ואלה הדברים ששמעתי ממורי זלה"ה, וכתבתי רק ראשי פרקים כי יראתי, וגם מחמת השכחה.
שמעתי ממורי פירוש הש"ס דראש השנה (יז.), נושא עון, חד אמר נשא, וחד אמר כובש, ועון עצמו אינו נמחק וכו', וכך היא המדה וכו'.
וביאר, כי אלו ג' קוין חג"ת מתפשטין מן רום המעלות עד התהום מקום הקליפה, וחסד במקום הקדושה למעלה הוא ענג, וכשנתפשט למטה בקליפה הוא זנות, וז"ש (ס"י פ"ב מ"ב) אין למעלה מענג ולמטה נגע. וקו התפארת בהתפשטו למטה במקום הקליפה היא הגאוה, וקו הגבורה למטה הוא כעס ועבודה זרה, והוא כשלהבת קשורה בגחלת זה בזה עד למעלה, רק למטה הוא בלי דעת בסוד נשים דעתן קלה (שבת לג:), שהרשעים הם בחי' נוקבא דעתן קלה עליהם, ולמעלה הוא עם הדעת, שנותן דעתו שיתענג יותר בעבודת הש"י ולא במקום הטינופת. ובחינת התשובה הוא הדעת וכו', וכמו ששמעתי האומר אחטא ואשוב וכו' (יומא פה:), ובזה יובן נשא עון וכו' ועון עצמו אינו נמחק, כי דבר גשמי ומאוס אינו יכול לעלות למעלה במקום שורש התענוג וכו'. וכך הוא המדה, ר"ל מדת רב חסד שהוא התענוג, שהוא חסד התענוג נתלבש זה בתוך זה וכו'. וחד אמר כובש וכו', ודפח"ח.
•
עוד שמעתי ממורי פירוש פסוקי תהלים סימן ל"ו (ב-ה), יתיצב על דרך לא טוב רע לא ימאס וגו'. ואגב ביאר עוד המשך הפסוקים, נאם פשע לרשע וגו' אין פחד אלהים לנגד עיניו. והטעם שסילק הש"י פחד ממנו, כי החליק אליו בעיניו, שיהי' הכל חלק וישר בעיניו, כדי למצוא עונו לשנוא, ר"ל שישיג וימצא העון ויהיה מקום להש"י לשנוא אותו רשע, וסילק הבחירה ממנו. דברי פיו און ומרמה, ר"ל שאינו טועה לומר על רע טוב רק במרמה וכו'. חדל להשכיל להטיב, ר"ל גם כשעולה לפעמים במחשבתו להשכיל להטיב שיחקור וישכיל אם הוא דרך טוב להטיב, מיד חדל ומונע, פן ישוב וכו'.
און יחשוב על משכבו, כי האדם נקרא עולה ויורד, כי לפעמים מונע הש"י מן האדם דרכי עבודת ה' כדי שיטריח יותר ויקבל שכר, ואז און יחשוב על משכבו וכו', דשמעתי ממנו טעם שכתב הרמב"ן כשרוצה הש"י לענ[ו]ש הרשע נזדמן לו איזה חטא כדי שיענש וכו'. והקשה מורי, א"כ אין בחירה וכו'. ותירץ כי החיות רצוא ושוב ונק' קטנות וגדלות, וכשהוא בקטנות עלול לעבירה בסוד אין אדם עובר אלא אם כן וכו' (סוטה ג.), וכמ"ש בעץ חיים בסופו, א"כ החטא והעונש בא כאחד, וז"ש און יחשוב על משכבו בקטנות.
יתיצב על דרך לא טוב, כי מהפך מעשה הצדיקים שהם אור לחשך, ומעשה הרשעים חשך לאור, כמ"ש במכילתא מסירת המן בפני אחשורש, שחשב פרעה לצדיק מרישא לסיפא, שניצל אברהם בזכות ישמעאל, וכו' עד עמלק הצדיק וישראל בהיפך, וז"ש רע לא ימאס, וככה עושין הרשעים בכל דור להפך וכו', וז"ש יתיצב על דרך לא טוב וגו', ודפח"ח.
•
ביא[ו]ר מה ששמעתי ממורי ורשמתי ראשי פרקים כי יראתי וכו', פסוק (ירמיה ט, כג) אל יתהלל חכם בחכמתו עשיר בעשרו כי אם בזאת וגו' השכל וידוע אותי וגו'. והקשה מאי בחכמתו, בעשרו.
