מצות - הבאת ביכורים וכל ענין הפ' עד גמירא (כו, א-טו). ויש להקשות א', כמו שהקדוש ברוך הוא נצחי היה הוה ויהיה, כך תורתו נצחי ומצוותיה ג"כ נצחיים, וע"כ מצוה זו נוהג בכל זמן, וקשה עתה שאין מקדש ואין הבאת ביכורים וכי ח"ו בטלה מצוה זו עתה. ב' דהאדם נקרא עולם קטן, וע"כ נכלל בו הבאת ביכורים וכל הפ' ארמי אובד אבי וגו', וצריך להבין איך נרמזו בהאדם כל זה. ג' דקדוק לשון והיה שהוא לשון שמחה (בר"ר מב, ג). ד' לשון תבוא אל הארץ, דמשמע לביאה יחשב אז בבוא אל הארץ מה שאין כן עתה. ה' לשון נחלה, וירשת, וישבת בה, מה מרמז בג' לשונות אלו.
ו' ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו', ודרשו במשנה דביכורים (פ"ג מ"י), כי יש במצוה זו ג' מינים, ביכורים, ותוספת ביכורים, ועטור בכורים, יעו"ש. וצריך טעם לזה בדברי חכמים וחידותם. ז' קשה להבין מה צורך באריכות סיפורי הדברים, גם שחז"ל נתנו טעם לשבח, אענה גם אני חלקי בדרך רמז ומוסר. ח' למה יכונה כאן בתואר ארמי ולא בשמו לבן. ט' קשה, אי כפירוש רז"ל דקאי על יעקב שנקרא אבי, כמ"ש ארמי אובד אבי, יותר הל"ל בדרך כלל אבינו.
ונראה דמהות הרשע והצדיק הם ב' הפכים, וכן בעולם הבא. כי מנהג הרשעים בעולם הזה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן, וכמ"ש הנביא ישעיה (ה, יא) הוי משכימי בבוקר שכר ירדופו וגו'. והטעם כמ"ש במדרש הנעלם בפ' וירא (קט:), בפסוק (בראשית יט, לב) לכה נשקה את אבינו יין, כי נפש המתאוה מעוררת אחרת להדבק ביצר הרע, ואומרת מה יש לנו בעוה"ב, נלך ונרדוף אחר יצה"ר ואחר תשוקת חמדת עוה"ז באכילה ושתיה וכו', יעו"ש. ובדף שאח"ז שם אבינו זקן (שם יט, לא), נרדוף אחריו ונדבק בו כשאר כל הרשעים שבעולם. ואיש אין בארץ לבוא עלינו, אין איש צדיק בארץ ואין איש שליט ביצרו, הרבה רשעים בארץ, לית אנן בלחודנא חייבין, נעשה כדרך כל הארץ, שהם חייבים, שעד היום דרך כל הארץ הוא. לכה נשקה את אבינו יין, נשמח בעוה"ז נאכל ונשתה ונרוה חמר ונדבק ביצה"ר וכו'. ולא ידע בשכבה ובקומה, ר"ל שאינו נותן לב לידע בשכבה בקבר ובקומה ליום הדין ליתן דין וחשבון וכו', ורוח הקודש צווחת (ישעיה כח, ז) גם אלה ביין שגו וכו'.
אבל הצדיק אינו נותן שמחה בלבו בעולם הזה, כי תמיד טרוד במלחמת היצה"ר יום ולילה לא ישבות, כמ"ש החכם שבתם ממלחמה קטנה הכינו עצמיכם למלחמה גדולה וכו' (חוה"ל ש' יחוד המעשה פ"ה). וגם היצה"ר אינו מתגבר על האדם אלא מתוך מאכל ומשתה, לכך עצה היעוצה מחז"ל (אבות פ"ו מ"ד) כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים וכו' וחיי צער תחיה, כמו שהאריך הרב האלשי"ך בפרשה נשא בפ' נזיר (במדבר ו, יח-כ) כל אלה היה מקום לשמוח בהיות מזבח על מכונו וכו', מה שאין כן עתה כי שחה לעפר נפשנו, ועובדי ע"ז מנהון מלכי ואפרכי, ואנחנו עמו דווים וסחופים וכו'.
ושמעתי ממורי משל נגד ב' כיתות הנ"ל, שהיה בדרך יער מושב לסטים, והיה מאד סכנה לכל עובר דרך שם, ונזדמן שהלכו שנים דרך היער ההוא, א' היה שכור כשכרותו של לוט, ואחד היה בדעת מיושבת. ולשניהם פגעו הלסטים וחמסו וגזלו הכום ופצעום, ונשאר להם רק נפשם לשלל. ובעברם משם ולהלן פגעו אנשים לאלו השנים, וקצת מהם שאלו לזה השיכור איך עבר דרך היער, בשלום או לא, והשיבו שלום אין שום סכנה כלל, ושאלו מה הכאות וחבורות ופצעים ואינו ידע להשיב. וקצת שאלו לזה הפקח, ואמר ח"ו שיזהרו כי יש שם לסטים, והאריך באזהרתו להם. והנפקותא בזה, שזה הפקח ידע להזהיר אחרים שלא ילכו שם כי אם בזריזות מזויינים וכיוצא, מה שאין כן זה השיכור אינו יודע להזהיר כלל.
