים נה-נו) מי יעלה בהר ה' נקי כפים (תהלים כד, ג-ד), כי אדם אשר נכח ה' דרכו שילך למסעיו וכו', והתורה נקרא דרך לעלות על ידי זה להר ה', ומי יעלה בהר ה' - נקי כפים, כי נלמד עלי' רוחנית מן עלי' גשמי, שצריך להסיר ג' דברים כדי שיוכל לעלות וכו', יעו"ש.
והנה סיני גימטריא סלם, והכוונה, כי סולם שיעלה עליו להר ה' היא התורה, שנקרא באמת סיני כמפורש בש"ס (ברכות סד.) סיני ועוקר הרים הי עדיף.
ובזה יובן וידבר ה' אל משה בחי' הדעת, בהר סיני, הכו[ו]נה מי שהוא בבחינת הדעת ורוצה לעלות אל הר ה', הוא על ידי סיני שיש לו ב' פירושים, ושניהם אמת, כי התורה שנקרא סיני, היא סלם גימטריא סיני, שיעלה על ידי זה להר ה'.
אמנם נודע מה שאמרו חז"ל (אבות פ"ו מ"ד) [כך] היא דרכה של תורה וכו', לכך הזהיר הפסוק ושבתה הארץ שבת לה', דכתבתי דהקשה הרמב"ם (הל' תשובה פ"ט ה"א) אם בחוקתי תלכו וכו' (ויקרא כו, ג), וכי זה שכר המצות, ומשני דאין זה רק הכנה וכו', יעו"ש. ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני, אם ירצה איש הדעת לעלות בהר ה' על ידי סיני, אז ושבתה הארץ שבת לה', הכוונה שלא יטרוד עצמו במלאכת הארץ עסק הגשמי ענייני העולם הזה, רק יעשה הכנה בעולם הזה שיהא פנוי להכין בערב שבת מה שצריך לעולם שכולו שבת, שהוא שבת לה', והבן.
•
עוד י"ל, דכתבתי במקום אחר ביאור משנה (אבות פ"ב מט"ו) המלאכה מרובה והפועלים עצלים. דכתב הרמב"ם (פיה"מ מכות פ"ג מט"ז) כי בקיום מצוה א' בשמחה ובזריזות אז נכללו בה כל המצות, מה שאין כן בהיפך וכו'. וז"ש המלאכה מרובה - שצריך לקיים כל התרי"ג מצות, על ידי שהפועלים עצלים, והבן.
ועל פי זה כתבתי ביאור על פסוק (ויקרא כא, א) לנפש לא יטמא בעמיו, ע"ש לעיל. העולה משם, כי עצבות הגוף והחומר מעכב את הנשמה לשמוח בשמחת המצוה, כי הם ב' הפכים כנודע.
אמנם תקנה לזה, דכתבתי לעיל ביאור קושיית התוספות (ביצה טו: ד"ה לוו) לוו עלי ואני פורע, והא אמרו בש"ס (שבת קיח.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ומשני וכו'. להבין זה נראה לי דשמעתי וכו', ובארתי פסוק (שמות כג, כה) ועבדתם את ה' אלהיכם, דפתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד, וביאור פסוק (שמות כד, יא) ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. והוא על פי מה ששמעתי משל למלך שהלך בנו לבין פחותי הערך וכו', ובא אליו איגרת מהמלך ורצה לשמוח וכו'. ובזה יובן ועבדתם את ה' לשון רבים, החומר והצורה. וקשה הא עיקר העבודה היא השמחה, ואיך אפשר לגוף לשמוח בשמחה רוחנית. וביאור הפסוק עצמו, וברך (ה') את לחמך ואת מימיך, ועל ידי זה ישמח הגוף בגשמי ואז תשמח הנשמה ברוחני.
ובזה נבוא לביאור הנ"ל, כי תואר הר סיני הוא בחי' אדם המורכב מחומר וצורה שהם ב' הפכים, כי החומר שהוא מצד הקליפה חומד ומתאוה עושר וכבוד וגאוה שהוא בחי' הר, והנשמה שהיא מצד הקדושה חומד ומתאווה לדברי קדושה שהוא בחי' סיני.
ואפשר שזה רמז הפסוק (בראשית כה, כב) ויתרוצצו הבנים בקרבה, שדרשו חז"ל (בר"ר סג, ו) כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב מפרכס לצאת, עוברת על פתח ע"א עשו מפרכס לצאת וכו'. כי בחי' יעקב ועשו הם בחינת החומר והצורה, ויעקב רצה לצאת לדבק בתורה וברוחני, ועשו שהוא מבחי' אנשי העשיה והחומר, רצה לדבק בגאוה וכבוד שנקרא עבודה זרה כמפורש בש"ס דסוטה (ד:).
ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני, כי בחינת אנשי הדעת המורכב בחומר וצורה שנקרא הר סיני כנ"ל, ועצבות וקליפות החומר מעכב שמחת הנשמה בעשית המצוה, לכך עצה יעוצה ושבתה הארץ שבת לה', הכוונה שיעשה נייחא ושביתה לארץ שהוא החומר והגוף לשמוח בשמחה הגשמי, ועל ידי זה תוכל הנשמה לשמוח ברוחני, וזהו שבת לה', כי ב' בחי' אלו צריך לעשותן בשבת, כמו ששמעתי ממורי זלה"ה ביאור פסוק (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת, והבן.
•
עוד י"ל, דכתבתי במקום אחר ביאור מדרש (ילקו"ש ח"א רמז תשפה), נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים (במדבר לא, ב), אתמול אמרת אל תצ(ו)ר את מואב, ועכשיו אתה אומר לי צרור את המדינים. והשיבו, כשאמרתי לך אל תצ(ו)ר את מואב על שם האב נקראו וכו'. דקשה, למה נענש היצר הרע לעתיד, הלא עושה שליח[ו]תו יתברך, כמבואר בזוהר (ח"ב קסג.) משל הזונה. והתירוץ, כי משנה לבושו לומר שהוא יצר טוב, לכך נענש וכו', יעו"ש.
והנה ב' בחינות של היצר הרע נקרא הר סיני, כי דרכו של (יצה"ט) [יצה"ר] להגיס דעתו של אדם, כמו שכתב היעבץ (אבות פ"ג מ"א) כי הגאוה הוא שורש כל העבירות, ואז נקרא בחינת הר על שם הגאוה, ולפעמים עושה עצמו יצר טוב להשפיל את האדם בשפלות, לפי הענין שצריך לו למנוע האדם מעבודת הש"י, כמ"ש הרב בעל חוה"ל, ואז נקרא סיני.
ועצה יעוצה אל האדם שיש לו דעת, לעשות היפך היצר הרע, וזהו שאמרו חז"ל (קדושין כא:) לא דברה [תורה] אלא כנגד היצר הרע, כמו שכתבתי במקום אחר ביאור משנה (אבות פ"ג מ"א) עקביא וכו', וביאור פסוק (מלכים א ג, כג) זאת אומרת בני החי ובנ(י)ך המת וזאת אומרת וגו', וביאור משנה (ר"ה כז:) שיעור שופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן, והוא על פי משל ההולך על החבל בים ובידו משקל וכו', יעו"ש.
ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני, הכוונה, כי מי שיש לו דעת צריך שיהי' בידו המשקל, שיהי' לפעמים בבחינת הר, ולפעמים בבחינת סיני, נגד היצר הרע, והבן.
•
עוד י"ל, דכתבתי ביאור פסוק (בראשית יח, יא) ואברהם ושרה זקנים באים בימים, חדל להיות לשרה אורח כנשים. כי תכלית בריאת האדם שיעשה מחומר צורה, כמ"ש הרמב"ן (ויקרא יח, ד) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (שם, ה), שיש בזה כמה בחינ[ו]ת יעו"ש. ובזה יובן ואברהם ושרה זקנים באים בימים, הכוונה כי הנשמה נקרא אברהם, והגוף נקרא שרה כמ"ש בזוהר וכו', ואמר כי הנשמה והחומר שהוא הגוף שניהם נעשים צורה, וזהו זקנים באים בימים, חדל להיות לשרה שהוא בחי' הגוף, אורח כנשים לרדוף אחר תאות הגוף, כי נעשה החומר צורה, והבן.
ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני, הכוונה שיעשה מן הגוף שנקרא הר כנ"ל, יעשה מזה צורה שנקרא סיני כנ"ל. וז"ש אחר כך ושבתה הארץ שבת לה', ר"ל שיעשה מן חומר ארצי שהוא הגוף, יעשה רוחני שנקרא שבת לה'.
•
עוד י"ל, ונבאר ש"ס דבבא בתרא (נז:), שלחן של ת"ח ב' שלישי גדיל ושליש גלאי, ושל ע"ה כמדורה. ופירש רש"י, גדיל - מכוסה במפה, ושליש גלאי - מגולה. והוא תמוה. גם פירוש רש"י יש להבין, מה ענין תואר מכוסה לענין גדיל.
ונ"ל דכתבתי במקום אחר ביאור מה שכתב בית יוסף (או"ח סי' רפח ד"ה גרסינן) הנ"ל לחלק בין פועלים לבין ת"ח, שהפועלים ישלימו בשבת ביטול תורה של כל השבוע.
והעולה משם, דכתבו הקדמונים לחלק ך"ד שעות היום והלילה על ג' חלקים, ח' שעות בתורה ותפלה, וח' שעות במשא ומתן, וח' שעות בשינה, וסימניך א"ז תשכיל, א"ז תצליח (יהושע א, ח), א"ז ישנתי וכו' (עי' איוב ג, יג), יעו"ש. והנה ג' תפלות שהוא ג' שעות בכל יום, מתפללין גם הפועלים, אם כן מבטלין מהתורה בכל יום ה' שעות, ועולה אל ה' ימי השבוע ך"ה שעות, כי בערב שבת גם התלמיד חכם מבטל מהתורה, כמ"ש בטור (או"ח סי' רנ) ישכים לעסוק בצרכי שבת, וא"כ שבת לילו ויומו שיש בו ך"ד שעות, ועם תוספת שעה אחד שצריך להוסיף מחול על הקודש, עולה ך"ה שעות. א"כ שפיר משלים בשבת בך"ה שעות אלו עבור כל השבוע. הגם דכתבתי שם כי שבת עצמו צריך השלמה, וכתבתי כי השמטה משלים עבור כל השבתות וכו', יעו"ש ביאור ארוך מזה. העולה משם כי יש בני אדם החולקין הך"ד שעות לג' שלישים.
עוד יש בחינה אחרת, כתבתי במקום אחר מ"ש במדרש (אבות פ"ה מי"ט), אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך (תהלים נה, כד), כי ראוי לחצות היום חציו לה' וחציו לו. ואני כתבתי כי משפט הבכורה להשי"ת, ב' שלישי היום, ושליש לצורכי פרנסתו. וזהו שאמר יעקב לעשו מכרה כיום את בכורתך לי (בראשית כה, לא), כי אנשי עשי' הנקרא עשו, מחלקין היום על ג' חלקים, חלק אחד להשם יתברך, וב' חלקים לצורכי עצמו, מה שאין כן יעקב לקח ב' שלישי היום להשם יתברך ולא לעצמו.
וגם בלא זה כתבתי ביאור משנה (אבות פ"ב מ"ב) טוב תורה עם דרך ארץ, כי גם בעוסק בדרך ארץ יהי' עוסק בתורה גם כן. וזהו ענין בכחך עשה (קהלת ט, י) ששמעתי וכו'. וא"כ מה שהוא ביד בני עולם, שליש היום עוסק בתורה ובעבודת ה' וסי' אז תשכיל, ושליש היום במשא ומתן א"ז תצליח וכו'. מה שאין כן הת"ח גם שליש היום שעוסק במשא ומתן ובדרך ארץ הוא עוסק גם כן בתורה, דהיינו במחשבה שהיא מכוסה, לקשר הגשמי ברוחני.
ובזה יובן, שולחן של ת"ח, המקשר שליש היום שעוסק בגשמי ופרנסת צרכי שלחנו, אל שליש היום שעוסק ברוחני, וזהו גדיל שמרכיב וגודל ומחבר ב' בחינ[ו]ת יחד הגשמי עם הרוחני. אמנם זה מכוסה במחשבה, וזה שפירש רש"י וכו'. ושליש היום עוסק בשינה ושאר צורכיו הוא שליש גלאי, שהוא מגולה לכל. מה שאין כן שולחן של ע"ה הוא כמדורה של גיהנם שאומר תמיד הב הב, יום ולילה לא ישבות, ועוסק תמיד בצרכי העולם הזה.
ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני, הכוונה שיעשה מן הר, סיני, דהיינו גם כשעוסק בדרך ארץ ובצרכי גופו שנקרא הר, יעסוק בתורה ג"כ שנקרא סיני, וזהו טוב תורה עם דרך ארץ כנ"ל. וז"ש ושבתה הארץ שבת לה', דהיינו לקשר ב' שלישי היום יחד, הגשמי של הארץ, לחבר ברוחני שנקרא שבת, שיהי' ג"כ לה', והבן.
•
עוד י"ל, דכתבתי מה ששמעתי ממורי זלה"ה ביאור משנה (אבות פ"ה מי"ט) מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע וכו'. כי גם תלמידיו של אברהם אבינו יש להם מעלה של תלמידי בלעם [ה]רשע, רק זה בגשמי וזה ברוחני וכו', יעו"ש.
ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני, כי אנשי הדעת שהוא בחינת משה, צריך שינהיגו עצמן בב' בחינות אלו, בהר סיני, דהיינו ברוחני לנהוג בגאוה כהר, ובחינת סיני שהוא שפלות ינהגו בגשמי. והוא עצמו מדת תלמידי בלעם הרשע, רק שהם עושין בהיפך, שהם כהר בגשמי וכסיני ברוחני, והבן.
ועפ"ז נ"ל לבאר ביאור חד גדיא שכתבתי במקום אחר, והעולה משם חד גדיא חד גדיא דזבין אבא בתרי ז"ו ז"ו, שצריך לחבר ב' סוגי אנשים שהם בחינת גדיא, אחד בתורה וא' בתפלה, דזבין אבא הוא הקדוש ברוך הוא, בתרי ז"ו ז"ו, חד זו בפסוק (תהלים סב, יב) אחת דבר אלדים שתים ז"ו שמעתי, שהוא בחינת התורה. עוד בחינת זו בתפלה, עם ז"ו יצרתי לי תהלתי יספרו (ישעיה מג, כא), כמבואר שם.
ואתא שונרא, בחינת שכחה, שאינו מכיר את קונו (הוריות יג.), ואכלה לגדיא וכו' דהיינו גלות מצריים שהי' אצל פרעה בחינת השכחה והעו"רף, ואכלה לגדיא - שהיו מכלין את ישראל שנקר' גדיא, והם השליכו ליאור את בניהם וכו'.
ואתא כלבא שהוא בחינת עמלק, ונשיך לשונרא, שנתחבר אל פרעה בחינת שונרא, כי נשיך הוא לשון חיבור. כי הגלות ראשון גרם האחרון שהוא עבור השנאת חנם (יומא ט:) שהוא בחי' עמלק המפריד ומפסיק, כאגוז שנחלק האוכל לד' חלקים, וז"ש (תנחומא תצא יא) אין השם שלם עד שיכרית זרעו של עמלק וכו'. וזה שנאת חנם נמשך מן חיבור לבחינת פרעה שהוא השכחה שאינו מכיר את קונו, כי מי שיודע ומכיר את קונו ויודע שהכל בהשגחה פרטיות ממנו יתברך, אין מקום לשנוא את חבירו כלל, גם שעשה לו רעה מכל מקום אין הרע מצדו כי הוא אינו רק כמקל ביד מכהו וכו'.
ואתא חוטרא והכה לכלבא, כי בזה החוטרא שהכה לזולתו בזה עצמו הוא נלקה, כמו ששמעתי ממורי זלה"ה וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי (בראשית טו, יד), שכבר נידון, שהוא חייב ומגלגלין חוב על ידי חייב.
אמנם לפי זה הי' ראוי לרשעים ליקח מוסר לעצמן, כי בחוטרא זו אשר מכה לזולתו נלקה הוא ג"כ, ואיך מוסיפין חטא על פשע להרע לזולתו. לכך משני בעל הגדה כי אתי נורא ושריף לחוטרא, כי היצר הרע נקרא נורא כמ"ש בש"ס (קדושין פא.) נורא בי עמרם, ושריף לחוטרא שלא יזכר לעולם מוסר זה. ומלחמת עמלק יוכיח, כל הניסים שהיו לישראל בא הוא להלחם, וז"ש זכור את אשר עשה לך עמלק אשר קרך בדרך (דברים כה, יח), ודרשו חז"ל (תנחומא תצא ט) שהיו האומות יריאים להלחם בישראל, ובא עמלק והתחיל והראה מקום לאחרים, משל לאמבטי רותחת וכו'.
אך דלפי זה יש מקום לומר כי אין לאדם בחירה נגד מלחמת היצר הרע כאמור, לזה ביאר בעל הגדה ואמר ואתא מיא וכבה לנורא, כמ"ש בש"ס (קדושין ל:) בראתי יצר הרע בראתי תבלין, שהיא התורה שנקרא מים כמ"ש (ישעיה נה, א) הוי כל צמא לכו למים, לכך אמרו (קדושין ל:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נמוח וכו'.