וביאר, כי הוא מדה מגונה המתפאר את עצמו, וכמ"ש בספרא (דשלמא) [דשלמה] מלכא מובא בזוהר (ח"ג קצג:) סימן דלא ידע כלום שבוחי וכו', וכשהוא רוצה להתפאר ולשבח את עצמו, והיינו משום שנתפשט מדת התפארת בעולם, וכשמתפשט ויורד עד אדם זה שהוא בקליפה אז רוצה לשבח ולפאר את עצמו, רק שהוא גנאי כנ"ל, ועושה תחבולה לפאר אחרים שיצא מזה תפארת לעצמו, כגון פלוני חכם מאוד שלא נצחו שום אדם כי אם אני, וכן גבור ועשיר.
וז"ש אל יתהלל חכם בחכמתו של אחר כדי שיצא מזה שבח לעצמו, כי אם בזאת יתהלל, שיתן לב שנתפשט מדת תפארת בעולם עד מדריגה אחרונה הנק' זאת, והחכם יבין שנתפשט מדה זו השכל וידוע אותי, מה שאין כן הטפש לוקח תפארת לעצמו וכו', ודפח"ח.
•
עוד שמעתי ממורי ביא[ו]ר ש"ס (ברכות לג:) אין לגבי משה זוטרתי וכו'. והקושיא מפורסמת הא לישראל אמר זה.
וביאר, דכתב מוהרש"א את ה' אלדיך, לרבות תלמידי חכמים (ב"ק מא:). כי אין בור ירא חטא (אבות פ"ב מ"ה), ועל ידי שהוא תלמיד חכם בא ליראת ה', ושפיר דרשו לרבות תלמידי חכמים וכו'.
והנה במשה מצינו (שמות לד, ל) ויראו מגשת אליו, א"כ כבר נכנסו ליראת ת"ח, אז בנקל יוכלו לבוא ליראת ה'. וז"ש אין לגבי משה זוטרתי, ר"ל מאחר שכבר נכנסו ביראת ת"ח שהיא לגבי משה שנאמר ויראו מגשת אליו, א"כ זוטרתי לבוא ג"כ ליראת ה', שזה נמשך מזה, ודפח"ח.
•
ושמעתי ממנו משל למלך שנהג ליכנס בין עניים לפקח בעסקם, ואחד הי' משיב תמיד כל מה שאדם עושה בין טוב או רע הכל עושה לעצמו, וחרה למלך על שאינו מחזיק לו טובה ומשיב לו כך, וצוה לעשות תרנגול מפוטם בסם המות ונתן לו, והשיב ג"כ כך, ולקח העני זה לביתו שהי' בקצה העיר והצניעו, לימים בא בן המלך עיף ויגע מצידת חי' ועוף, וביקש מעני זה שבא אצלו ליתן לו שום דבר מאכל, ונתן לו זה התרנגול לאכול, וכשרצה לאכול אמרו הרופאים שעמו בדוק תחלה, ונמצא סם המות, ובא הדבר למלך, והתנצל שהוא ממנו, ואז הודה המלך שאמת אתו. והמוסר היוצא מזה וכו', ודפח"ח.
•
עוד שמעתי ממורי פירוש המשנה (עוקצין פ"ג מי"ב) עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש. וגם פסוק (דברים יג, ד) הישכם אוהבים את ה'.
•
שמעתי ממורי ביא[ו]ר למה על ידי מכות בכורות יצאו ממצרים. וביאר בארוכה, ומפני עומק המושג כתבתי ראשי פרקים. כי בכור נקרא דבר חידוש הנאמר בראש, והוא דבר שכל ומשכיל שישכיל בשכלו הקודש איך לנהוג בעבודת הש"י, רק בכור השפחה שהם הקליפות מבדילין בין השכל ובין קונו, וזה הי' סיבת גלות מצרים ר"ל מצ"ר ים, וכאשר לקו בכור השפחה והוסר הקליפה, ממילא יצאו מהגלות, ולכך הוקדשו בכורי ישראל שהוא השכל.
אלא שאי אפשר שיהיו על מדריגה א', כי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד) בסוד קטנות וגדלות, וזהו שעשו עגל. ולקח הש"י תמורת בכורים שבט לוי, כי אותיות ל"וי וכו', וזהו ג' בחינות קהת גרשון ומררי וכו'. וכאשר האדם בסוד הקטנות ויודע מזה מוליד נשמת גרים , כי ג' הוא ג' קוים דרך ר' עלמין דכסופין וכו', ודפח"ח.