וכך הצדיק עובד ה', יודע ממלחמות היצה"ר ומלסטים שבדרך עובד ה', שהוא מסוכן, ותמיד חיי צער יחי' איך להנצל ממצודתו, ויודע להזהיר אחרים מסכנת לסטים, זה יוסיף דעת יוסיף מכאוב. מה שאין כן הרשע, ששמח בשמחת יצה"ר תמיד, ואומר שלום כי אין שום סכנה בזה העולם.
וכן בעולם הבא הם ב' הפכים, כי לצדיק לשמחה יחשב לו שנפטר מזה העולם, שלכך נק' מיתת הצדיק פטירה, שנפטר מצער עוה"ז מעלמא דשקרא, ובבואו לעוה"ב לשמחה יחשב לו. מה שאין כן הרשע, ששם יראה פנקסו פתוח והחשבון ערוך ליתן דין וחשבון, וכמו שכתב האלשי"ך משלי סימן ו' (ט-י) בפסוק עד מתי עצל תשכב [כו'] מעט שינות וכו'. ומביא משל ארוך, א' שהי' רגיל אצל חנווני ליקח ממנו כל מחסורו בגדים ומיני מאכל, ונתן לו לפעמים איסר או פונדיון וכו' יעו"ש, ובזה נראה לי פירוש המשנה באבות (פ"ג מט"ז) הכל נתון בערבון וכו', עיין לקמן.
וכמו ששמעתי ממורי הלך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבא ברנה נושא אלומותיו (תהלים קכו, ו) ודפח"ח. והנה כך, הצדיק נחשב לו בעולם הזה כהולך ונתרחק משמו יתברך, לכך שם בעולם שכולו ארוך לביאה יחשב לו. מה שאין כן הרשע, שדרכיו ישרים בעיניו כאלו הוא צדיק גמור וקרוב להש"י, ושם יראה שהוא נתרחק.
לכך החכם אשר עיניו בראשו, יזהר בנפשו, ויזהיר בניו אחריו שיהי' הילדות ושחרות עיקר בעבודת הש"י, ולעמוד בקשרי מלחמות יצה"ר, וכמ"ש באבות (פ"ג מי"ב) הוי קל לראש, כמ"ש האלשיך משלי על פסוק חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו, עיין סימן ך"ב (ו), וכ"כ סימן יו"ד (ה) אוגר בקיץ בן משכיל, יעו"ש. וכמ"ש בש"ס (ע"ז יט.) אשרי איש (תהלים קיב, א) אשרי למי שעושה תשובה כשהוא איש, וכ"כ בזוהר (ח"ג פז:, רכז:) מפני שיבה תקום (ויקרא יט, לב) קודם שיבה תקום נגד יצה"ר. וכן כתבתי בפסוק (במדבר יג, כ) והימים ימי ביכורי ענבים, יעו"ש. וזה נקרא ביכורים דרך כלל.
ובדרך פרט, ראשית פרי אדמתך תביא בית ה' אלהיך, כי פרי אדמתך כולל הכל, כמ"ש (קהלת ג, כ) הכל הי' מן העפר, וכן דרשו חז"ל (עי' בר"ר ח, א) תוצא הארץ נפש חיה (בראשית א, כד) זה נפשו של אדם הראשון, יעו"ש, ומכל דבר תקח ראשית לה' אלהיך.
ומזה יש תוכחת מוסר על הוצאת שז"ל חטאת נעורים שאין אדם יוכל ליזהר מזה, וצריך תשובה גדולה שתביא ראשית פר"י אדמתך בית ה' אלהיך, והוא תיקון קרי בסוד חיל בלע ויקיאנו (איוב כ, טו), וז"ש יעקב (בראשית מט, ג) ראשית אוני (בראשית מט, ג).
וכן בכל דבר בכל חושי אדם יהי' ראשית לה', הן בדיבור, תינוק המתחיל לדבר ילמדו תחלה לשון הקודש (דברים לג, ד) תורה צוה לנו (סוכה מב.). הן במעשה יום ביומו יהי' ראשית פרי האדם שילך לבית הכנסת קודם שיעסוק בעסקיו, והוא תועלת גדול לכמה דברים, שיוכל להתפלל בכוונה בלי מחשבה זרה וכיוצא בזה, מלבד מה שיצליח בעסקיו. וכן בשאר חושי האדם בראי' ובשמיעה ובהילוך ובמישוש, ישמע חכם ויוסיף לקח. גם במאכל [ו]משתה, ראשית ומובחר יתן לעני הגון, וכיוצא בכל דבר ודבר ימצא שיהי' ראשית לה', וזהו נקרא ביכורים.