אך דלפי זה הדרא קושי' על הרשעים שחוטאין, הא יש להנצל מיצר הרע על ידי תורה ומוסר. ומשני, אתי תורא ושתיא למיא, דשמעתי ממורי זלה"ה ביאור פסוק (תהלים פט, מח) על מה שוא בראת כל בני אדם, ששאל היצר הרע להקדוש ברוך הוא על [מה] שוא בראת, ששאל זה על עצמו, למה נברא היצר הרע שהוא שוא, מאחר שיש חכמי מוסר מי ישמע לו. והשיבו הקדוש ברוך הוא, כל בני אדם, שיש דוגמת חכמי המוסר חכמים להרע, בא זה ומבטל דברי זה, וז"ש כל בני אדם וכו', ודפח"ח. וכן שמעתי בשם המנוח מוהר"ן זלה"ה, הוי אומרים לרע טוב (ישעיה ה, כ) וכי תימא מה בכך אדרבה וכו', לזה ביאר כי מזה נמשך שאומרים לטוב רע וכו', ודפח"ח. וז"ש ואתא תורא, דהיינו תלמיד חכם שהוא בר תורה והוא חכם להרע, ובזה שתיא למיא, שאינו נשמע אל דברי חכמי המוסר, כנ"ל. מצורף לזה ואתא השוחט ושחט לתורא שנעשה זה החכם להרע, ואנשי המוני לא ידעו להפריש בין חכם לחכם ואומרים כל אפי' שוין, זה גורם שאין המים מכבים אש היצר הרע.
אמנם דראינו דאתא המלאך המות ושחט לשוחט דשחט לתורא, א"כ הדרא קושיא כנ"ל. ומשני, באמת משום הכי אתא הקדוש ברוך הוא ושחט למלאך המות, והבן.
אמנם ששמעתי ממורי זלה"ה, ענין שחיטת מלאך המות, הוא להוציא ממנו חלק הרע, שישאר מלאך קודש, ונעשה מן נב"ל לב"ן, וז"ש (זכריה יג, ב) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ.
ובזה יובן בהר סיני, שיהיה נעשה מן היצר הרע שנקרא הר, יהי' נעשה בחי' סיני שהוא קדוש. וז"ש ושבתה הארץ שבת לה', כי גם המלאך המות שהוא בחי' עכירת חומר הארץ, יהי' נעשה מלאך קדוש, ואז יהי' כל העולם כולו קדוש שבת לה', והבן והשם יכפר.
•
בפסוק והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדיך ולאמתך וגו' (כה, ו). וי"ל כל הפרשה לשון יחיד, לכם לשון רבים, וחזר לשון יחיד לך וגו'. וגם ל"ל לכם כלל, שהוא מיותר.
ונ"ל דכתבתי במקום אחר עמך ישראל צריכין פרנסה, והשיב יתפרנסו זה מזה (ברכות ג:). דהיינו אנשי הגשמי מן הרוחני פרנסה ברוחני, ואנשי הרוחני מן גשמי בגשמי וכו'. וכן כתבתי דשמעתי על ידי תפלת אנשי החומר בגשמי נמשך גם לאנשי רוחני וכו'.
ובזה יובן, כי על ידי חיבור הו"י שבת הארץ, שבת הם ת"ח שנקרא שבת, עם אנשי הארץ, אז יהיה לכם לאכלה - לשני סוגי אנשים הנ"ל. ונוסף לך ולעבדך וגו', דכתבתי במקום אחר דשמעתי כי עבדיו ובהמותיו הם נצוצי בעליו וכו', והבן.
•
מצוה - שמיטה בפרשה בהר וידבר ה' אל משה בהר סיני, דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ שבת לה', שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה וגו', ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וגו', והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו' (כה, א-ו). והספיקות רבו, אחד, מה ענין שמיטה אצל הר סיני, ודרשת חז"ל ורש"י ידוע.
ב' אחר שהוא מצוה מתרי"ג מצות, איך הוא שייך בזמן הזה, שהתורה ומצותי' הם נצחיים. ג' הא האדם עולם קטן הכולל הכל, ובפרט שמרומז בו רמ"ח אברים נגד רמ"ח מצות עשה, ושס"ה גידים נגד שס"ה לא תעשה כנדרש בש"ס דאבות וכו', וא"כ איך מרומז בו מצוה זו.
ד' קושיית הרב האלשיך, אשר אני נותן לכם, שהוא מיותר, כי מי לא ידע שהוא יתברך הנותן, כי לה' הארץ ומלואה וכו' (תהלים כד, א). ועוד לכם מיותר. וגם לשון נתינה. ה' הקשה ג"כ, ושבתה הארץ, הי' ראוי לתלות הדבר באנשים שלא יחרשו ולא יזרעו, ולא לייחס השביתה אל הארץ שאין בה רוח ונפש וכו'.
ו' דפתח בלשון רבים כי תבואו וגו', וסיים בלשון יחיד שש שנים תזרע וגו'. ז' הא עיקר המצוה היא השביתה בשביעית, ול"ל לומר שש שנים תזרע שדך וגו'. ועוד ל"ל ואספת את תבואתה וכו'. ח' אחר שאמר שבת שבתון יהי' לארץ, ל"ל לומר שדך לא תזרע וגו'.
ט' אמרו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, וכי שבת אוכלין, דהוה לי' למימר והיתה תבואת הארץ לכם לאכלה. י' קשה, אחר שאמר בכלל לכם לאכלה, חזר ופרט לך ולעבדך ולאמתיך וגו'.
ונ"ל דאיתא בפרק ו' דברכות (לה:), רבי חנינא רמי כתיב (הושע ב, יא) ולקחתי דגני וגו', וכתיב (דברים יא, יד) ואספת דגנך תירשך ויצהרך, לא קשיא, כאן בזמן שעושין רצונו של מקום, כאן שאין עושין וכו'. וכתבו תוספות בד"ה כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום שנאמר ואספת דגנך, וא"ת והא לקמן (שם) בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מוקמינן ליה [דת"ר ואספת דגנך, לפי שנאמר (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן, ת"ל ואספת דגנך, הנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחאי אומר, אפשר אדם חורש וקוצר, תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר (ישעיה סא, ה) ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום ואספת דגנך וכו']. וי"ל דמיירי ודאי שעושין רצונו, אבל אין עושין רצונו כל כך, דאינם צדיקים גמורים. ועוד י"ל דפליג לי' אהא דלקמן דבא לפרש מה בין כשעושין ואין עושין, והכא בעושין ואין עושין כי הדדי נינהו, ע"כ. ודברי התוספ[ו]ת תמוה, ונתחבטו בו קדמאי ובתראי.
כדי לבאר זה, נבאר ש"ס פרק קמא דביצה (דף טז.), תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השני' ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו הי' לשם שמים, שנאמר (תהלים סח, כ) ברוך ה' יום יום. תניא נמי הכי, בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום. ויש להבין במה פליגי ב"ה וב"ש. וגם להבין לשון אבל הלל מד"ה אחרת היתה לו וכו'.
ונראה דכל אחד אזיל לשיטתו, דאיתא בפ"ב דשבת (לא.) מעשה שבא עכו"ם אחד לפני שמאי, א"ל גיירני על מנת שתשימני כהן גדול, דחפו באמת הבנין שבידו, בא לפני הלל גייריה וכו'. ויש להבין למה שמאי דחפו והלל קרבו. ועוד יש להבין לשון אמת הבנין.
ונ"ל דאיתא בפרק קמא דאבות (מי"ב-מט"ו), הלל ושמאי קבלו מהם, הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה וכו'. הוא הי' אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי. ופירש המפרש אימתי, כי מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת (ע"ז ג.). שמאי אומר עשה תורתך קבע אמור מעט ועשה הרבה וכו'. ויש להבין מאחר ששניהם קבלו מהם בשוה, למה זה היה אומר מה שאין חבירו אומר.
ונ"ל דכל אחד הלך לשיטתו, ושיטתו אזיל לפי מדתו ומדריגתו. כי נודע שבנין העולם נבנה בג' עמודים, וכמאמר התנא בפ"א דאבות (מ"ב) על ג' דברים העולם עומד על תורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, ופירש רבינו יונה שאין אלו ג' דברים שהעולם קיים עליהם שהם דין ואמת ושלום (שם, מי"ח), אלא אחר שנברא בג' הנ"ל נתקיימו באלו ג'. והקשה דאם אלו ג' היו סבה להתהוות, כ"ש שיקיימו. ותירץ דאחר חורבן בטל העבודה וכיוצא, וקיים באלו ג' וכו'. ופירש מהר"י יעבץ ועוד, כי אלו ג' נדמה לאלו ג', הדין הוא סיבת קיום התורה, האמת הוא תיקון עבודה, השלום הוא סבת גמילות חסדים וכו'. ומה שהזכיר שלום בסוף, לפי ששלשתם נכללים בו, אמת בלי קטטה, ולא יצטרכו לדין, כמ"ש החכם ראב"ע (יסוד מורא שער א) אלו היו כל ישראל צדיקים לא היו צריכין לסדר נזיקין, ע"כ לשון הרב החסיד מוהר"י יעבץ, יעו"ש.
והנה שמאי שהי' מדתו גבורה, היפך מדת חסד שהיא מדרגותו של הלל, כדאיתא בכתבי האר"י זלה"ה, יעו"ש. לכך אחז צדיק דרכו כל אחד לפי מדתו, גם שקבל[ו] מרבותם בשוה, מכל מקום יאחז כל צדיק דרכו לפי שרשו ומדתו.
והלל שהי' מדת חסד, מדריגת אהרן הכהן איש החסד, לכך אמר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום, שהיא נגד גמילת חסדים וכנ"ל. ומה שהוצרך להזהיר שיאהב השלום, הוא גם כשיצטרך לדבר שקר ולשנות מפני השלום, כמ"ש חז"ל (אדר"נ יב, ג) על אהרן, כשהי' מרגיש ב' בני אדם שנתקוטטו, הלך אצל אחד ואמר לו הרי חבירך מתחרט, וכן אמר לחבירו וכו'. והקשה מוהר"י יעבץ (אבות שם מי"ב) הרי אמת חותמו של הקדוש ברוך הוא (שבת נה.), ואיך הי' מוציא שקר מפיו, והשיב כי השלום חשוב מן האמת, כדמוכח במשנה הנ"ל וכו'. וז"ש אוהב שלום, גם כשהוא על ידי שקר.
רודף שלום. דכתב מוהר"י יעבץ שיש ד' חלוקות בשלום, רשעים גמורים שונאי שלום. שאינו גמור, חפצים בו כשיבוקש מחבירו. צדיקים שאינם גמורים, מבקשים אותו, אבל בברוח חבריהם יברחו גם הם. צדיק גמור, רודפים אחריהם, וז"ש (תהלים לד, טו) בקש שלום ורדפהו, שיעשה כמו כת אחרונה, עכ"ל. ונ"ל שכיון בזה, שילך ממדריגה למדריגה ממטה למעלה, בתחלה אוהב שלום אם חבירו יבקש ממנו לא ידחנו. ואחר כך ילך ממדריגה אחר מדריגה עד אחרונה רודף שלום, וזה שפתח בראשון וסיים באחרון. ואם ברודף אחר שלום והם בורחין ממנו, מכל מקום אוהב הבריות, אולי יוכל להשלים עמהם בהמשך זמן. והתועלת הנמשך מזה הוא בראש כולם שתוכל לקרבן לתורה, מה שאין כן כשיש שנאה כבושה, וכמו שאמר בעוללות אפרים (מאמר ריב) בהתאסף ראשי עם יחד וגו' (דברים לג, ה) יעו"ש.
ועוד יש תועלת אחר, והוא במה שאמר אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני וגו'. והוא, על פי מה שבארתי בפ' נצבים (דברים כט, יח) והתברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי אך בשרירות לבי אלך וכו'. והוא על פי מה שכתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"א) בדין הכללי שהמדינה נידונית בכלל, אם רובה צדיקים יוצאין כולם זכאין בדין וכו'. א"כ יאמר הרשע ממה נפשך, אם יהי' הרוב רשעים בלאו הכי חייבים כולם אף אם יסוף נפשי, ואם הרוב צדיקים כולם זכאין, גם שלא יסוף נפשו. אך דלפי זה יאמר כל אחד כך, וכמו המשל ששלח לאורח בעיר גדולה מים שיתערב בדבש של הרוב, וכן עשו כולם, ונשאר מים במים וכו', יעו"ש, וז"ש אם אין אני לי מי לי, כי אין לסמוך על הרבים שאצא עמהם זכאי, כי מי יודע וכו' וכנ"ל. ועוד, דכתב הרמב"ם דיש דין פרטי אחר דין הכללי. וא"כ נסתר טענות הרשע, לכך ורבצה בו כל האלה וגו', לכך אם אין אני לי מי לי, כאמור.
ואחר שאני לי מכל מקום כשאני לעצמי מה אני, ור"ל דכבר רבים ושלימים הקשו, מאחר שכל א' צריך לקיים תרי"ג מצות, שהם כנגד רמ"ח איבריו של אדם ושס"ה גידיו, וכמשמעות הש"ס דמכות (עי' כג:), איך זה אפשר שיש כמה מצות השייך לכהנים והוא אינו כהן, וכיוצא בזה. ותירוץ, כשיש שלום ואחדות בין איש ישראל לחבירו נחשבו הכל נפש א', וזה מקיים מצוה א' לתרי"ג מצוה.
ואם לא עכשיו אימתי, כי אם לא יעשה עכשיו סמוך לשבת, אימתי יעשה מה יאכל בשבת. וזה יבואר על פי משנה הסמוך (פ"א מט"ו) שמאי א[ו]מר עשה תורתך קבע, והוא הפרש גדול בין שמאי להלל, והוא בביאור ש"ס דביצה הנ"ל, כי נודע העולם הזה הוא סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה (בראשית כח, יב), שנברא האדם בחומר וצורה כדי שיעשה הכנה בעולם הזה שנדמה לו ימי החול, שימצא מה יאכל בשבת לעולם הבא. והנה שמאי שהי' מדתו גבורה, ואמרו חז"ל שאלו לחכמה נפש החוטאת מה דינה וכו', שאלו לגבורה ואמרה נפש החוטאת תמות, והתשובה השיבה יעשה תשובה ויתכפר לו. הרי לפי מדת הגבורה אין תקנה לנפש החוטאת, לכך אמר שמאי עשה תורתך קבע, שלא תצא מהשיטה, שאז אין תקנה, לכך יעשה תורתו ומנהגו הטוב ליתד קבוע שלא ימוט.
ובזה תבין מליצת הש"ס, אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, ר"ל כל ימיו מתחלת ימיו עשה הכנה שיהי' לו לאכול לעולם הבא שכולו שבת, וכמ"ש אחר כך מחד שביך לשבתיך, והי' נזהר כל ימיו שלא יצא מהשורה, כי לסברתו שהוא מדת הגבורה אין תקנה אם יחטא גם בנערותו. אבל הלל הזקן מדה אחרת הי' לו, ר"ל שהי' מדתו מדת החסד, שהוא ימין הפשוטה לקבל שבים גם אחר שיחטא, וז"ש שכל מעשיו הי' לשם שמים, שאחז מדת אהרן לרדוף שלום, והוא נגד גמילות חסדים, גם שהי' ע"י שקר נגד מדת אמת, מכל מקום בשביל מעלת השלום היה משנה דבורו שיהי' יוצא מזה שלום, לכך גם שיוצא אדם מדרך הטוב והאמת אל דרך השקר והרע, מ"מ כשישוב אחר כך יקובל לרצון. וז"ש ברוך ה' יום יום, ופירש רש"י שהי' בוטח שיזדמן לו נאה לשבת סמוך לשבת וכו'. ור"ל גם סמוך לסילוקו מעולם הזה כשיזדמן לו מעשים נאים שיעשה הכנה לשבת לעולם הבא, ג"כ ינוח וישבות שם בשבת.
ובזה תבין צחות לשון הש"ס דחפו באמת הבנין, כי אמת הוא אחד מג' עמודי בנין העולם, והוא הי' זר וביקש להעשות כהן גדול, והוא שקר היפך האמת, לכך דחפו באמת הבנין שבי"דו ורשותו, שהיא מדריגתו ומדתו, שלא יצא מהשורה ומדין תורה שנקרא אמת קנה ואל תמכור (משלי כג, כג), והתורה נתנה מפי הגבורה. מה שאין כן הלל שהי' מתלמידיו של אהרן אוהב שלום, גם לשנות מפני דרכי שלום, לכך קרבו וגיירו, שהי' בוטח בה', וכך היה, כדאיתא בש"ס שחזר בו ולא ביקש להיות כהן גדול, כך באדם מתוך שלא לשמה יבא לשמה, וק"ל.
העולה מזה לשמאי, שצריך להכין מחד בשבת לשבת, ויש זמן לעשות הכנה לשבת. מה שאין כן להלל דסבירא לי' מצד מדת החסד, גם שחטא כל ימיו אם שב ומתחרט להיות סור מרע ועשה ט"וב הכנה סמוך לשבת, ג"כ יקובל לרצון לשבת לעולם הבא, וז"ש ואם לא עכשיו סמוך לשבת אימתי וכו', וק"ל.
ובזה יובן המשך הפסוקים בב' פנים, אחד לפי שיטת שמאי, וא' לשיטת הלל. והוא כי תכלית בריאת אדם בחומר וצורה הוא לזכך גופו שיעשה מחומר צורה, כמו שיש בעולם שנה ונפש, כי בעולם יש חומר וצורה שהוא חיצונית ופנימית העולמות, ובתוספת שבת מקבלין תוספת קדושה שנעשה הכל פנימית. וכן בשנה יש חומר וצורה, כי ו' ימי החול הם החומר, ושבת הוא צורה, כמ"ש (שמות לא, יז) שבת וינפש, בא שבת בא מנוחה, וכמ"ש האלשיך יעו"ש בפרשת בראשית (ב, א-ג). כן בנפש האדם יש חומר וצורה, ועיקר התכלית שיזכך חומרו כמו שהיו במעמד הר סיני שפסקו זוהמתן (שבת קמו.), כך יזכו על כל פנים בעולם הבא.
ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני, שאז פסקה זוהמתן, וגם שחזרו אחר כך מ"מ כשתבואו אל הארץ העליונה אשר אני נותן לכם שהיא מאצילתו יתברך תכלית הקדושה, שתזכו בזיכוך החומר וארציות, ושבתה הארץ שבת לה', כמו חנוך ואלי' שהיו יחידי סגולה בזה כמ"ש הרמב"ן באחרי מות (ויקרא יח, ד) בפסוק וחי בהם (שם, ה) יעו"ש.
לכך דיבר לשון יחיד ליחידי סגולה עצה היעוצה לפי סברת שמאי, שש שנים תזרע שדך המיוחד לך בעולם שלך שהוא לעולם הבא. מה שאין כן בעוסק בפרנסת עולם הזה לזרוע שדה שאינו שלו בעולם שאינו שלו, וכמ"ש בחובת הלבבות (ש' הבחינה פ"ג) משל לא' שהניח שדה אחד לב' בניו, א' הי' זריז, ואחד הי' עצל וכו' יעו"ש. וכפל שדה וכרם נגד ב' בחינות שיש בתורה ומעשים טובים, אחד נגלה ואחד הנסתר, בסוד יין וכרם. ויום השביעי שבת לה' יום שכולו שבת, אז לא תזרע שדך וכו'.
ולשיטת הלל יתפרש המשך הפסוקים כפשוטו, שגם אם ישען באלדיו שיזדמן לו סמוך לשבת מעשים נאים שיאכל בשבת, ג"כ יקובל לרצון לפניו יתברך. וז"ש הרשות נתונה לאדם בששת ימי החול שהם ס' שנים, לזרוע שדך הגשמיים ושש שנים תזמור כרמך על כונה זו - ואספת את תבואתה לאסוף הון, כדי שתעשה פנאי לפנות מכל עניני עולם הזה בימי השיבה, שהם יום הז', שיהיה שבת לה', לשבות מכל עניני עולם הזה ולעשות הכנה אז לשבת לעולם הבא, שאז נקרא הכל לשם שמים, כמ"ש מוהר"י יעבץ.
והיתה שבת הארץ, שיתבודד וינוח ביום השביעי, לכם לאכלה לעולם הבא, לך ולעבדיך שהם המלאכים שנבראו ע"י מעשיו הטובים, וק"ל. ולקמן יתבאר היטיב בעוד יש לומר, וק"ל.
א"כ מ"ש ואספת דגנך יש ג"כ לפרש ב' פירושים כמו שש שנים תזרע שדך, אם כבית שמאי, שהיא המיוחד לך לעולם הבא, ומחד שביך יכין לשבת.
או כבית הלל, שרשות נתונה לאסוף דגנך כפשוטו, כדי שיהי' לו פנאי בימי השיבה להתבודד ולעשות הכנה לעולם הבא, גם זה נקרא עושה רצונו, גם שעוסק בפרנסת עולם הזה לצורכי הגוף, מ"מ הכל נמשך אחר הכונה והתכלית. וכמ"ש החסיד מהור"י יעבץ בפ"ב דאבות (מי"ב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים, וכבר סופר על נזיר שעבר על אדם אחד שהי' חורש בשדה, וא"ל מה כוונתך בחרישה, אמר הזריעה. ומה כוונתך בזריעה, א"ל הקצירה. אמר מה תכלית הקצירה, א"ל אסיפה אל הבית, ומה תכלית האסיפה, א"ל אסיפת החיל להתענג בו, ולהתכבד בתוך העם, ולהתגבר על האויבים. אז הוכיחו הנזיר ואמר זש"ה חרשתם רשע וכו' (הושע י, יג), כיון שלא הי' כוונתך לשם שמים נחשב הכל לאשמה, וז"ש (משלי י, טז) תבואת צדיקים לחיים וכו'. וזה יהי' כוונת הפסוק בפרשת בהר לשיטת הלל הנ"ל, שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך, תהי' על כוונה זו - ואספת את תבואתה, כדי שבשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שימי השבעים ינוח בו לעסוק עכ"פ בצורכי נשמה שהיא שבת לה' וכנ"ל, כדי שאז שדך לא תזרע, וכנ"ל.
ובזה יבואר הפסוק זה ג"כ (דברים יא, יג) והיה אם שמוע וגו' לעבדו בכל לבבכם, ר"ל שיהי' מחשבות לבך לטובה, ובכל נפשכם שהיא רצונכם כנודע, גם שאינו בכל מאודך, כי הוא עוסק לאסוף הון, מ"מ כשהיא בכוונה טובה לאסוף דגנך תירשך ויצהרך כדי שיהי' לו פנאי אחר כך לעסוק במושכלות. וז"ש השמרו לכם פן יפתה לבבכם, ר"ל שיהי' לבבך פונה לאסוף הון כדי שירים לבבך ושכחת את ה' אלדיך, וז"ש וסרתם וגו', כמו שאמר הנזיר הנ"ל.
העולה מזה, שיש ב' מיני עושין רצונו, אחד שעושה בפועל מעשה הטוב כבית שמאי. ב' שעושה מעשה גשמי וכוונתו לעשות רצונו אחר כך, על ידי זה גם שאינו עושה טוב עתה במעשה זו, מ"מ לעושה רצונו יחשב לבית הלל מצד חסד.
ובזה יובן, דרבי חנינא רמי כתיב ולקחתי דגני, וכתיב ולקחת ואספת דגנך. ומשני שפיר, ואספת דגנך מיירי בעושין רצונו של מקום, ר"ל שאוסף על כוונה לשם שמים, שימצא הון כדי שיוכל לעסוק בתורה ועבודה, גם שבעת אסיפת דגנך אינו עושה טוב בעצם, מ"מ מאחר שמעשיו הגשמיים הם לשם שמים, נחשב לעושי רצונו.
והקשו התוספ[ו]ת שפיר, הא לקמן ואספת דגנך באין עושין רצונו מוקמינן ליה, כי המקשן לא נחית למה שכתבנו, והקשה שפיר. ואז תירץ לו דמיירי בעושין רצונו רק לענין הכוונה, שמעשיו הגשמיים היו לשם שמים וכנ"ל, אבל לא שעושין רצונו כ"כ כמו צדיקים גמורים שיעשה במעשה טוב, דזה אינו, כי במעשה הם אוספי הון כמו המוני ע"ם, רק שזה שאין מכוין לשם שמים רק אסיפת חיל להתענג בו להתכבד בו להתגבר על אויביו, נקרא חטאת ותבואת רש"ע, ובזה נאמר ולקחתי דגני בעתו. מה שאין כן זה שאוסף דגנו כדי לעבוד הש"י אחר כך, כדי שלא לסמוך על מעשיו הטובים שיזכה להתפרנס על ידי אחרים, כמו צדיקים גמורים, שאינו רק לבני עלי' כרשב"י וכיוצא, ולכך הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם (ברכות לה:), ולזה בפרשה ראשונה שנאמר בלשון יחיד, כתיב גם בכל מאדך, גם במעשיו הגשמיים.
ועוד י"ל דפליג אדלקמן דבא לפרש מה בין כשעושין לאין עושין, והכא בעושין ואין עושין כי הדדי נינהו. ור"ל נגד כת הנ"ל ולקחתי דגני, נקרא עושין וכנ"ל, מה שאין כן נגד אלו העושין במעשה רק טוב, כגון לקמן שאינו חורש וזורע כלל, רק בתורה ומעשים טובים, ואינו נוהג מנהג דרך ארץ, ודאי פליג וסבירא לי' דאין זה נקרא עושה רצונו, כי זה סבירא לי' כת"ק הנהג דרך ארץ. ורשב"י פליג, וסבירא לי' דברים כמשמען, לא ימוש ספר התורה מפיך, ואז מלאכתו נעשית על ידי אחרים, ולדידי' יש הפרש בין כשעושה מעשה הטוב אז נקרא עושי רצונו, שמלאכתו נעשית ע"י אחרים, ובין אין עושין הטוב במעשה רק שעושה מעשה גשמיות, גם שמכוין לשם שמים מ"מ אינו נקרא עושי רצונו במעשה, ואז מלאכתו נעשית על ידי עצמו ואספת דגנך וכו', כך סבירא לי' לרשב"י. ותנא קמא פליג, כרבי חנינא סבירא לי', דאם כוונתו לטובה סבירא לי' הכא בעו"שין מעשה הטוב, ואין עו"שין רק בגשמי, כי הדדי נינהו, אם מכוין לשם שמים, שניהם נקראו עושה רצונו, ודו"ק.
והיינו ממש פלוגתא דשמאי והלל, רשב"י בשיטת בית שמאי שהם לבני עלי'. ות"ק שהוא רבי ישמעאל, הוא בשיטת הלל האמורה לכל אדם שינהג מנהג דרך ארץ, כי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, שלא נכנסו לגדר צדיקים גמורים שיסמכו על זכותן שיהי' מלאכתן נעשית על ידי אחרים, לכך ואספת דגנך על כוונה שיהי' לשם שמים.
ובזה תבין המשך הפסוקים בב' פנים, כל א' לשיטתו, ולא מבעיא לשיטת שמאי דאתי שפיר דהוצרך לומר שש שנים תזרע שדך, גם שאינו מצוה רק שביתה בשביעית, כי לבית שמאי קאי במושכלות. אלא אפילו לבית הלל אתי שפיר, שש שנים תזרע שדך, שבא לומר שינהג מנהג דרך ארץ, רק שיהיה כל מעשיו לשם שמים - ואספת את תבואתה, כדי שבשנה השביעית ישבות בתורה ועבודה שבת לה' וגו' וכו'. וז"ש על הלל שכל מעשיו לשם שמים אכילה ושתי' ואסיפת דגנך, והראיה שהי' חוטב עצים כדי להתפרנס ממנו, ואחר כך עסק בתורה, וק"ל.
הגם דקושיא ז' יש לתרץ בקיצור, דאיתא פלוגתא בפ"ו דברכות (לה:), ואספת דגנך, דרבי ישמעאל סבירא לי' הנהג דרך ארץ וכו', ורשב"י סבירא לי' דברים ככתבן לא ימוש ספר וכו'.
ובזה יובן, דבא לומר שש שנים תזרע שדך, הנהג דרך ארץ, כי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, רק שתהי' כוונתך לשם שמים ואספת את תבואתה כדי שיהי' פנאי לשביעית לשבות שבת לה' וכו'. ורשב"י ס"ל שש שנים תזרע שדך המיוחד לך לעולם הבא שהיא שדה חקל תפוחין, והבן.
•
עוד י"ל לבאר מצוה שמיטה, כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה', שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע (כה, א-ו). והספיקות יבוארו מאליהם.
דאיתא בפ"ק דביצה (טז.) פלוגתא שמאי והלל וכו', ויבואר הפסוק בב' פנים. והוא, שזכרנו לעיל ביא[ו]ר שיש ב' דרכים לבעל בחירה, אחד קצרה וארוכה, היא דרך הרשעים הבוחרים בתאוות עולם הזה, כי תאוה היא לעינים. ב', ארוכה וקצרה, דרך הצדיקים לטרוח בעולם הזה שהיא דומה לערב שבת, כדי שיאכל בשבת יום השביעי שכולו שבת לעולם הבא.
אך כדי לבחור בדרך חיים שהיא ארוכה וקצרה, ולמאוס בדרך המות שהיא קצרה וארוכה, לפי שהיא תאוה לעינים. צריך הקדמה אחד כוללת, שהיא להתרחק תכלית הריחוק מהגאוה, כדי לכנוס בשער הכניעה, ואז בנקל יוכל לבחור בטוב מצד שהוא טוב ולמאוס ברע מצד שהוא רע. וכמ"ש בחוה"ל בשער הכניעה פרק י' וז"ל: תועלת הכניעה, אחד מהם שישמח בחלקו. כי מי שנכנסה בו הגאוה והגדולה אין העולם וכל אשר בו מספיק לו לכלכלתו, לגובה לבו ובזותו מה שהגיע לחלקו ממנו. וכאשר יהי' נכנע, אין לנפשו אצלו שום מעלה, ומה שמזדמן לו מן העולם הוא מסתפק לו, בין במזונו בין בלבושו, המעט מן העולם מספיק לו עם כניעתו. וההיפך, שאין מספיק לגאוה כל מה שיגיעו, וכמו שנאמר (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן וכו', יעו"ש.
ובזה יובן דפרשה זו נאמרה מהר סיני דוקא, כדי שילמד מהר סיני שזכה להנתן בו התורה מצד הכניעה, וכמו שכתבתי ביא[ו]ר משנה (אבות פ"א מ"א) משה קבל תורה מסיני וכו', וה"נ כך צריך תחלה להתרחק מהגאוה וליכנס בשער הכניעה, אז יוכל לבחור בטוב כאשר יבואר.
וז"ש כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם. ר"ל כמו שדרשו בש"ס בקדושין (לז:) לחד תנא, כל מקום שנאמר כי תבואו אל הארץ, פירושו עשה מצוה זו שבשבילה תכנס ותבוא אל הארץ וכו'. וה"נ עשה מצוה זו שהיא הכניעה הנלמד מסיני, בשביל זה תזכה שתוכל לבוא אל הארץ העליונה אשר אני נו"תן לכם, שהיא מתנה שאין לה הפסק עולמית.
ושבתה הארץ שבת לה', כי עולם הבא נקרא שבת, שיש בה שביתה ומנוחה, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, כי היום לעשותם ולא למחר לעשותם.
לכך עצה היעוצה שש שנים תזרע שד"ך, ר"ל שדך המיוחד לך, לעבוד אותה בששת ימי השבוע שנקרא שש שנים, כי כל עולם הזה לערב שבת יכונה, וראוי להיות מכת הזריזים שיהי' בן חורין לזרוע שדה שלו ולא של אחרים, כמו העצל שזכר במשל בחוה"ל הנ"ל (ש' הבחינה פ"ג), שכל טרדתו בשש שנים בעסקי פרנסת העולם הזה בשדה שאינו שלו. לזה אמר שש שנים, שהם נגד ו' ימי השבוע הנקרא ערב שבת, כמו בית שמאי שאכל כל ימיו לשם שמים מחד בשבת לשבת. שש שנים תזרע שדך בנגלה, ושש שנים תזמור כרמך בנסתר, סוד ה' גימטריא יין.
ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שהיא עולם הבא שנקרא שבת לה', אז לא תוכל לעשות מעשה הטוב, וז"ש שדך לא תזרע, שהוא הודעה בעלמא, לכך תקדים עצמך מחד בשבת לשבת.
ובזה נבאר פלוגתא בית שמאי ובית הלל פ"ק דביצה (טז.), תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אמר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השני' ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו היו לשם שמים, שנאמר ברוך ה' יום יום. תניא נמי הכי ב"ש אומרים מחד שביך לשבתיך, וב"ה אומר[ים] ברוך ה' יום יום ע"כ. ויש להבין במה פליגי ב"ה וב"ש.
ונ"ל דאזלי לשיטתן דפרק ב' דשבת (לא.) בעכו"ם שבא להתגייר על מנת שתשימוני כהן גדול, בית שמאי דוחפו ובית הלל קיבלו, וכן אינך. והטעם, כי בית שמאי הי' מדתו דין, ומה שראוי מצד הדין שיהי' כל מעשה האדם מתחלה ועד סופו לשם שמים, וזולת זו אין בו חפץ להש"י, לכך דוחפו כשאמר שאין כוונתו לשם שמים רק שיהי' כהן גדול שאינו לשם שמים. וזה שאמר כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת, וכמ"ש מוהרש"א שבכל יום מן ו' ימי השבוע יזכור אותו להכין על צד היותר טוב, וכמ"ש מחד שביך וכו', יעו"ש.
והרמז בזה לכל ימי האדם (העה"ז) [בעה"ז] שהוא הכנה לשבת, כמו ערב שבת המכין לשבת, כך בכל ו' ימי השבוע שהם כל שנותיו של האדם יעשה הכנה לשבת, וכמ"ש מחד שביך לשבתך. ואתי שפיר ביא[ו]ר הפסוקים שש שנים תזרע שדך, המיוחד לך לעולם הבא, שהם כל ימי השבוע המכונה לששה שנים וכנ"ל, יזרע ויכין לשבת.
מה שאין כן הלל אשר מדתו חסד, שהוא ימין פשוטה לקבל רעים וטובים, ובזה גדלה מעלת החסד על מעלת הדין, וז"ש אבל הלל הזקן מד"ה אחרת היתה לו, ר"ל שאינו מדת הגבורה והדין כמו שמאי, רק מדת"ו חסד ורחמים בין לחייבין בין לזכאין. והיינו מה שאמר שכל מעשיו לשם שמים, ר"ל כל מעשיו, הא שעשה שקירב הגר גם שהי' כוונתו שלא לשמה, הי' כוונת ומעשה הלל לשם שמים, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. וזה שפירש רש"י לשם שמים, שהי' בוטח שתזדמן לו נאה לשבת וכו', שגם שאינו מתכוין לשם שמים בכל ו' ימי השבוע, כשיכין סמוך לשבת מכל מקום יקובל לרצון. וז"ש ברוך ה' יום יום, וכפירוש מוהרש"א, שראוי לבטוח בכל יום שיעמוס לנו עוד לימים הבאים וכו', יעו"ש.
ובזה תבין כוונת חז"ל (ברכות לד:) שגדולה מעלת בעלי תשובה מצדיקים גמורים, ובמקום שאלו עומדים וכו'. כי זה מקום מדת הדין והגבורה מדת הצדיק, מה שאין כן בעלי התשובה הוא במקום החסד והרחמים, והבן.