•
עוד שמעתי ממורי פירוש הש"ס (חגיגה ט:) ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד ה' לאשר לא עבדו (מלאכי ג, יח), ופריך הש"ס היינו צדיק היינו עובד, היינו רשע היינו לא עובד. אלא אינו דומה שונה פרקו ק' פעמים לשונה פרקו ק"א פעמים. וי"ל וכי בשביל שחסר א' יהי' נקרא רשע לא עובד.
וביאר על פי משל, בא יבוא ברנה נושא אלומותיו (תהלים קכו, ו), אם יסוד תורתו ועבודתו ליוהרא, גם שהוא עובד ה' אינו כלום, מאחר שחסר ממנו אחד, שיכוין לשמו ית' סוד אחד האמתי.
ובזה יובן, גם שהוא עובד ה' מ"מ מיקרי לא עובד, והטעם שאינו דומה שונה ק' פעמים לשונה ק"א, שחסר אחד, והבן, ודפח"ח.
•
עוד שמעתי ממורי, רב בבבל ורבי בארץ ישראל. כי בחינת חכמה ובינה נתפשט בכל העולם, כי ר' ראשית חכמה, ב' הוא בינה, וכל מעשה העולם הכל זיווגים, רק שהם בלא נביע, ועם נביע שהוא אות י' מא"ס, שהוא בארץ ישראל, נקרא רבי וכו', ודפח"ח.
•
עוד שמעתי ממורי על דרך הלצה, אלוף תימן אלוף מבצר אלוף מגדיאל וגו' (בראשית לו, מג). דהנה כל לשון הרע הוא על ידי חיתוך ודיבור ך"ב אותיות התורה וכו', וכן כשמדבר דברים בטלים ואח"כ לומד עם ך"ב אותיות אזי מעלה אותיות של דברים בטלים למעלה וכו'.
וז"ש אלוף תימן, ר"ל אלופו של עולם שהוא בתוך אות אלף, ראש לכל האותיות, והוא תימן ותמי' איך ידבר אלוף מבצר, ר"ל במבצר איך ידבר לשון הרע עם אות אלוף ראש לאותיות. רק אלוף מגדיאל שהוא מגיד דבר חכמה לשון הגדה, אז מעלה וכו', ודפח"ח.
•
עוד שמעתי בשם מורי, כשהלך בנסיעה הידועה הראה לו רבו, במקום זה הי' מרומז הנסיעה שהי' נוסעין ישראל במדבר במסע זו, וכל נסיעות האדם מרומז בתורה וכו'. וכן כשנשברה לו הספינה והי' בעצבות גדול, ובא רבו ותמה עליו, והראה לו באיזה עולמות הוא עכשיו, והיו שמות אהי' וצרופי אהי' וכו', ואז התחזק בלבו למתקן בשרשן כידוע לו וכו', ודפח"ח.
•
בש"ס חשיב דברים העושה אותן ניצול מחיבוט הקבר, וחד מהם אם מת בערב שבת וכו'. והקשה מורי, הא כוונת הש"ס להשמיעני איך לעשות תקנה להנצל מחיבוט הקבר, מה שאין כן בזה שימות בערב שבת אין זה בידו לעשות.
וביאר, שהוא מוסר גדול שימות בערב שבת, ר"ל לפנות את עצמו מכל עסקי עולם הזה כאלו מת, כדי לעשות הכנה לשבת, ובזה ניצול מחיבוט הקבר הנ"ל, וישמע חכם ויוסיף לקח, ודפח"ח.
•
בפ' לך לך מארצך וגו' (בראשית יב, א) ביאור סוד אותיות א"ב וגו' ומנצ"פך, שיורד האות א' מהחיות וכו' ומלובש במנצפ"ך שהוא דינין וצריך להעלותן, ואות ל' הוא וכו' ואות ך' הוא סוף מנצפ"ך וכו', וזהו ענין תחיית המתים ומשיח שהוא סוד הדעת, והוא סוד עולם הבא. והנה על ידי מעשי האדם הממשיך על עצמו בעולם הזה על ידי בינה שלו שמבין לעשות כל מעשיו בבינה ודעת וכו', ודפח"ח.