ויש עוד תוספת ביכורים, ר"ל צריך הצדיק שיראה שילך ממדרגה למדרגה, כמו ששמעתי בשם המנוח החסיד מהר"נ אלה תולדות יעקב יוסף (בראשית לז, ב), וכמ"ש במשנה (אבות פ"א מי"ג) ודלא מוסיף וכו', עיין בהפטר' רני עקרה (ישעיה נד, א).
וגם בזה יש ב' הפכים בין רשע לצדיק, הרשע נקרא הולך כמ"ש עשו (בראשית כה, לב) אנכי הולך למות, כי בכל יום מרשיע יותר ונתקרב אל הקליפות שנק' מיתה, וכמ"ש (עי' קנים פ"ג מ"ו, שבת קנב.) זקני עמי הארץ כל זמן שמזקינים מטפשים. וההולך בצדקו הולך למעלה, כמ"ש (שם) זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים מוסיפין חכמה, שמחכמין בעבודת ה' ובתורתו ומעשים טובים. וכמ"ש האלשיך במשלי, שאם עשה בבחרותו תשובה לא יאמר די לי בזה, אלא צריך להוסיף בזקנותו. וזה נקרא תוספת ביכורים.
עוד יש עיטור ביכורים, כמ"ש חז"ל (ברכות יז.) ועטרותיהן בראשיהם, ר"ל עטרות של עצמן במה שקדשו מחשבתן מזה נעשו העטרות, יעו"ש פ' אחרי, וכ"כ בראשית חכמה (ש' האהבה פי"א) וישימו צניף הטהור על ראשו (זכריה ג, ה). ונקרא זה עיטור ביכורים, כי שורש הכל הוא ביכורים - שעשה בבכיר בבחרותו, ולא הרשיע ביצה"ר, ואז יכול לקדש את עצמו ולעלות במדרגות כנ"ל, מה שאין כן הרשע מנערותו.
והנה נגד ג' מדרגות של ביכורים ותוספת ביכורים ועיטור ביכורים, יש ג' מדרגות בנפש אדם ורוחו ונשמתו, ונגד זה יש לו ג' מדרגות בעולם שכולו ארוך משכן הנפש ורוחו ונשמתו.
והוא, במה שיש לאדם נפש ממחצב הנפשות ישראל, אינו מצד מעשיו הטובים של אדם, כי מיד שנולד זרע ישראל זוכה לנפש קדושה. ונראה לי שזה אמרו (סנהדרין פ"י מ"א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, מצד שהם נצר מטעי (ישעיה ס, כא), ר"ל שורש ישראל הוא כמו נחלה מאבות, לפי שנולד מזרע ישראל, לכך חלק זה נקרא נחלה, כמ"ש (משלי יט, יד) בית והון נחלת אבות, ולא מצד מעשיו. זכה יתיר, שהוא תוספת ביכורים מצד מעשיו, זוכה לרוח, כמ"ש בזוהר (ח"ב צד:), זכה יתיר זוכה לנשמה, ואי אפשר לאדם לטהר מחשבתו כי אם שיש לו נשמה, ואז זוכה לעיטור ביכורים.
ונגד זה יש לאדם לעוה"ב משכן הנפש בגן עדן התחתון, ומשכן רוח בגן עדן עליון, ומשכן הנשמה עין לא ראתה וגו' (ישעיה סד, ג), באופן שאין למעלה הימנו. וז"ש הפסוק אשר נותן לך נחלה, ואח"כ וירשת, וישבת בה - שאין למעלה הימנו.
ובזה יובן, והי' כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה, ר"ל והי', לשמחה יחשב לך, וגם ביאה תקרא בבואך אל הארץ אשר ה' וגו' שהוא עולם הבא, ששם יחשב לך לביאה ושמחה, אחר שבעולם הזה לא הי' לך שמחה, שנדמה לך שנקראת הולך ונתרחק מהשם בסיבת מלחמת יצה"ר הטורדך, לכך כאן והי' כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך, ותואר ב' שמות - כי לרחמים נחשבת, וקבלת מדת דין הנק' אלהי', וז"ש הוי' אלהים, ולכך נותן לך נחלה מצד אבות, וירשת מה שירשת בכחך, וגם למעלה שאין למעלה הימנו וישבת בה, והיינו על ידי הכוונות וטהרת המחשבה, שהוא נגד עיטור ביכורים שמעטרין שם בבואך לבית המקדש.
ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך, ר"ל לבד כל פירושי הנ"ל, יש לפרש שהוא על עיטור ביכורים, שהוא הכונה והמחשבה שנק' ראשית כנודע כי סוד החכמה הנקרא אבא הוא נק' מחשבה וראשית, וגם למטה במדרגת מעשיות יש ביכורים וראשית ע"ד שזכרתי לעיל, אבל כאן א' על המדרגה עליונה שהוא המחשבה, כי שם בעולם הנשמות נעשה לבוש מכוונות ומחשבות המצות והתורה.
וז"ש ולקחת מראשית כו' ושמת בטנא, ור"ל כי המפרשים פירשו טנא בגימטריא ס', יעו"ש. ונ"ל כי בן ששים לזקנה (אבות פ"ה מכ"א), זה קנה חכמה (עי' קדושין לב:), דכתוב בכתבי האריז"ל בטעמי המצות (פ' קדושים) דמשמע דעכשיו קנה חכמה, ולא קודם לששים, יע"ש. וחכמה נק' אבא, שהוא טהרת המחשבה כנודע. וז"ש ובאת אל הכהן שהוא מדת חסד קו החכמה, כמ"ש האר"י ז"ל כי כהנא רבה הוא חכמה, כי חסד גימטריא ע"ב שהוא הוי"ה דיודי"ן בחכמה יעו"ש.
וכראותך גודל מעלת טהרת המחשבה וכוונת המצות, שעולה מעלות רמות. והוא מעט מזעיר, שהוא משנת ששים ולמעלה כאמור, שאז יוכל לטהר מחשבתו מכל עסקי עולם הזה. וא"כ נשארו מעט שנים עד שבעים, שהוא שעור חיי אדם, ואז וענית ואמרת וגו', ר"ל בוודאי אחר ראותך זה תצעק מקירות לבך ותמרר בבכי מאין הפוגות, כי כלית בהבל ימיך בעסקי עולם הזה. וכמ"ש ספרי יראים לסוחר אחד שהלך מעבר לים, כמה שנים שהה בדרך עם סחורתו, ובבואו שמה לא נמצא שום קונה על הסחורה שהביא שמה, כי אין להם עסק בזה כלל. ואחר שנתייאש מכל, נמצא אצלו דבר סחורה א' שהי' בזוי אצלו, ומכרו שם ביוקר גדול. ואז צעק ובכה על שטותו, שלא חקר תחלה על הסחורה הצריכה שם. והנמשל מובן.
והתנצל ואמר ארמי אובד אבי, שיצה"ר נתלבש בלבוש היצ"ט, הוא אובד אבי, ר"ל המחשבה בפניות ומחשבות זרות, באומרו שזה הוא מצוה, על עבירה.
כי כבר ביארתי בפסוק (בראשית ג, א) והנחש הי' ערום מכל, לכך ארור מכל (בר"ר יט, א), מה ענין זה לזה. ונ"ל דכתיב (בראשית ג, א) והנחש הי' ערום מכל חית השדה אשר עשה ה'. וי"ל וכי לא ידענו שהכל מעשי ה', ולמה הוצרך לפרט כאן שהוא מעשי ה'.
ונ"ל דכתב הרמב"ם (פיה"מ תמורה פ"ה מ"א) תחבולת ההיתר נק' ערמה, ותחבולות האיסור נקרא מרמה. וקשה הא הנחש שהוא יצה"ר, כל תחבולתו לפתות בני אדם לעבור על מצות ה', והוא תחבולות האיסור ונק' ערמה, שנאמר והנחש הי' ערום.
ונ"ל שאין זו קושיא, כמבואר קושיא זו בזוהר (ח"ב קסג.) משל לזונה וכו'. א"כ וודאי לכך נברא, ועושה שליחות הקדוש ברוך הוא, ונקרא שפיר תחבולות היתר.
ובזה יובן, דמבואר בהפסוק קושית הזוהר ותירוצו, דאמר והנחש הי' ערום מכל חית השדה, וקשה דמשמע שהוא תחבולת היתר דנקרא ערום, וזה אינו כנודע, לכך ביאר הפסוק ואמר אשר עשה ה', ועושה שליחות הקדוש ברוך הוא ונק' תחבולת היתר.
אך דלפי זה קשה מה שאמרו חז"ל לפי שהנחש ערום מכל לכך הי' ארור מכל, ר"ל שנענש על זה, וקשה למה נענש הא עשה שליחותו שלכך נברא. ונראה לי בשם רוכלין המחזירין בעיירות, לפרש טעם בעל הגדה ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט למלאך המות וכו', וכיוצא בזה מבואר בכמה מקומות (סוכה נב.) שיעניש לו לעתיד לבוא. וקשה למה הא עושה שליחותו, ותירצו שהוא נצטוה שיהי' יצר הרע כמשל הזונה שנזכר בזוהר. והוא אינו עושה כך, כי כסות ולשון שינה בדמות יצ"ט, ומפתה לבני אדם לעשות מצו' שלו והם סבורין שהוא באמת יצ"ט, ואלו ידעו שהוא יצה"ר לא שמעו לו. ומאחר שאינו עושה שליחות הקדוש ברוך הוא שיהי' יצה"ר, לכך מה שעושה תחבולות באיסור, נענש עליו לעתיד.