ומעתה יתפרשו הפסוקים לפי מדריגת בית הלל לומר שש שנים תזרע שדך של הגוף, וכמו שדרשו על (משלי ג, ו) בכל דרכיך של הגוף, דעהו וכו' (ברכות סג.). והכי נמי כך, בכל ס' שנה שהם שש שנים, תזרע שדך - לעשות הנאת גופך אם תרצה. רק בשנה השביעית שהם ימי השיבה, יהי' שבת שבתון - שישב[ו]ת שביתת הגוף, ויעשה מה ששייך לנשמה, שיהי' שבת לה'. שד"ך לא תזרע, מה ששייך להגוף, רק לנשמה שהיא כמו גר בעולם הזה, והוא מדת הלל ברוך ה' יום יום. והבן מה שסיים הפסוק שבת שבתון יהיה לארץ, ר"ל כי ארציות החומר והגוף יהי' נח ושבת מן מלאכת הגוף אז בשנה שביעית ימי שיבה, רק יעשה מה ששייך לנשמה, כדי שיזכה לעולם הבא הנקרא שבת לה'.
וז"ש והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכו'. מזה יהי' לו לאכול לעולם הבא, הוא ועבדיו שהם איבריו, אכילה עולמות, וק"ל.
ובזה תבין באופן אחר מה שפתח ג"כ הכתוב כי תבואו וגו' ושבתה הארץ שבת לה'. והענין שכתבתי לעיל ענין מאמר ש"ס פ"ב דחגיגה (יד:) ד' שנכנסו לפרדס, בן עזאי הציץ ומת וכו'. וכתב מוהרש"א שהוא ענין דביקות נפשו בו יתברך ונפרדה מהגוף ומת וכו' יעו"ש. והנה אין זה עיקר התכלית, רק כמו שעשה רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, וכפירוש מוהרש"א שלא הרס לעלות וכו'. כי כוונת הבריאה של האדם הוא שיעשה תורה ומצות וחי בהם ולא שימות, רק בהגיעו זמנו להסתלק מעולם הזה, אז יראה שיוכל הרוח לעלות אל האלדים אשר ממנו חוצבה, וכמ"ש (קהלת יב, ז) והרוח תשוב אל האלדים וגו'. ומכל שכן מי שזכה לזכך ארציות חומרו של הגוף שיזכה לעלות בגן עדן בחיים חיותו, כמו אליהו וחנוך ור"י וכמ"ש הרמב"ן בפ' אחרי מות (ויקרא יח, ד) על פסוק (שם, ה) וחי בהם, שיש כמה מיני חיים, לכל אחד לפי מדריגתו, וכמ"ש מזה במ"א. וכן היו במעמד הר סיני, שהיו גופם מצוחצחים שפסקו זוהמתן, וע"י עגל חזרו לזוהמתן. ואי אפשר לזכך כי אם אחרי הפרד גופו מנפשו, כי אם יחידי סגולה הנ"ל.
ובזה יובן וידבר ה' בהר סיני דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ. ר"ל כמו במעמד הר סיני היו ארציות החומר מזוכך כמו זכות הנפש, כך תראו כשתבואו אל הארץ העליונה אשר אנ"י נותן לכם, ושבתה הארץ, ר"ל שגם ארציות החומר יהי' מזוכך כ"כ שיהי' קודש כמו הצורה והנשמה שהיא שבת לה'. כי יש עולם שנה ונפש, וכמו שבכללות העולם יש חיצונית (ופנימו') [ופנימיות], וכמ"ש בכתבים ענין תוספת שבת יעו"ש, כן יש בשנה פנימיות וחיצונית, שהם ו' ימי החול ושבת, כי שבת נקרא הנפש והנשמה, כמ"ש (שמות לא, יז) שבת וינפש, ו' ימי החול הוא החומר. וכך יש באדם חומר וצורה, והתכלית שיעשה אדם מחומר צורה, ואז ושבתה האר"ץ שב"ת לה', והבן.
•
עוד י"ל ביאר מצוה שמיטה, ושבתה הארץ שבת לה', שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' וגומר. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדיך וגו' (כה, ב-ו). והספיקות רבו, א' לשון ביאה, כי תבואו, למה נקיט. ב' אשר אני נותן, דמיותר. ג' ושבתה הארץ, למה ייחס השביתה לארץ שאינו בעל חי, וה"לל לייחס השביתה לאנשים שלא יעבדו בה עבודה לומר תשבתו וגו', וכן הקשה האלשיך. ושאר הספיקות.
ותחלה נבאר משנה בכתובות (פי"ג מ"ז), מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו, אדמון אומר ילך בקצרה. וחכמים אומרים או יקנה דרך במאה מנה או יפרח באויר. וי"ל דהל"ל מי שחזר ממדינת הים ואבדה דרך וכו', דהא איירי בזה. וגם לשון הלך צריך הבנה. וגם במה פליגי אדמון וחכמים. וגם זה שאמר יפרח באויר, וכי נקט הש"ס מילתא שאינו אפשר במציאות.
לכן נ"ל דרמז תנא דמתני' דבר מוסר, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. והוא, דהאדם הכלול מטוב ורע הוא עולה ויורד, שאינו במעמד ומצב אחד תמיד.
ועצה היעוצה אם ירד ממדריגתו העליונה בסבת עצת חטאים של היצר הרע אשר עומד תמיד נוכח האדם לשטנו, עד שהוטבע במצולת תאוות עולם הזה הגשמי והחומרי זמן זמנים, ואחר כך נתן אל לבו לשוב אל דרכו הסלולה בעלותו אל ה' בעבודתו ותורתו ויראתו ואהבתו בוער בלבו, ואי אפשר לחזור בדרך ההוא כי נעשה מחיצה של ברזל בינו ובין אבינו שבשמים ע"י עונותיו שהלך חשכים ימים ושנים.
ונתן התנא עצה בא' מב' פנים, אשר יאחז צדיק דרכו לשוב למדריג(ו)תו הראשונה, א' כמ"ש הרמב"ם בח' פרקים דאבות בפרק ד', שיבחר האדם דרך המצוע, כי אם מי שיצא אל קצה א' אז צריך לשוב עד קצה שכנגדו כדי שיבוא אל דרך המצוע, ונלמד מחכמי הרופאים וכו'. וכן הענין בדרכי ה', אם ירד ממדריגתו עד קצה האחרון, צריך לחזור בתשובה שלימה עד קצה הראשון, שהיא תשובה עילאה, לשוב ולייחד או"א להופיע ולהשפיע לבניהם שהם זו"נ כנודע. והנה אבא שהוא חכמה שם ע"ב המילוי שלו מ"ו, גימטריא מאה, ואמא שהיא בינה תשובה עלאה נקרא מגדל הפורח באויר, וכן היתר נדרים פורחים באויר (חגיגה י.) כנודע, ומלכות נקרא מנ"ה שהוא גימטריא אל אדנ"י ע"ה.
והנה האדם בחטאו גרם שנסתלקה אמא מעל בנין, שהוא שנסתלק א' דמ"ה שבז"א שבמילוי וא"ו שהיא חיותו מאמא עלאה, וע"י תשובה עלאה חוזר אם הבנים שמחה, ונעשה ז"א אד"ם, שנמשך בו א"לף זו גימטריא מ"ו ע"ה, שנמשך בו הארה מאבא ע"י אמא שהיא אהי"ה, אשר א' זו דמילוי וא"ו רומזת אלי', ומז"א נמשך אהי"ה הזו אל מלכות נוקבא דז"א, ונעשה א"ל אדנ"י גימטריא מנ"ה, וכמו שנזכר בספירה יעו"ש, כי מן אהי' שהוא גימטריא ך"א, ועשר אותיות אהי', הוא ל"א, ונעשה אל אדנ"י שהוא גימטריא מנה, שהמשיך על ידי תשובתו דרך השתלשלות כל המדריגות מלמעלה למטה עד שיבוא לדרך המצוע, וכמו שאמר הרמב"ם הנ"ל.
אך שיש עוד דרך היותר פנימי שיאחז צדיק דרכו, ואינה מסורה לכל אדם כמו דרך תשובה הנ"ל, אך שהוא יותר קשה, כי אם להבאים בסוד ה', והוא על כוונה בזאת יבוא אהרן אל הקודש (ויקרא טז, ג), כי בכל מקום שהוא שם בירידתו ישכיל וידע שגם שם הוא כבוד שכינתו יתברך, בסוד ומלכותו בכל משלה (תהלים קג, יט), וע"כ מה שירד שמה הוא לחבר אל עצמו אותן המדריגות של ניצוצי השכינה אשר שם, ויעלה עמהן בסוד תשובתו, אף שהוא תשובה תתאה במלכות הנקרא זאת, מ"מ במדה זאת גם כן יכול לבוא אל הקודש פנימה, וזה שאמר בזאת יבא אהרן אל הקודש עד מעלה מעלה, כשהיא על הכוונה זו, שהוא מעלה מ"נ למלכות הכלולה מכל עשר ספירות, שתעלה עם כל מדריגותיו וניצוצותי' להזדווג במדת עליונות, ותן לחכם ודי בזה.
והנה נודע מ"ש בזוהר (ח"א כד:), במקום שאמרו לקצר, היינו מלכות. ולהאריך, היינו בינה שהוא עולם הארוך וכו'.
ובזה יובן, דכל אחד אזיל לשיטתו, ורומז לשרשו העליון. כי דוד המלך שהי' מדת המלכות נקרא אדמוני עם יפה עינים (שמואל א טז, יב), ואמר אדמון מי שהלך למדינ(ו)ת הי"ם, כי נקרא הלך על דרך מה ששמעתי בשם גדול הלוך יל"ך ובכה נושא משך הזרע (תהלים קכו, ו), אבל אם בא יבוא ברנה וכו', יעו"ש. כך מי שנתרחק מדרכי השם נקרא הלך למדינת הים, שהוא בתאוות גשמיות עולם הזה הנקרא מדינת הים, וכמ"ש בזוהר (ח"ב קצט.) ענין יונה שהלך בספינה, יעו"ש. ובסבה זו אבדה דרך שדהו, של שדה תפוחים, וכמ"ש האלשיך על פסוק (דברים כג, י) לא תראה חמור אחיך נופלים בדר"ך וכו', יעו"ש. שנתרחק מדרכי הש"י ולא מצא עצה לנפשו איך למצוא דר"ך שיכול לבוא אל שדהו כבראשונה.
ואמר אדמון ילך בקצרה, כי יאחז צדיק דרכו להבאים בסוד ה', ממקום שהוא שמה משם יעלה תשובתו הרמתה, בסוד בזאת יבוא אהרן אל הקודש, עד או"א הנקרא קדש.
וחכמים אומרים שיתחיל מחכמה ובינה שהם או"א הנקרא תשובה עלאה, לייחד ה' עליונה להיו"ד שהוא אבא ע"ב דיודי"ן והמילוי שלו מ"ו גימטריא מא"ה, ור"ל שיקנה לו דר"ך שיחזור לשדה תפוחים ע"י קניות דרך תשובה, אחר שיצא מקו המצוע צריך לעלות עד קצה העליון תשובה עלאה לייחד אבא ואמא, וימשיך משם דרך השתלשלות המדריגות מאבא שהמילוי שלו מ"ו גימטריא מאה, לז"א שנעשה ע"י מ"ה ע"ה, ומשם לנוק' שנעשה אל אדני גימטריא מנה. או יפרח באויר, בסוד מגדל הפורח באויר, הרמוז באמא שהיא א' דאהי', הפורח באויר ז"א בסוד כתר, שע"י תשובתו המעולה ממשיך כתר לז"א מן א' זו, וכמ"ש בהלכות שבועות שאז הוא כתר ז"א, יעו"ש.
ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי חכמים דברו כלל לרבים שלא ידעו דרך זה דאדמון, צריך שיתחיל מחכמה או מבינה עד המלכות. ובאמת מי שיודע דרך זה דאדמון מה זה שאמר בקצרה, ודאי יכול לבוא ג"כ עד החכמה ממטה למעלה. וא"א לבארו בכתב, ודי בזה להבאים בסוד ה' לפי מה שקבלתי מרבותי ולא זכיתי רק ברמז ענין זה דאדמון, ודו"ק.
ובזה יובן כי ת"בואו אל הארץ, שיהי' מכונה לכם בשם בי"אה, שעל ידי כשרון מעשיכם הטובים גורמין ייחוד למעלה, וז"ש ושבתה הארץ שבת לה', שהארץ העליונה שנקרא שבת עולה להזדווג בז"א שהוא הוי"ה, וז"ש שבת לה' שהם ייחוד קב"ה ושכינתי', וזהו דרך כלל.
ואחר כך מפרש דרך פרט, שהוא בין בז' ימי השבוע, ובין בז' שנים הנקרא שמיטה, ובין בכל שנותיו של אדם שהם ע' שנה, בסוד ימי סוכות שהם ז' שצריך שיצא מדירת קבע בדירת ארעי, שכתוב בל"ת פ' אמור, יעו"ש.
ואני אפרש בז' ימי השבוע, וממנו תבין בכל אינך פרטים. והוא, כדי שתגרום מנוחה ושביתה למעלה ביום השבת, אשר משם נמשך לאדם תוספת נפש רוח ונשמה לכל ז' ימי השבוע כאשר יבואר, וצריך הכנה לאדם לקבל נפש רוח ונשמה, ולקבל נפש צריך הכנה מצות מעשיות, ולקבל רוח ע"י דיבור בתורה, ולקבל הנשמה הוא יסוד הנקרא יוסף, המאסף כל החסדים והגבורות למלכות שהיא יום שבת, ויסוד מכין לשבת.
וז"ש הפסוק הכנת מעשים שתעשה כדי שתשבות הארץ שבת לה', הוא זה, שש שנים תזרע שדך נגד בחינת עשיה, שבעשית מלאכה שעושה בששת ימי המעשה לברר הניצוצין ל"ט מלאכות, למי שבא בסוד ה' יודע איך לברר ניצוצין אף במעשה גשמי, או שיעשה מצות מעשיות שיקבל נפש. וז"ש שש שנים, ר"ל שש ספירות הבנין, כי ספירה גימטריא שנה. תזרע שדך, שדה תפוחים, ע"י מעשה זריעה, שעושה מצות בסוד נפש שבעשי' בששה קצוות בעשיה.
ואחר כך שש שנים תזמור כרמך, שהוא לבער הקוצים מן כרם ה' צבאות ע"י דבור התורה, שהוא כריתה אל הקליפות והקוצים הסובבים שושנה עליונה, וכתרגומו של תזמור תכסח, שהוא כריתה, כמו מחצדי חקלא הידוע, וזה בסוד תוספת רוח.
ואחר כך אמר נגד המחשבה שביום ו' שנקרא יסוד המאסף הכל, להשפיע למלכות הנקרא תבואה (זח"א רכו:), כי יום ו' יסוד מכין למלכות שהוא יום השבת, וז"ש ואס"פת א"ת תבואתה.
ואחר כך שעשית הכנה לתוספת נפש רוח ונשמה, ואז יום השביעי בפרט, ובדרך כלל הוא שנה השביעית, שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'.
וענין ג"פ שבת, נ"ל דאיתא בזוהר פ' יתרו רעיא מהימנא דף צ"ב (ע"א) וז"ל: תלת דרגין אינון, וכלהו איקרי שבת, שבת עלאה, שבת דיומא, שבת דלילא, וכלהו איקרי שבת, וכל חד כד איהו שלטא נטיל לחברוי עמי' וכו'. כד אתי לילא זמין בהדי' לשבת דיממא וכו'. כד אתי יממא זמין בהדי' לתרין אילין וכו'. הרי בליל שבת יורדין אינך ב' מדריגות למטרוניתא למטה, וביום היא עולה למעלה לשבת דיומא וכו'.
וז"ש כי תחלה אחר הכנה הנ"ל בליל שבת, אז שבת שבתון יהיה לארץ היא מטרוניתא מדת לילה, אשר ב' מדריגות עליונות הנקרא שבת שבתון, יהי' לארץ, דזמינת לון בהדה. ואחר כך ביום אז עולה שבת לה' שהוא ייחוד זו"נ למעלה וגו'.
והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ר"ל כי על ידי ייחוד וזווג האמור, מקבל האדם שפע תוספת נר"נ שהיא לאכלה לכם ולעבדיכם, כי הזווג בשם אכילה יכונה, לכך אנו עושין ג' סעודות ג"כ לקבל שפע זווג ההוא על ידי אכילה, והשפעה זו לכל ז' ימי השבוע לכם ולעבדיכם וגו', שהם ד' בחי', שהוא נגד ד' יסודות שבאדם הרמוז בשם הוי"ה שניזון גם כן על ידי שבת, וכו' יבואר מאליו, וק"ל.
•
מצוה - שמיטה, דכתיב וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר דבר אל בני ישראל וגומר. ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך וכו', ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגו' (כה, א-ד). וי"ל איך מצוה זו נוהג בכל זמן שהוא נצחי.
ואגב נבאר פ' (מלכים א ג, כג-כז) זאת אומרת בני החי כו', ויאמר המלך גזורו ותנו את החצי לאחת ואת החצי לאחת, ותאמר האשה בי אדוני וגו' וזאת אומרת גם לי גם לך לא יהיה, ויען המלך תנו לה הילד החי היא אמו.
לבאר זה, נראה לי דאיתא בפרק ח' דכתובות (מ"ב), רבי שמעון חולק בנכסים, הידועים לבעל לא תמכור, ואם מכרה ונתנה בטל. שאינם ידועים לבעל, לא תמכור, ואם מכרה ונתנה קיים. ובפרק ט' (מ"א), הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך, הרי זה אוכל פירות בחייה, ואם מתה יורשה. א"כ למה כתב לה דין ודברים כו', שאם מכרה ונתנה קיים.