•
עוד שמעתי ממורי ביאור פסוק תהלים סימן ק"ט (ז-ט) ותפלתו תהי' לחטאה יהיו בניו יתומים ואשתו אלמנה וגו', ינקש נושה לכל אשר לו וגו'. והקשה מה זה עונש לרשע שתהי' אשתו ובניו וגו'. וביא[ו]ר ש"ס (קדושין מ:) תלמוד גדול שמביא לידי מעשה וכו'. והקשה, משמע דמעשה גדול וכו'.
וביאר כי תלמוד יש בו שניהם, כי העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה (מנחות קי.), א"כ שניהם בידו, מה שאין כן מעשה הוא לבד וכו'.
והנה נפש הוא מלבוש לרוח, ורוח מלביש הנשמה, א"כ נפש נגד רוח נק' אשתו, וכן רוח נק' נגד נשמה אשתו וכו', וכמו שצדיק ממנו בולע וכו' (ברכות ז:).
ה"נ אמר דוד המלך ע"ה נגד דואג ואחיתופל, שלמדו עכ"פ תורה שהוא מ"נ לתפלה, וכמ"ש מוהרש"א שכל התורה הוא הכונה ליראה הנקראת תפלה וכו', ובתפלה משפיעין למתפלל מ"ד נגד מ"נ, וכשלמד לשמה, כמו שהי' מ"נ כך הוא מ"ד, מה שאין כן כשלמד שלא לשמה כך משפיעין לו בתפלה, ואז תפלתו לחטאה, שמבלבלין אותו בתפלתו מחשבות זרות, ואז אשתו שהיא נפש היא אלמנה, שאינו מלבוש לרוח להיות מ"נ וכו', וגם בניו שהם מע"שים טובים הם יתומים, כי התורה שנק' מע"שה כנ"ל, אחר שהי' שלא לשמה הם נע ונד דלא פרחית לעילא, והם יתומים וגו'.
ינקש נושה לכל אשר לו, כי היצה"ר מלוה לו להמציא לו איזה מצוה שיעשה להתפאר, או שילמוד תורה שנקר' מעשה להתפאר, וכך משפיעין לו מ"ד מלמעלה רבות רעות וצרות, ואז היצה"ר נושה שלו בא להפרע מן הלוה, וז"ש ינקש נושה לכל אשר לו, רחמנא לשזבן וכו', ודפח"ח.
•
עוד שמעתי ממורי ביאור סוד א"ב וכו'. ואיך שצריך לעשות בכל תיבה הכנעה והבדלה והמתקה.
ר"ל כי דיני ש"ך ופ"ר הרמז בתיבת אדני דפתיחת תפלת י"ח, כל הכוונ[ו]ת שיש שם צריך לכוין בכל תיבה ודיבור להמתיק הדינין, כי אות א הוא סוד פלא, ונתלבש באות ב' שהוא ב' אלפין, וכן באות ג' ג' אלפין, עד אות ת' ד' מאות אלפין, וכל מה שנתרחק האות נתרחק מהחיות ונתלבש בקליפות, עד מלכות שבמלכות ששם מחשבות רעות וזרות וכו'. וכאשר יתן לב על גלות השכינה, שהי' ניצוץ השכינה מלובש בתוך כיעור הקליפות הזה, יתחרד חרדה גדולה, ואז יתפרדו כל פועלי און ונעשה יחוד יראה עם נורא, ונתברר ניצוץ הקדוש ונתחבר למעלה אל החיות, בסוד והחיות רצוא ושוב, והוא גאולה מהשבי'.
וזהו הכנעה, כאילו הוא אינו מדבר רק השכינה. והבדלה, להפריד הקליפות וכו'. והמתקה, להעלותן להמתיקן בשרשן וכו', ודפח"ח. ושמור כלל גדול זה, והבן.
•
עוד שמעתי ממורי ביאור דברי התוספות בפרק א' דשבת (י.), הדן דין אמת לאמתו, לאפוקי דין מרומה וכו'. כי ב' מדות חסד וגבורה לוין זה לזה ונכללין זה בזה, וכאשר מתחברין זה לזה נעשה ת"ת וכו', ועל ידי הדיינים שהם סוד ג' רישין וכו', לכך צריך שיהיו שונאי בצ"ע שהוא אותיות שניות מן האבות אברהם וכו', וכאשר מברר ומייחד במחשבה נעשה אמת לאמת"ו. והנה למטה יש ג"כ סוספיתא דדהבא וכספא (זח"ב כד:), שהם חוטפין וגוזלין זה מזה, ועל ידי הדיין נתברר כנ"ל, ודפח"ח.