ובזה יובן דברי חכמים ז"ל, והנחש הי' ערום מכל, לשנות כסות ולשון בערמה כאלו הוא יצ"ט, ולכך ארור מכל. מה שאין כן אלו הי' עושה שליחותו של מקום, וק"ל.
ומכל מקום אין סתירה להרמב"ם, דכבר הקשה בתוי"ט בלאו הכי על הרמב"ם, ממ"ש בא אחיך במרמה (בראשית כז, לה) והי' תחבולת היתר, וע"כ צריך לומר כתירוצו, לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, ורמב"ם איירי בלשון חכמים, ודוק.
וז"ש האדם התנצלות אר"מי אובד אבי, שהוא המחשבה שנק' חכמה עילאה אבא, שלולי רמאותו ידעתי שהוא יצה"ר ולא שמעתי אליו, והוא ברמאותו גרם וירד מצרימה בכמה מיני צער וגירות, ובכל זאת שמך לא שכחתי ועבדתי עבודת ה', ויהי שם לגוי גדול ועצום על ידי בירורי הניצוצים מן המצירים, כמ"ש האר"י ז"ל בעת אשר שלט האדם באדם לרע לו (קהלת ח, ט), של המיצר, ע"ש. וגם כמ"ש חז"ל (שמו"ר כא, ה) ופרעה הקריב (שמות יד, י) שהקריב את ישראל לאביהם, וה"נ כך וירעו לנו המצרים ויתנו עלינו עבודה קשה, עד שנצעק אל ה' להודיע לנו אם זה יצה"ר או לאו, וישמע ה' את קולנו ויוציאנו ממצרים, ור"ל כמ"ש בפסוק (שמות יא, ד) כחצות וגו', דבר גדול, שהחכם יכלכל דבריו במשפט ולהיות מתון בין בגשמי בין ברוחני, ויתפלל להש"י להיישירו בדרך ישר, ואז כחצות שנחלק הדבר אצלו לב' צדדים אם לעשות כך או כך, אז אני יוצא בתוך מצרים להוציאך מכל מצירים, מצרה לרווחה. והשם יראנו מתורתו נפלאות ודרך הישר סלה, אנס"ו.
ועל פי הנ"ל שזכרנו בנחש, ערום מכל לכך ארור מכל (בר"ר יט, א), נראה לי לפרש הש"ס במגילה (ז:) אמר רבא חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, רבה ורבי זירא עסקו בסעודת פורים, אבסים קם ושחטי' כו' עד לאו בכל יומא מתרחיש ניסא. התוספות עד דלא וכו' ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל [ה]רשעים ברוכים כל היהודים.
והקושי' מפורס', וכי בפורים שנעשה נס גדול כזה הותרה הרצועה להשתכר. וכאשר תמה הבית יוסף (טאו"ח סי' תרצה) בשם ארחות חיים (הל' פורים אות לח) וז"ל: הא שכרות מביא לידי עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים כו', ע"ש, ומכח זה רבו הפירושים זה בכה וזה בכה ע"ש. ב' קשה לשון עד, דהל"ל כדי שלא ידע בין כו', לפי הבנת הפשט שהחיוב הוא עד"ז. ג' קשה מאי בעי תוס' בזה ברוכים כל היהודים. ד' קשה דמייתי בסמוך להא דרבא הנ"ל, עובדא דרבה ורבי זירא דשחטי' חד לחברי' כדאיבסמו בסעודת פורים, וכתב הר"ן דמעובדא זו מוכח דאידחי' הא דרבא כו', יעו"ש בבית יוסף. ויש לתמוה, דכל הפוסקים הביאו הא דרבא, וכן הטור והש"ע, וקשה קושיית הר"ן.
ותחילה נתרץ ש"ס דפרק אין עומדין (ברכות לא.), והוא נכלל במצוה - מצוה לשמח חתן וכלה. אמרו לי' רבנן לרב המנונא זוטא בהלולא דמר ברי' דרבינא, לישרי לן מר, אמר להו ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן, אמרו לי' אנן מה נענה בתרך, אמר להו אי תורה ומצות דבטלי מ[י]נן. איכא דאמרי הכי קאמר להו, הי תורה ומצות דמגנו עלן, ע"כ. ויש להקשות, דלשון הש"ס הוא לשון הקודש, ולמה כאן ענין זה נאמר בלשון תרגום.