והענין, כי יש חומר וצורה, שהוא הנשמה והגוף, וכל פעולת הנשמה תורה ומצות והוא על ידי כלי הגוף, ויש מי שאוכל שכר תורה ומצות, אשר הקרן קיימת לעולם הבא, והפירות אוכל בעולם הזה. ויש שאינו רוצה ליהנות מפירות בעולם הזה, וקב"ה עושה לו מהפירות גם כן קרן לעולם הבא, כמו שאמר האלשיך בפרשה זו (כה, ה) את ספיח קצירך לא תקצור, בעולם הזה, רק אוצרותיהם אמלא מפירות גם כן לעולם הבא, ע"ש.
וז"ש באבות (פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס כו'. ופירשו המפרשים כי שכר עולם הזה הוא פרס, רק החצי, נגד עולם הבא, יעו"ש.
ונודע הנשמה הוא בעל, והגוף האשה. ובזה יובן, הכותב לאשתו, ר"ל האומר להגוף, דין ודברים אין לי בנכסייך, שהם התורה והמצות שעושה ע"י כלי הגוף שהוא נכסי האשה, שאין רוצה ליהנות מפירותיהן בעוה"ז ובעוה"ב, שאינו כעבד המשמש על מנת לקבל פרס, רק לשם פועלן, אעפ"כ הוא אוכל פירות בחייה, בחיי הגוף בעולם הזה - גם שאין עושה תורה ומצות ליהנות מהם, מכל מקום ממילא מוכרח שיהנה מפירות בחייה שהוא בעולם הזה. ואם מתה יורשה הנשמה לעוה"ב הקרן עם הפירות. א"כ למה כתב לה דין ודברים, שאם מכרה ונתנה קיים, וכאשר נבאר.
וכל זה בכותב כך, היינו אמירה (כתובות קב:) שהיא מחשבה, מה שאין כן בלאו הכי יש כמה מצות שאוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, כגון כיבוד אב ואם ותלמוד תורה כנגד כולם, כדאיתא במשנה דפיאה (פ"א מ"א).
חוץ ממי שמוכר שכר תורתו לחבירו על ידי שיפרנסו, ומסקנת הפוסקים אחר שלמד אם יתן את כל הון ביתו בוז יבוזו לו (שה"ש ח, ז). מה שאין כן קודם שלמד, עיין ביורה דעה (סוף) [ריש] סימן רמ"ו (ס"א ברמ"א). וז"ש רבי שמעון חולק בנכסים, הידועים - שכבר למד, מכרה בטל. שאינם ידועים עדיין, מכרה קיים, גם כי לכתחילה לא תמכור בזה ג"כ, וק"ל. עוד י"ל נכסים הידועים ושאין ידועים, היינו ספיח קצירך שזכרתי לעיל, יעו"ש.
וכאשר פירשתי המשנה בפרט, כך בכלל, האומר לאשתו אנשי המוני עם, דין ודברים אין לי בנכסייך.
עוד י"ל, הכותב לאשתו דין ודברים כו'. כי מצינו באברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך (נחמיה ט, ח), שהי' עובד ה' עם היצר הרע, כמ"ש באלשי"ך פ' בא, ליקח שה לבית (ל)אבות (שמות יב, ג), כי שה גימטריא היצר, יעו"ש. אך בזוהר חדש משמע איפכא, שאמר אברהם ליצר הרע הלא כל הארץ לפניך, הרבה חוטאים יש, הפרד נא אם השמאל ואימינה כו', יעו"ש.
הגם די"ל דלא סתרי, כי הת"ח כל זמן שמזקינין מוסיפין כח לעלות במדריג[ו]ת רמות, כמ"ש (בראשית יב, ט) ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה, וכמ"ש בזוהר שם (ח"א פ.). ואז לעת זקנתו וה' ברך את אברהם בכל (בראשית כד, א) שהשליטו ביצרו (בר"ר נט, ז), אז מצאת לבבו נאמן.
ובזה יובן האומר לאשתו, שיש ב' נשים, א' אשת חיל, וא' אשה זונה היצר הרע. והכותב לאשתו המיוחדת לגוף שהוא היצר הרע, כמ"ש יצרו סתם, דין ודברים אין לי בנכסייך, לא הן ולא שכרן, מ"מ הרי זה אוכל פירות בחייה, אם עשה מצות עם היצר הרע, אוכל פירות בעוה"ז, והקרן קיים לעוה"ב לאחר מיתה יירשנה.
א"כ למה כתב לה דין ודברים, שאם מכרה ונתנה קיים, ר"ל שהתמכר עצמו בכסות ולשון שינה, בדמות היצר הטוב, כאלו מפתה לעשות מצוה, ובאמת הוא היצר הרע ועשה עבירה, רק שכוונתו הי' לטוב, מכרה קיים, שאין לו עונש עבירה, כי גדולה עבירה לשמה כו' (נזיר כג:). ואף שאין מחשבה רעה מצרף מ"מ לטובה מצטרף (קדושין מ.). וז"ש מכרה קיים, שאין לבעל שום דין ודברים בנכסייך.
וז"ש רבי שמעון חולק בנכסים, הידועים לבעל - שיודע שהוא יצר הרע, מכרה בטל, ויש לו דין ודברים ועונש עבורו. ושאינם ידועים, ר"ל שאינו יודע שהוא היצר הרע, מכרה קיים, וק"ל.
ובזה יובן ענין ב' נשים הנ"ל, זאת אומרת בני החי, כי בנים שהם תולדות, הוא מעשים טובים חיים, או רעים הן מתים וזה יצר הרע שהוא אשה זונה, כי זונים תרגומו טען בפרשת שלח (במדבר טו, לט), ומשנה כסות ולשון להטעות שהוא יצ"ט ומפתה למצוה שהוא בן חי, וזאת אומרת לא כי בני החי ובנך המת - שהוא עבירה ורוצה להטעותך. במה יובחן איזה יצר הרע ואיזה יצ"ט.
ועצה היעוצה שיאמר גזורו, כי איעצך (שמות יח, יט) פירש רש"י המלך בגבורה, כמו (ברכות כט:) המלך בקונך וצא, וז"ש ויאמר המלך גזורו ותנו החצי לאחת ואת החצי לאחת, ר"ל שנותן כלל גדול להבחין איזה יצר הרע ואיזה יצ"ט, כי יש הפרש בין צד קדושה לצד טומאה, כי הקדושה מצד רחמים ורוצה בקיום הכל ולאחוז בזה ובזה כדי לקרבו לקדושה. וכמ"ש (זח"ב קכח:) זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא כו'. מה שאין כן סטרא דמסאבא היא אכזרי, ורוצה ח"ו באיבוד הכל, וז"ש בש"ס (יבמות עט.) ג' סימני זרע ישראל היפך גבעונים וכו'. וז"ש גזורו וגו', אם תראה שיהי' בעצה זו קיום וטובה לזה ולזה, אז הוא יצ"ט. ובאמת הי' כך, כי זאת נכמרו רחמיה וגו', וזאת אמרה גם לי גם לך לא יהיה, אז ידע שהוא היצר הרע אשה זונה, לכך השיב תנהו לזאת היא אמו וודאי. והבן בזה שהוא עצה נכונה אחר חקירה עיונית.
ובזה נבא לבאר מצוה זו, כי מי יעלה בהר ה', על ידי סיני גימטריא סלם מוצב ארצה שהוא החומר, וראשו הוא הנשמה מגיע השמימה, שהיא הצורה, והתכלית שיעשה מחומר צורה. וענין זה נודע משבת בראשית, בא שבת בא מנוחה שהי' כל מעשה בראשית חומר בלא צורה, עד שבא שבת שהיא נשמה לכל בעלי החומר שקנו צורה אז, וכמ"ש האלשיך בפרשת בראשית (ב, א-ג). וה"נ ענין שמיטה שהיא שנה שביעית בכלל, וגם בפרט יעשה כן יתבודד שעה שביעית מהיום, כמ"ש אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות (שבת קיח:) - שעל ידי זה יוכל לקנות נשמה בשבת מכל שביעיות שעשה לנפשו בכל השבוע, שהוא ג"כ שבת א', וכמו ששמעתי בשם מוהר"א כנסת ישראל יהי' בן זוגך (בר"ר יא, ח) על דרך הנ"ל, ודפח"ח.
וז"ש ושבתה הארץ שבת, הוא החומר והארציות חלק היצר הרע, יהי' גם כן שבת לה', כמ"ש (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבב"ו נאמן לפניך, ואיך יזכה לזה, שיקדש השביעי בין בכלל השנים שיהי' שביעית, בין בפרט כל הימים שיקדש שעה שביעית לקנות נשמה. וזו שפירש רש"י כמו בשבת בראשית - שקנו כל בעלי חומר נשמה על ידי שבת, שבא מנוחה לעולם, כך האדם יקדש חלק השביעי בחלקי שבוע ובחלקי השנים. שאז בשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ כפול בקדושה שביתה ונייחא, וארצו יהי' בהוייתו כל ימיו, עד שעל ידי זה תבוא אל הארץ העליונה.
ובזה מבואר כמה ספיקות שלא זכרתי, א' דאמר כי תבואו אל הארץ ושבתה וגו', דתחלה הל"ל שש שנים תזרע, ואחר כך ושבתה. ועוד, מה צורך לצו[ו]ת על שש שנים תזרע. ועוד, שבת שבתון כפל. ועוד, דפירש רש"י לשם ה' כמו שנאמר בשבת בראשית, הוא תמוה. ושאר הספיקות.
ולדברינו התכת הפסוקים יהי' כך, וידבר ה' אל משה בהר סיני, כי ענין שמיטה דוקא יש לו יחס שיהי' בהר סיני, כי סולם שיעלה בהר ה' גם החומר וארציות שבו, הוא על ידי שמיטה, שיתבודד בחלק ז', הן בכלל הן בפרט כנ"ל, ועל ידי זה תבואו אל הארץ העליונה אשר אני נותן, מתנה שאין לה הפסק לעולם לכם, ואז ושבתה הארץ שהיא החומר ג"כ שבת לה', שקנה החומר נשמה כמו בשבת בראשית כנ"ל.
לכך עצה היעוצה גם לשלומי אמוני ישראל אשר זוכים ומזכים לאחרים, וז"ש שש שנים תזרע שדך שהם בעלי החומר, ושש שנים תזמור כרמיך, גם להבאים בסוד ה' בחי' יין וכרם, אחר כל תשגיח על עצמך להתבודד חלק השביעי מהיום וכן מהשבוע וכן בשנה, ואז שנה השביעית יהיה שבת שבתון לארץ כנ"ל, וק"ל.
עוד י"ל, דאיתא בחגיגה (יד:) ד' נכנסו לפרדס כו'. ופירש רבינו האי גאון (עי' פי' הכותב בע"י) יעו"ש. ומוהר"ש כתב: מצאתי בספר ישן, כי בן (זומא) [עזאי] לרוב דביקותו שם נשארה נשמתו, ורבי עקיבא מה שלא היה שכל אנושי יכול לסבול לא הרס לעלות, ועליו נאמר משכני אחריך, לפי יכולתי לעלות, יעו"ש.
ובזה יובן, כי יהי' המשך הפסוק, כי מי שירצה לעלות בהר ה', יעלה בסלם גימטריא סיני, בהדרגה, כמו מדרגת רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, ואז ושבתה הארץ בבואו לה' לדביקות עליון בארץ עליונה ושבתה הארץ שבת לה' - על ידי שיקנה בהדרגה קדושת שבת, בכל יום חלק ז' כאמור, וק"ל.
עוד י"ל סיני כפשוטו, דאיתא בש"ס (ברכות סד.) סיני ועוקר הרים, הי עדיף. והענין דאיתא במדרש, במשנה (אבות פ"ג מי"ז) כל שמעשיו מרובין מחכמתו, וכתב בשם הרי"א כי התורה שניתנה בסיני, עשה ול"ת נקרא מעשה כו', יעו"ש.
ועוד י"ל, ונבאר פסוק בשיר השירים, אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות את שאהבה נפשי ראיתם מצאוני השומרים כו' (ג, ב-ג). אפריון עשה לו המלך שלמה עמודיו עשה כסף רפידתו זהב תוכו רצוף אהבה (ג, ט-י).
לבאר זה, שמעתי משל בשם מוהר"ז שרצה להוכיח לא', איך כל חכמות שבעולם הן חכמות מדידה והן תשבור(ו)ת וז' חכמות, הכל נרמז בש"ס. ושאל השואל, הא יש כמה עוסקים בלימ[ו]ד הש"ס, ואינם יודעים חכמות אלו.
והשיבו על פי משל, שהי' מלך אחד ולו כמה מיני אוצרות, זה גדול מזה, וגם הי' לו כמה מיני עבדים, ובן א'. ולעת זקנתו התחכם והטמין אוצרות החשובים בבנין בכותלי אפריון וחדרי המלך, ועשה רק שינוי אחד בכותל שירגיש בו החכם ומבין, ומה שהי' האוצר יותר חשוב הטמינו יותר, ועשה שינוי דק בתכלית. ואחר כל אמר לבנו ביחידות שתדע כל מה שעשיתי אינו דבר רק, שים לבך להבין.
והנה אחר מיתת המלך, האוצרות הגלוים חטפו העבדים, וזה הבן נתן לב להבין מה שאמר לו אביו, ואחר עיוני הרגיש שיש שינוי בכותל במקום זה, וחפש ע"י סתירת הכותל ומצא אוצר, ואחר זה נתן לב יותר והרגיש במעט שינוי שיש שם אוצר יותר חשוב.
כך בנמשל, חכמות חיצוניות חטפו עבדים שהן האומות, ואוצרות החשובים היא יראת ה' לבנו יחידו, ואוצר החשוב מזה תוכו רצוף אהבה, ודפח"ח.
ובזה יובן, שרמז כאן שעשה המלך אפריון ובו טמונים כמה אוצרות, עמודיו עשה כסף כפשוטו, או י"ל עמודיו סמכי קשוט, שיכסוף אל התענוג בעבודת ה' רפידתו זהב, עד שיגיע אל אוצר פנימי תוכו רצוף אהבת ה' שהוא התכלית כמו שמפרש להרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"ב ה"א), עיין במ"א.
ונחזור לענין, דק' בפרשה זו שש שנים תזרע וגו'. למה לי הצי[ו]וי על הזריעה, דהוה ליה למימר ציווי על השביתה. ואגב נבאר ענין ג' תוארים בפ' במדבר (א, א), וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוה"ל מועד. ואגב נבאר ענין שמות י"ב שבטים ראובן שמעון, שהם נגד י"ב גבולי אלכסון שבו"ק.
והענין, דמפורש בזוהר פ' נשא דף קכ"ג ע"ב: ויחלום והנה סלם וגו' (בראשית כח, יב), סלם איהו נשמת חיים כרסייא לשם הוי"ה כו'. וקודם לזה ביאר שם, וז"ל: תא חזי לשית יומי בראשית לכל חד אית לי' פרצופא כו', וכל יום אית בי' טוב, ואית לי' גדר מלבר דלא יעול כל בר נש לההוא טוב, (בגין) [כגון] חשך דכסי לנהורא, דתשכח ביומא קדמאה אור ותשכח בי' חשך, בכל יומא תשכח נטירא דאינון כגון קוצים לכרם כו', ומאן דאיהו חייבא וייעול למינדע רזין דאורייתא וכו' מבלבלין מחשבתי' וכו', אבל מאן דאיהו טוב ייעול לטוב הגנוז כו', על ידי תרעא דאהבה או תשובה כו', ע"ש.
הרי מפורש, כי טוב הוא גנוז במחיצת ברזל תוך עובי הכותל והמחיצה שהם קליפות, שהם מחיצות ברזל בין כל א' לאוצר הטוב, שהוא החשך והלילה שקדמה לאור היום הטוב, וצריך לחתור חתירה בכותל על ידי תשובה בכל יום בווידוי דברים שהוא ה' אחרונה, לקשרה לבן י"ה כמבואר שם בזוהר, ואז נכנס לטוב אוצר הגנוז אחר שביער הקוצים מן הכרם.
וז"ש שש שנים תזמר כרמך, לבער הקוצים מן הכרם בשש שנים הנעשה מששה ימים, ואז ביום השביעי שנקרא מתנה טוב"ה יש לי בבית גנ"זי ושבת שמה (שבת י:) שהוא טוב הגנוז, אז יכול לכנס ע"י סולם שעשה בכל יום מששת ימי החול אל שבת השביעי שיהי' שבת לה', מה שאין כן בלאו הכנה זו מי יוכל ליכנס לאוצר הטוב הנ"ל.
וז"ש במדבר, שיש בו נחש שרף ועקרב (דברים ח, טו), סי"ני גימטריא סלם, שיעלה במדריגת הסולם בכל יום לבער הקוצים מן טוב של יום ההוא, שכל יום יונק מן ז' כנודע, ואז יוכל ליעול באהל מועד פנימ' שבו טוב הגנוז, וק"ל.
ועפ"ז נבאר ש"ס פ"ק דשבת (י:), אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שנאמר (שמות לא, יג) לדעת כי אני ה' מקדשכם, אמר הקדוש ברוך הוא למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם. ופירש רש"י לך והודיעם מתן פלוני אתן לך כו'. והתוספ[ו]ת כתבו, דווקא מתנה, אבל צדקה מתן בסתר יכפה אף (משלי כא, יד).