ולולי דמסתפינא הייתי אומר שזהו פירוש הפסוק (בראשית כה, יט) אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. שאחר שנכללו זה בזה, נולד יעקב ת"ת, ולמטה סוספיתא עשו וכו', והש"י יכפר.
•
עוד שמעתי ממורי ביא[ו]ר התוספות דפרק קמא דראש השנה (טז: ד"ה ועיון) בשם ירושלמי, יומא חד בעי איכוין. כי צריך להעלות במחשבתו ממטה למעלה בסוד רפ"ח ניצוצין וכו', וכל מחשבות זרות הוא במלכות שבמלכות, ובבא המחשבה זרה צריך לפחד ולירא ממנה, וע"י היראה מחבר יראה עם נורא ומברר ניצוץ הקדושה מתוך הקליפה שהיא המחשבה זרה.
והנה זה התנא שהי' מחשבתו ברורה וצלולה ממחשבות זרות, לא מצא מקום להעלות ממטה למעלה כי אם על ידי שעלה מחשבתו למנות קור[ו]ת ביתו או אפרוחי' וכו', ובפרטות אלו צריך לימוד וכו', ודפח"ח.
•
עוד שמעתי ממורי ביא[ו]ר פסוק (בראשית יב, יא-יג) ויאמר אל שרה אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את וגו' והרגו אותי וגו', אמרי נא אחותי את וגו' וחי(י)תה נפשי בגללך. והקשה, נ"א מיותר. ושאר ספיקות.
וביאר, כי נא פירושו שירדה מל' ג' מדריגות מן החיות היא א', שירדה כל כך, וחשקה לחזור להתקרב אל החיות שהיא א' וכו', והנה קודם הפורעני' באה המחשבה רעה וזרה כמו מחשבת זנות או מחשבות ע"ז, רק שמחשבת זנות מורה על אחרים, ומחשבת ע"ז על עצמו, או זה עונש מיתה משמים וזה וכו'. והתקנה לתקן מחשבה זו, שיתן לב שיש בתוך המחשבה זרה זו ניצוץ השכינה שבתוך הקליפה מחמת השבירה כנודע, וישתף את עצמו עם השכינה, ויראה ורעד יבא בו, ואז יתפרדו כל פועלי און ונעשה יחוד יראה ונורא וניצל גם הוא ממיתה.
ובזה יובן, הנה נ"א ידעתי כי אשה יפת מראה את וגו', שעל ידי שנכנס בו מחשבות זנות, ועל ידי זה חש והרגו אותי וגו', לכך אמרי נא אחותי את, וכמ"ש בזוהר אמור לחכמה אחותי את (משלי ז, ד) וכו', ונדרש זה מיתור א"ת, ר"ל שישתף את עצמו עם השכינה שנק' אחותי, ועי"ז וחיתה נפשי בגללך, ודפח"ח.
ובזה נ"ל פסוק תהלים סימן נ"ב ואימת מות נפלה עלי יראה ורעד יבא בי וכו', עיין במ"א, וק"ל.
ובזה ביאר אם ככה את עשה לי וגו' (במדבר יא, טו), שיש לכוין שם בקדושת כתר ככ"ה ראשי תיבות כ"תר כ"ל ה"כתרים, והוא סגולה נפלאה להעלות הנשמות ממעמקים וכו', ודפח"ח.
•
עוד שמעתי ממורי, כשרואה שיש עליו איזה דינין, אזי ילמוד בבוקר בדביקה וחשיקה, שידבק את עצמו אל פנימיות אור אין סוף שבתוך האותיות וכו'.
עוד שמעתי ממנו, שיעשה אלו ד' אמות של הלכה, שהוא מלכות שירדה וכו', ויוציא ספר תורה וג' דיינין בסוד ג' רישין ג' אהי' וכו'.
עוד שמעתי ממורי ביא[ו]ר זמר ליל שבת (כל מקדש), עזור לשובתים בשביעי בחריש ובקציר וכו'. כי חרש ר"ת חמיש"י רביע"י שיש"י, רומז לג' סעוד[ו]ת דשבת, כי חמישי הוד סוד סמכי קשוט, רביעי הוא תפארת, ויסוד הוא ששי, והענין.