ב' קשה, דרבנן דקאמרו היינו בני הישיבה התלמידים בסוגיא, וא"כ למה אמרו לישרי לן מר, הל"ל נתעסק באורייתא, וג"כ יש בו שמחה, פיקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים יט, ט). וע"כ לומר דסוגיא נתעסק באורייתא, היינו כשאין ביניהם רק תלמידי חכמים, ולשמחה יחשב להם עסק התורה, מה שאין כן כאן בהלולא שיש בו המוני עם יותר מתלמידי חכמים, ועסק התורה אין להם לשמחה, ואדרבה נחשב להם לקוץ מכאיב וסלון ממאיר, ולצער יחשב להם עסק התורה. וכאן בהלולא שהוא מצוה שיהיו שמחים וטובי(') לב, לכך אמרו לישרי לן מר, כי מיני שיר וזמר שוו לכולם ששמחים בו, כדי לשמח חתן וכלה שהוא מצוה, וכמאמר חז"ל (ברכות ו:) הנהנה מסעודת חתן וכלה ואינו משמחן כו'. א"כ מה השיב ווי לן דמיתנן, לא די שלא הי' משורר לשמחן, אלא צעורי קמצער להו.
ג' קשה כפל ווי לן דמיתנן. ד' קשה, דהל"ל ווי לן דנמות לשון להבא, מה שאין כן דמיתנן משמע לשעבר שכבר מ(י)תו, או על כל פנים משמע לשון הוה. ה' קשה, דב' לשונות סתרי אהדדי, דלישנא קמא אי תורה ומצות דבטלי מינן, משא"כ שיש בידם תורה ומצות בחייהם רק במותן נתבטל מהן, ולאיכא דאמרי משמע שלא עסקו בתורה ומצות שיגין עליהם, וכי פליגי במציאות, אם הי' בידן תורה ומצות א"כ לשון איכא דאמרי אינו כלל, ואם לאו קשה ללישנא קמא.
ונראה לי דאיתא בפרק ב' דביצה (דף טו:) חדות ה' היא מעוזכם, אמר הקדוש ברוך הוא לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע. והקשו תוספות (ד"ה לוו) מהא דאמרינן (שבת קיח.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ומשני כו'. והנה כבר כתבתי בזה.
וכעת נ"ל פשוט להבין על ידי משל ומליצה, דברי חכמים וחדותם. דנ"ל להבין טעם משתה ושמחה בשבת וביו"ט, מלבד הטעם המבואר להבאים בסוד ה' תיקון ג' סעודו' דשבת, וגם ביו"ט טעמו מבואר שם.
אך נראה לי על דרך מליצה ששמעתי ממורי, משל לבן מלך שנשתלח למרחקים לכפר אחד פחותי הערך, ובהאריך הזמן שמה הגיעו כתב מאביו המלך, ורצה לשמוח בו מאד, אך שחש מבני הכפר שילעיגו עליו באומרם מה יום מיומים ושמחה מה זו עושה. מה עשה בן המלך, קרא לבני הכפר וקנה להם יין ושאר מיני יין המשכרים עד ששמחו בעס' יין, והוא מצא עת לשמוח מאוד בשמחת אביו, ודפח"ח.
והנמשל מובן, כי הנשמה בושה לשמוח בשבת בתענוגי אבי' המלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בהנשמה יתירה, שהוא לו אגרת שלומים מאביו, מחמת הגוף שהוא כבן כפר, לכך צוותה תורה לענג הגוף בשבת ויו"ט, ואז כשהגוף שמח בשמחת הגוף אז יש פנאי לנשמה לשמוח בשמחת דביקות המלך הקדוש ברוך הוא, ודי בזה.
העולה מזה, דאין מקום לגוף לשמוח בשבת ויו"ט, כי אם כדי שיהי' אז פנאי לבן מלך שהיא הנשמה לשמוח בשמחת אביו שבשמים, מה שאין כן בלאו הכי.
וזה שדקדק הש"ס בתיבות יתירות ואמר הקדוש ברוך הוא לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי, ואז אני פורע. ור"ל שיהי' הלוואה לענג הגוף בשביל הנשמה, וז"ש לוו עלי, כי הנשמה חלק אלוה. והיינו דמפרש ואמר וקדשו קדושת היום, ר"ל שהנשמה תקדש את עצמה בקדושת היום. והאמינו בי, כי נודע שהאמנה הוא דביקות הנשמה בקב"ה, כמו ששמעתי ממורי על פסוק ויאמינו בה' ובמשה וגו' (שמות יד, לא), ואז רשות ללוות לענג הגוף כדי לקדש הנשמה ולהאמין ולדבק בשמו ית', אז אני פורע.