ויש לתמוה לתוספ[ו]ת, הא הנותן מתנה קאמר, דמשמע דווקא מתנה, ומהיכי תיתי לומר צדקה, וא"צ לכותבו. ואם יש סברא לומר דה"ה לצדקה, א"כ קשה דילמא באמת כך הוא. וכי תימא דעל כרחך אינו בצדקה דהא כתיב מתן בסתר יכפה אף, א"כ בלא התוספות ג"כ נדע כך. ולרש"י קשה, דפירש מתן פלוני אתן לך, לעתיד משמע וכו', הא הנותן משמע לשון הוה בשעת נתינה, וא"כ למה צריך להודיעו, הא יודע הוא שנותן לו. ואם רש"י הוכרח לפרש כן מדקאמר בתר הכי ואני מבקש ליתן כו', א"כ קשה הנותן משמע כו'.
ונ"ל דאיתא במשנה תמיד (פ"א מ"א), בג' מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש כו'. ופירש רש"י לא מפני פחד הגנבים היו שומרים, רק משום כבוד וגדולה.
להבין זה כבר ביארתי במ"א, וכעת נ"ל, כי ענין השמירה מפני הכבוד הגדול, שלא יכנוס מי שאינו ראוי ליכנס לפנים אל המלך האדיר הגדול. והענין, כי יש שמירה מלבר כנזכר בזוהר הנ"ל בכל יום תשכח נטירא שהיא החשך דכסי לנהורא, וצריך להעביר החשך בכל יום על ידי התבודדת שעה אחת, ויכנס לטוב הגנוז שבכל יום היונק מהאוצר האור של יום השבת כנודע זה. ויש שמירה מלגאו בבית המקדש, הגנוז בכותל הבנין שהוא אפריון הנ"ל, תוכו רצוף אהבה שהוא הדביקות בו יתברך שהוא תכלית כל המצות, כמ"ש המפרש להרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"ב ה"א), והוא ענג של שבת שנאמר (ישעיה נח, יד) אז תתענג על ה', שהיא מעין עולם הבא שאז תכלית התענוג כנודע.
וז"ש על ידי תרעא דאהבה או תשובה, כי בחול נכנס לשמירה דלבר על ידי תשובה, ובשבת נכנס לשמירה דלגאו על ידי תרעא דאהבה שהוא מדת הכהן אהבת חסד.
וז"ש בג' מקומות הכה"נים שומרים בבית המקדש, ר"ל ליכנס לקדושת המקדש לפנים, צריך ליכנס במדרגת הכהנים שהיא שמירה מלגאו על ידי תרעא דאהבה שהוא חסד. וזה אינו ידוע ומסורה לכל, כי אם להבאים בסוד ה' לתענוג הדביקות שהוא למעלה מהטבע, שעליו נאמר אז תתענג ע"ל ה' כנודע, וזמן מיוחד לזה הוא בשבת כדדרשו בש"ס דשבת (קיח.), יעו"ש.
ובזה יובן הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, כמו במשל המלך שגנז אוצר הטוב ובמקום מוצנע כדי שלא ידעו עבדיו, ולבנו הודיע ברמז כנ"ל. ה"נ כך הודיעם בעת הנתינה שכבר הוא נתן באוצר בשביל בנו ישראל, ואמר להודיעם מזה התענוג הרוחני, וז"ש אמר הקדוש ברוך הוא למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. וטעם שגנזתי זה במקום מוצנע כדי שלא ידעו העבדים, כי אני מבקש ליתן ליש"ראל דווקא שהם בנים לה' ולא לאומות העולם. לך והודיעם, ר"ל שיודיעם ברמז שיש אוצר טוב ונגנז להם, אם ירצו לכנוס ע"י תרעא דאהבה יכולין לבא אל האוצר הטוב. וז"ש במסקנא מתן שכרה לא עבידא לגלויא, כי שבת לכל מסורה, תענוג הגוף לאכול ולשתות וכיוצא בזה, אבל שיכנס בשבת לפנים לאוצר הגנוז שהוא התענוג נצחי מעין העולם הבא שהוא המתן שכר והיא התענוג כנודע, זה לא עבידא לגלוי' כי אם אשר בשם ישראל יכונה, ולא להמוני עם המכונים בשם יעקב כנודע, והבן.
ובזה יובן ש"ס דשבת פרק י"ו (קיח.), אר"ש כל המענג את השב"ת, ר"ל ולא את עצמו, נותנים לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיה נח, יד) אז תתענג על ה' והאכלתיך נחלת יעקב אביך, שנאמר בו (בראשית כח, יד) ופרצת ימה וגו'. אמר רב יהודה אמר רב כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו שנאמר (תהלים לז, ד) והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך.
וכבר הקשה [ה]גאון מוהר"ר העשיל, הא אין אדם מת וחצי תאותו בידו (קה"ר א, יג). וביארתי במקום אחר כי הרשעים בחייו קרוי מת (ברכות יח:) הרודף אחר תאות המותרות. וז"ש אין מ"ת שיהי' חצי תאותו בידו. אבל צדיק שהוא חי שיש בו מדת הסתפקות, כמו שנאמר ביעקב (בראשית לג, יא) כי יש לי כל, היפך עשו שאמר יש לי רב כו' (שם לג, ט), וכשיש בו מדת הסתפקות אינו מבלה זמנו אחר טרף ביתו וגופו רק לצרכי נשמתו ורוחו ששוכן בלב, היפך הדם ששוכן ביותרת הכבוד שהוא חומר תאות המותר[ו]ת. עוד י"ל נכתוב לקמן בהגה.
ובזה יובן, המענג את השבת, שכבר נכנס פנימה אל תענוג רוחני, לכך נותנין לו נחלה בלי מצר ומיעק שהם השומרים, כמ"ש (דברים כח, נב) והצר לך בכל שעריך, שהם השומרים שלא ליכנס מי שאינו ראוי בשער אשר צדיקים יבואו בו אל אוצר טוב הגנוז כנ"ל, שהעביר החשך דכסי לנהורא ונכנס אל תוכו אשר רצוף אהבה, והיינו על ידי שהי' לו מדת יעקב אבינו שאמר יש לי כל, מדת הסתפקות, לכך זכה לנחלת יעקב דווקא, וק"ל.
ובזה יובן, כי צרכי הגוף שהוא יותרת הכבד אי אפשר למלאות כנ"ל, מה שאין כן צרכי רוח ונפש השוכן בלב אפשר למלאות, וז"א כל [ה]מענג את השבת זה תענוג רוחני, נותנין לו משאלות לבו, כי שכר תענוג מצוה, שזוכה עוד למצוה, וזהו מצוה גוררת מצוה (אבות פ"ד מ"ב), וק"ל.
ועל פי זה יבואר פסוק (משלי ל, ח) ריש ועושר וגו'. דפירש מוהר"ם שיף (סוף חולין) יותר שהוא עשיר יותר הוא רש, שאין חצי תאותו בידו וכו', ודפח"ח.
ועפ"ז נבאר ש"ס פ"ב דשבת (ל.), שאיל שאילתא זו לעילא מר' תנחום, מהו לכבויי בוצינא דנורא מקמי באישא בשבתא. ופירש רש"י באישא, חולה, תרגום של רעה בישתא. פתח ואמר אנת שלמה מלכא אן חכמתך אן סוכלנותך, לא דייך שדבריך סותרים דברי דוד אביך אלא שדבריך סותרים זה את זה, דוד אביך אמר (תהלים קטו, טז) לא המתים יהללו יה, ואנת אמרת (קהלת ד, ב) ושבח אני את המתים שכבר מתו, וחזרת ואמרת (קהלת ט, ד) כי לכלב החי טוב מן ארי' מת, לא קשיא כו', עד לענין שאלה דשאילנא מן קדמיכון, נר קרוי נר ונשמתו של אדם קרוי נר, מוטב תכבה נרו של בשר ודם מפני נרו של הקדוש ברוך הוא ע"כ.
והוא תמוה כולו, עיין קושי' מוהרש"א והרי"ף. וגם מה ענין חולה לתואר רעה שפירש רש"י. ומה ענין הפתיחה לכאן, דהי' יכול להשיבו בקיצור כמו במסקנא. ושאר ספיקות. וכבר כתבתי מזה במקום אחר, יעו"ש.
ונראה לי דהשואל סיבב שאלה זה לפי מה שכתוב בתורה (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת עונג, שיעשה בשבת מה שיש לו עונג מזה ולא צער, ומשום זה כתבו הפוסקים באורח חיים (רמ"א סי' שז ס"א) דאם יש לו ענג מדברים בטלים רשאי, וכן בסימן רפ"ח אם יש ענג שלא לאכ[ו]ל רשאי, או לבכות יעו"ש. א"כ יש מקום לשאול הא דרבותינו בעלי אגדה (ילקוט ח"א רמז תח) דרשו מדכתיב (שמות לה, א-ב) ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו', ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת לה'. אמר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו ע"ה, עשה לך קהלות גדולות ודורש לפניהם וכו'. וכן דרשו בש"ס דמגילה (ד.), וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל (ויקרא כג, מד), משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשין הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת וכו'. אם נאמר דהיינו דווקא לאדם שיש לו מהתורה עונג, כמ"ש (תהלים יט, ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב וכו', טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף (תהלים קיט, עב), לאדם כזה שיש לו עונג מהתורה והמצות בזה נאמר שידרוש לפניו התורה ודיני המצות כאמור, אבל אדם שיש לו רעה חולי בנשמתו כמ"ש הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"א) שטועמים מתוק למר, ודברים בטלים ולצנות הם מר, טועמים למתוק, שיש לו ענג מזה. מה שאין כן דברי תורה המתוק לחיך אדם שיש לו נשמה טובה, מְטַעֵם זה האדם שיש לו נשמה חולנית, למר, ויש לו צער מזה, ומכל שכן בשמעו דברי תוכחת מוסר שיש לו צער גדול, אם יש למנוע מזה האדם תורה ומוסר, כדי שיתענג, או לא.
וכדי לבאר שאלה זו צריכין לבאר סתירת הפסוקים הנ"ל, דדוד אביך אמר לא המתים יהללו י"ה וגו'. (נדפס לקמן דף ק"ך).
ונבאר ש"ס דעירובין (יח:) כל הנשמה וגו'. כדי לבאר זה נבאר תחלה ש"ס דשבת (י:), מתנה טובה וכו'.
וכדי לבאר שאלה זו, צריכין לבאר סתירת הפסוקים הנ"ל, דוד אביך אמר לא המתים יהללו י"ה וגו' (שבת ל.). והוא על פי ביא[ו]ר ש"ס דשבת (י:) מתנה טובה יש לי בבית גנזי וכו'. וביא[ו]ר ש"ס כל המענג את השבת (קיח.) ולא את עצמו, נותנין לו נחלה בלי מצרים וכו', וק"ל.
ועל פי זה יובן פירוש הש"ס דעירובין פ"ב (יח:), אמר רבי ירמי' בר אבא מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש בב' אותיות, שנאמר (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל יה, וכתבו התוספות (ד"ה כל הנשמה) פירש ר"ח קרי ביה הנשמה בדגש וכו'. ר"ל מלשון שממון וחורבן בית המקדש, וכמו שכתב מוהרש"א לבאר זה.
נ"ל דכתבתי במ"א דיש באדם פרטי חומר וצורה שהם הנשמה והגוף, וכן בכללות העולם יש חומר וצורה, יש בעלי הגוף המתאווים תאוות הגוף, ויש בעלי נשמה הרודפים אחר תאוות רוחני, שהנשמה נהנית בו. ובאמת כמו באדם פרטי תכלית הדבר שיעשה מחומר צורה, כך בכללות העיר או מדינה תכלית הדבר שישליכו אחר גוום תענוגי הגוף ולחזור אחר תענוגי הנשמה.
אך מי מעכב דבר זה, שאור שבעיסה ושיעבוד מלכיות עכו"ם, וכמאמר רבי אלכסנדרי הנ"ל (ברכות יז. גי' ע"י) שהתפלל יהי רצון מלפניך שתכניעם מלפנינו ולאחרינו, וכפירוש מוהרש"א על דרך הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"ב) רפואות חולי הנשמות וכו', יעו"ש.
ולי נראה דהא בהא תליא, דאם יוכנע שאור שבעיסה שהיא לפנינו, ממילא יוסר שיעבוד מלכיות, והוא הדין איפכא.
דאיתא בפרק ה' דעירובין (נה.) אמר רבי יוחנן לא בשמים היא (דברים ל, יב) לא תמצא בגסי הרוח, ולא מעבר לים, לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרים וכו'. וי"ל מהא דעירוכין פ"ג (טו:) תקנתא למספרי לשון הרע וגסי הרוח, אם תלמיד חכם יעסוק בתורה, ואם עם הארץ ישפיל דעתו, וכפירוש מוהרש"א שם, כי גסי הרוח ומספרי לשון הרע שותפין זה נמשך מזה וכו' יעו"ש. ואפילו הכי יש תקנתא לגסי הרוח שיעסוק בתורה, ואיך אמרינן שאי אפשר לגסי הרוח לעסוק בתורה.
וצ"ל דהפסוק בעצמו ביאר זה, דאמר לא בשמים היא, לא תמצא עסק התורה בגסי הרוח, וקשה הא אדרבה על ידי התורה נשבר לבו ונשפל רוחו, כדאיתא (סוכה נב:) אם פגע בך מנוול זה משכיהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח וכו'. לכך מתרץ מה שאמרתי לא בשמים היא, הכוונה כשנמשך מזה ולא מעבר לים, בסחרנים ותגרים, כי מחמת גסות הרוח אינו מסתפק במועט לאחוז בדרכו של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וגו' (אבות פ"ו מ"ד), רק מבקש גדולת הכבוד והעושר, ומכח זה יום ולילה לא ישבות הסחרנים והתגרים, ואין פנאי לעסוק בתורה שיהי' נכנע, אבל באמת אם ירצה לעסוק בתורה ודאי סר גסות רוחו, ואתי שפיר.
וזה נ"ל כוונת הפסוק טוב כלב חי מן ארי' מת וגו', כי הכלב שבע מאכילתו ג' ימים שלא נתעכל מזונו במעיו, ומכח זה יוכל לאחוז צדיק דרכו שיהי' נקרא חי, מה שאין כן הרשע הנקרא מת, שאין אדם מת שיהי' חצי תאוותו בידו, והטעם כי מבקש שיהי' שליט ומושל כל שתה תחת רגליו כמו ארי' מושל בחיות, ואם כן שפיר אמר כי טוב לאחוז במדריגת כלב כדי שיהי' חי, יותר מהארי' מת וק"ל. וז"ש (משלי ל, ח) ריש ועושר אל תתן לי, וכנ"ל.
ובזה יובן מאמר רבי אלכסנדרי הנ"ל, כשתכניעם מלפנינו, הוא שאור שבעיסה הוא גסות רוחו, על ידי עסק התורה, וכל הנותן עליו עול תורה פורקין ממנו עול שיעבוד מלכיות ודרך ארץ (אבות פ"ג מ"ה) שהם התגרים וסוחרים, וממילא נכנע מלאחרינו, שהם שיעבוד מלכיות עכו"ם, שנעשה בן חורין. והוא הדין איפכא, כשתכניעם מלאחרינו, הם שיעבוד מלכיות, על ידי עסק התורה, ממילא נכנע מלפנינו גם כן, הוא שאור שבעיסה, שאם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה וישפיל מגסות רוחו, וק"ל.
ונחזור לענין הנ"ל, שיש אנשים בעלי חומר ואנשים בעלי צורה, ונודע מ"ש בכתבי האר"י (לקוטי תורה) כי הנשמה של עולם הוא שם י"ה, שנאמר בי"ה ה' צור עולמים וכו' (ישעיה כו, ד) יעו"ש, ושאר אותיות אחרונות הם לבוש אל הנשמה, וז"ש (שמות יז, טז) כי יד על כס י"ה וגו', כי לעתיד יהי' הלבוש כמו צורה, כנזכר בסבא משפטים (זח"ב קח:) בסוד (זכריה ב, ט) ואני אהי' לה חומת אש סביב, יעו"ש.
ובזה יובן מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש בב' אותיות, מאחר שבעלי החומר יש מניעה מלפניהם ומלאחריהם, שאור שבעיסה ושיעבוד מלכיות, ולא נשאר כי אם בני עלי' מועטים שהם בעלי נשמה שעליהם העולם קיים שהם יכולין להודות, וז"ש כל הנשמה תהלל יה, מי שיש לו נשמה שהוא שם י"ה יוכל להלל ולהודות, שהם בעלי הצורה שהוסר ב' מניע[ו]ת מהם על ידי עסקם בתורה, וקרי בי' נשמה שהם ימי החורבן, מה שאין כן לעתיד יהיו כל בניך למודי ה' (ישעיה נד, יג), וק"ל.
ומעתה תבין גם כן סתירת הפסוקים הנ"ל, כי לא המתים יהללו י"ה, ר"ל כי אין אדם מ"ת וחצי תאוותו בידו, מכח זה מבקש צרכי הגוף ולא צרכי הנשמה שנק' י"ה, וז"ש לא המתים יהללו י"ה. ומ"ש ושבח אני את המתים שכבר מתו, כי אין התורה מתקיימת כי אם במי שממית עצמו עליה (ברכות סג:), וז"ש שכבר מתו בחיים, כמ"ש החכם הרוצה שיחי' ימות (תמיד לב.).
עוד י"ל, כי בשבת יש תענוג רוחני הנוגע לנשמה, והוא אוצר הגנוז שאינו ידוע כי אם למי שנקרא בן, ויש תענוג גשמי הנוגע לגוף, כמו אכילה ושתי' ודברים בטלים, שאינו יודע שיש יותר תענוג, מחמת חולי הנפש, כמבואר במשל אפריון וכו', שבכל יום יש נטירה דלא יעול לטוב הגנוז מי שאינו הגון, כי אם על ידי תרעא דתשובה, שכבר עשה סגופים תשובת המשקל כמו מיתה על הדברים שהיה חייב מיתה. וז"ש מי שהוא רשע שנקרא מת, לא המתים יהללו י"ה, שאינם יכולין ליכנס אל התענוג הנוגע לנשמה שהוא טוב הגנוז, מה שאין כן לאלו נאמר ושבח אני את המתים שכבר מתו, שהמיתו עצמן על ידי תשובה, שהעביר החשך, ואז יוכל ליכנס לטוב הגנוז כאמור.
ובזה יובן מהו לכבויי אור תורה ומוסר הנקרא בוצינא דנורא כי התורה אור, מקמי באישא בשבתא, שיש לו רעה, חולי, שאין לו תענוג רק מצרכי הגוף ולא מצרכי הנשמה, ובשבת כתיב וקראת לשבת עונג.
וכדי לתרץ זה ביאר סתירת הפסוקים, שע"כ בא לו זה מחמת חולי הנפש, ועל ידי תורה ומוסר יתן לו רפואה שישוב מחטאו, ויהיה זוכה ליכנס לתענוג הנשמה, ובזה אמרו מילה דוחה שבת (שבת קלב.), מילת ערלת הלב דוחה תענוג שבת, ודפח"ח.
וז"ש אנת שלמה מלכא וכו', דוד אביך אמר לא המתים יהללו י"ה, כי רשעים שנקראים מתים לא יוכלו לבא לתענוג הנשמה שנקרא י"ה, מה שאין כן מי שעשה תשובה הקשה כמות להעביר החשך ונטירא שיש לטוב הגנוז, ובזה נאמר ושבח אני את המתים שכבר מתו. והטעם לזה מחמת שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו, לכך טוב כלב ח"י מהארי' מת, שיש לו מדת הסתפקות, וכאמור.
ומעתה נפשט הבעיא, כי הגוף שיש בו רמ"ח איברים עם נפש רוח נק' נר, שעולה מספר נר, כמ"ש בזוהר משפטים (צט:) יעו"ש. והנשמה קרוי' נר על שם נר מצוה ותורה אור (משלי ו, כג), כי מצות התורה יש בהם רמ"ח מצות עשה כדי להאיר ולהחיות ברמ"ח איברי הגוף, ועל ידי חשך העבירה נסתם אור הנשמה מלהאיר באבר ההוא שחטא, ונקרא מת, שאין לו תענוג הנשמה שאין יכולה להאיר באבר, וכמ"ש בשערי קדושה (ח"א ש"א) יעו"ש. ועכשיו שעל ידי תורה ומוסר רוצה ליתן לו רפואה שיוכל לבוא לתענוג הנשמה הקרוי נר, גם שיש צער לגוף הנקרא גם כן נר, מכל מקום תכבה נר"ו של בשר ודם שהיא הגוף הנוצר מאביו ואמו שהם בשר ודם, שיהי' צער לגוף שהוא קצת כיבוי מהנאתו, מפני נרו של הקדוש ברוך הוא שהיא הנשמה, שתוכל להאיר ברמ"ח איבריו להחיותו, ויהי' מתענוגי הנשמה, וק"ל.
הגם שנוכל לקצר מאמר זה, מכל מקום הרחבתי קצת מפני תועלת המוסר היוצא ממנו, והשומע יונעם ותבא עליו ברכת טוב.
עוד י"ל ביא[ו]ר ש"ס (שבת קיח.) כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים וכו'. ואגב יבואר פסוקי תהלים סימן ק"ה (ח-י) דבר צוה לאלף דור וגו', ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם.
והענין, כי נודע שיש הפרש בין תענוגי הגוף הגשמי ובין תענוגי הנשמה, כי הגוף מצד שהוא בעל גבול ומיצר וסוף, לכך גם תענוגי הגוף כשהוא תמידי נעשה טבע וחק קבוע, ושוב אין לו תענוג. מה שאין כן תענוגי הנשמה שהיא רוחני, שאינו בעלי גבול ומיצר, אין סוף ואין תכלית לתענוג ההוא, שהוא קיים והולך תמיד. וזהו תדרשו חז"ל בספרי (ואתחנן ח), אשר אנכי מצוך היום (דברים ו, ו), שיהיו בעיניך כדיוטגמא חדשה וכו', שהוא על התענוג חדש שיהיו לו מהתורה ועבודה כל יום, והבן זה.
ובזה יובן דבר צוה לאלף דור, שדרשו על התורה, וז"ש ויעמידה ליעקב לחק, כי אצל המוני עם אשר בשם יעקב יכונה, גם הת"ח שאין להם רק תענוג גשמי מהתורה והמצות, כגון מצות שבת אכילה ושתי' ודברים בטלים, אחר כך נעשה זה טבע וחק ולא תענוג. מה שאין כן ליחידי סגולה, המכונה בשם ישראל, היא להם ברית עולם, כי אבר התענוג נקרא ברית, וכשהתענוג הוא ברוחני הוא ברית עולם, והבן. וכיוצא בזה שמעתי ממורי תקעו בחודש שופר וכו' (תהלים פא, ד), עיין לעיל מזה.
ובזה יובן כל המענג את השבת, ר"ל תענוג רוחני ולא תענוג הגוף הגשמי, נותנין לו גם כן נחלה בלי מצר וגבול, שנאמר אז תתענג על ה' שהיא רוחני, לכך מדה כנגד מדה נותנין לו נחלה בלי מצרים, וק"ל.
ובזה יובן ש"ס מהו לכבויי בוצינא וכו', גם כן בדרך זה, כי נודע החומר וצורה הם שני הפכים, כשזה עולה זה יורד, ותענוג הגוף הוא צער לנשמה, ותענוג נשמה צער לגוף. זולת בשבת שצווה לאכול ולשתות, שעל ידי עונג הגוף תוכל הנשמה לדבק בו יתברך תענוג הנשמה. וכמו שזכרנו ביא[ו]ר קושיית התוספות דביצה (טו: ד"ה לוו), לוו עלי ואני פורע, שסותר עשה שבתך חול (שבת קיח.), וביאר הרב המגיד מ' מנחם יעו"ש, וכן שמעתי זה משל ממורי, לבן מלך שהי' בין אנשי הכפרים, ובא לו אגרת שלומים מאביו ורצה לשמוח והיה בוש וירא מאנשי כפר, וצוה לתת להם יי"ש, והם שמחו בשמחתן, והוא שמח בשמחת אביו. כך החומר והצורה של אנשי סגולה וכו', ודפח"ח. וכל זה באנשי סגולה, מה שאין כן ליתר האיש ישראלי, אשר בסיבת שמחת אכילה ושתי' ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך (דברים ח, יד), וכמו שכתב במדרש שמואל (אבות פ"ג מ"ג), שלשה שאכלו בדיעבד וכו', יעו"ש. וכיוצא בזה בכל המצות והתורה, התלהבות אש ותענוג הרוחני של יחידי סגולה, הוא צער להמוני עם שאינם במדריגה זו.
בזה יובן מהו לכבויי בוצינא דנורא, שהיא התלהבות אש הגדולה, מקמי באישא (דשבת) [בשבת], שיש לו רעה חולי שאין לו תענוג רוחני רק תענוג גשמי, וזה התענוג הוא לו לצער. אם לכבויי מפני באישא, גם שכבר הזהיר בן תימא הוי עז כנמר (אבות פ"ה מכ"ג) שלא לחוש למלעיגים, מכל מקום זה שגורם צער בעלי חיים בשבת, אם יש לדחות מפני זה דבאישא זה לו, או לאו.
והשיב, כבר ביאר שלמה המלך עליו השלום זה, כתיב לא המתים יהללו י"ה, וכתיב ושבח אני וגו', כי הגוף שהוא מת אינו בכלל המשבחים שיהי' לו תענוג רוחני של הנשמה שנק' יה, וז"ש לא המתים יהללו י"ה, ומה הם משבחים ומהללים, תענוגי הגוף. אך דכל זה הוא בתחלתם, מה שאין כן כשהורגלו והוטבעו בתענוגי הגוף תמיד, נעשה לו טבע, ואין לו תענוג, וזהו נקרא מיתה היפך התענוג, כמ"ש בספר יצירה (פ"ב מ"ד), ענג היפך נגע, החשוב כמת (נדרים סד:), והבן, וז"ש ושבח אני את המתים שכבר מתו, ופסק מהם*עוד י"ל אין אדם מת וחצי תאותו בידו. כי זה אדם מ"ת שאין לו תענוג רוחני רק תענוג גשמי, ואחר כך נעשה טבע, ואין לו תאוה של זה התענוג, וז"ש (במדבר יא, ד) והאספסוף התאוו תאוה, ושמעתי בשם המגיד מ"קק מעזיבוז שמהדר ומתאוה שיהי' לו תאוה לאכול ולשתות, ודפח"ח. ולדברינו אתי שפיר, כי תענוג התמידי נעשה טבע, ומתאווה שיהיה לו התאווה והתענוג שהי' לו ואיננו, מה שאין כן ברוחני הוא קיים נצח סלה ועד, וק"ל. התענוג גם בגשמי. אם כן מוטב תכבה נר ותענוג הגוף שהוא בשר ודם, גם בתחילתו שיש לו תענוג גשמי עד שלא הורגל בו, מפני נרו ותענוג של הנשמה שהיא של הקדוש ברוך הוא, וכל הנשמה תהלל י"ה, וק"ל.
עוד י"ל כל המענג את השבת, ר"ל ש בת. ונבאר מ"ש בזוהר פ' נשא דף קמ"ח (ע"א), ויחשבה לו צדקה (בראשית טו, ו), כי צדק אף על גב דדינין מתערין מינה הוא חשבה צדקה רחמי, יעו"ש. והוא דשמעתי ממורי, לקשר מלכות במחשבתו עד אתר דאתנטילת מתמן המחשבה זו שהיא שרשה, ועל ידי זה נתבטל כל גזירות קשות, עיין מזה במקום אחר, ודפח"ח.
ובזה יובן, כי נודע בת הי' לאברהם ובכל שמה (ב"ב טז:), אם כן אברהם ויחשבה לו - לקו החסד בחינת אברהם, ונעשה צדקה רחמי, קשרה בשרשה על ידי מחשבתו, והבן.
ובזה יובן, כל המענג את השבת, ר"ל על ידי תענוג שבת שיש במלכות הנק' בת, וקשרה אל ג' אבהן הנקרא ש, וז"ש אז תתענג על ה', נותנין לו נחלת יעקב בחיר האבות, שהוא בגמר ש משולש, והבן, והש"י יכפר.
ועל דרך זה שמעתי ממורי פירוש הש"ס (תענית כב.) הני תרי בדחי שהם בני עולם הבא. שהיו מייחדין כל ענייני בני אדם שהיו רואין בהם, והם ייחדו במלכות מעשה הזה, וקשרו אותה למעלה בשרשה, ומי שהי' עצב שלא יכלו לקשרו למעלה, שמחו אותו בדברים עד שייחדו וקשרו כל המדריגות שהם במלכות בשרשן וכו', והבן, ועל פי שאלה נאמר לו, והשם יתברך יכפר.
עיין לעיל ביא[ו]ר ש"ס (תמיד כח.) כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם, מאחר שהם פנים בפנים עם השופטים ות"ח, גורמין זיווג עליון פנים בפנים ויורד שפע וברכה, וק"ל.
ועל פי זה נבאר קושית התוספות בש"ס דביצה (טו: ד"ה לוו), דאיך אמר כאן לוו עלי ואני פורע, ולעיל (שבת קיח.) אמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ומשני התוספות יעו"ש. והרב המגיד מו' מנחם ביאר, כי לוו הוא לשון חיבור ודיבוק בו יתברך, אז אני פורע, מה שאין כן שבתך, לענג הגוף, איני פורע, ולכך אמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ודפח"ח. וכבר ביארתי זה במקום אחר יעו"ש.
וכדי להוסיף על דבריו לבאר טעם הדבר, יבואר לפי הנ"ל, כי כבר הוא מצוה בתורה ובו תדבק (דברים י, כ) הדבק בת"ח, ועל ידי זה הוא דבוק בו יתברך, כאשר ביארתי טעם הדבר במקום אחר, יעו"ש.
ובזה יובן לוו עלי, ש[ת]דבק ותתחבר לת"ח, שבזה הוא מחובר עלי כביכול, כמ"ש אז תתענג על ה' (ישעיה נח, יד), והבן, ואם כן על ידי זה שהם עמי פנים בפנים בא שפע וברכה, ואז אני פורע. מה שאין כן כשעושה תענוג שבת לעצמו ולא בחיבור ודביקות עם הת"ח, אז אמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, שהם גורמים חס ושלום שיהי' אחור באחור ועל ידי זה ויהי רעב וגו' (רות א, א), וק"ל.
עוד יש לומר, כי הת"ח נקרא שבת, וכשהו' עושה אותו חולין, כמ"ש (רות א, א) ויהי בימי שפוט השופטים, שהרהרו אחריהן (עי' ב"ב טו:), גורם מועט שפע, כמעט שנצרכו לבריות. וז"ש מאחר שעשה שבתך חול, לכך גם אתה מדה כנגד מדה עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. מה שאין כן אחר ששמעה מרוכלין שמחזירין בעיירות (רו"ר ב, יא), בדברי תוכחות מוסר להחזיר את ישראל פניהם לאביהם שבשמים, אז לוו על ה' ואני פורע, שלוו והתחברו בת"ח, שנחשב בזה הדבקות כאילו דבקים בו יתברך הגורם שפע וחיים, וזהו כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם (רות א, ו), וק"ל.
ועל פי זה יבואר מצות הדלקות הנרות בפ' בהעלותך (במדבר ח, א-ב) וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות וכו'. וי"ל, איך שייך מצוה זו בכל אדם ובכל זמן. ועוד, יאירו ששת הנרות הל"ל.
ונ"ל, דאיתא בש"ס דקידושין פרק ב' (מט:) מאי עני, עניות שהיא סימן לגסות רוח, עניות דתורה, דכתיב (שה"ש ח, ח) אחות לנו קטנה ושדים אין לה, זו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד. ופירש רש"י דניאל ומרדכי שהיו בשושן, בעילם המדינה, ולא היו דורם עוסקין בתורה, ולא זכו אלו חכמים ללמד, כאילו לא הי' להם שדים להנק. אבל בבל זכתה ללמד, כדכתיב בעזרא (ז, י) ללמד לישראל חק ומשפט.
ויש להבין טעמו של דבר, למה דרש רבי יוחנן פסוק זה אחות לנו קטנה, על עילם דווקא. ואי משום דעשרה קבין גסות הרוח ירדה לעולם ט' נטלו עילם וכו', וכפירוש רש"י בד"ה עניות דתורה הוי סימנא לגסות הרוח, דמתוך גסותן אין משמשין כל צרכן וכו'. אם כן למה זכתה ללמוד לעצמן, הא אין התורה נוחה על גסי הרוח, כפירוש רש"י שם. הגם די"ל דדניאל ומרדכי כבר זכו קודם שבאו לעילם, והכי קאמר אף על פי שכבר זכו ללמוד, מכל מקום לא זכו ללמד לבני עילם מצד גסותן של בני המדינה. מכל מקום צריך טעמא, עם שטעמו של רש"י מבואר.
ונ"ל, דמצוה בתורה (דברים י, כ) ובו תדבק, ודרשו חז"ל הדבק בת"ח וכו'. וי"ל, הא כתיב ובו תדבק משמע בו ית' ממש, ואיך הוציאו מפשוטו לגמרי הדבק בת"ח, דאכתי אינו דבוק בו ית'. ועל כרחך צ"ל דז"א, דאם הוא דבוק בת"ח שהוא מדבק את עצמו בו ית', ממילא הוא דבוק עמו גם כן בו ית'.
וזה ענין הני תרי בדחי (תענית כב.), שהיו מבדחין למי שהי' עצוב ולא היו יכולין לידבק עמהם, והיו מבדחין אותו, שעל ידי השמחה נדבקו עמהם, ואז חיברו אותן בו ית'.
וראה והבן מעלה זו על כל המעלות, שתכלית כל המצות לא ניתנו אלא כדי לדבק בו ית', ואם אינו יודע סדר הדביקות בו ית', שפיר צותה התורה הדבק בת"ח ועל ידו תעלה עמו.
ובזה יובן כוונת התוספות (ביצה טו: ד"ה לוו) לוו עלי לשון חיבור, על ידי התלמיד חכם שהוא שביל וצינור להרק השפע, וכמ"ש חז"ל (ברכות יז:) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וכו', ואז ואני פורע.
אך שיש מסך מבדיל לבא לדביקות התלמיד חכם, מצד גסות הרוח שבו. ועל דרך שביארתי פסוק (דברים ז, יב) עקב תשמעון, דהל"ל תשמעו. וביארתי שם, כי נודע כשצנור פתוח מריקין בו, מה שאין כן כשנסתם, וכשיש שומע משפיעין חכמה למשפיע שהוא צנור להרק שפע החכמה על ידו, כמו בשפע העושר עשר בשביל שתתעשר (שבת קיט.), שיש משפיע על ידי ששופע לאחרים וכו'. ובתנאי שיהי' עק"ב, בתכלית ענוה, שיוכל לשמוע, ואז משפיעין לו להשמיען, וז"ש עק"ב תשמעון, פועל יוצא לאחרים, יעו"ש.
ובזה יובן טעם הדבר היטיב, כי עילם שיש בו ט' קבין גסות הרוח, מכח זה אחות לנו קטנה, כי אחות לשון חיבור כנודע, ומאחר שאין להם חיבור עם התלמיד חכם, לכך שדים אין להם לת"ח שבהם שיוכלו להניק להם, כמו שנאמר עק"ב תשמעו"ן.
ובזה יובן בהעלותך את הנרות, כי נודע שכל אדם נקרא נ"ר כמבואר לעיל, ואם אתה חפץ להעלותו ולדבקו למעלה, תראה להסיר מהם מסך מבדיל של גסות הרוח, שידבקו ויתחברו אליך, שיהיו פניהם פונים אליך פנים בפנים, שאתה קנה אמצעי הנקרא פני המנורה, ואז יאירו מלמעלה עליך גם כן שפע רב כדי שתוכל להשפיע להם, ואז יאירו שבעת הנרות כלם כאחד.
ויעש כן אהרן, להגיד שבחו שכבר עשה כך, שהי' מדת אהרן אוהב שלום ורודף שלום, וכמו הני תרי בדחי, ונתחברו עמו והוא נתחבר עמהן, ואז אל מול פני המנורה העלה נרותיה.
וכי תימא, מה זה שבח אהרן דווקא. ומפרש הפסוק, וזה מעשה המנורה מקשה זהב, ר"ל גם שיהי' ראש הדור הנקרא פני מנורה, גם שיהיה נקי כפים ובר לבב כמו זהב טהור, מכל מקום בעיני הדור הוא מקשה. וכמו שכתבתי ויהי בימי שפוט השופטים (רות א, א), ששפטו והרהרו אחר השופטים (עי' ב"ב טו:), גרמו ויהי רעב בארץ, עד אחר כך ותשב משדי מואב (רות שם, ו), כי שמעה מרוכלין (רו"ר ב, יא) וכנ"ל. ומכל מקום אהרן שהי' איש החסד, והיה מעורר צינור החסד ואהבה לחבירו, וממילא הוכרח חבירו לאוהבו גם כן, וזהו ואהבת לרעך (ויקרא יט, יח), ואז הוא כמוך יאהבך.
ובזה מבואר קושיא שעל משנה דאבות (פ"א מי"ב), אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. וקשה מה בכך שהוא אוהבן, מאחר שהם אינם אוהבים אותו, כמאמר הש"ס (כתובות קה:) האי צורבא מרבנן דמרחמין לי' בני מתא, דלא מוכח להו במילי דשמיא, משמע דאם מקרבן לתורה על ידי דמוכח להו אין מרחמין ליה, ואם כן איך יכול הוא לאהוב הבריות, הא כמים אל הפנים כן לב האדם לחבירו.
ולדברינו אתי שפיר, כמו שראש הדור יכול לפתוח צינור היראה, כמו שבארתי פירוש הש"ס (ברכות לג:) אין לגבי דמשה יראה מלתא זוטרתי היא, מי שהיה אתו עמו בדורו אחר שפתח הצינור של היראה, היא זוטרתי. ובזה יבואר פירוש הפסוק (תהלים קמה, יט) רצון יריאיו יעשה, כי זה שפתח צינור וכו', והבן, יעו"ש. הכי נמי, אהרן איש החסד היה יכול לפתוח צינור אהבה בעולם, ולכך היה מצוה זו דבר אל אהרן ואמרת א"ליו דייקא, ולא לזולתו, כי אין בידו זולת אהרן כמבואר, והבן.
עוד יש לומר, כי כמו שיש בעולם הבנין שבעה מדריגות ממדת חסד עד מלכות השביעית, כך יש סוגי בני אדם ז' מדריגות.
א' מדריג(ו)ת חסד, שעושה חסד עם בני אדם, כמו צדקה וגמ"ח וכיוצא, צריך שיהיה לבו פונה אל מול פני המנורה, לשם שמים, ולא לעשות שם ומגדל.
ב' גבור עומד בפרץ לקנוס ולענוש לעוברי הדת, צריך שיהי' תמיד פונה אל מול פני המנורה, ולא להתכבד על ידי זה, שיהי' שליט ומושל על פני כל אחיו ישכון.
ג' קולו קול יעקב בתורה, אם למדת תורה הרבה, בחפץ ורצון, אל תחזיק טובה לעצמך (אבות פ"ב מ"ח), אלא גם כן יהי' לשם שמים, שהיא מול פני המנורה העליונה.
וכשהוא צדיק באמונתו בין בני אדם, שעושה משאו ומתנו באמונה, לא יתפאר בזה, רק יהי' פונה, והם סוד תרי סמכי קשוט כנודע.
וכשיש לו תענוג בתורה ועבודה סוד ברית, וכמו שביארתי פסוק (תהלים קה, י) ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם וכו', יעו"ש. לא יתפאר בזה, כמו ששמעתי בשם מורי פירוש הש"ס (גיטין מז.) ריש לקיש זבין נפשי' ללודאי וכו' חייתא ופלגא וכו'. והעולה מדבריו, כי אחר שזכה להתפלל בתכלית השלימות, או למד בתכלית, בא יצר הרע אחר כך כמה נאה מעשיך וכו', וזהו חייתא ופלגא וכו', ודפח"ח.
באופן שכל מדריגות אנשים שהם ז', יהי' הכל לשם שמים, ולא יהי' שאור ודבש. וז"ש כי זה מעשה המנורה מקשה, שעל ידי יצר הרע נתקשה לו, וצריך אזהרה כנ"ל. ויעש כן אהרן, שהוא כולל ז' עננים, יומם יצוה ה' חסדו (תהלים מב, ט), והבן. ובזה תבין איך להעלות כל מחשבות זרות שבתפלה, והבן.
•
בפסוק ושבתה הארץ שבת לה', שש שנים תזרע שדך ושש שנים וגו', ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה', שדך לא תזרע וגו' והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו' (כה, ב-ו). וי"ל למה פרט כאן בהר סיני יותר משאר מצות, ודרשת חז"ל ידוע. ב' לאמר דבר ואמרת, מיותר. ג' אשר אני נותן לכם, א"צ לאמרו.
ד' הקשה האלשיך מאי ושבתה הארץ, רק על האנשים ראוי לצוות וכו'. ה' פתח בלשון רבים כי תבואו, וסיים בלשון יחיד שדך וגו'. ו' דה"ל לצוות על השביתה בשביעית, ולא על הזריעה בשש שנים. ז' והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, דהל"ל תבואת הארץ לכם לאכלה ולא שבת, כי אדרבה על ידי שביתה אוכלין וכו'. ח' מאחר שהיא מצוה מתרי"ג מצות הי' ראוי שתהי' נצחי, וזה אינו, כי בחורבן הבית בטלה מצות שמיטה, ואיך היא בכל זמן ובכל אדם, כאשר הארכתי מזה במ"א.
ונ"ל דאיתא בפסוקי תהלים סימן ל"ב (א-ב), לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון ואין ברוחו רמי' וגו'. ושמעתי בשם הרב המגיד מבאר כי בכל יום בא הרהורי תשובה לאדם על ידי הכרוז שמכריזין וכו', ויש שהוא רק בסור מרע, ויש בסור מרע גם עושה טוב, כל א' לפי בחינתו, ותשובת הצדיק הנקרא אדם, כשרואה שאין לו דביקות בו ית' לדבק מחשבתו באור א"ס. ובזה יובן אשרי אד"ם לא יחשוב ה' זהו לו עון, ר"ל שלא נמצא לו עון אחר זולת זה שאין מחשבתו דבק בו יתברך, וז"ש לא יחשוב ה', לקיים שויתי ה' (תהלים טז, ח), אצלו נחשב זה לעון, ודפח"ח.
ונ"ל דזהו כוונת הש"ס (מגילה ג:) מבטלין תלמוד תורה להוצא(ו)ת המת ולהכנסת כלה. ומבואר בכתבים תחלה צריך תשובה להוציא הקליפות שהיא הוצא(ו)ת המת, ואחר כך יעסוק בתורה שיהיה כסא להשראת שכינה הנק' כלה וכו', יע"ש.
והנה מלבד שיש לפרש כוונת הש"ס בסור מרע ועשה טוב כאמור, עוד יש לומר יותר פנימי בענין טהרת המחשבה לבד, מה שאמרו חז"ל (ברכות יז.) צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן, שיזהר לטהר מחשבתו תמיד כדי שתהי' השכינה מתעטרת בראשיהן, וכמ"ש (זכריה ג, ה) וישימו צניף הטהור על ראשו, וכמ"ש בראשית חכמה דף ק' יעו"ש. ואז על ידי שמטהר מחשבתו להפריד ממחשבתו מחשבות זרות, גורם להפריד מהשכינה הקליפות ולייחדה אל השם הגדול, יעו"ש בדף פ"ח.
ובזה נתקדש האדם להיות מרכבה אל השכינה בגוף ונפש כמו במעמד הר סיני, וכמ"ש האלשיך בפרשת יתרו דף ק"ז ע"ד אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו התורה (הגש"פ), והקשה וכו', יעו"ש. וכ"כ הרמב"ן בפרשת אחרי (ויקרא יח, ד) וחי בהם (שם, ה), שזה תכלית האדם לזכך חומרו עד שיהי' מרכבה אל השכינה בגוף ונפש כמו חנוך ואלי' וכו', יע"ש.
וז"ש מבטלין תלמוד תורה להוצא(ו)ת המת, להפריד ממחשבתו מחשבות זרות, ובזה גורם פירוד הקליפה מהשכינה לייחדה בבעלה, וזהו הכנסת כלה ממש, והבן.
ובזה יובן וידבר ה' אל משה בחי' הדעת, בהר סיני לאמר, ר"ל שיאמר להם לאחוז מדריגה שהי' להם בהר סיני, בזיכוך החומר, להיות מרכבה אל השכינה בגוף ונפש, כמו בעולם הבא שהצדיקים יושבין ועטרותי"הן בראשיהן, שזכו ע"י טהרת המחשבה, וכנ"ל.
וז"ש כי תבואו אל הארץ לשון רבים, דקאי על שניהם החומר והצורה, גוף ונפש, שיבואו להיות מרכבה אל הארץ שהיא השכינה ארץ העליונה. אשר אני נותן לכם, גם בהיותכם בעולם הזה, שתראה עולמך בחייך, בסוד ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח) ר"ל באדם, כי היכל ה' המה, להיות מרכבה אל השכינה ע"י טהרת המחשבה, שהפרידו על ידי זה הקליפות מהשכינה לייחדה אל הש"י. וז"ש ושבתה הארץ שבת לה', יחוד הארץ אל השם הגדול, וק"ל.
שש שנים תזרע שדך וגו'. נ"ל על פי שבארתי משנה דקדושין (פ"ד מי"ב), מתיחד אדם עם אמו ועם בתו בקירוב בשר וכו'. דשמעתי בשם מורי כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה (קהלת ט, י), לצרף מעשי הגשמי ר"ל אל המחשבה, דהוא יחוד קבה"ו וכו', ודפח"ח.
ובזה יובן כי גם בימי החול שתעשה מלאכה ומעשה הגשמי, תצרף במחשבה אל הרוחני. וז"ש שש שנים תזרע שד"ך המיוחד לך - שדה אשר ברכו ה' חקל תפוחין קדישין, ר"ל בשש שנים שתזרע שדה הגשמי במעשה תצרף במחשבה אל הרוחני שדך המיוחד לך, וכן שש שנים תזמור כרמך המיוחד, ובזה יהי' בשנה השביעית שבת שבתון תוספת קדושה יהיה לארץ שבת לה', יחוד קבה"ו במחשבה ולא במעשה, כי שדך לא תזרע וגו'.
והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו'. דנודע מ"ש בכתבים סוד חלוקא דרבנן, כי מן כוונת המצות והתורה נעשה לבושין בגן עדן העליון, וממעשה המצוה והתורה נעשה לבושין בגן עדן התחתון. וז"ש והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, להנות בעולם הבא, על דרך לאכול לשבעה ולמכסה עתיק (ישעיה כג, יח), והבן. ובזה קושיא ז' מבואר ג"כ, וק"ל.
ובדרך פשוט נ"ל לבאר ספיקות הנ"ל, דכ' בעוללות אפרים דף ל"ט ע"ד (מאמר קמט) טעם דירת סוכה ואגודת לולב, על פי משל למלך ששלח עבדיו לעבודת הכרם הגדול, ושלא יסתפקו ממנו לפרנסתו כי אם מכרמים קטנים שהי' בצידו, הטפשים ראו תועלת הכרמים קטנים מוחש לשעתו ואינן יכולין לעמוד זולתו, מה שאין כן בכרם הגדול שהוא לעתים רחוקים, משכו ידיהם מעסק הכרם הגדול לשתי סיבות, א' כי הכרמים קטנים תאוה הוא לעינים להנות מיד, עשאו[הו] קבע, וכרם הגדול ארעי. סיבה ב' להיות כי חלק לבם זה מזה, נתפרדה החבילה ונתבטלה מלאכת השותפות כמו בדור הפלגה. וכראות המלך ביטול המלאכה לשתי סיבות, צוה על השלום, ושלא ישבו בסוכת כרמים קטנים כי אם ישיבת ארעי וכו', יעו"ש.
ובזה ביאר (מאמר קנ) פסוק שיר השירים (א, ו) אל תראוני שאני שחרחרת וגו', שמוני נוטרה את הכרמים - של עולם הזה, כרמי שלי לא נטרתי, כי בני אמי נחרו בי להיות שדה שותפים וכו'. ובזה ביאר (נדרים מ.) סתירת זקנים בנין וכו', יעו"ש.
ובזה יובן, דנודע (ילקוט רמז ערה, רש"י) מ"ש (שמות יט, ב) ויחן שם ישראל נגד ההר, שלא היו באחדות גמור כי אם בהר סיני. וז"ש בהר סיני לאמר, שיאחזו מדריגות הר סיני להיות באחדות א' שהוא בחינה א' הנ"ל. בחינה ב', דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכ"ם המיוחד לכם לעולם, כי מתנה שאין לה הפסק מזה ראוי לעשות עיקר, ולא מעסקי עולם הזה שאינו לכם, לכך ראוי שש שנים תזרע שדך המיוחד לך לעולם שכולו ארוך, לעשות הכנה מערב שבת לשבת, כי אז בשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שאם לא טרח מערב שבת מה יאכל בשבת (ע"ז ג.), כי אז שדך לא תזרע וכו', וכמ"ש החסיד מוהר"י יעבץ (אבות פ"ד מ"ב) דקד[ו]ק מ"ה יאכל בשבת וכו' יעו"ש, וקל להבין עם החכם עיניו בראשו (קהלת ב, יד).
•
פרשת בהר, וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך (כה, לה). וי"ל לשון תואר אחיך הנזכר כאן. ב' מאי עמך, שאם שניהם מטו ידם מאי והחזקת בו, כי גם הוא עני כמוהו.
ונ"ל פשוט, דקי"ל בש"ס (ב"ב קלא:) הכותב כל נכסיו לבנו אחד, לא עשאו אלא אפוטרופס, דודאי לא שינה בנו בין הבנים. ובזה נראה לי לבאר פירוש מתני' דאבות פ"ג משנה ז', ר"מ איש ברתותא אומר תן לו משלו שאתה ושלך שלו. ור"ל דכוונת ר"מ ללמד מוסר לעשירי העם שאל יהיו צרי עין במתן עני[י]ם, וז"ש תן לו לעני' משלו, שהוא בפקדון בידך, כי מאחר שאתה רב ולעני אין כל והוא אחיך, ע"כ שאתה ושלך שלו, שאתה אפטרופס שלו וממון שלך הוא שלו, וק"ל.
ובזה יובן וכי ימוך אחי"ך, ור"ל מאחר שהוא אחיך, ומה תימה כי מטה יד"ו ואתה רב לך, ע"כ ששלו הוא עמ"ך, ולכך והחזקת בו וגו', וק"ל.
ועפ"ז מוסר נ"ל, דשמעתי בשם הרב המגיד מבאר על פסוק (עי' תהלים פד, ז) עוברי בעמק הבכה וגו'. שכמו שענין ירידת הצדיק בפתחי גיהנם הוא ל[ה]עלות נשמות הרשעים שהרהרו בתשובה בעולם הזה על ידו, כך הענין בעולם הזה, בכל יום ויום או באיזה זמנים שיורד הצדיק ממדריגתו כדי שיתחבר את עצמו עם אותן הפחותין במעלה שלא עלו כלל או שעלו וירדו ממדריגתן, ועכשיו כשיורד הצדיק ג"כ ממדריגתו ויחבר את עצמו עמהן, אזי כשיחזור ויעלה למדריגתו אזי אגב יעלה עמו וכו'. אך דכל זה, שעולה עמו, היינו כשרוצה להתחבר עמו, אבל מי שאינו רוצה להתחבר עמו ודאי שאינו עולה עמו, ועפ"ז פירש הש"ס (שבת קיט:) כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו וכו', ור"ל שמבוזה בעיניו לאחוז בו שיעלה עמו וכו'.
ובזה יובן, וכי ימוך אחי"ך, שהוא אחיך בעניות מדברי תורה, שירד הצדיק ממדריגתו וזהו ומטה ידו, היינו לסיבה כדי שתעלה עמו. מה שאין כן כשתדבר עליו סרה, ודמית היותך כמוהו, שכל אפיי שוין, ולא תאמין בזה שסיבת ירידת הצדיק לפעמים הוא לטעם זה, ודאי שלא תעלה עמו בעלייתו.
וז"ש בין גר או תושב, שנעשה צדיק מעכשיו ועולה במעלות רמות, או תושב שכבר הי' צדיק ועכשיו ירד לסיבה הנ"ל, תבין ותאמין שהוא לתועלתך וכנ"ל, וח"י עמך, כשיחזור למעלתו ויהי' צדיק הנקרא חי, והיה עמך, מאחר שהחזקת בו כבר, וק"ל.