עוד שמעתי ממורי ביא[ו]ר ש"ס פתח באכסניא של תורה וכו'. וביא[ו]ר (אבות פ"ו מ"ג) מה דוד המלך שלא למד אלא ב' דברים בלבד וכו', הלומד מחבירו פרק אחד או אפילו אות אחת עאכ"ו שצריך לנהוג בו כבוד, ואין כבוד אלא תורה וכו'. והקשה איך אפשר ללמוד אות א'. וגם לשון אכסניא של תורה.
עוד שמעתי ממורי ביאר כי יש ג' סוגים, א' קירוב הגורם לזווג, כגון ה' דברים באשה ערוה, קול באשה ערוה וכו' (ברכות כד.), וגם שלא להסתכל בבגדי צבעונים של אשה וכו' (עבודה זרה כ:). ב' חיבוק ונישוק. ג' זווג ממש וכו'. והנה בשכינה הוא קירוב הגורם לזווג, כשיש לו עצבות והולך לדבר עם חבירו לפקח העצבות וכו', ועל ידי קירוב חברותא שצריך לדבר עם חבירו גם שהוא צבוע, הוא ג"כ יחוד הנ"ל וכו'.
והפרש, בין הלומד מרבו רשע הוא רק ב' דברים, שלא עשתה פירות, ונשארו רק בפירוד ב' דברים וכו' על פי חקירה. מה שאין כן אם רבו צדיק, עושה פירות, שפרה ורבה וכו'.
וז"ש מה דוד וכו', הלומד מחבירו שהוא צדיק כמותו עאכ"ו וכו'. והעולה מדבריו שנתחבר אות של כל א' וכו', ודפח"ח.
•
עוד שמעתי ממורי ביא[ו]ר פסוק (משלי ג, לד) אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן. וביא[ו]ר משנה (אבות פ"א מ"ד) הוי מתאבק בעפר רגליהם. על פי משל, ששלח המלך בנו למלחמה, וביקש ממנו שיברר פסולת המאכל לעשות ממנו אוצר וכו', וכך עשה הבן, ואח"כ בא הבן במצור והוצרך לאכול העפרורות המאכל עד שכבש המלחמה, ובא הבן מהמלחמה וסיפר לאביו, והשיב לכך נתכוונתי מתחלה.
וז"ש כי שיחת חולין של ת"ח (עי' סוכה כא:) שהוא מדבר ללצים, לענוים יתן חן עי"ז. וז"ש הוי מתאבק וכו', ודפח"ח.
•
עוד שמעתי ממורי ביא[ו]ר מוסר למוכיח שיזהר בעצמו. על פי משל שנכנס חסיד אחד לכרך שיש בה בתי זונות, וביקש לחקור מהות אנשי הכרך, אמר אלך אל בית המוזג ששם רבים מצוין ויש להבחין מעניני הספורים ודיבורים, כי הלשון הוא קולמוס הלב, וכך הי', שזה סיפר מה עשה עם הזונה פלונית, וכן חבירו וכו', עד שחרה לו עד מאוד. וכאשר הרגישו בו שהוא חסיד מפורסם נתנו לו כל א' מתנה הגונה שיכפרו פניו במנחה. למחר עשה תחבולות שיתאספו שמה שיקבל מהם מתנות. עד אח"כ עשה כמעשיהם. והנמשל מובן, לכך ישמור את עצמו המוכיח מהכיעור והדומה לו, ודפח"ח.
•
עוד שמעתי ממורי ביא[ו]ר מוסר הכנעה נגד הגאוה, למלך שהי' לו ב' בנים, ושלח א' למדינה אחרת בכבוד, ולאחד שלח בבזיון כדי שילמוד הכנעה וענוה, וכך הי', עד שאח"כ כבש זה עם הענוה יותר מדינות מחבירו על ידי כבוד ומלחמה, והוא על ידי מעשה רב, ודפח"ח.
•
עוד שמעתי ממורי ביאור גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה (שבת קכז.). והקשה. והעולה, שלפעמים הכנסת אורחים הוא ביט[ו]ל תורה או ספורי לה"ר וכו', מ"מ גדולה הכנסת אורחים.