ומ"ש עשה שבתך חול, היינו כשאינו עושה בשביל בן המלך רק בשביל בן כפר לחוד, שאז נק' ש"בתך של הגוף, אז יעשה חול ולא יצטרך לבריות. כמו במשל שאין בן המלך פורע לבן כפר כי אם לתועלתו, וק"ל.
והנה כמו שיש בפרטות אדם גוף ונשמה, והגוף לבוש להנשמה, כך יש בכללות עולם גוף ונשמה. כי אלו העוסקים בצורכי גופי' הם נקראים בעלי גוף, והצדיקים העוסקים בצרכי נשמה נקראים נשמה, כמ"ש האלשיך בפ' כי תצא (דברים כא, טו) כי יש באדם חומר וצורה, ויש שגברה בהם הצורה על החומר אלו נק' בעלי צורה, וה"ה בהיפך נק' חומר.
וכשהכלל דומה לפרט, דהיינו כמו שבאדם פרטי יש דביקות לגוף עם הנשמה והגוף מלבוש לנשמה, ועל ידי שמחת הגוף גורם לנשמה לשמוח בדביקות ה', אשר על זה נאמר לוו עלי ואני פורע, וכשהכלל דומה לפרט בענין זה, שאלו אנשים שהם בעלי החומר הם דביקים באחדות עם הצדיקים שהם בעלי צורה, אלא שבעלי צורה בושין לשמוח בשמחת המצוה מחמת אלו בעלי חומר, לכך יש לשמח אלו האנשים בעלי חומר בין בעניני מאכל ומשתה או במיני זמר, כדי שיהי' מקום לבעלי צורה לשמוח בדביקות הש"י, כמו במשל בן מלך עם אנשי הכפר. מה שאין כן כשאין הכלל דומה לפרט, שאין בין חומר וצורה דביקות וחיבור כלל זה עם זה, ומכל שכן כשהם מתנגדים זה לזה, ובשמחת בעלי חומר לא יהא מקום לבעלי צורה לשמוח בדביקות הש"י, וודאי אין מקום לשמחם, ושב ואל תעשה עדיף, וכמאמר עשה שבתך חול כו', וכנ"ל.
ובזה נ"ל מה שאמרו חז"ל (ברכות יח:) רשעים בחייהם קרוים מתים. ר"ל שהם רק חומר בלא צורה כגוף בלא נשמה, וכל זמן שיש להם דביקות עם צדיקים שבהם שהוא צורה לחומרם, אז יש חיות לגוף על ידי הנשמה. מה שאין כן כשנפרד הגוף מן הנשמה, וודאי נק' מת. וז"ש (אבות פ"ב מי"ג) אל תהי רשע בפני עצמך, וק"ל. העולה מזה, כ[ש]נפרד החומר מהצורה נקרא מיתה כנזכר.
ועוד יש מיתה בגוף עצמו בלא הצורה, כי כל זמן שהגוף בחיים יש חיבור אל ד' יסודות שבו, מה שאין כן כשנפרדו כל א' מד' יסודות למקומו נק' מיתה, וכמ"ש במדרש הנעלם (זח"א קכב:), ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון (בראשית כג, ב), יעו"ש.
והנה הקליפה שרי בחיבורא ומסיימ' בפרודא, כנזכר בסבא (זח"ב צה.). וה"נ השמחה שאינו לשם שמים רק בקליפות בין בעלי החומר, שרי בחיבורא באהבה ואחוה, ומסיימין בפרודא למי אוי למאחרין על היין (משלי כג, ל), מה שאין כן בקדושה את והב בסופה (במדבר כא יד, עי' קידושין ל:).
ונמצא בשמחת הרשעים יש מיתה כפולה, חדא שנפטר החומר מהצורה כנ"ל. ועוד שהחומר עצמו שיש בו חיבור ד' יסודות, ובתוך השמחה נתעורר ביניהם קטטות ומריבות וסיים בפרודא, ונפרד החומר עצמו זה מזה שגם כן נקרא מיתה, מה שאין כן בקדושה חיים ושלום.
ובזה יובן דאמרי רבנן לישרי לן מר, וקשה אי משום שמחה הל"ל נתעסק באורייתא שיש בו שמחה, וצ"ל שאמרו זה בשביל המוני עם שהיו בהלולא, שאין להם שמחה בתורה, רק במיני זמר, וזה שאמר ליש"רי לן מר, לדידן ולא לכם, כי לכם די בשמחה של תורה, מה שאין כן להמוני עם הארצים, ולכך אמרו בלשון תרגום שהוא לשון עמי הארץ, כנזכר בש"ס ובתוספות (ברכות ג. ד"ה היה), כי אמרו זה המוסר לתועלת ע"ה.
והשיב ווי לן דמיתנן, ר"ל אחר שהם החומר ואנו הצורה, ואין להם הדביקות עמנו שעל ידי שמחת' נוכל לשמוח בשמחת נשמה, כיון שנפרד החומר מהצורה, וודאי זה למיתה יחשב. נוסף לזה מיתה כפולה, שעל ידי השמחה שאינה לשם שמים, שרי בחבורא וסיים בפרודא, שהוא פירוד של ד' יסודות כנ"ל, לכך אמר כפל ווי לן דמיתנן. באופן שאין מקום למה שאמרו לישרי לן מר.
ועל זה שאלו אנן מה נענה בתרך, ר"ל שדבריך כלפי המוני עם, אבל אנן הנגררים בתרך מה נענה.
והשיב אי תורה ומצות דבטלי מינן, דכלפי רבנן שיש בהם תורה ומצות בחייהם, אבל במתים חפשי מתורה (שבת ל.), וע"ז אמרתי אי תורה וכו'. ועוד כלפי המוני עם שאין בהם תורה ומצות דמגני עלן, במיתתן, וגם בחייהם קרוים וכו', ועל זה קאי איכא דאמרי, וק"ל.
ונחזור לענין הנ"ל, דכל שמחה של אכילה גופניות הנזכר בתורה ובש"ס, בשבת ויו"ט ופורים, הכוונה שעל ידי שמחת הגוף תוכל הנשמה לשמוח בדביקות הש"י, וזולת זה אין מקום לשמחה אפילו בשבת, וכמ"ש עשה שבתך חול, כשתעשה שב"תך להגוף, עשה חול, ולא ישמח שמחת הקליפה ששייך לגוף. אך לזה צריך שיהי' לאדם עיני שכל, לפקח בשמחתו אם הוא לשם שמים, כי הנחש ערום מכל לכך ארור מכל, ואומר שהוא יצ"ט ושמח לשם שמים, ובאמת אינו, כמ"ש לעיל ארמי אובד אבי, שמפתה לאדם באומרו לשם שמים, וכל זה אינו כשיפשפש אדם את עצמו.
ובזה נבוא לביאור ש"ס דמגילה, דנודע כי הנחש שהוא היצה"ר שערום מכל וארור מכל, הרי שנקרא היצה"ר ארור וכמ"ש בזוהר שהקליפה נקרא ארור והקדושה ברוך, גבי נטילת ידים ע"ש. וכן מצאתי מפורש בכתבי האר"י ז"ל, ארור המן יכווין התלבשות ס"ם, ארורה זרש וארורים כל הרשעים, התלבשות כל הקליפות. ברוך מרדכי, יסוד דקדושה וכו', יעו"ש.
ונ"ל דזהו כוונת תוספות, שלא תטעה על חשבון ארור המן שהוא בגימטריא ברוך מרדכי נתכווין התנא, לכך פירש דר"ל ארורים כל הרשעים ברוכים כל היהודים, והכוונה דידע הפרש הקליפה מהקדושה, וכאשר נבאר.
ובזה יובן אמר רבא חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור וכו', ר"ל דבא לשלול השמחה שאינה לשם שמים, וז"ש עד דלא ידע ההפרש אם שמחתו בכלל ארור, שהם התלבשות הקליפות המכונה להמן, או שמחתו בקדושה בכלל ברוך מרדכי, ולא עד בכלל, כנודע הסוגיא בזה, דלחומרא, ור"ל כל זמן שיודע שישמח בדביקות הש"י בקדושת היום, כמ"ש בביצה לוו עלי וקדשו וכו', אז חייב לבסומי. מה שאין כן כשלא ידע להבחין בעיני בשר אם שמחתו בקדושה או לאו, שב ואל תעשה עדיף. וח"ו כשיודע ששמחתו בקליפה אסורא איכא, גם שאר אנשים אסורין לישב במסיבתן.
וכדי שלא תטעה לפרש כפשוטו שהותרה הרצועה כפי הבנת העולם, לזה מביא בסמוך עובדא דרבה ור' זירא דשחטי' חד לחברי' והדר אחי' ואיתעביד להו ניסא, עד לשנה האחרת לא רצה, כי לאו בכל שעתא איתרחיש ניסא. ור"ל דלולי שהי' שמחתן בקדושה לא אתעביד להו ניסא, דכי עביד רחמנא ניסא לשיקרא. ולכך לשנה אחרת הי' ירא לבסומי פן לא יהי' לשם שמים ולא יתעביד ניסא, וזו שדקדק בלשונו לאו בכל שעתא איתרחיש ניסא, והוא מטעם האמור ודו"ק.
א"כ מוכח מעובדא זו שהחיוב לבסומי היינו בקדושה, שיהי' בכלל ברוך מרדכי עם כל היהודים, ולזו נתכוונו התוספות בכוונת רבא, וק"ל.