•
שמעתי מהרבני הוותיק מוהר"ן פירוש על דברי הרב הנ"ל שיכוין בכל דיבור הכנעה והבדלה והמתקה, דמעבר לדף. שיצא ממדת הגבורה, שלא ללמד חוב על בני עולם רק שיכנס ברחמים, וילמד זכות על כולם, גם שרואה דבר כעירות מחבירו ירגיש שהוא לטובתו, שיבחין בעצמו שיש בו שמץ מנהו וישוב תשובה ממנה גם במחשבה, וזה טובתו, שאלו הי' יחיד הי' סובר שהוא חסיד, מה שאין כן עתה.
ונ"ל שזהו פירוש (בראשית ב, יח) לא טוב היות אדם לבדו, מטעם זה, רק אעשה לו עזר מן כנגדו, שיבחין שיש בו שמץ מזה, והבן.
ולכך אם על ידי שכן רע מבלבל תפלתו או תורתו או שאר ביטול, יתן לב שהוא לטובתו, שלא הי' בכוונה ישרה, ושלחו לו ביטול זה להרגיש ויתחזק יותר, וכיוצא בזה ישמע חכם ויוסף לקח.
והעיקר להבין שהש"י בכל מקום ובכל עסקיו, א"כ גם בספורי דברים יוכל להרגיש עניני הבורא ית' כמו בלימודו ותפלתו.
וגם ביאר ענין נעשה ונשמע (שמות כד, ז), שהוא בכל אדם ובכל זמן, כי על ידי עשי' כפשוטו יוכל לשמוע ולהבין איך יתנהג בו לעבודת הש"י, והוא בין בתפלה יעשה עשי' כפשוטו ואח"כ ישמע, וכן בתורה על ידי דביקות עשי' יהי' אח"כ שמיעה להבין, וכן בכל עניני גשמיים, והבן.
והעיקר להסיר העצבות ולאחוז בשמחה, וסיפר מה שחלם לו כשהוא בארץ ישראל, והי' נבוך אם לצאת לחו"ל מחמת טעמים הכמוסים לו וכו', עד שראה בחלום שאחד סיפר לו שיש כמה רופאים הנותנין רפוא[ו]ת על ידי משקה מר, אך זה הרופא יותר טוב שנותן רפואה על ידי משקה מתוק מדבש.
והוא ענין הנ"ל, שעל ידי תענית וסגופים והתמדת לימודו גובר העצבות, ומלמד חוב על בני עולם שאינן עושין כמעשיו ומניחין חיי עולם וכו', וכמעשה דרשב"י ובנו שיצאו ממערה הנז' בש"ס דשבת (לג:) עד שיצא בת קול חזרו למערתכם וכו', והוא רפואה ע"י מים מרים. מה שאין כן רפואה זו, בדרך זה שיתן לב אף בכל דבר מגונה שרואה בחבירו שהוא לתועלת עצמו וכנ"ל, הוא על ידי משקה מתוקה מדבש לעורר רחמים בעולם ועל כל אדם, שידע שהש"י הוא בכל דבר פרטי, ויתנהג כנ"ל, אז הוא רפואה מתוקה בלי שום סיגוף, ויערב לו ויבושם, ודפח"ח.
•
ופירש על ידי דקדוק אחד, מאי לשון בנים לשון רבים. ותחילה ביאר פלוגתא דבית שמאי ובית הלל בש"ס דיבמות (סא:), דבית שמאי ס"ל קיום פ"ו ב' זכרים, ובית הלל ס"ל זכר ונקבה. כי כמו שיש הולדה בגשמי כך יש הולדה ברוחני ובעבודת הש"י, והענין, כי בשעה שעוסק בתורה ותפלה נקרא בן, וכשאינו עוסק בתורה כי אי אפשר שיהי' בתמידות, אז ראוי שישמע מאחרים תורה או מוסר ואז נקרא בת, וז"ש (תהלים מה, יא) שמעי בת וגו', ובזה קיים פ"ו לבית הלל. מה שאין כן לבית שמאי דס"ל ב' זכרים, כי יש בדיבור של תורה ותפלה הנקרא בן, יש ב' וב' בחינות של מחשבות, כגון פירוש המלה של ברוך וזה נקרא מחשבה תתאה, ועוד יש הכוונה השייך לברוך בסוד הוי' ע"ב ק"ל, ה' רוכב על עב ק"ל (ישעיה יט, א), וזה נקרא מחשבה עלאה, והוא ב' בנים, ובזה קיים פ"ו לבית שמאי מדת הגבורה. מה שאין כן לבית הלל מדת החסד סגי בן ובת כנ"ל, והנה לולי בחינת הבת הי' סובר מאחר שהוא מדריגת הבן אין למעלה ממדריגתו, מה שאין כן על ידי בחינת בת יש לידע שיש גבוה מעל גבוה שומר. וז"ש בת תחלה, ר"ל בכל מדריגה שיש לו, יתן לב לידע שעדיין הוא בבחינת בת, ואז הוא סימן יפה לבנים שילך ממדריגה למדריגה הנק' בני"ם, והבן, ודפח"ח.
•
עוד שמעתי ממנו, וקוי ה' יחליפו כח (ישעיה מ, לא), כי על ידי מחשבה רעה או זרה יוכל לעבוד ה' כגון וכו'. וז"ש יחליפו רע בטוב, כדי שיהי' להם כח לעבוד ה' וכו', ודפח"ח.
•
שמעתי ממנו, איך לעצור נקביו אם נתעורר לו באמצע תפלה, עכ"פ יעצור מלהתפלל, ויחשוב שיש נקבים קטנים ויש גדולים, כי הקטנים להראותו שהוא בקטנות ולמתקן וכו'. וגדולים להתגדל ולהתפאר נתכוין, לכך מראין לו זה שישפיל את עצמו, וזהו שאמרו חז"ל (מגילה טו.) ותתחלחל המלכה (אסתר ד, ד) שנצרכה לנקבי', והענין וכו'. וזה צריך לפנים, דהפוסקים כתבו.
•
סיום התורה בפסוק (דברים לד, יב) ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, בראשית ברא [אלהים] את השמים ואת הארץ וגו' (בראשית א, א).
דאיתא בש"ס דברכות (לג:) ועתה מה ה' אלדיך שאל מ[ע]מך כי אם ליראה (דברים י, יב), אטו יראה מלתא זוטרתי היא והא כתיב (ישעיה לג, ו) יראת ה' היא אוצרו. ומשני, אין לגבי משה זוטרתי היא. והקושיא מפורסמת, הא משה אמר זה לישראל, ולהם אינו זוטרתי. ועדיין הקושיא במקומה.
וב[י]ארתי זה במ"א כי משה רבינו ע"ה פתח צינור היראה לאנשי דורו, ואח"כ נסתם הצינור. וז"ש אין לגבי דמשה זוטרתי היא, ר"ל אנשי דורו שהיו לגבי דמשה אתו עמו בדור אחד הי' זוטרתי, ואח"כ הדרא קשה כי יראת ה' אוצרו, והבן.
והנה בזוהר בראשית דף י"א ע"ב, וז"ל: בראשית ברא אלדי', פקודא קדמאה דכלא יראת ה' דאקרי ראשית, דכתיב (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה', ועל פקודא דא אתקיים כל עלמא וכו', ודא עיקרא ויסודא דכל שאר פקודין דאורייתא וכו', ובגין כך כתיב בראשית דאיהי יראה, ברא אלדי' את השמים ואת הארץ וכו'.
ובזה יובן [ו]לכל המורא אשר עשה משה, ר"ל שהוא עשה ופתח צינור היראה והמורא לכל ישראל, וכמאמר הש"ס אין לגבי משה יראה זוטרתי, וכ"ת שבאמת היא זוטרתי, לכך אמר בראשית שהוא היראה ברא אלדי' את השמים ואת הארץ, שהיא עיקר ויסוד כל פקודי אורייתא, אלא לגבי דמשה שהי' רב כחו וידו החזקה היתה זוטרתי, ולעולם יראת ה' היא אוצרו, וק"ל.
וזה נ"ל פירוש הפסוק (קהלת ב, יד) החכם עיניו בראשו. וכי מי שאינו חכם אין עיניו בראשו. ונראה כי יראה אותיות ראי', והחכם עיניו שהם הראי' והיראה, בראש"ו - בתחלתו קודם החכמה, כמ"ש (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה', וז"ש בראשו בתחלתו, וכמ"ש חז"ל (אבות פ"ג מ"ט) כל שיראתו קדמה לחכמתו מתקיימת, וק"ל.
וז"ש אשר עשה משה לעי"ני כל ישראל, שהראי' והיראה שתהי' בראש החכמים שהם ישראל, הי' על ידי משה שעשה זה, וק"ל.
תם ונשלם ספר דברים בעזרת האל
בתם לבבי ובנקיון כפים עשיתי זאת בעזרת ה' הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה