כי תצא למלחמה על או[י]ביך ונתנו ה' אלדיך בידך ושבית שביו וראית בשבי' אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה וגו' והסירה את שמלת שביה ובכתה את אביה ואמה ירח ימים וכו' (כא, י-יג).
והספיקות זכרן האלשיך, א' אומר[ו] כי תצא לשון יחיד. ב' אומרו על אויביך לשון רבים, ואח"כ אומר לשון יחיד - ונתנו לשון יחיד. ג' כפל ושבית שביו, דהל"ל ושבית אתם, וחז"ל דרשו (סוטה לה:) לרבות כנעני וכו'. ד' וראית בשביה, כבר יצא מהשבי' וחזר בשבי'. ה' אומרו אשת יפ"ת. ו' מה ענין צוות ית' לגלח ראשה והסירה שמלת שביה ובכתה וגו'. ז' אם לא תאבה לבכות אביה ואמה מה יעשה הוא. ח' דחז"ל דרשו (ספרי ורש"י ריש פ' תצא) במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמת חובה אין לומר ושבית שביו וכו'. וי"ל הא במלחמת הרשות דינו וקראת אלי' לשלום כמבואר בפ' הקודמת (דברים כ, י), ומאי טעמא לא צוה כאן כך, כי אם לומר דסמיך מה שכבר נאמר שם, א"כ קשה דה"ל לכלול שם גם פרשת יפ"ת בחדא מחתא.
וכדי לבאר זה נבאר מצוה דפרשה הקודמת בסוף שופטים (כ, י-יד), כי תקרב אל עיר להלחם עלי' וקראת אלי' לשלום והי' אם שלום תענך ופתחה לך והי' לך למס ועבדוך ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה וצרת עליה ונתנה ה' אלדיך בידך והכית כל זכורה לפי חרב רק הנשים וגו'. ודרשו חז"ל (ספרי ורש"י) וצרת עליה להרעיבה ולהצמיאה ולהמיתה מיתת תחלואים, ואם עשית כענין האמור סוף ה' אלדיך נ[ו]תנו בידך וגו'.
כדי לתרץ זה, נבאר משנה פ"ג דמכות (מט"ז) רבי (חנינא) [חנניא] בן עקשיא אומר רצה קב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות (שה') [שנאמר (ישעיה מב, כא) ה'] חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. והקושיא מפורסמת, כי אדרבה מכח שהרבה תורה ומצות ואי אפשר לקיים כולם נענשו ח"ו, א"כ לא לזכות יחשב. והרמב"ם (בפיה"מ שם) ביאר בו, העושה מצוה אחת כתקנה וכו', יעו"ש. ועוד יש להבין פ' יגדיל תורה ויאדיר.
ונ"ל דכבר זכרתי בפ' עקב מה שכתב במדרש [שמואל] רבי אומר איזה דרך שיבור האדם וכו' (אבות פ"ב מ"א), ורבי יוחנן בן זכאי אמר צאו וראו וכו' (שם מ"ט). ובאר לחלק, כי תחלה יבור דרך שלא לשמה כדי שיחשוק בה, ואח"כ כי כבר למד שלא לשמה יאמר לו לשמה וכו', יעו"ש.
ובזה יובן רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל שיזכו בכתרה של תורה, שיכנס בלבם חשק אהבת התורה, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, ר"ל דמצינו לשון הרבה יש לו ב' פירושים, כמ"ש בפ' ואתחנן (דברים ז, ז) לא מרבכם מכל העמים, פירש רש"י כפשוטו, ומדרשו לפי שאין אתם מגדילים עצמיכם וכו', וה"נ הרבה להם לשון ריבוי ולשון גדלות, שנתן להם רשות שעל ידי ריבוי הלמוד תורה ומצות יתפאר ויתגדל על זולתו, רק שיהי' לו חשק הלימוד בתחלה, וכמאמר רבי איזה דרך שיבור לו האדם וכו' ותפארת לעושי' ותפארת לו מן האדם.
וז"ש ה' חפץ למען צדקו, ר"ל ה' חפץ למען צדקו של ישראל, שיבואו אח"כ לעשות לשמה שיעשו צדק מצד שהוא צדק, לכך יגדיל תורה ויאדיר, ר"ל שעל ידי גודל התורה יגדיל את עצמו ויאדיר להיות אדיר ומפואר על ידי לימוד הרבה בכמותו ואיכותו, ומתוך המאור שבה יחזרו לשמה, וק"ל.
ובזה יובן כי תקרב אל עיר להלחם עלי', בין בפרטות איש אחד שנקרא עיר קטנה ואנשים בה מעט וכו' (קהלת ט יד, עי' נדרים לב:), בין בכללות עיר ממש. וקראת אלי' לשלום, אל תאמר להם לאחוז בקצה החסידות לשמה, שזהו סיבת ביטולו מכל וכל, רק תקרא אלי"ה לשלום, שיהי' להם אלי"ה שלום על ידי שלימות התורה ומצותי', כמו בג' עמודים, כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין (ע"ז יט:) ויהי' לו שלום, וגם על ידי בקיאות התורה וחריפות התורה יהי' לו מעלות השלימות ותפארת לו מן האדם. ועבודה זו תפלה, שיצא להם שם שהם שלימים, והנהג' העיר ישרה להתפלל בכוונה, וכיוצא. וגמילות חסדים, שירבו בצדקה והי' מעשה הצדקה שלום, מלבד שיעשו שם ומגדל שיהיו מאנשי שם. וכיוצא בזה שאר הנהגות טובות אם יתנהג ביושר.
והיה אם שלום תענך ופתחה לך, שיהי' ידם פתוחה בגמילות חסדים, ולבם פתוח לקבל תורה ומוסר. והיו לך למס ועבדוך, כי אותיות ס"לם הוא למ"ס, שהם יהיו לך סלם לעלות במדריגות השלימות על ידם בתורה ומצות, כמו הנשמה אי אפשר לפעול פעולת התורה ומצות' כי אם על ידי כל איברי הגוף, כך בכללות העיר יהיו לו סיוע גדול לגמור על ידם פעולת התורה ומצות, ועבדוך - עבודת הש"י.
ואם לא תשלים עמך ועשתה מלחמה, לעשות היפך ג' עמודים שהעולם עומד עליהם, לא תורה ולא עבודה ולא גמילות חסדים, ולא יזהר ממאכלות אסורים ושוחט ומילבין ושעטנז זוללי בשר וסובא יין ולשון הרע ורכילות וליצנות הנגלות והנסתרות וכו'.
וצרת עלי', כמו שאמרו חז"ל להרעיבה ולהצמיאה וכו', ר"ל לא רעב ללחם כי אם לשמוע דבר ה', כמ"ש (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי, של תורה, ולהצמיאה כמו שנאמר (ישעיה נה, א) כל צמא לכו למים, ועתה שעושין עמך מלחמה כשם שמצוה לומר וכו' כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע (יבמות סה:), ובזה אתה מרעיבם ומצמיאם לחמי התורה ומימי המוסר של תורה.
וכי תימא מה זה עונש להם, הלא חכמה ומוסר אוילים בזו (משלי א, ז). לכך מפרש כי בזה הם מתים במיתת תחלואים, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהלכות דיעות (ה"א): כמו שיש חולי הגוף הטועמים מר למתוק וכו' יעו"ש, כך יש חולי הנפשות השונאים דרך הטובה, ועליהם נאמר (משלי ב, יג) העוזבים אורחת יושר ללכת בדרכי חשך. וכמ"ש ישעי' הנביא (ישעיה ה, כ) הוי האומרים לרע טוב וכו', ותקנתם שילכו אצל החכמים רופאי הנפשות וכו' יעו"ש. וכשאין להם רפואה ודאי ימותו במיתת תחלואים של חולי הנפשות להיות הכל כמישור לפניו.
ואם עשית בענין האמור, אז ונתנם ה' אלדיך בידך. כי סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תיראום (במדבר יד, ט), ואז והכית כל זכורה לפי חרב הם הלומדים, חכמים להרע היטיב לא ידעו, כי הם המחרחרי ריב ומצה, וכאשר נבאר בסמוך. רק הנשים והטף המוני עם ובני אדם הדומין לבהמה, תבוז לך, ואכלת שלל אויביך, בסוד כסוי חטאה (תהלים לב, א). וכמ"ש (תהלים עה, יא) וכל קרני רשעים אגדע עי"ז תרוממנה קרנות צדיק, וק"ל. וזה נ"ל, על ידי זה ישפיל מכחו זה ירים, וכן ביאר האלגזי פסוק (משלי י, כז) יראת ה' תוסיף (דעת) [ימים] על ידי ושנות רשעים תקצרנה, תקח מהם ותוסיף עליו, יעו"ש.
ובזה יובן, כי תצא למלחמה על אויביך, אתה יחידי ואויביך רבים, אל תירא ואל תחת, כי ונתנו ה' אלדיך בידך, גם כי אויביך רבים מ"מ אחר שנתנו בידך יהיו כולם נכנעין, שיש ג' מיני אויבים, אחד כללות ע' אומות לאומה יחידי ישראל, ב' המוני עם לתלמידי חכמים, וכמ"ש בש"ס (פסחים מט:) אמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ וכו'. ג' הלומדים שידין יהודאין לתלמידי חכמים שלומי אמוני ישראל, וכמ"ש בתיקונים (תכ"א) דף נ"ח (ע"א) מאן דמשקר בברית וכו' שליט עלי' שד וכו' ושריין עלי' אומין עע"ז וכו', וכל אחד מאלו זה נמשך מזה.
ונבאר ש"ס פ"ה דגיטין (נח.), תנו רבנן מעשה ברבי יהושיע בן חנניא שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים וכו', הלך ועמד על פתח בית האסורין אמר מי נתן למשיסה יעקב ישראל לבוזזים (ישעיה מב, כד), ענה אותו תינוק הלא ה' [זו] חטאנו לו לא אבו בדרכיו הל[ו]ך ולא שמעו בתורתו (שם), אמר מובטחני בו וכו' העבודה איני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שבעולם וכו'. והקשו התוספות (ד"ה כל ממון) הא אין פודין השבויין יתר על כדי דמיהן וכו', וי"ל דהיה מופלג בחכמה, ע"כ.
כבר תמהו, מה חכמה היה שהשיבו סיפא דקרא. ורבו המפרשים בזה. ולי נראה דקשיא בקרא שינוי תוארים, יעקב ישראל, ובזה למשיסה ובזה לבוזזים, ובסיפא ג"כ כפל לא אבו ולא שמעו, גם תיבת ז"ו אין לו שחר כלל, וגם דהל"ל למשיסה יעקב לבוזזים ישראל, ולמה נסמך יעקב ישראל.
ואגב נבאר פסוק ישעיה (מג, כא-כד) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל וגו'. דמבואר בכתבים סוד שבע יפול צדיק וקם (משלי כד, טז), כי השכינה נק' ד לשון דלה ועני', וצדיק הנקרא ו יפול אל השכינה הנק' בת שבע ונעשה ה, ועי"ז וקם וכו', יעו"ש. ואני כתבתי במקום אחר כי סוגי ישראל הם ב', א' הם המוני עם בסוד ז, סוג ב' הצדיקים נק' ו והם החומר והצורה, וכשהם בחיבור א' גורמין יחוד למעלה ג"כ שיהיה אחד, וח"ו בהיפך גורמין פירוד. וז"ש בזוהר ותיקונים שהערב רב גורמין להפריש בין שש לשבע, והבן. וז"ש שבע יפול צדיק, בסוד הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב, ה), כי לפעמים ירד הצדיק ממדריגותו למדריגת המוני עם הנק' שבע כדי להקים אותן, וכאשר בארתי כל המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו (שבת קיט:), יעו"ש.
ובזה יובן עם זו יצרתי לי, ב' סוגי ישראל אנשי החומר ואנשי הצורה אות ו ז, יצרתי - שיתחברו ז עם ו גימטריא אח"ד, שיכנע החומר אל הצורה לשמוע מהם תורה ומוסר, וז"ש תהלתי יספרו, על דרך ישמיע כל תהלתו (תהלים קו, ב) שהיא התורה.
ולא אותי קראת יעקב שהם אנשי החומר, שאינם קוראים הת"ח שיבואו אצלם עכ"פ לשמוע מהם תורה ומוסר, וכאלו אינם קוראים 'אותי', כי 'את' ה' אלדיך תירא (דברים ו, יג) לרבות ת"ח (ב"ק מא:), וז"ש אותי. והם אינם הולכים אצליכם מעצמם, כי יגעת בי ישראל, שהוא יגע וטרוד בתורה שהוא בי סוג ישראל, ומכוח זה אין דורש ואין מבקש, ומ"מ אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וגו' (ישעיה שם, כה), וק"ל.
ובזה יובן ג"כ ביא[ו]ר פסוק של רבי יהוש(י)ע בן חנניא מי נתן למשיסה, שהאומה ישראלית נגזלין מן האומות שנתנו אותן למשיסה, וביאר הפסוק יעקב גרם זה שאם לא היו ישראל לבוז ונמאס בעיניהם ביזה כפולה, וז"ש לבוזזים בעיני המוני עם הנק' יעקב, לכך גורמים שניתנו הם למשיסה ביד האומות.
וכל זה רימז התינוק פי' הפסוק השאלה עם התשובה מרומז בפסוק עצמו מי נתן למשיסה יעקב ישראל לבוזזים - לפי שבעיני יעקב ישראל לבוזזים, וז"ש הלא ה' ז"ו חטאנו לו שהפרישו בין שש לשבע, שיש בין אנשי החומר לאנשי הצורה פירוד, ועי"ז גורם מה שהי' ז"ו גימטריא אחד ועל ידי הפירוד ח"ו גרמו למעלה כך, וכמו ששמעתי יכרת ה' כל שפתי חלקות (תהלים יב, ד), שגורם ח"ו פירוד בין ד' אותיות השם כביכול, ודפח"ח. וז"ש הלא ידו"ד ז"ו חטאנו לו דייקא, וכ"ז ע"י ערב רב שהם הלומדים חכמים להרע, שהפרישו בין שש לשבע בין ו ז, בין אנשי המוני עם ובין הצדיקים שבדור.
ונ"ל שזש"ה (איכה ה, יב) שרים בידם נתלו, פני זקנים לא נהדרו, דכתב האלשי"ך פירושו. ולי נראה שרים, שיש לכל א' למדן חכם להרע, ומחזיקים בידם, והם המבזין בזקנים בעיני השרים, וז"ש שרים בידם נתלו ונשענו לסמוך עליהם, על לומדים שלהם שמחזיקי' בידם, לשמוע עצתם, ולכך פני זקנים וגו' וכמ"ש פני זקנים לא נהדרו.
וזה גרם החורבן, כמ"ש בש"ס שבת (קיט:) לא חרבה ירושלים אלא שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר (ד"ה ב לו, טז) ויהיו מלעיבים במלאכי אלדים וכו', והיינו על ידי הלומדים שנק' נביאי שקר, וכמ"ש (איכה ב, יד) נביאיך חזו לך שוא ומדוחים וגו', וכאשר שמעתי שהם הרגו זכרי' הנביא וכו'.
וזה שכפל הפסוק לא אבו בדרכיו הלוך, שהם מעצמן לא אבו בדרכיו יתברך להלוך, וכתיב (בראשית יח, יט) ושמרו דרך ה'. ולא שמעו בתורתו, שהם התלמידי חכמים צדיקים שנק' תורתו ית', וכמ"ש במדרש איכה (פתיחתא ב) על עזבם את תורתי (ירמיה ט, יב), שהם התלמידי חכמים וכו' יעו"ש, וא"כ הם מעצמן לא התנהגו בדרכיו יתברך, וגם התלמידי חכמים לא שמעו לקולם, וזה גרם חורבן.
וכאשר הבין רבי יהושע פירוש הפסוק באמרי פיו של תינוק, איך דייק ואמר הלא ה' ז"ו חטאנו לו, והאריך להביא כפל הפסוק לכוונה זו, שמע מינה על כוונה הנ"ל, ושפיר אמר מובטחני בו וכו', ואתי שפיר תיר[ו]ץ התוס' שהי' מופלג בחכמה, וק"ל.
וז"ש כי תצא למלחמה יחידי, נגד ב' סוגי אויבים, א' המוני עם, ב' הלומדים שהם אויבים יותר מהמוני עם, ולכך אמר ונתנו ה' אלדיך בידך שהם הלומדים חכמים להרע שיפלו בידך, וממילא ושבית שביו שהם אנשי המוני עם, ונק' כנעני שבתוכו - שהם נכנעין אל הלומדים לפנות על ידם לימין או שמאל, כמו ששמעתי בשם מוהר"ג החרשים שמעו (ישעיה מב, יח) שהם הלומדים, ועי"ז והעורים הביטו לראות, שהם המוני עם וכו'. וגם מאני דרבנן דבלו מחופ[י]א דידהו וכו' (ברכות ו.).
וראית בשבי' אשת יפ"ת, כי יפ"ת עצמה הם הלומדים להרע להתפאר בה, שיהי' מקושט כמו יפ"ת על ידי התורה, שיהנו בני אדם מתואר חכמו', והמוני עם השומעים לעצת הלומדים ונכנעין להם נק' אשת יפ"ת, ועכשיו שנפלו הלומדי' ונתנו ה' בידך, ונשארו עדיין אשת יפ"ת בשביה אצל היצה"ר מה שקבלו מהם לחל[ו]ק [על] בעלי תורה ומצות, כמו נביאי שקר שהבטיחו לאנשי ירושלים שלא ישובו בתשובה כי לא יבוא עליהן רע שניבא ירמי' הנביא ושאר נביאים, והחמירו עליהם עד שגרמו וכו', והנך רואה אותם אנשי המוני עם הנק' אשת יפ"ת בשבי', וחשקת בה לקרבן לעבודת הש"י, לא תאמר להם לאחוז בקצה החסידות מקצה אל קצה, מה שהיו עד עכשיו בני חורין לגמרי ועכשיו יעמוס עליהם עול עבדות, רק יאחזו דרך רבי, שיבור לו שיהי' תפארת לו מן האדם (אבות פ"ב מ"א), גם שלא לשמה. ובזה ולקחת לך לאשה, שהחומר נגד הצורה נק' אשה, ואתה עושה לשם שמים נקרא איש, והוא שעושה שלא לשם שמים יהי' לך לאשה. והבאתה אל תוך ביתך שהוא דבר חיצוני ממך רק לצורך תשמישך, כך יהי' הוא במדריגות חיצונך ולא בפנימותך מיד לשמה. ועשתה את ציפרני', שהם המותרות, וגם וגלחה את ראשה היפך גודל שער שהוא ניוול, מה שאין כן וגלחה הוא קישוט, שהרשות נתונה לו שיעשה שלא לשם שמים, או לתאוות המותרות שיהי' בשמאלה עושר וכבוד, או שיקשט את עצמו על ידי התורה והמצות שיהיה לו תפארת מן האדם וכיוצא בזה.
עד אח"כ שכבר בירר לו דרך ישרה אז יבחור לשמה, כמאמר רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו צאו וראו וכו' (אבות פ"ב מ"ט). ואז והסירה את שמלת שביה מעלי', שהם הקישוטין להתפאר בתורה ומצות רק לשמה.
ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, דנודע מ"ש בספרי יראים משל על תפלה בלא כוונה, לעבד [ש]זימן למלך על סעודה והכין צרכי סעודה ואח"כ כשבא המלך פנה הוא לדרכו, וחרה למלך וכו'. והנה כנודע המחשבה נק' אבא ולבא אמא, וכמ"ש בתיקונים (תכ"א) דף מ"ז (ע"א) ופי' ימ"ין יעו"ש, ור"ל דכתיב (עי' ישעיה כט, יג-יד), יען בשפתיו כבדוני ולבם רחק ממני ותהי להם מצות אנשים מלומדה לכן הנני יוסיף להפליא וכו', ר"ל מה שהיה מחשבתו עד עתה לשום פני' אחרת וזרה, ובלב ולב ידברו (תהלים יב, ג), עכשיו לשם שמים צריך שיהיה תוכו כברו ופיו ולבו שוין, שהם יחוד קבה"ו הנקרא שם שמים כנודע, וכמ"ש בזוהר אדנ"י בלב ושם הוי"ה בפה, וכשם שפיו ולבו שוין כך שוין ב' שמות הנ"ל לייחדן, ובכתה את אביה ואמה, שהיו לה עד עכשיו מחשבה זרה ופני' וגם בלב כנ"ל, ועתה יאחז צדיק דרכו לייחד מחשבתו ולבו, אבא ואמא לשם שמים, וזה יהי' ירח ימים חדש אלול סוף שנה, ואח"כ תבוא אליה ובעלתה להיות לך לאשה, ודבק באשתו בקירוב בשר (בראשית ב, כד) בלי שום לבוש ופני' ומחשבה זרה, והבן.
•
גם נבאר פסוק (כא, טו) כי יהיה לאיש ב' נשים אחת אהובה ואחת שנואה וגו' עד לא יוכל לבכר וגו'. ופ' בן סורר ומורה זולל וסובא וגו' (שם, יח), ויבוארו ב' פרשות מה ענין זה לזה בחדא מחתא.
דאיתא במשנה פ"ד דקדושין (מי"ד) רבי שמעון בן אלעזר [אומר], ראית מימיך חי' ועוף וכו' שמתפרנסין שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, ומה אלו שנבראו לשמשני הן מתפרנסין שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא שהרעותי מעשי וקפחתי פרנסתי וכו'. ויש להבין למה מיוחד עונש זה לרוע מעשה ולא עונש אחר.
ונ"ל דכתב בחוה"ל שער הבטחון פ"ג הקדמה ה, וז"ל: והעילה אשר בעבורה חייב הבורא את האדם לחזור ולסבב על סיבת הטרף לשני פנים, א' וכו', והשני כי אלו לא הוצרך האדם לטרוח להבאת טרפו הי' בועט ורודף אחר העבירות, שנאמר (ישעיה ה, יב) והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו וכו'. ואמרו חז"ל (אבות פ"ב מ"ב) יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה וכו' וגוררת עון. כל שכן מי שאין לו חלק באחת מהן, ולא שם לבו לאחת מהן, והיה מחמלת הבורא ית' על האדם שהטרידו בעסק טרפו כדי שלא יבקש מה שאינו צורך לו, והבוחר ביראת ה' כל היום יבוא טרפו בלי טורח, כמ"ש (משלי י, ג) לא ירעיב ה' נפש צדיק, יעו"ש שהאריך בזה.
ובזה יובן מאמר רבי שמעון בן אלעזר, ראית מימיך חי' ועוף שיש להם אומנות, ומתפרנסין שלא בצער, והלא וכו' אני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער וכו', ר"ל אני וכיוצא בי היודעין שנבראו לשמש את קוני, וטרדתו ביראת ה' כל היום לשמש את קוני, באמת מתפרנסין שלא בצער, מה שאין כן אחר שהרעתי מעשי, ר"ל לרדוף אחר עבירות, לכך בחמלת הבורא ית' על האדם שהטרידו בקיפח פרנסתו שלא יהיה פנוי בעסק העבירות, וזה שאמר וקפחתי פרנסתי, שאני גורם לעצמי כאמור. הגם שיש צדיקים טרודים פרנסה, ורשע בשלוה, כבר האריך שם בזה, יעו"ש.
ואחר שזכינו לזה, מעתה תבין כי יש ג' סוגי אנשים, ואפשר שהם ג' ספרים הנפתחין בראש השנה שנזכר בש"ס (ר"ה טז:), וכאשר יבואר, והוא סוג א' על פי מה שבארנו לעיל בפ' עקב משנה (אבות פ"א מ"ה) אל תרבה שיחה עם האשה וגו', דכתב בעקידה (פ' עקב שער צא) משל לאיש שהי' לו ב' נשים, א' יפת תואר וסוחרת, ב' צנועה רבת בנים וכו', יעו"ש. והעולה משם שראוי לקבוע עיקר דירתו עם האשה הצנועה שהיא התורה, ועם האשה הסוחרת ישתמש רק כדי חיותו במדת הסתפקות, וכך היא דרכה של תורה וכו' (אבות פ"ו מ"ד), הרי סוג א'.
סוג ב' העושה בהיפך, שקובע דירתו עם האשה היפ"ת והסוחרת, ועם האשה הצנועה ארעי, וכמו שבארתי במ"א כי ימכר לך אחיך העברי וגו' (דברים טו, יב) יעו"ש.
סוג ג' שלא שם לבו לאחת מן ב' נשים הנ"ל, רק בזוללי בשר וסובאי יין ופועל ה' לא יביט, וגם בדרך ארץ אינו, וכמ"ש והי' כנור ונבל וכו'.
וזהו ענין ג' ספרים וכו', שנותנין לכל א' ברירה באיזה ספר רוצה שיהי' נכתב, אם מתפלל בראש השנה שיהי' זוכה להיות מסוג א', והוא נקרא חיים באמת, שיזכה לחיים שהוא הטוב, כמ"ש ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב (דברים ל, טו) לכך נכתב לחיים. ואם מתפלל שיהי' מסוג ג' נקרא מיתה, כמ"ש ואת המות ואת הרע, שרוצה שיוכל לנצח חבירו וכיוצא בזה. בינוני שמתפלל בסוג ב', והבן.
ובזה יובן כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה', ר"ל כי תצא למלחמה על אויביך מה שהיו עד עכשיו ב' נשים שניהם אויביך לשון רבים, על שנתרחק מהם להיות מסוג ג' הנ"ל, וכמ"ש (איוב כ, כז) ארץ מתקוממה לו, ועתה עלה בך רוח טהרה להיות מסוג א' הנ"ל, לכך ונתנו לשון יחיד, שהעיקר שנתנו בידך האשה הצנועה ואגב זה האשה שנקר' שבי, כמ"ש (תהלים סח, יט) עלית למרום שבית שבי וגו', דהיינו התורה שהיא הצנועה, ואגב האשה הזאת ושבית שביו לרבות הכנענים שבתוכו (סוטה לה:) שהיא האשה הסוחרת הנק' כנעני, שהיא כשפחה ושביו של האשה הצנועה הגבירתה, שעתה לקחתה מהשבי' שניהם, האשה הנקר' שבי וגם שביו של האשה הנ"ל, כי עד עכשיו לא שם לבו לאחת מהן רק הי' להוט אחר העבירות.
ועתה כי תצא למלחמה על אויביך להלחם עם היצה"ר, ורוצה לאחוז בשתי הנשים הנ"ל שיגיעת שניהם משכחת עון, ונתנו ה' אלדיך בידך ושבית שביו כאמור.
הגם כי ידעתי לפי טבעך וראית בשבי' אשת יפ"ת וחשקתה בה ולא בחברתה (קדושין כב.), היא האשה הצנועה, רק באשה יפ"ת הסוחרת להיות מסוג ב' הנ"ל, מ"מ התירה התורה ונתנה לו רשות ולקחתה לך לאשה, וכמ"ש חז"ל (קדושין כא:) לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר, ר"ל שעל ידי טרדת הפרנסה שהוא לוקחי האשה היפ"ת והסוחרת, לא יהי' לו פנאי לילך אחר היצה"ר לעבור עבירות, שהיא א' משניהם המשכחת עון, וכנ"ל.
אמנם עצה היעוצה והבאתה אל תוך ביתך, שהאשה הסוחרת תביא אותה אל תוך ופנימיות ביתך, ר"ל שיהי' נמשך ממנה תוך ופנימיות, וז"ש וגלחה את ראשה וגו' דכתב החסיד מוהר"י יעבץ בפ"ב דאבות במשנה (יב) וכל מעשיך יהי' לשם שמים, ר"ל מעשיך אכילה ושתי' ופרנסה יהי' לשם שמים וכו', נמצא עובד הש"י תמיד, כי הדברים המגיעים אל הטוב טובים ובהיפך במעשי['] רעים, וכבר סופר בנזיר שהי' עובר על אדם אחד שחרש בשדה א"ל מה כוונתך בחרישה א"ל הזריעה, בזריעה א"ל הקצירה, א"ל מה תכליתך בקצירה א"ל האסיפה אל הבית, ומה תכלית האסיפה, אסיפת החיל להתענג בו ולהתכבד בתוך העם ולהתגבר על אויבים, א"ל יפה אמר הנביא (הושע י, יג) חרשתם רשע עולה קצרתם וכו', וז"ש (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך, וכו', יעו"ש. וז"ש וגלחה את (האשה) [ראשה] ר"ל לגלח הקצה והראש, שלא יהי' לתכלית להתגבר על אויביו כמו עופות הדורסין, דמשום זה נאסר לישראל אכילת עופ[ו]ת טמאים שיש להם דריסה בציפורן, דקי"ל אין דריסה אלא ביד ובציפורן כדאיתא בש"ס (חולין נג.) ופוסקים ביורה דעה סימן נ"ז, ומוליד טבע זה להאוכלו אכזריות ודריסה, מה שאין כן ישראל רחמנים גומלי חסדים ועשתה את צפרני' לשון תיקון (יבמות מח.), ר"ל שיתקן ציפורנו מדריסה, ולעולם יהי' מן הנרדפים ולא מן הרודפים והדורסים.
והסירה שמלת שבי' מעלי', ודרשו חז"ל (ספרי ריש פ' תצא) שהם קשוטים במלחמה לזנות. ור"ל דנודע מאמר החכם (חוה"ל ש' יחוד המעשה פ"ה) שבתם ממלחמה קטנה הכינו למלחמה גדולה, היא מלחמת היצה"ר וכו'. וכאשר ישתמש במדת הסתפקות ניצול במלחמת היצה"ר, מה שאין כן אם יהי' להוט להשיג עושר שהם קשוטי יצה"ר במלחמה, לזנות אחר יצה"ר לשמוע עצתו ולשכוח עבודת ה', וכמ"ש (דברים ח, יד) וכל אשר לך ירבה ורם לבבך ושכחת את ה' אלדיך, וז"ש שלמה (משלי ל, ח) ריש ועושר אל תתן לי, לכך והסירה שמלת שבי', כאמור.
וישבה בבית(י)ך ובכתה וגו' ירח ימים, דדרשו חכמי המוסר שהוא חדש אלול חדש אחרון בשנה, שאם לא יתקן עכשיו אימתי יתקן מה שקלקל בכל השנה וכו', יעו"ש. ולדברינו ר"ל וישבה בביתך, שהאשה יפ"ת הסוחרת תהי' על כל פנים בשב ואל תעשה, רק לישב בביתך ולבכות את אבי' ואת אמה, והענין, דאיתא במשנה פ"ב דעדיות (מ"ט) האב זוכה לבן וכו' ובחכמה וכו'. והטעם, דכתב הראב"ד בספר יצירה (הקדמה) כי כח הבנין בבנאי וכו', לזה נמשך מוח האב למוח הבן וכמ"ש בתיקונים (תי"ח) דף ל"ה (ע"א) יעו"ש, ולזה יש לבכות את אבי' שלא נתן חכמה בחכמת התורה ועבודת ה' רק בחכמת הסחורה וכיוצא בזה, שנמשך טבע הבן אחר טבע האב. ואת אמה, אשר דדי' ירווך בכל עת, היא הפרנסה אשר ממנה יונק להתפרנס, כגון חנוני וסוחר ארנדי ומוזג, יצטער ויבכה עכ"פ בחודש אלול על רוע מזגו וטבעו שנמשך אחר אבי' ואמה ולא אחר התורה ועבודת ה', שהיא עיקר תכלית בריאתו בעולם הזה הדומה לפרוזד[ו]ר לפני הטרקלין (אבות פ"ד מט"ז) ומי שטרח בערב שבת וכו' (ע"ז ג.).
והתכלית היוצא מזה כמ"ש חז"ל בספרי (ריש פ' תצא) כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה, בת ישראל מתקשטת וזו מתנוולה וכו'. ור"ל האשה הסוחרת תהי' מתנוולה ועצבה, ובת ישראל היא האשה הצנועה בתורה ועבודת ה' כל היום מתקשטת ושמחה, להורות שהיא העיקר, וכמו סוג א' הנ"ל.
אמנם יש סוג ב', כי תהי' לאיש ב' נשים הנ"ל, אחת אהובה אשה יפ"ת וסוחרת, ואחת שנואה היא הצנועה, והי' בן הבכור לשניאה, לא יוכל לבכר וגו'.
אך סוג ג' שלא שם לבו לאחת מן ב' נשים הנ"ל, ונשאר פנוי לרדוף אחר תאות עולם הזה בזוללי בשר וסובאי יין, אינו שומע בקול אביו ואמו להיות טרוד בעסק פרנסתו הנק' אביו ואמו כנ"ל, רק הוא סורר לסור מדרך הישר להשתתף עם כת לצים וכת חנפים ושקרים וכת מספרי לשון הרע, ומורה - ורוי, והגיע תורה על סוף דעתו וכו'.
ובערת הרע מקרבך, ר"ל סוג א' יתן לב שבו נכללו ב' סוגים ג"כ, וכאשר בארתי בפ' ראה, וכאשר יבער הרע מקרבו אז גם אלו יעלו במדריגה, סוג ב' ישמעו, וסוג ג' יראו עכ"פ מלעבור, והבן.
ועפ"ז נבאר שאר הפרשיות הסמוכין ג"כ, כי יהי' באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ לא תלין נבלתו על העץ וגו', ולא תטמא אדמתך אשר ה' אלדיך נתן לך [נחלה] (כא, כב-כג). והספיקות רבו.
ונ"ל דכוונת פרשה זו על דרך שבארתי פ' ראה ענין עיר הנדחת וגו', על פי ששמעתי ממורי כל שיש בידו למחות וגו' (שבת נד:) ר"ל בראש הדור שיש שמץ חטא, מזה נמשך לאנשי דורו עון ופשע, לכך יש למחות ולמחוק כל חטא שיש בידו, וממילא יתוקנו פשע אנשי דורו ג"כ וכו', יעו"ש.
ובזה יובן וכי יהי' באיש חטא ר"ל, וכי יהי' בראש הדור הנקרא איש חטא שוגג, נמשך מזה לאנשי דורו משפט מות, שיעברו במזיד שהוא משפט מות, והומת ותלית אותו על עץ ר"ל שתתלה החסרון באילן גדול הנקרא עץ, שממנו נמשך זה, לכך לא תלין נבלתו על העץ - כי מיד יעשה תשובה, כמו שאמרו חז"ל (ברכות יט.) אם תלמיד חכם עבר ביום אל תהרהר אחריו בלילה, ודאי עשה תשובה טרם יחשך השמש וכו', וה"נ כך בו ביום ישוב, ולא תלין נבלתו של המוני עם על העץ שהוא תלמיד חכם, כמ"ש בזוהר (ח"ג רב.) לא תשחית עצה (עי' דברים כ, יט) הנותן עצה לשוב וכו', וז"ש ולא תטמא את אדמתך שהם עמי הארץ הנק' אדמתך, אשר ה' אלדיך נתן לך נחלה, וק"ל.
לא תראה את חמור אחיך או שורו נדחים בדרך והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך וגו' (כב, א-ד), ור"ל המובחר הוא שלא תראה חמור אחיך, אנשי החומר, שהם אחיך ויש בך שמץ מנהו, או שורו נדחים בדרך, ר"ל שנדחו מדרך הישר לדרך רעה, והתעלמת מהם, ר"ל כשלא תראה אותן עובר עבירה אז יוכל להתעלם שאין בו שמץ מנהו, מה שאין כן אם רואה אותן נדחים עוברי עבירה אז לא יוכל להתעלם כאלו אינו שייך לזה, כי זה אינו, שמכח אחדות ע"כ יש בו שמץ מנהו ג"כ, ומראין לו זה באצבע שירגיש חסרונו. לכך עצה היעוצה השב אתה תחלה, שלא יהי' בך שמץ זה, ואז ממילא תשיבם לאחיך ג"כ, שיהי' אחיך ממש.
ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו, ר"ל שאתה מפשפש למצוא בך השמץ שראית באחיך, ולא ידעתו, שלא נמצא בך שמץ מנהו, באופן שאינו קרוב אליך בחטא זה שיהי' אחיך, ואספתו אל תוך ביתך עד דרוש אחיך אותו, והכוונה על דרך ששמעתי, פשפש ולא מצא יתלנו בביטול תורה (ברכות ה.), ר"ל מחמת שביטל תורה, ומחסרון ידיעה שאינו יודע שזה חטא, כי אין בור ירא חטא (אבות פ"ב מ"ה), ולכך ילמוד תורה וימצא החטא. וה"נ ואספתו אל תוך ביתך, שיפנה מכל עסקיו ויתבודד וילמוד בתוך ביתך, ואספתו ר"ל שיהי' נגד עיניו החטא שראית באחיך, וז"ש ואספתו אל תוך ביתך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו, ר"ל עד אחר הדרישה תמצא שהוא אחיך באותו חטא, ותשוב בתשובה מאותו שמץ שבך, ואז והשבותו לו ג"כ.
וכן תעשה לחמורו וכן וגו' לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו, שהחטא נקרא חסרון ואבידה, ומצאתה ר"ל תמצא בך ג"כ, לכך לא תוכל להתעלם, שהוא כלל גדול לקיים מצות עשה ואהבת לרעך [כמוך] (ויקרא יט, יח) שהוא כלל גדול בתורה.
וז"ש לא תראה חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם, שאינו נדח רק נופל, ר"ל שאינו עולה במעלות השלימות רק נופל בתחתית המדריגה, והתעלמת מהם לומר שאין זה בך, גם זה אינו, רק הקם לעצמך ואז תקים עמו ג"כ.
או י"ל, אם תרצה להקים אחיך, (תקום) [תקים] את עצמך עמו, כי הכל תלוי בך מצד התכללות ואחדות אחד ראש הדור עם אנשי דורו, כמ"ש בש"ס (ערכין יז.) דור ודור ודורשיו - הדור לפי דורשיו וכו', יעו"ש.
לא יהי' כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה וגו' (כב, ה). דכבר בארתי במ"א פסוקי פ' יתרו (שמות יט, כד) ויאמר אליו ה' וגו' ועלית אתה ואהרן והכהנים והעם אל יהרסו לעלות וגו', ודרשו חז"ל אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו והם מחיצה לעצמם וכו', והעם כל עיקר אל יהרסו את מצבם לעלות אל ה' וכו', יעו"ש מכילתא ורש"י.
והענין, דכתב רמ"א בספר מחיר יין (אסתר ה, יד) שכוונת המן והיצה"ר יעשו עץ גבוה חמשים אמה, ר"ל שיעלה מרדכי במדריגה עליונה, שעל ידי זו יהי' סבת נפילתו וכו', יעו"ש. כי ריבוי השמן גורם כיבוי הפתילה. ובזה בארתי לא תעלה במעלות אשר לא תגלה ערותך עליו (שמות כ, כג), יעו"ש.
וה"ה איפכא, שיאמרו אנשי צורה די לי מדריגות אנשי חומר, זה ג"כ אינו, וכמ"ש האלשיך במשנה בן תימא (אבות פ"ה מ"כ) קל כנשר, שיראה לפרוח למעלה מכולם וכו'. יעו"ש. וכן ב[י]ארתי במשנה (אבות פ"ה מי"ט) ומה בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם וכו'.
וכבר נודע כי גבר נק' אנשי צורה, ואשה נק' אנשי חומר שתש כחם כנקבה. ובזה יובן לא יהי' כלי גבר על אשה, ר"ל שילבש במדת גבר וחסידות מי שאין רק בתואר אשה, וה"ה איפכא לא ילבש גבר שמלת אשה מדת אנשי החומר, רק כל אחד לפי בחינתו הראוי לו.
וז"ש תועבת ה' כל עושה אלה, שיהיו הכל עושין אלה בבחינה א', זהו תועבה, ור"ל דבש"ס דנדרים דף נ"א (ע"א) אמרו, לשון תועבה הוא תועה אתה בה וכו', וה"נ כך שהוא תועה בדרך הראוי לו, לתפוס ולאחוז דרך אחר שאינו ראוי לו, והוא תועה בה, ע"כ יאחז צדיק דרכו הראוי לו, וזה שאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (שמות יט, ג), וק"ל.
•
בפ' כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלדיך ושבית שביו וראית בשבי' אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה וגו' (כא, י-יב). ודרשו בספרי, על אויבך כנגד אויבך, וחשקת בה ולא בה ובחברתה וכו', יעו"ש. והספיקות עם ביאורן כתבתי במקום אחר.
וכעת נ"ל שופטים סימן ה' (כו-כז) ידה ליתד תשלחנה וימינה וגו' בין רגלי' כרע נפל וגו'. ודרשו חז"ל (מנחות לו:) ידה זה שמאל. ויש להבין למה יד שמאל דוקא. ב' למה יתד ולא לשאר כלי זיין, הגם שדרשו חז"ל (ילקוט שופטים רמז נו) משום לא ילבש גבר שמלת אשה וכו' (דברים כב, ה), אבל קשה למה יתד דוקא.
ונבאר מצוה - ויד תהי' לך מחוץ למחנה וגו' (כג, יג), ונבאר מצוה - ויתד תהי' לך על אזנך וגו' (שם, יד). וכתבתי מזה במ"א.
וכעת נ"ל, דאיתא (בנדרים) [בנזיר] פרק ד' (כג:) אמר רב נחמן בר יצחק גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, שנאמר (שופטים ה, כד) תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך, מאן ננהו נשים באוהל, שרה רבקה רחל לאה וכו'.
והנה לפי זה יש מקום תפיסה ליצה"ר לפתות האדם לעבירה ולומר שמכוין לשמה שהיא גדולה ממצוה שלא לשמה, וכאשר באמת כל עושה רשעה אומרין שמכוין לשמה.
אמנם יש כלל אחד שהוא יתד תקועה לבל ימוט, והוא מ"ש בש"ס שם, ובש"ס דיבמות פרק י"ב (קג.) אמר רבי יוחנן ז' בעיל[ו]ת בעל אותו רשע באותו יום שנאמר בין רגלי' כרע נפל וכו', ופריך והא קא מתהניא מעבירה, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים וכו' דקא שדי בה זוהמא וכו', ולאו הנאה היא וכו', יעו"ש. א"כ זה הכלל יהי' לאדם, אם אינו נהנה מעבירה עצמו, שהיא רעה אצלו ומתבייש מעבירה ומצער עלי', רק שצריך לעשותה כדי שיבא מזה תכלית טוב שהיא לשמה, אז שרי, ואם לאו לא יעשנה אם נהנה מעבירה עצמו, וכקושיית הש"ס והא קמתהניא מעבירה וכו'.
ובזה יובן מצוה ויד תהי' לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ, שהיא עבירה שהיא חוץ למחנה, לפעמים צריך לצאת שמה לחוץ כמו יעל הנ"ל. ואם ירא לנפשו מיצה"ר לכך ויתד תהי' לך וגו' על אזנך, ר"ל שזה יהי' לך יתד תקועה וכלל גדול על אזנך, כלי זיינך נגד היצה"ר, אם רוצה לפתותך לעשות עבירה באומרו שהיא לשמה וגדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, ובאמת אפשר רוצה להנאתך שאינה עבירה לשמה כלל, לכך יהי' לך יתד זה נוסף על כלי זיינך - והי' בשבתך חוץ שאם צריך לעבור עבירה שהיא שבתך חוץ מקדושה, רק שמכוין לשמה, אם אינו מתהניא מעבירה רק אדרבה וחפרת, שמתבייש מעבירה שהיא רעה אצלו, רק שמכוין שמעבירה זו יבא תועלת אחר כמו יעל הנ"ל שהיא לשמה, אז ושבת וכסית את צאתך, כאלו לא יצא, כי גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, וק"ל.
ובזה יובן ידה ליתד תשלחנה, ר"ל שביקשה לשלוח ידה שמאל, שהיא כח היצה"ר שבא מצפון שמאל לעבור עבירה, וחששה שמא היא עצת יצה"ר, לכך ידה ליתד תשלחנה - מה שכתבה תורה ויתד תהי' לך על אזנך, שהיא כלל גדול נגד היצה"ר אם לא מתהניא מעבירה עצמה שרי, וה"נ כך ושרי, והבן.
ובזה יובן כי תצא למלחמה על אויבך, ר"ל שיוצא לחוץ מגדר קדושה לעבור עבירה, והיא מכל מקום נגד היצה"ר, שיבא תכלית טוב לשמה, ונתנו ה' אלדיך בידך ושבית שביו, כי זה תכלית טוב הוא בשבי אצל היצה"ר והעבירה.
וז"ש וראית בשבי', כשאתה בשבי' שהיא העבירה, אשת יפ"ת שהיא תכלית טוב, וחשקת בה דייקא, ולא בחברתה שהיא עצם העבירה, דלא מתהניא מעבירה עצמה, אז ולקחת לך לאשה לקוחין יש לך בה, ואח"כ והבאתה אל תוך ביתך כי הלב יש בו ב' בתים, א' ליצה"ר ב' ליצה"ט, לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו (עי' ברכות סא.), והעיקר תוך הוא היצה"ט שהוא תכלית נצחי, וכאשר עשה עבירה לתכלית טוב נעשה העבירה כסא אל הטוב ונעשה הכל טוב, וז"ש והבאתה גם העבירה אל תוך ביתך המיוחד לך לעולם הוא הטוב. גם תוך בית"ך הוא ת"י גימטריא קדו"ש, ר"ל שהכניסה בקדושה.
אמנם יש בזה מקום לטעות ולומר דעצם העבירה נכנס בקדושה, וז"א, כי צריך הבדלה, וכמ"ש במ"א בשם מורי זלה"ה, כי אחר הבדלה יש יתרון לאור הנמשך מן החשך וכו', וז"ש וגלחה את ראשה וגו' והסירה וגו' שהיא הבדלה מעצם עבירה, ואח"כ מה שנמשך הטוב על ידי עבירה, זה ובעלתה והיתה לך לאשה, והבן.
וזה סוד ותשליך במצולות ים וגו' (מיכה ז, יט), ונקה (שמות לד, ז), שבכל עבירה יש ניצוץ קדוש ויש לבררו ולנקות וכו', וכמ"ש בפע"ח הלכות ראש השנה יעו"ש. וה"נ והבאתה ניצוץ שבתוך עבירה, וגלחה וגו', והסירה עבירה עצמה וגו', ובכתה וכו', ואח"כ ובעלתה, והבן.
וגלחה את ראשה, ר"ל ראשית המעשה שהי' תואר עבירה, עכשיו וגלחה את ראשה, שהוסר תואר עבירה שבראש המעשה אל תואר מצוה שבסוף, כי גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. ועשתה את צפורני', תגדלם, כדי שתוכל לפרוע ולהסיר שמלת שבי' מעלי', בסוד מילה ופריעה, שהוא גילוח והסרת שמלת שבי', לבושי העבירה.
ובכתה את אבי' ואמה, כי ראשית המעשה נקרא אבא ואמא, שלא יתהנה מעבירה רק יצטער וכנ"ל. ירח ימים, כי ירח עם ו' ימי החול גימטריא דר"ך, בסוד יורה חטאים בדר"ך (תהלים כה, ח), ואז ובעלתה והיתה לך לאשה, והב"ן.
עוד י"ל, דכתבתי במקום אחר מה שכתב הרמב"ם (הקדמה לפיה"מ) אין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה וכו' (ברכות ח.). וביאר מורי זלה"ה בכל עסקי עולם הזה יש בו תכלית פנימי וכו', יעו"ש.
ובזה יובן כי תצא למלחמה וגו', מיד שיצא מבית הספר מיד הוא מלחמה על אויביך, כי לפתח מיד חטאת רובץ, וכשידע אדם זה שיציאתו לעסוק בעסק עולם הזה הוא מלחמה עם אויביך הוא היצה"ר, ובתחבולות יעשה מלחמה נגד אויביך היצה"ר, אז ונתנו ה' אלדיך בידך ושבית שביו, שתמצא תכלית פנימי שיש בכל עסק חיצוני שהיא עסק עולם הזה, שהיא בשבי' תוך עסק חיצוני. וראית בשבי' אשת יפ"ת, שהי' תכלי' פנימי, וחשקת בה בפנימי ולא בחברתה בעסק חיצוני שהיא משא ומתן למצוא הון ועושר, רק כנ"ל, והבאתה אל תוך ביתך וגלחה, הכל כנ"ל, ויובן ממילא.
עוד י"ל כי תצא למלחמה, ודרשו חז"ל (ספרי) במלחמת הרשות הכתוב מדבר וכו'. וראית בשבי' אשת יפ"ת וגו' והסירה שמלת שביה וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה. וכתבתי ביאור זה במ"א.
ובזה נבאר משנה פרק ד' דראש השנה (מ"ט) סדר תקיעות שלש של שלש שלש. וכתבתי מזה במ"א. וכעת נ"ל דכתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד) ענין השופר הוא רמז עורו ישינים מתרדמתכם להתעורר בתשובה וכו', יעו"ש. והענין, דיליף בש"ס (ר"ה לד.) התקיעות שלש של שלש שלש, דבראש השנה נאמר ב' תרועות, וא' ביה"כ של יובל, ויליף בגזירה שוה שביעי שביעי ליתן את האמור בזה לזה וכו', יעו"ש. וקבלתי ממורי זלה"ה וכתבתי במקום אחר כי במעלות גזירה שוה, שנעשו אחד וכו', א"כ דין תקיעה בראש השנה הוא כמו ביובל, שיהיה גאולה מעבדות וגלות לחירות, שזהו סימן התקיעה ביובל שלוח עבדים לחירות, וזהו גם כן מ"ש (ישעיה כז, יג) ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור וכו', וכמ"ש התוספות בראש השנה (טז: בשם הירושלמי) לערבב השטן שסובר זהו שופר גדול וכו', והענין, כי שופר גדול הוא בינה תשובה, שעל ידי תשובה יוצאים מגלות ושיעבוד היצה"ר לחירות עולם, בסוד קרבה אל נפשי גאלה (תהלים סט, יט) ששמעתי ממורי זלה"ה.
וזהו הי' גם כן יציאת מצרים, כמ"ש (שמות יג, יח) וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים, על ידי בינה שהיא תשובה יצאו. ומה שהי' בעבר הוא בהוה ובעתיד, שיהיה ג"כ השופר סימן שיצאו מהגלות.
וזכרתי במ"א שיש ב' סוגי הגלות וכו', והנה הוא שלש של שלש שלש, כי תחלה יש שלש - א' גלות השכינה, ב' גלות הנשמה, ג' גלות הגשמי ישראל בין האומות, ובכל א' משלש הנ"ל יש שלש בחינות של הגלות, והוי שלש של שלש שלש.
א' גלות ממקום למקום, שגרם לשכינה שיצאה ממקומה בסוד (ישעיה נ, א) ובפשעכם שלחה אמכם, הוא בחינה א'. בחינה ב' גלות הנשמה ממקום מעלתה עד הרגלים, ותגל מרגלותיו (רות ג ז, ת"ז תכ"א נ.). [ולכך בתשובה הוא שינוי השם, כי הנשמה הוא בחינת השם, כמו ששמעתי ממורי, ונתן מופת - בקריאת שמו והוא ישן נתעורר מהשינה וחוזרת הנשמה לגופו וכו'. וזהו שרימז הרמב"ם עורו ישינים, והכוונה כאמור. ושינוי השם - מה שהי' שממה נְשַמָה כמ"ש התוספות (עירובין יח:) כל הנשמה תהלל י"ה וכו' (תהלים קנ, ו), שיהי' מש"ה בחי' הדעת, שם תשובתה הרמתה וכו' (עי' שמואל א ז, יז)]. בחינה ג', גלות הגשמי בכלל ישראל שהם בין האומות [ויתערבו בגוים וילמדו מעש"יהם (תהלים קו, לה), שהם מדות רעות. בתשובה צריך שינוי מעשה, להסיר המדות רעות, שיעשה לשם שמים ולא לגאוה להתפאר].
סוג ב' בכל ג' סוגי הגלות, א' גלות השכינה ללבוש לבושי קדרות ושחרות שכתבתי במקום אחר, ב' גלות הנשמה לבושי הצואים, ג' גלות ישראל ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם (תהלים קו, לה), שהם מדות רעות שנק' לבוש.
סוג ג' בכל סוגי הגלות, א' גלות השכינה, שנסתלק נביעי בסוד נהר יחרב ויבש (ישעיה יט, ה; איוב יד, יא), ונביעי הוא בחי' נשמה והשפע בשכינה, הוא בחינת (ישעיה נז, א) הצדיק אבד השפע להשפיע למטרוניתא כמפורש בזוהר ותיקונים. בחינה ב' גלות הנשמה באדם, על ידי חטאו נסתלק הנשמה כמ"ש בתיקונים בחטא אדה"ר, יעו"ש. ג' גלות ישראל וכו', נסתלק השפע ולא יהיב להו רק תמצית, וכמ"ש בזוהר תרומה (קנב:) בזמנא דהוו ישראל בארעא קדישא יהבי חולק תמצית לעמים עובדי ע"ז, והשתא בגלותא אתהפך בגוונא אחרא וכו', וכשישראל אין עושין רצונו ית' הא כל סעודתא לכלבי ולישראל יהבי גרמי דאיהו תמצית וכו'.
ולכך צריך שופר שיתעוררו מהשינה לעשות תשובה, וסדר תקיעות הם ג' של ג' ג', לצאת מן ג' סוגי גלות של ג' ג', לעלות כל א' מן ג' הנ"ל במקומו, ולפשוט הלבושים הרעים וכו', ויחזור הנשמה והשפע למקומו, שהוא חזרת המוחין שכ' בכוונת התקיעה באריכות, וכן הוא בעולם שנה ונפש האדם, והש"י יכפר. וזהו להתעורר מהשינה שכ' הרמב"ם, ר"ל חזרת הנשמות והמוחין בע"שן, והבן.
•
מצוה - יפת תאר, בפסוק (כא, י-יד) כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלהיך בידיך ושבית שביו וראית בשבי' אשת יפת תואר וחשקת בה וגו' עד גמירא.
והספיקות רבו, א' אויבך משמע שהוא שונא לך ולא אתה לו, דאל"כ הל"ל כי תצא למלחמה על אויב או אויבים. ב' קשה, דהל"ל אשה יפת תואר, מאי אשת, דמשמע וכו'. ושאר הספיקות כבר זכרנו במ"א. ג' קשה, דהל"ל וגלחה שער ראשה.
ונ"ל תחלה דרך פשוט, דאיתא בש"ס (פסחים מט:) אמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור וכו'. הרי שהמוני עם עמי הארצים הם שונאים לת"ח.
והטעם לזה יש לבאר כמו שבארתי במצוה ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יח, יט), שהקושיא מפורסמת, דהא זהו דברים שבלב ואיך שייך לצוות על זה וכו'. והעולה משם על פי מ"ש בש"ס דב"ק פרק ח' (צב:) לא לחנם הלך זרז[י]ר אצל עורב וכו', וכל אדם כדומה לו מתחבר עמו וכו'. והכי נמי ואהבת לרעך, אך דזה בלתי אפשרי שהם ב' הפכים, לכך אמר כמוך, תחלה תראה שיהי' כמוך בתורה ומעשים טובים, על ידי שמקרבן לתורה, ואז תוכל לקיים ואהבת (לרעיך) [לר(י)עך] כמוך, יעו"ש.
וז"ש כי תצא למלחמה על אויב[י]ך, שהוא אויב לך ואין אתה אויב לו, כי כונתך לקרבו לתורה שיהי' כמוך, כדי לאהוב אותו ולקיים בו מצות עשה שהוא כולל כל התורה ואהבת לרעך כמוך. וכשאינו רוצה להתקרב אל התורה, וצריך להלחם בו במלחמתה של תורה, בדברי תוכחה ומוסר, להכניע יצרו שהוא כבוש תחת ידו והוא בשבי' אצל היצה"ר, כנהוג השונא שכובש עיר לוקח כל השערים שבעיר, ששם עיקר השמירה, וכיון שכבש הש(ו)ערים אז כל העיר כבוש תחת ידו, שאין לצאת ולבוא מהעיר כי אם דרך השער שהוא תחת יד השונא, וכך הוא ממש האדם עיר קטנה ואנשים בה מעט וכו' (קהלת ט, יד), וכמ"ש בש"ס דנדרים (לב:) יעו"ש. והנה ז' שערים יש בראש האדם, כמ"ש בספר יצירה (פ"ד מי"ב), וכמו שבארתי בפסוק (דברים טז, יח) שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, יעו"ש. והכולל אל ז' שערים הוא הלב, כמ"ש (עי' ע"ז כח:) שורייקי דעינא בלבא תליא. וכשיצה"ר לוכד עיר זה האדם, אזי כל השערים כבוש תחת ידו, עיניים לו ולא יראה, אזנים ולא ישמע תוכחת מוסר, ולבבו לא יבין, שהיא מסורה תחת יד יצה"ר, ופן יראה ויבין ושב ורפא לו לכך מנע ממנו שמירת השערים אלו, ומאז כל עיר האדם כבוש תחת ידו בשבי', שמונע ממנו עשות צדקה וחסד, וכמ"ש בזוהר (ח"ב סה. ע"פ קהלת ה, יב) יש רעה חולה ראיתי עושר שמור לבעליו לרעתו של בעליו, זה מכח חולי רעה נשמר עושרו לבעלים אחרים וכו', והכל הוא בסיבת שאינו ברשו"ת עצמו רק ברשות אחרים שהוא בשבי' של יצה"ר.
וזה שפירש רש"י במלחמ(ו)ת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמ(ו)ת חובה אין לומר ושבית שביו. והענין, כי לא יתואר תואר שביו כי אם למי שחושק ומתאווה שיהי' ברשותו ולא אחרים, כדי שיוכל לעשות רצון עצמו ולא רצון אחרים. מה שאין כן מי שהוא בגדר חובה לעבור עבירות, שחושק ומילא תאוותו בזה, שעושה חובה, א"כ אין זה לו תואר שבי'.
וכן האדם ששומע תוכחת מוסר ומתאווה לעשות הטוב והישר, ואין היצה"ר מניח לו, וכן בכל ז' שערים שרואה מה שאין רצונו בראי' זו, וכמו שהוצרך דוד המלך ע"ה להתפלל העבר עיני מראות שוא (תהלים קיט, לז), ויש לו צער שבי'. וכן בחוש השמיעה. (להדיבור) [והדיבור] שמדבר מה שאין יכול להנצל בכל יום באבק לשון הרע (ב"ב קסד:). וכיוצא, והוא מחמת שבי' שאינו ברשות עצמו. לבד אברהם אבינו שזכה שניתנו לו האיברים שאינן ברשותו שיהי' ברשותו (נדרים לב:). אבל שאר אנשים מלחמת יצה"ר הוא בכל יום שיהיה ברשותו, גם באיברים שהם ברשותו.
וזה שאמר שבמלחמת חובה, שכבר עבר וחב אשר זהו תאוותו ורצונו, א"כ איך שייך לומר ושבית שביו כאלו זה נחשב לו לשביה, ובאמת זה אינו, וק"ל.
וראית בשביה אשת יפ"ת, ר"ל אשת של אדם הצדיק שנקרא יפה תואר. והענין, כי האדם פרטי יש בו חומר וצורה, וכן בכללות הצדיק נקרא צורה והמוני עם נקרא חומר. וכמו שהצורה צריכה אל חומר לגמור על ידו כל המצות על ידי איברים הגשמיים, כך הצדיקים גמורים המצות על ידי אנשים אנשי החומר, שהם איברים הגשמיים. וז"ש וראית בשביה אשת יפ"ת וחשקת בה, ור"ל לגמור על ידה התורה והמצות כאמור. ולקחת לך לאשה, ר"ל לקוחין יש לך בה (קדושין כב.), שתהיה לך לאשה, שהיא החומר ואתה הצורה.
והבאתה אל תוך ביתך, ר"ל אל פנימיות שהוא נקרא תוך ביתך, כי האשה נקרא בית של האדם שהוא הבעל. וכשתעשה מן חומר צורה, כאשר ביארנו כמה פעמים שהיא עיקר התכלית, אז והבאתה אל ת"וך בי"תך, שנעשה מן חיצונית פנימיות, כי הבית היא חיצונית ומי שהוא בתוך הבית הוא הפנימי, וכאשר נבאר בסמוך פסוק כי תבנה בית חדש וכו', יעו"ש.
וקאמר וגלחה ראשה וכו', כי פרטי התנאי שיוכל האדם איש המוני להתקרב וליכנוס פנימה, הוא לגלח ראשה ועשתה את ציפורניה. והוא, כי בארתי במ"א כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד' (ויקרא ב, יא). ויבואר על פי משנה דאבות פ"ד (מכ"א) רבי אלעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, כי עניני עולם הזה ועולם הבא הן ב' צרות המנגדים זה לזה, כמבואר בספרים. וז"ש כי כל שאר, שהוא הכבוד, והוא שאר שבעיסה המחמיץ ומגביהו ועולה בנפיחה. ודבש הוא התאוה והנאה. לא תקטירו ממנו אשה לה', שהוא עניני עולם הזה, והוא היפך עולם הבא אשר לא תקטירו ממנו אשה לה'. וזה שאמר וגלחה את ראשה, הוא הכבוד והתנשאות ראשו שהיה לו עד עכשיו, ועתה יוסר ממנו זה. וגם ועשתה ציפורני', שהוא תיקון היפך הנאה, כמו שבארתי, טובה ציפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים (יומא ט:).
ובכתה את אבי' ואת אמה ירח ימים, שהוא חדש אלול כמ"ש בכתבים. והענין, דכתב האלשיך על פסוק ישעי' (נה, ז), וישוב אל ה' וירחמיהו ואל אלדינו כי ירבה לסלוח. והקשה, אדרבה שם הוי' רחמים וכו'. וביאר על פי מדרש שהובא בטור אורח חיים (סי' תקפ"א), ראשון לחשבון עונות (תנחומא אמור כב), משל למדינה שמרדה במלך, וכשבא יצאו לקראתו וכו'. ובכל השנה הוא רחמים, ובראש השנה הוא דין, וישוב אל ה' ר"ל קודם ראש השנה שהוא רחמים, וירחמהו לוותר שליש, ואז כשישוב עוד אל אלדינו, ירבה לסלוח, יעו"ש.
וז"ש ובכתה את אבי', מה שעבר על התורה הנתונה מסיני, שעליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, כמו האב שאינו יכול לעשות לוולד אחר שהולידו. מה שאין כן האם מניקתו לוולד, ומגדלתו ומקנח[ת]ו מצואתו תדיר, כך החכמים שבכל דור ודור נק' אמך, וכמ"ש האלשיך על פסוק (משלי א, ח) שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך. וז"ש ובכתה את אבי' ואמה, שעברה על דברי תורה ודברי חכמי דורו שהוכיחו אותו ולא שמע להם. והוא על כל פנים ירח ימים, חודש האחרון שבשנה, שלא יכנס יום הדין ראש השנה כשהוא מתועב מצואת עונו.
אך דכל זה להמוני עם, מה שאין כן הת"ח כשירי הדור כבר אמרו חז"ל (ברכות יט.) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה ביום, אל תהרהר אחריו בלילה, כי וודאי עשה תשובה, והוא הנקרא ישראל. וזה שפירש רש"י - כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה, בת ישראל מתקשטת וכו'. ר"ל בקשוטי תורה ומצות אחר ששב מעונו, שנק' קשוטי כלה, שנעשה כסא אל השכינה כנודע, והבן.
ובזה תבוא לביאור מצוה - וקצותה את כפה לא תחוס עינ(י)ך (דברים כה, יב). וגם יבואר מאמר הש"ס דנדה (יד.) יד לאמה תקצוץ.
והענין, דמצינו בפסוק דהעושר נקרא השג יד, כמ"ש (ויקרא כה, מט) והשיגה ידו ונגאל, כי העושר הוא כחו של אדם הנקרא יד, כמו (עי' ישעיה נו, ה) ונתתי לו יד ושם וכו', וכמו (שמות יד, לא) וירא ישראל את היד הגדולה, וכ"כ הרמב"ם במורה נבוכים קטנה לית לה יד וכו'. ולכך כשיש לו עושר יש לו יד, וזה שאמר והשיגה ידו.
והנה על ידי עון קרי ומוציא שז"ל, גורם ח"ו שצדיק יסוד עולם נהר יחרב ויבש (ישעיה יט, ה; איוב יד, יא), לכך גם שפעו מתמעט. וז"ש (קהלת ה, יג) ואבד העושר בענין ר"ע, כי המוציא שז"ל נקרא רע כנודע, והעונש שאבד העושר בסיבה זו שנקרא רע, מדה כנגד מדה.
וז"ש יד לאמה, שמכח זה גרם להוצאת שז"ל, ונתמעט שפע עליון, לכך גם ידו תקצץ, שהוא עושרו הנקרא יד.
וזה שאמר והחזיקה במבושיו, שהיא ליל[י]ת הרשעה והמחטיאה את האדם בהוצאת שז"ל. וקצותה את כפה, ודרשו רז"ל (ספרי, רש"י) ממון, כי יד האדם הוא ממון, ואבד העשר בענין רע.
אלא דהל"ל וקצותה ידה, מאי כפה, כדי לרמז ג"כ התשובה על חטא זה, כי כפה הוא אותיות הפך, שיעשה התיקון שהוא הפך החטא. וכמ"ש בזוהר (ח"ג טז.) והשיב את הגזילה (ויקרא ה, כג) והשיב מבועי מיא לאתרי' וכו', והוא להחזיר השפע למקומו, ומה שמיעט ירבה השפע למעלה, על ידי הצדקה שמייחד צדיק וצדק. וז"ש בש"ס וקצותה כפה לפדות בממון, ור"ל כי על ידי צדקה.
ותיקון הב', לא תחוס עינך, כי פגם הוצאות שז"ל הוא בעיינין עלאין כמ"ש בנע"ח, וצריך להוריד דמעות לתקן הפגם, וכמו שכתב בזוהר אחרי (עה:), דרבי שמלאי יהב אסוותא לההוא חטאה וכו' ומאינון דמעין אסחינא אנפאי, עכ"ל. וז"ש לא תחוס עינך מלהוריד דמעות, ואז כשהנער בוכה ותחמול עליו, וק"ל.
ואם נפשך לומר דלדברינו הל"ל וקצותה כפו, מאחר דקאי על האיש המוציא שז"ל. ונ"ל דהא קשה עוד, מאי טעמא אמר וקצותה לשון נקיבה, דהל"ל וקצות כפה. ונ"ל דנודע כי העושר בא מסטרא דשמאלא, שנאמר (איוב לז, כב) מצפון זהב יאתה. וא"כ הקליפה שנברא מעון שז"ל שהוא ג"כ מסטרא דשמאלא, מאבד העושר שהוא מסטרי', על דרך ותמוגגנו ביד עונינו (ישעיה סד, ו). וז"ש וקצותה את כפה, שהיא עצמה קצותה את כפה, שהיא העושר שמצדה ומכחה. ובתיקון מעשיו על ידי הצדקה, אז סר כח הקליפה מהאדם, וז"ש וקצותה את כפה.
גם בא לומר שתקוץ כחה את כפה, ר"ל את הוא עם, כפה שהוא הפך, ר"ל כנגד הפגם תעשה ההיפך, שתעשה שלום, היפך הפירוד שהיית נרג(ו)ן מפריד אלוף, ולכך תהא רודף שלום בין איש לאשתו, וכוונתו ידועה. סנדק. ולהתחמם בעשית המצות את כפה, שסר כחה, להכניע ולהוציא נצוצי קדושי יקר מזולל. גם תעסוק בתורה, שבזמן שקול יעקב נשמע אז אין ידי עשו שולטת (עי' בר"ר סה, כ), ובזה וקצותה כפה, נאמר לא תחוס עיניך, כמ"ש בתיקונים (בסופו קמה.) ועיינין דנהרין באורייתא וכו', גרים לאסתכלא בה הקדוש ברוך הוא בעינוי, הה"ד (דברים יא, יב) עיני ה' אלדיך בה מראשית השנה וגו'. גם להחזיק לומדי תורה שהיא סמכין דאורייתא, והקליפות שנטלו שליטה על הכף ירך יעקב (זח"א קעא.), וכשהוא מחזיק ידי לומדי' אז וקצותה את הכף, וענף חיים היא למחזיקים בה, וק"ל.
הרי ו' תיקונים, צדקה, דמעה, שלום, סנדק, תורה, מחזיק ידי לומדי', נגד ו' זעירא שביסוד חי עלמין, לייחדו בב' זוגו, ומה שהי' נהר חרב ויבש, יהי' (תהלים מו, ה) נהר פלגיו ישמחו עיר אלדים יכוננה עליון, אנס"ו.
•
מצוה - כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בבית(י)ך כי יפול ממנו (כב, ח). ותרג' אונקלוס מעקה, תייקא. ופי' רש"י גדר ותיק, כמו תיק שמשמר מה שבתוכו וכו'.
לבאר זה, דמבואר בכתבים ענין עבודת האדם בעולם הזה בתורה ותפילה ומצות, הכל הוא כדי להעלות בירורי ניצוצין של הנשמות הקדושות שנפלו בקליפה על ידי חטא אדה"ר וכו', ועל ידי התפלה ומעשים טובים מעלים אותן בסוד מיין נוקבין וכו', יעו"ש. ודיבורי תורה ותפלה, הכל על ידי אותיות שנק' בספר יצירה (פ"ד מי"ב) אבנים, ועל ידי חיבור האותיות שנעשו תיבה של ג' אותיות, בונה ששה בתים, וד' אבנים בונות ך"ד בתים יעו"ש, והכל כל עולם התיקון ע"י מ"ה החדש כנודע, וז"ש כי תבנה בית חדש.
וגם לפי מ"ש בחסד לאברהם, כי על ידי חיבור תיבה של ב' אותיות מוליד אור חדש וכו'. וא"כ בעוסק האדם בתורה ותפלה, על ידי חיבורי האותיות, הוא בונה בית חדש מן אורות חדשים. חוץ ממה שמעלה ג"כ ניצוצי הנשמות שהי' מגיע לו להעלותן מצד אדה"ר, שהי' שורש נשמתו שם ג"כ בנשמת אדה"ר, וכנודע.
והזהירה תורה ועשית מעקה לגגך, כי הראש של האדם בשם גג יכונה, ויש בראש ז' שערים, וצריך שיעשה לכל ז' שערים ומכל שכן לפה סיג לחכמה שתיקה (אבות פ"ג מי"ג), כי הדיב[ו]ר הוא העיקר שצריך שמירה, כי אל מול פני המנורה שהיא הפה שיוצא ממנו שהוא באמצע, יאירו שבעת הנרות, כי אין בו ימין ושמאל כמו שערים אחרים, רק פה אחד, כדי למעט הדיבור, כמבואר בשאלת החכם שהי' ראוי שלא לדבר בפה שמדבר בו דברי חול, אינו ראוי שידבר בו דברים קדושים. והי' תשובה אם בפה א' מרבה דברים, מכל שכן אם הי' ב' (ירושלמי ברכות פ"א ה"ב). וה"נ יש בפה ב' גדרים, א' של עצם, וא' של בשר מטעם זה. והוא הדין לשאר שערים צריך גדר בשמיעה וראי' במה שאין בו צורך.
עוד יש לומר ועשית מעקה לגגך, כי נודע ממעשה המצות והתפלה נעשה חלוקה דרבנן, ועי"ז יהי' לך בבנין בית שהוא מדור תחתון, עי"ז יהי' לך בגן עדן תחתון חלוקה דרבנן, ועשית מעקה לגגך, כי העמ"ק הוא מע"קה, על ידי כוונת המצות והתפלה, יהי' לך לבוש בגן עדן העליון שהיא גגך, וה"בן.
הגם שיש בזה דבר פנימי, כי מעקה גימטריא יר"ה, ומספר גג"ך גימטריא ך"ו, ובציור א יו"י, נעשה יראה בזה רי"ו א, והוא סוד בדמיך חיי (יחזקאל טז, ו), א דבינה נכנס בדם האדם ז"א, כמבואר בכוונת הספירות עומר. וז"ש ולא תשים דמי"ם בבית(י)ך כי יפול הנופל ממנו, כי השבירה נעשה מחמת שלא הי' ביניהם אחדות סוד א, וזה הי' סיבת נפילתן. ועתה צריך לתקן זה, להמשיך בתוך האותיות סדר האחדות המחבר את המחשבות, והוא אור אין סוף חיי החיים, והבן והשם יכפר. ועיין בכתבים ענין ד' ובכן דראש השנה, ג' אותיות השם ע"ב רי"ו, ובכן הד' בו אותיות ונתחבר לתיבות במלכות יעו"ש, כי בה סוד הייחוד והחיבור על ידי נקודה בהיכל', סוד אני ראשון וכו', והבן סוד עמו"ק עמוק מי ימצאנו (קהלת ז, כג), ודי בזה, וק"ל להבין.
•
מצוה - כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או ביצים והאם רובצת על האפרוחים וגו', שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך (כב, ו-ז). להבין איך יש מצוה זו בכל אדם ובכל זמן, ושאר הספיקות.
ואגב נבאר פסוק קודם לזה (כב, א-ב) לא תראה [את] שור אחיך וגו', ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והי' עמך עד דרוש אחיך אותו והשבתו לו.
ותחלה נבאר משנה (ב) פ"ג דראש השנה, כל השופרות כשרים חוץ משל פרה שנק' קרן. ומפרש בש"ס עולא טעמא דרבנן, אין קטיגור נעשה סניגור (ר"ה כו.). ופירש רש"י קטיגור דעגל וכו'. והא איכא כף ומחתה, חוטא בל (יתגאה) [יתנאה] קא אמרינן. והא איכא בגדי זהב בחוץ, בפנים קא אמרינן. שופר נמי מבחוץ הוא, כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי. והא תנא מפני שהוא קרן קאמר, חדא ועוד וכו'. ופירש רש"י, כל השופרות - בין של איל בין של יעל בראש השנה כיון דלזכרון וכו' - שופר נמי אע"ג דלית בי' משום חוטא בל יקריב וחוטא בל (יתגאה) [יתנאה], כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי. והתוספות כ' בד"ה חוטא בל יתגאה, וגבי שופר מתגאה נמי בקול תקיעתו.
להבין דברי רש"י והתוס' וביא[ו]ר הש"ס ברמז מוסר נ"ל בפרק ג' דמכות (כג:) דרש רבי שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה וכו', בא מיכה והעמידן על ג', שנאמר (מיכה ו, ח) הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט - זה הדין, ואהבת חסד - זו גמילות חסדים, והצנע לכת - זו הוצאת המת והכנסת כלה וכו'. בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחי' (חבקוק ב, ד). והקושיא מפורסמת וכי באו לבטל שאר המצות, ופירש מוהרש"א יעו"ש.
ונ"ל דבא לחזק כל התרי"ג מצות המסורין למשה מסיני, שהי' מתמוטטין, ובא מיכה והעמידן על עמדן וחיזקם על ידי אלו ג' עמודים שהעולם קיים עליהם שנזכרו בפ"א דאבות. וכדי שיכול להעמיד אלו ג' עמודים צריך עוד עמוד אחד יסוד עולם, ובא חבקוק וכו', באופן שבאו לחזק ולהוסיף ולא למעט מתרי"ג מצות.
באבות וכו' רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם (עומד) [קיים], על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר (זכריה ח, טז) אמת ומשפט ושלום שפטו בשעריכם, והקשה הבית יוסף בטור אורח חיים סימן א' וכו', יעו"ש.
וז"ש עשות משפט הוא הדין. ואהבת חסד שהוא שלום. והצנע לכת נגד קו הממוצע משני הקוין שהוא כולל שניהם, שהוא אמת, שיהיו פיו ולבו שוין, ולא יכוין לשום פני' חיצונית שהם קליפות הנק' מתים, ולכך צריך הצנע לכת, לא נגד בני אדם, ואז הוא הוצאות המת והקליפות, ואח"כ יהי' הכנסת כלה לייחד החתן עם הכלה, שהוא יחוד הקדוש ברוך הוא על ידי יחוד פיו ולבו השוין כנודע, וכמ"ש בכתבים, וזכרתי מזה במקום אחר. א"כ אלו הג' דברים כולל חבקוק באחת, שיהי' צדיק באמונתו אז יחי', כי אמת ואמונה הוא יחוד החתן והכלה והבן כי הוא כולל ג' קוין וג' עמודים הנ"ל, כי ע"כ יש בקו הממוצע כח שניהם כנודע.
ושמעתי, מה שכתב רמ"א באורח חיים סימן א', וז"ל: ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הש"י, גם בהצנע לכת וכו'. דר"ל דקאי אדלעיל, אימתי לא יתבושש מפני בני אדם, כשעושה כן גם בהצנע לכת, ודפח"ח.
והכלל שיהי' תורתו ועבודתו באמת ואמונה, פיו ולבו שוין, בין כשהוא עם בני אדם בין כשהוא בהצנע לכת, וכמ"ש בספר עללות אפרים (מאמר רל) בפסוק (תהלים מה, יא) שכחי עמך ובית אביך וגו', וכאשר נבאר מזה עוד.
וזה שבא מיכה והעמיד על ג', כי שורש של ג' דברים הנ"ל הוא שיהי' בהצנע לכת, שאז ניצול מכל פני' חיצונית, שהיא נקראת הוצאת המת והכנסת כלה השייך בג' דברים שכולל כל התרי"ג מצות, שיעשה לשם פועלן ולא לשום פני' מפני בני אדם, בין בקו הדין שהוא קו שמאל, בין בקו החסד והשלום שהוא קו ימין, ומכל שכן בקו האמצעי הנקרא אמת, ששמו מורה על זה שילך עמו ית' בתמימות ובאמת, וז"ש (דברים יח, יג) תמים תהי' עם ה' אלהיך, והבן.
ואח"כ העמיד חבקוק על אחת שהוא כולל הכל, שהוא אמונה, ונתכוין עוד לכלל היותר כולל הכל, והוא שיש מונע לכל ג' דברים הנ"ל הכולל תרי"ג מצות, כי אם מי שיהיה לו בטחון בו ית' על ידי שמאמין בו, ואז יוכל לילך עמו יתברך באמת ותמים, מה שאין כן בלאו הכי.
והוא, דכתב במדרש שמואל במשנה דאבות פ"ג (מי"ז) הוא הי' אומר כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה, לאילן שענפיו מרובים ושרשיו (מעוטין) [מועטין] והרוח בא ועוקרתו שנאמר (ירמיה יז, ו) והי' כערער בערבה וגו'. וכל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה, לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין ואפילו כל הרוחות שבעולם אין מזיזין אותו ממקומו, שנאמר (שם יז, ח) והי' כעץ שתול על מים וגו'. והקשה, שאין הפסוקים שהביא כאן ראי' כלל לזה, ששם מיירי לענין בטחון שנאמר (ירמיה יז, ה-ח) כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו והי' כערער בערבה וגו', ברוך הגבר אשר יבטח בה' והי' ה' מבטחו, והי' כעץ שתול וגו', ואיך יוכיח רבי אלעזר בן עזריה בזה לענין החכמה והמעשים.
ומשני וזה לשונו: ואפשר, כי האדם אשר חכמתו מרובה ממעשיו, מורה בזה שאין תורתו לשמה רק להתגדל בעיני בני אדם, ושם בשר זרועו להיות מפואר בעיניהם, להנות מהם מגופם וממונם לסיבת תפארת חכמתו כי רבה היא. אמנם מי שמעשיו מרובים הכל שונאים אותו, אם מפני שמוכיח העם כשרואה שאינם עושים כדת, והוא מקנא קנאת ה' וישבר מתלעות עול. ואם מפני במה שעושה לפנים מהשורה, הוא הוראה כאלו כל שאר העם שאינם עושים כך הם כרשעים, ולכן מקנאים בו. ולכך מי שחכמתו מרובה ממעשיו עליו נאמר ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו, אמנם מי שמעשיו מרובים מחכמתו שם בטחונו בה', ומסתפק במה שמצא חן בעיני ה', ואינו חושש אל הבריות המלעיגים עליו נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה', כי אין לך בוטח בה' גדול מזה, עכ"ל.
א"כ הכלל גדול הכולל שיעשה כל התרי"ג מצות לשם שמים ולא להתפאר, הוא המאמין ובוטח בו יתברך לבדו ולא יבטח באדם, וז"ש בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחי', וק"ל.
וז"ש ודע יחוד שיש בין אמת ואמונה, ותפארת ישראל נקרא אמת, וגוף וברית חשבינן חד, וז"ש וצדיק באמונתו יחי', והבן.
היוצא מזה, כי עשות משפט זו הדין, דהיינו תורה הנתנה מפי הגבורה. ואהבת חסד גמילות חסדים איש עם רעהו, קו ימין. זו צריך לעשות בפרהסיא. מה שאין כן שאר מעשיו יעשה בהצנע לכת, שינצל מקליפות שהיא הוצאת המת, כדי להכניס הכלה עם החתן. זה ודאי מעשיו לשם שמים מצד הבטחון בו ית', שהיא אחת של חבקוק וכאמור.
וכן מצאתי בספר ע[ו]ללות אפרים דף ל"ח (מאמר קמב) ביא[ו]ר הש"ס (יומא לח.) של בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים, שהיו מסיקין מבחוץ ואופין מבפנים ואין פתן מתעפשות וכו'. וביאר כי ההיפך הוא למוד תורה, שנאמר (ירמיה כג, כט) הלא כה דברי כאש, והלימוד צריך שיהי' מבחוץ שנאמר (משלי ה, טז) יפוצו מעינותיך (ה)חוצה, כדי ללמד לזולתו. אמנם תכלית הלימוד שהיא תלמוד גדול שמביא לידי מעשה (מגילה כו.), מכונה בשם אפי(ו)ת הפת, שהיא תכלית ההיס(י)ק, הוא המעשה, צריך שיהי' בפנים, וכמ"ש (מיכה ו, ח) והצנע לכת וגו', שלא יפרסם ברבים אשר הוא עושה צדקה ושאר מעשים שלא יעשה להתיהר בם. ופת כזה אינו מתעפש, שהתורה והמעשה שניהם עומדין לעד, ובהחליף השטה שניהם יכלו, שנאמר יראת ה' טהורה עומדת לעד (תהלים יט, י), עכ"ל.
ובזה יובן ש"ס דראש השנה הנ"ל, כל השופרות כשרים, וכפירוש רש"י בין איל ובין של יעל וכו', שזה כפוף וזה פשוט. ור"ל שיש צדיק כפוף, וצדיק פשוט, כדאיתא בש"ס דשבת פרק הבונה וכו' (שבת קד.), יעו"ש. ור"ל שיש צדיק כפוף שנראה כפיפתו והכנעתו לפני הש"י ולבני אדם, ועכ"פ תוכו כברו. ויש צדיק פשוט שאין נראה כפיפתו כי אם לפני הש"י, ובפני העולם נראה צדיק פשוט כאלו הוא מאנשי העולם, להצניע מעשיו יותר, ושניהם כאחד טובים, גם שזה מעולה מזה.
חוץ משל פרה, שאין תוכו כברו כלל, שנקרא קרן, שגבה קרנו להתפאר רק נגד בני אדם, וכמ"ש (תהלים עה, יא) וכל קרני רשעים אגדע. וכמפרש הטעם בשם הרמב"ן, שהם עצם אחד ואין להם זכרות מבפנים, ר"ל שאין לבם חלל בקרבם שהוא שופרות, רק הם עצם אחד מיום שנולד עד יום מותו במדריגה א', היפך מה שראוי להיות הולך ממדריגה למדריגה. והוא מחמת גדלות וגבהות לבו שסובר שכבר הוא מושלם בכל מעשים טובים, וכל מעשיו רק להתפאר, וז"ש ואין להם זכרות מבפנים, ר"ל שיתבודד בהצנע לכת בפנים, ויזכור שעולם הזה הוא רק כפרוזדור לפני עולם הבא להכין מעשיו, ויזכור אחריתו שיתן דין וחשבון על זה, וכמ"ש חז"ל (כתובות סז:) אורחא רחיקא וזוודא קלילא וכו', כל זה אין בו זכרות מבפנים ונקרא קרן.
ורבי יוסי סבר כפשוטו מפני שנקרא קרן, לכך לא רצה בזה, שהרי כל השופרות נקראו קרן, שנאמר (יהושע ו, ה) במשוך בקרן היובל.
עד שבא עולא ומפרש טעמא דרבנן כדרב חסדא, מפני מה אין כהן גדול נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב לעבוד עבודה, לפי שאין קטיגור זהב העגל, נעשה סניגור, ושופר נמי של פרה קטיגור דעגל הוא וכפירוש רש"י. ור"ל דאיתא בספר ע[ו]ללות אפרים (מאמר רא) ויש בש"ס (ב"ב קסה.) רובן בעריות, ומיעוטן בגזל, וכולן באבק לשון הרע, ר"ת עגל, עריות גזל לשון הרע וכו' יעו"ש. והסיבה לכל זה הוא הגאוה הנק' קרן, וכמ"ש בש"ס דסוטה (ה.) מלשני בסתר וגו', גבה עינים ורחב לבב וגו', וכמ"ש מוהרש"א שזה נמשך מזה, יעו"ש. וכן אמרו בש"ס (סוטה שם) כל המתגאה כאלו בא על כל העריות וכו', והטעם כי זה נמשך מזה, וכמו שמצינו בבלעם, וכמ"ש הרמב"ם שם במשנה. וגזל גם כן נמשך מגאוה, כנודע ומפורש כן בספר שערי קדושה ובספר עללות אפרים כי הגאוה שורש העבירות, יעו"ש. נמצא כי הלבוש בגדי זהב, בזה מתגאה על זולתו, ונתעורר קטיגור העג"ל שנמשך מזה. לכך אין כה"ג עובד עבודה לכפר בעד החוטא בבגדי זהב הגורם גסות הרוח חטא עגל. וה"נ שופר של פרה שנקרא קרן, שאין לו זכרות לזכור בבוראו, רק לפני בני אדם להתגאות, גם כן קטיגור דע"גל הוא, לכך פסול.
והמקשן סבר כפשוטו, לכך הקשה והא איכא כף ומחתה וכו'. ומשני מפורש, חוטא בל יקריב חוטא בל יתגאה קאמרינן. ור"ל כי הכהן העובד עבודה לכפר בעד החוטא, לכך אל יקריב הלום דבר שחטא בו, וכן חוטא בל יתגאה בו בדבר שחטא. לכך שופר - שרוצה לתקן אשר חטא ולשפר מעשיו, בל יתגאה בו לפני הבריות. כמו הלומד שהוא עמוד התורה, לבל יתגאה בתורתו. ועמוד העבודה שהוא המתפלל, שהוא במקום כה"ג לעבוד עבודה זו תפלה לכפר בעד החוטאים, לבל יתגאה בקול. ועמוד גמילות חסדים, לבל יתגאה בעשותו גמילות חסדים להתפאר בם, רק שיעשה לשם פועלן ולא להגביה קרני הודו על ידי זה.
ומקשה והא איכא בגדי זהב בחוץ. ומשני, מבפנים קאמרינן. ור"ל, הא נקרא התורה הלכה אותיות הכלה, שהיא קשוטי הכלה כמו בגדי זהב, והיא בחוץ, שנאמר (משלי ה, טז) יפוצו מעינותיך חוצה, ואיך אמרת שלא להתנאות בו. ומשני מבפנים קאמרינן, שבקרב לבו בפנים לא יתכוין לשום פני' להתייהר, וכמו שכתב הרב הנ"ל היסיקו מבחוץ ואפיותו בפנים, וכנ"ל. ור"ל גם שהתורה צריכה שילמדו בחוץ שהוא קשוט ולבושי בגדי זהב, מכל מקום לא ילבשן להנאת עצמו כי אם לקיים גזירת המלך, שיעשה לשם פועלן, וכמו שאמרו שבחו של אהרן שלא לבשן לגדולתו וכו', וז"ש בפנים קאמרינן, שלא יתנאה בקרב לבו בפנים.
עוד יש לומר בפנים קאמרינן, דברים שצריך לעשות בפנים בהצנע לכת, זהו בל יתנאה בו בחוץ בפני בני אדם להתפאר בו. אבל דברים שמוכרח לעשות בחוץ, כמו תורה ותפלה וכיוצא, שרי. ושני הפירושים צריך ליזהר בהם לעשותן כאשר נבאר.
ומקשי שופר נמי מבחוץ הוא, שסבר רק כפירוש ב' כו', ומקשה שפיר והא שופר, לומד תורה ברבים או המתפלל שץ ברבים, ע"כ צריך שיהי' בחוץ, ואין שייך בו חוטא בל יתנאה לפי סברת המקשן.
לכך משני, כיון דלזכרון קאתי, ר"ל שיעלה זכרונם לטובה לפניו ית', והוא דבר התלוי במחשבה ובפנים, כי הלומד והדורש ברבים להזכירן לטובה לפניו ית' לזכותן, ומכל שכן שץ המתפלל שהוא סרסור בין ישראל ובין אביהם שבשמים, אין לך דבר פנימי יותר מזה.
ועתה השיבו מפורש שצריך לחוש לשני הפירושים הנ"ל, כי דבר שאפשר לעשות בפנים בהצנע לכת, צריך שיהי' המעשה והמחשבה בפנים. מה שאין כן דבר שצריך שיהי' המעשה והמחשבה בחוץ, מכל מקום צריך שיהי' הכוונה והמחשבה לפנים שיהי' לזכרון לפניו ית' ולא לבני אדם. וזהו דמשני כיון לזכרון קאתי כלפנים דמי, והבן.
ובזה תבין מה דפליג רש"י ותוספות, ויבואר על ידי משל הכתוב בספר כפתור ופרח למלך שביקש רפואה מהרופאים שיחי' לעולם ולא ימות, ונלאו למצוא רפואה. עד שהמציא רופא וכתב לו כי תכלית המיתה הוא הגאוה, וכשיתרחק מהגאוה ויהי' עניו לפי משך הזמן יכול להיות לחיות לעולם, וכו' עד שהרגיש בעצמו המלך, שכל מה שמשפיל עצמו נכנס בו רוח גבוה יותר לומר שהוא עניו גדול, והוצרך הרופא לבא בעצמו אל המלך. וצוה שיצאו לקראתו כמה מיני כלי זמר וחילות וכיוצא, ותמה המלך איך מבקש כבוד וגאוה והוא הזהיר להתרחק מזה, ויצא המלך ג"כ לקראתו בכמה מיני כלי זמר וכבוד, והרופא אינו משגיח בכל זה, ועשה שלו בלימודו, וכו' עד שבא לגינת ביתן המלך וראה שם בית הכסא וכו'.
העולה מזה, שמבחוץ יעשה נמוסי מלכות, ומבפנים לא יתכוין לשום כבוד וגאוה, ואז הוא דרך המיצוע, שאינו בגדר תכלית ענוה שיהי' זה סבה להתגאות יותר.
ושמור כלל זה, שהוא מפתח גדול להיות אדם מורגל בהדרגתו על צד היותר טוב, ולבו יהי' נכון לפניו יתברך, והבן. הגם שצריך תחלה למעט מכבודו עד קצה ב', ואח"כ יוכל לנהוג בכבודו ויכוין לבו לשמים.
וזהו כוונת רש"י דלזכרון קאתי - שופר נמי אע"ג דלית בי' משום חוטא בל יקריב וחוטא בל יתנאה בו וכו'. ור"ל אדם שרוצה להתקרב אליו יתברך, להיות נקרא שופר, לשפר מעשיו כדי שיהי' לזכרון לפניו ית', ודאי לית בי' משום חוטא בל יקריב, כי אומרים לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב, וצריך להתרחק מכל מיני כבוד וגאוה שהוא שורש כל החטאים, שהיו תחלה סבה לחטא בהן, לכך עתה ודאי חוטא בל יקרב הלום, וגם ודאי חוטא בל יתנאה בו. ואעפ"י שהוא מבחוץ, שמוכרח לעשותו, מ"מ כיון דלזכרון קאתי שרוצה שיהי' לזכרון, כלפנים דמי, להזהר בו שלא יבוא לו שום פני', לכך ימעט מכבודו והנהגתו, גם שיש לחוש כנ"ל מאחר שהוא בחוץ, מכל מקום ימעט עד קצה הב', וכמ"ש הרמב"ם מאוד מאוד הוי שפל רוח.
והתוספות חששו שמא אז על ידי שפלותו יתגאה יותר וכמעשה המלך הנ"ל, לכך כתבו התוספות וגבי שופר מתנאה בקול תקיעתו, ר"ל לשפר סדר הנהגתו, לא ישונה מכבודו, להתנאות בקול תקיעתו, שהוא הנהגתו כמאז ומקדם, ואז לא יהי' מקום להתנאות על ידי השפלות, רק שלא יתנאה בלבו בחטא, מבפנים לא ישגיח בשום כבוד, רק כנ"ל. והבן מה שאמר חוטא בל יתנאה, כדי שיהי' לזכרון שהוא כלפנים, ודי בזה.
ובזה נראה לי לבאר ב' מזמורי תהלים סימן ס"ב, וסימן מ"ה נבאר תחלה, רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר (וגו') יפיפית מבני אדם וגו' אהבת צדק ותשנא רשע וגו' שכחי עמך ובית אביך ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך וגו'.
ועל דרך הלצה נראה לי, כי רחש ר"ת רבנים חזנים שמשים, אשר פרנסתן באה להם מאנשי הקהל ויחידי סגולה, והדעת נוטה להחניף להם, שלא יקופח פרנסתן, וגם להראות מעשיהן הטובים ותפארת חכמתם כדי שיהנה מהם. ולהם הזהיר רחש לבי דבר טוב, שיהי' כוונת מחשבתן לשם שמים, ולבן יפנה אל ה' ולא לבני אדם, והוא נגד המחשבה. ונגד הדיבור והמעשה אומר אני מעשי למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שיהי' נוח לשמים, ומזה נמשך ממילא יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך, שיהי' נוח לבני אדם ג"כ, ולא שיהפך הסדר שיכוין לבני אדם וגם לשמים.
או נקט ראשי ג' עמודים הנ"ל שיכוונו לשם שמים, רב העוסק בעמוד התורה, ושליח ציבור המתפלל הנקרא עמוד עבודה, ושמש המשמש לקהל גומלי חסד, כולם כאחד מוזהרים שיהי' רח"ש לבם דבר טוב, וכאמור.
לכך חגור חרבך על ירך, להלחם נגד היצה"ר, להנצל מפני חיצונים בכל ג' עמודים הנ"ל, שיהי' צלח רכב על דבר אמת, שיהיו פיו ולבו שוין, אז חיציך שנונים אהבת צדק.
ועצה היעוצה איך לעשות כדי להנצל כנ"ל, שיהי' נדמה לו כאלו עומד לבדו נגד הש"י, וז"ש ושכחי עמך ובית אביך, וכמ"ש בעללות אפרים, יעויין שם.
וזהו שאמר כי הוא אדוניך להטיב לך, ולא זולתו, לכך בטח עליו וגו', ר"ל בכל ג' עמודים הנ"ל.
ואז תחת אבותיך יהיו בניך וגו'. ולא אמר שיהי' הוא עצמו תחת אבותיך. יובן על פי הש"ס (נדרים פא.) מפני מה אין מצויין תלמידי חכמים שיהי' בניהם תלמידי חכמים, מפני שאין מברכין בתורה תחלה. וגם לעיל מזה מ"ש בע[ו]ללות אפרים יעו"ש. ולכך אמר תחת אבותיך שהי' ת"ח, יהיו בניך ולא אתה, ע"כ הוא עני בתורה, ואז מבני עניים תצא תורה (נדרים שם), וק"ל.
ובזה נבאר מזמור ס"ב, אך אל אלהים דומי' נפשי, שזה מוסר כולל - בפרט לעצמו, ובכלל. ור"ל מאחר שכל כוונתו אך אל אלהים ולא להתפאר לפני בני אדם, לכך דומי' נפשי, כי עת לחשות ועת לדבר (קהלת ג, ז), כמו ששמעתי מפי המנוח מהרי"ל פיסטנר שהי' מתאכסן בבית הפרנס בדרך ההוא, והי' שוקל בדעתו אם ללמוד בפני כולם, לא יוכל ללמוד בדחילו ורחימו וכיוצא בזה, שצריך לנקיות או שאר מניעות, ואם ישב בטל יהי' חילול השם בפני הרואים, שאיש חשוב כמותו ישב בלי תורה. ובתוך כך נפל עליו תרדימה וישן, ובא לו בחלום פירוש הפסוק (איכה ג, כח) ישב בדד וידום כי נטל עליו, שמוטב שידום אם הוא עליו למשאוי - שנטל עליו וכו', ודפח"ח. וכ"ז בפרט.
וה"ה בכלל, בענין המוסר, שאם יאמרו בעלי מוסר להמוני עם שיעשו ג' עמודים הנ"ל לשם שמים ולא להתפאר, יתבטל מן הכל, ובאמת אמרו בש"ס (פסחים נ:) לעולם יעסוק בתורה שלא לשמה שמתוך וכו', ויתבטל עמוד התורה, ועמוד עבודה, או גמילות חסדים. לכך גם שהוא רואה שעושין ג' עמודים שלא לשמה, צריך לידום אולי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. וז"ש כשרואה אני שהוא אך אל אלהים, כי אכין ורקים מעוטין, למעט שאינו באמת אל אלהים, דומי' נפשי שאיני מוחה בם מטעם האמור. וגם כי ממני ישועתי, כי נגד מי שאינו עושה לשם שמים, נחשב מעשי לשם שמים.
וגם אין לחוש שאלו הלומדים שלא לשם שמים יאמרו פשטים להראות חכמתם, ואני דומי', א"כ אהי' לבז בעיני העולם, זה אינו כי אך הוא צורי וישועתי לא אמוט רבה וגו', ר"ל שזה עמוד עולם אמונה ובטחון בו ית', כמ"ש חבקוק הנ"ל.
ואדרבה יש לתמוה על הלומדים שלא לשמה רק לפני בני אדם, או המתפלל שלא לשמה, או נותן צדקה שלא לשמה, עד אנה תהותתו על איש וגו' עד בפיו יברכו ובקרבם יקללו סלה, כי מאחר שפונה לבו אל כוונת חיצונית שהם הקליפות הנק' קללה, היפך הקדושה שנקרא ברוך, ובפיו יאמר ברוך בניגון שיהנו מקולו אנשים ונשים, א"כ בקרבם יקללו סלה.
או י"ל, לכך בטחו בו בכל עת, שהוא עמוד של חבקוק הסובל הכל, ושפכו לפניו ית' לבבכם, אז אלהים מחסה לנו סלה, מה שאין כן הבוטח על איש, כי אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזנים לעלות וגו' - רצה לומר שיהי' במשקל ומאזנים לעלות אם טוב יותר לפנות מחשבתו אליו ית' לבדו, או להראות חסידותו וצדקתו לבני אדם כדי שילמדו ממנו דרך הטוב וכיוצא בזה - עצת היצה"ר הוא, המה מהבל יחד וגו'.
כי אחת דבר אלהים שתים זו שמענו, ר"ל כי כל התרי"ג מצות שנאמרו מפי הגבורה כולם נכללו באחת של חבקוק צדיק באמונתו יחי', ומצידנו אנחנו השומעים שאין לנו חוזק הבטחון ואמונה בו ית' רק להחניף לבני אדם, אז הוא שתים שהם הרבה, וז"ש שתים זו שמענו, וכמ"ש בחוה"ל (ש' יחוד המעשה פ"ד) כי החונף עובד רבים וכו'.
וזה שסיים המזמור כי אתה תשלם לאיש כמעשיהו, דשמעתי פירוש הפסוק (תהלים לג, כב) יהי חסד(י)ך ה' עלינו כאשר יחלנו לך, כמו שקוינו לך כך יורד החסד עלינו, לשון בתמי', ודפח"ח.
ונראה שזה פירוש הפסוק הנ"ל בפיו יברכו ובקרבם יקללו סלה, כי בפיו שאומר יהי חסד(י)ך וגו', נראה לברכה, אם הי' מייחל להש"י, ובאמת זה אינו בקרבו, כי הקנאה והשנאה ולשון הרע לא היה עושה אם היה בוטח בה' ומייחל לו, א"כ מקלל את עצמו, וזה שסמך חבקוק על עמוד אחד וצדיק באמונתו יחי', כשיאמין ומייחל לה', והבן כי את עצמו הוא מקלל בברכתו, שאומר יהי חסד(י)ך ה' עלינו כאשר יחלנו לך, ובאמת הוא אינו מייחל ומקוה להש"י, רק אומר כחי ועצם ידי עשה לי החיל הזה, או שבוטח על בני אדם ובני איש, ואיך אמר יהי חסד(י)ך [ה'] עלינו כאשר יחלנו לך, ומקלל את עצמו.
וכן כשאומר (סוף שמ"ע, תהלים יט טו) יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, ובאמת הגיון לבו בכל מחשבות אסורות וזרות, וכשיהי' לפניו יתברך חס ושלום קללה ימשיך לעצמו. או שהוא מלשין חבירו, וכשאומר ולמלשינים אל תהי תקוה וכו', א"כ בפיו יברכו שהוא מן י"ח ברכות, ובקרבם יקללו סלה.
וז"ש ולך ה' (ה)חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ולא כדיבורו שאומר יהי חסד(י)ך ה' וגו', או ולמלשינים, שהי' ראוי לקללה, מכל מקום אינו מצרף מחשבה רעה ודיבור רע על עצמו כי אם במעשה, ובטובה מצרף מחשבה לבד, וק"ל.
ובזה יובן פסוק האזינו (דברים לב, ד) צדיק וישר הוא וכו'. וי"ל, דאיתא בפרק קמא דראש השנה (יז:), רב הונא רמי, כתיב (עי' תהלים קמה, יז) כי צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, בתחילה צדיק ולבסוף חסיד. וא"כ ה"נ תיקשי, כתיב צדיק, וכתיב ישר שהוא לפנים משורת הדין. וכי תימא דהכי נמי מפרש כך, א"כ מאי טעמא רמי בכתובים ולא בתורה.
ונ"ל דאח"ז רבי אליעזר רמי, כתיב (תהלים סב, יג) ולך ה' החסד, וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ומשני בתחלה תשלם כמעשהו וכו'. וכבר הקשו בזה דא"כ איפכא הל"ל, והתוספות (ד"ה בתחלה) הרגישו, ומפרשי דהכי קאמר, שנכנס לפנים כשאתה רואה וכו', יעו"ש. וכבר ביארתי מזה במקום אחר.
ונראה לי, דהתוספות הקשו בפרק קמא דראש השנה (טז. ד"ה כמאן) כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי, כרבי יוסי. וז"ל, וא"ת לרבנן נמי הא מתפללין כל יום רפאינו, יעו"ש.
ולי נראה דלא פליגי רבנן ורבי יוסי, דבספר מעין גנים הקשה למה תמה אברהם בסדום (בראשית יח, כג) האף תספה צדיק עם רשע, הא לפי מ"ש הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"א-ה"ב) בדין הכללי עיר או מדינה וכו'. ומשני, דיש דין פרטי אחר דין הכללי, ועיין במקום אחר ביא[ו]ר פסוק (דברים לב, ה) שחת לו - לעצמו, וביאור (דברים כט, יח) שלום יהי' לי וגו', יעו"ש. ובזה יובן, כי זה מצד החסד שאחר דין הכללי שיצא חוב, מ"מ מציל בדין פרטי הצדיק בצדקתו. וז"ש כי אתה תשלם לאיש, מי שנקרא איש שהוא צדיק, או איש יחיד, כמעשהו, ולא כמעשה רוב העולם שהם חייבין. וז"ש צדיק בדין הכללי, לשפוט באמת. וגם כשהרוב חייבים, מכל מקום וישר הוא, להציל בדין פרטי הצדיק בצדקתו. ורבי יוסי איירי בדין כללי שהוא בראש השנה, ואח"כ יש דין פרטי כרבנן, וק"ל.
עוד יש לומר ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, דאיתא בש"ס דפסחים דף קי"ח (ע"א), אמר רב חסדא מאי דכתיב (תהלים קלו, א) הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, הודו לה' שגובה חובתו של אדם בטובתו, עשיר בשורו עני בשיו יתום בביצתו. ופי' רשב"ם וז"ל: והכי משמע כי טוב כי לעולם חסדו, חסד הוא עושה לעולם בכי טוב, כלומר בטוב שנותן לו, עשיר בשורו עני בשיו, מפסידו ממון ומכפר על גופו, ע"כ. ובזה יובן ולך ה' החסד, במה שתשלם לאיש כמעשהו, וגובה חובתו במה שהשפיע לו כאלו היה מעשהו של אדם עצמו, וק"ל.
ובזה יובן כי יקרא קן ציפור ודרשו (חולין קלט.) פרט למזומן. והענין, כי יש חומר וצורה בפרטות אדם אחד, וה"ה בכלל נקרא חומר וצורה אנשי שלומי אמוני ישראל עם אנשי המוני עם. והחומר הוא לבוש וקן, לצורה שהיא נפש רוח ונשמה הנקרא צפור השוכן בתוך הגוף והקן. והתכלית שיעשה מחומר צורה, בין בפרט בין בכלל, כי זה צריך לזה, כמו הקן ציפור שהציפור צריך לקן, ומכל שכן שהקן צריך לציפור, אלא שאין לו דעת בזה וכו', כשאלת החכם וכו' (מבחר הפנינים ש' החכמה). וזה החומר הוא לבוש לפי שעה בעולם הזה, עד שיזכה לעשות מהתורה והמצות שיעשה בעולם הזה לבוש רוחני אל נפש רוח ונשמה בעולם הבא, ועל ידי מצות מעשיות עושה לבוש אל הנפש בגן עדן התחתון, ועל ידי הדיבור ולמוד התורה והתפלה עושה לבוש לרוח, ועל ידי המחשבה והכוונה עושה לבוש לנשמתו בגן עדן העליון, וכמ"ש בספר דרושים פ' ויחי, יעו"ש.
וז"ש כ"י יק"רא דרך מקרי וארעי, ק"ן ציפו"ר, ר"ל החומר שהוא לבוש וקן לנר"נ שנקרא ציפור, לפני"ך, שיסגל על ידי גוף זה לפי שעה בעולם הזה תורה ומעשים טובים שילך לפניו בעולם הבא, וכמ"ש (ישעיה נח, ח) והלך לפניך צדקך, שהוא עולם ארוך וקיים לעולם, מקום מדור נפש רוח ונשמה שהם בעשיה ויצירה ובריאה, וז"ש בד"רך, נגד נשמה דבריאה כאשר נבאר, בכל עץ נגד רוח דיצירה, או ע"ל האר"ץ נגד נפש מעשיה, ולכולם צריך לעשות בעולם הזה לבוש וגוף במדור של כל אחד, לנפש ממצות מעשיות שעושה על האר"ץ. ולרוח מדבור בתורה ותפלה ביצירה ששם מקנן ז"א הנקרא עץ החיים המהלך ת"ק שנה (חגיגה יג.) כנודע, וזה שאמר ב"כל ע"ץ. ולנשמה המקנן בבריאה שנק' דרך - ב' שמות ס"ג קס"א גימטריא דרך, שהיא בריאה, בסוד הנותן בים דרך (ישעיה מג, טז), עיין בכתבים. עוד י"ל, יורה חטאים בד"רך (תהלים כה, ח), כי תשובה היא בינה אמא, אם רחץ וגו' (ישעיה ד, ד).
ובקן ציפור זה יש אפרוחים או ביצים והאם רובצת על אפרוחים וגו', כי הביצה הוא החומר שממנו נעשה אחר כך צורת אפרוח בעל חי, ובש"ס (חולין קמ:) דרשו אפרוחים שאין להם גדפין מפריחין דווקא, שצריכין לאמם, יצאו מפריחין שאינם צריכין לאמם וכו'. והענין, שבתוך גופו של אדם יש שאין בו רק נפש מעשי', שהוא החומר של כל העולמות של מעלה ממנו, שממנה נעשה אח"כ בעלי הצורה, כמ"ש (בראשית א, כד) (ו)תוצא הארץ נפש חיה וגו'. וא"כ יש בקן זה אפר[ו]ח ביצים, שזוכה למצות מעשי' בבחירתו הטוב, ויש שזוכה לרוח ממללא מיצירה, שנקרא אפרוחים שבקן, שיוכל למלל בתורה ותפלה בלבושי התורה ולא יותר, ונק' אפרוחים שלא נפתחו עיניו לזכות בא"ור התורה שהיא ר"ז, וכמ"ש בע[ו]ללות אפרים (מאמר לט) סומא בא' מעיניו וכו' (חגיגה פ"א מ"א), יעו"ש, וז"ש שאין להם גדפין מפריחין לעלות במדריגות עליונות, ולכך צריכין לאמם סוד הבינה, שיש לו בינה ודעת להבין במושכלות, וז"ש והאם רובצת על האפרוחים, דכתב הראב"ד (הקדמה לס' יצירה) כי ציור הבנין בבנאי וכו', וכמ"ש בתיקונים (תי"ח לה.) כי מוח הבן נמשך ממוח האב.
ובא המצוה שלא תקח האם מעל הבנים, שלא ליפרד בעלי הבינה הנק' אם, מעל הבנים, שיעלו למדריגות רמות ולהניח הבנים, ר"ל שיקשט רק את עצמו ולא זולתו. כי צריך שיהיה האם רובצת על האפרוחים והביצים, שיעשו אגודה אחת כמו בלולב, שיש ערבה שאין בו לא טעם ולא ריח וכו', ואמרו במדרש (ויק"ר ל, יב) שיעשו אגודה אחת וכו', יעו"ש, הכא נמי כך.
ואם אינך (יוכל) [יכול] להתקרב עמהם מחמת חסרונם, עצה היעוצה שלח תשלח א"ת האם ואת הבנים תקח לך, ר"ל שאם תמצא בם חסרון אשר ראוי לשלוח ולרחקם, תדע שיש בך שמץ מנהו ג"כ מן חסרון זה, ושמא אתה הגורם להם ג"כ. וכמ"ש (תהלים יב, ב) הושיעה ה' כי גמר חסיד, לכך פסו אמונים מבני אדם, הגם שראוי להם לתלות החסרון בעצמם ולהפך הסדר, לכך גמר חסיד לפי שפסו אמונים מבני אדם. וכמו שבארתי פסוק (ישעיה נח א, עי' ב"מ לג:) הגד לעמי - תלמידי חכמים, פשע"ם שלהם גרמה, ולבית יעקב - המוניים, חט"אתם גרמה וכו', יעו"ש. וז"ש שלח תשלח את האם, שאם תרצה לשלוח את המוני עם מחמת חסרונם, תשלח א"ת האם, שתמצא בך ובגדולים ממך הנקרא אמן של ישראל חסרון זה וכיוצא בזה בך ובעצמך, ותשלח את האם תחילה, ואח"כ תשלחם. ובאמת לא זה הדרך ישכון אור, אלא כמו שעשה שמואל הנביא שלבש חלוקן של ישראל ואמר חטאנו (ירושלמי תענית פ"ב ה"ז), שמצא בעצמו שמץ מנהו וכו', יעו"ש, וה"נ את הבנים תקח לך לעצמך לדוגמא, שהחסרון שתראה בם יבוקש וימצא בך ג"כ, כי שאר וחמץ שלך אי אתה רואה מצד הטבע, ורואה אתה של אחרים. לכך יהיו אלו הבנים לך לדוגמא, ותשוב בעדך ובעדם, ובזה למען ייטב לך והארכת ימים, וק"ל.
•
מצוה - ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ. מצוה - ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרת בה ושבת וכסית את צאתך, כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויב[י]ך לפניך והי' מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך (כג, יג-טו).
קודם שנבאר ונפרט הספיקות שבזה, נבאר פסוק האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי (דברים לב, א). ויש להקשות, א' קשה קו' המפרשים, למה משה אמר האזנה בשמים ושמיעה בארץ, וישעי' הנביא היפך ואמר שמעו שמים והאזיני ארץ כי פי ה' דבר (ישעיה א, ב), הרי שזכר שמיעה בשמים ובארץ הזכיר האזנה. ב' למה בשמים הזכיר דיבור לשון קשה ובארץ אמירה רכולה. ג' דהל"ל שמעי ארץ לשון ציווי, כמה שנזכר בשמים האזינו לשון ציווי, מה שאין כן ותשמע משמע ממילא תשמע הארץ לא על ידי ציווי. ד' קשה, במשה נאמר ואדבר"ה וגו', וישעי' אמר כי ה' דבר, הלא דבר ה'.
והנה קושיא ראשונה לבד הי' אפשר לתרץ על ידי קושיא אחרונה, דכבר כתבתי במקום אחר בביא[ו]ר קו' על הרמב"ם שכת(ו)ב (הל' שופר פ"א ה"א) מצוה לשמוע תרועת שופר בראש השנה. והקשה הרב בעל לחם משנה, דכאן כתב הרמב"ם מצוה לשמוע וכו' ולא התקיעה, ובדין שמיטה ויובל (פ"י ה"י) כתב, מצוה לתקוע וכו', ולא לשמוע, והא שוה היובל לראש השנה וכו'. וכתבתי ביאורו על ידי מ"ש הפייט (תפילת עמידה דר"ה) כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה לך, כי בנוהג שבעולם מלך בשר ודם שיש לו ב' עבדים וכו', יעו"ש.
ובזה יובן שאמר משה רבינו ע"ה האזינו השמים, והיינו מי שהוא במדריגה עליונה תמיד המכונה לשמים שהוא תמיד למעלה, והוא מדריגות צדיק, אמר האזינו מקרוב, מה שאין כן מי שהיה מדריג(ו)תו למטה המכונה לארץ, גם שעתה שומע בקול מוכיח שחזר בתשובה, אמר שמיעה מרחוק, והטעם כי ואדברה אני מפי עצמי. מה שאין כן ישעיה הנביא שאמר כי ה' דבר, לכך אמר שמעו שמים מרחוק והאזיני ארץ מקרוב, ובזה אין דומה לו ית' וכנ"ל, וק"ל.
ובזה יבואר ג"כ פסוק (תהלים צח, ו) בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. כי הרב בעל עקידת יצחק (פ' אמור שס"ז) האריך בענין כלי הנקרא חצוצרות, שהוא לשמחה. מה שאין כן שופר שהוא לחרדה, כמ"ש (עמוס ג, ו) היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו וכו', יעו"ש.
והענין, כי ב' סוגי אנשים הם, מין א' ההולך אחר תענוגי עולם הזה הרוג בקר ושחוט צאן וכו'. מין ב' החרד לדבר ה' תמיד.
והנה בבוא ראש-השנה ימי הדין, למי ראוי יותר לחרוד מאימת הדין, על כרחך זה שנקרא חצוצרות, וכמ"ש הט"ז (או"ח סי' תקפ"ה סק"ז) שנראה לו בחלום פירוש הפסוק בחצוצרות, וכמ"ש. והנה כשחוזר בתשובה זה שהי' נקרא חצוצרות, ועתה הוא נקרא תרועה, מה שאין כן שופר הוא בחינת צדיק, וכנ"ל.
וז"ש כשיש ב' סוגים של בני אדם, א' שהי' נקרא חצוצרות ועתה נקרא תרועה, וא' הנקרא קול שופר, מ"מ בחינה זו שנק' הריעו הוא לפני יהו"ה, קודם לבחינה הנק' קול שופר, כי הוא חשוב יותר אצלו ית', וק"ל.
•
מצוה - לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך ואם לא קרוב וגו' (כב, א-ב).
והנה הרב האלשיך ביאר פרשה זו, שהוא מצוה לרדוף אחר הרשעים ולהחזירן בתשובה, כי הכל אחדות אחד, וז"ש לא תראה שור של הקדוש ברוך הוא הנק' אחיך נדחים והתעלמת וכו', יעו"ש.
ולי נראה לפרש כפשוטו, אחיך ממש. והוא דיש להקשות מאי לא תראה, דהל"ל כי תראה וכו'.
ונ"ל, דאיתא במשנה דנגעים (פ"ב מ"ג), בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות הנגע. לבאר זה על פי רמז מוסר, דאיתא בזוהר (ח"א רלט.) אל תתחר במר(י)עים (תהלים לז, א), שלא לראות במקום שחוטאים, אז צריך למחות בהם וכו'.
ובזה יובן, בית אפל שאין רואה בו שום חטא, וכמ"ש בפסוק ואם זרחה השמש (שמות כב, ב), ותרגם אונקלוס אם עיני סהדיא נפלת עלוהי וכו'. ואין צריך לפתוח בו חלונות שיבוא בו אור השמש, ר"ל שיחזר אחר עדים כדי לראות הנגע והחטא, שאינו מחויב בזה וכנ"ל, וק"ל.
ובזה יובן, לא תראה את שור אחיך נדחים, ור"ל מוטב שלא תראה שור שהוא אחיך נדחים מדרך חיים לדבר עבירה, ואז והתעלמת שאתה רשאי להתעלם. מה שאין כן אחר שתראה אז צריך השב תשיבם לאחיך, ר"ל עד שיהיה נקרא אחיך.
ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך וגו', ר"ל שאינו רוצה להתקרב אליך, ששונא אותך, ומכח זה ולא ידעתו, כמו (בראשית ד, כה) וידע אדם את חוה וכו', וה"נ לשון חיבור, שאינך יכול לחברו אליך. עצה היעוצה, ואספתו אל תוך בית(י)ך המיוחד לך שהוא בית המדרש.
ונבאר ש"ס פרק קמא דקדושין (ל:) תנא דבי רבי ישמעאל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. עיין ביאור במ"א פסוק פ' דברים (א, א) תפל ולבן, יעו"ש. ושם ביארתי פסוק זה ג"כ ואם לא קרוב אחיך וגו', יעו"ש. ובזה מבואר עוד קושיא א', מה שנאמר (תהלים קה, כה) הפך לבם לשנוא עמו וגו', דלפי זה אין בחירה, ומ"מ נענשו, הגם דהרמב"ם הקשה כעין זה בח' פרקים (פ"ח) יעו"ש. ואני בארתי שם, יעו"ש. והיוצא מזה, כמו שחטא מצרים הקודם גרם להם לשנוא עמו, כן חטא המוני עם גורם להפך לבם לשנוא עמו עובדי הש"י שלא יקבלו מהם מוסר, ויהי' מקום לעונש לחול עליהם. וכמו שביארתי ש"ס דסוטה (פ"ט מט"ו), מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למהוי כספריא וספריא כחזנא וכו'.
ושמעתי בשם הרב המוכיח מפולנאי פירוש הזמר בליל שבת (יום שבת קודש הוא) קולי קולות יחדלון בעת שירי יגדלון כי כטל הם יזלון, ואל ישיגו גבולי באורח שיר נפל חבלי התק[ו]ששו ואל תשמשו בנזר שיר שפרה לי. והוא שיש לתמוה על מנהגי העולם, כשבא חזן לשורר אזי רבו השומעין, וכשבא דרשן אזי נתמעטו השומעין.
אך דיש בזה ב' טעמין שאינו רוצה לשמוע מוסר, ממה נפשך, אם ישמע ויעשה א"כ מוכרח להיות נכנע, גם כמ"ש האלשיך (דברים כו, ו) ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה - מיד כששב באו יסורין וכו', ושפל למחול על עלבונו ויהי' בז לכל אדם, וכיוצא בו. ואם לא ישמע לו אזי יטול חלקו וחלק חבירו, וכמו שביארתי הוכח תוכיח עמיתך ולא תשא עליו חטא (ויקרא יט, יז) יעו"ש. מה שאין כן בשמיעת החזן אין הפסד.
טעם ב', שהמוכיח בא לכאן ואין מכיר מעשיו, רק הוא חוקר מעש' כל א' ומוכיחו, ואלו הלכתי למקומו הי' נגלה שצריך לקשט את עצמו תחלה ולא אחרים. לכך אין דבריו נשמעין. מה שאין כן החזן קולו נשמע ושפרה לי, ומדהוא נוח לרוח הבריות רוח המקום נוחה הימנו ג"כ (אבות פ"ג מ"י).
ובזה יובן, קולי קולות יחדלון של החזנים שלא יראו ולא ישמעו, והטעם, כי בעת שירי יגדלון, בעת שהחזן משורר יגדלון העם הולך וגדול, ובעת דרשת המוכיח דברי תורה שהם כטל יזלון ונמוחו, שנתמעטו העם לשמוע. ונותנין טעם לפגם שימאנו לשמוע מוסר כדי שאל ישיגו גבולי וחלקי ליטול חלקי בגן עדן. מה שאין כן באורח שיר נפל חבלי, ר"ל ישכון, כמו על פני כל אחיו נפל (בראשית כה, יח). ועוד התקששו המוכיח את עצמו, ואל תשמשו לפשפש במעשינו, מה שאין כן בנזר שיר שפרה לי, וכשרוח הבריות נוחה הימנו ודאי רוח המקום נוחה הימנו, ודפח"ח.
ולי נראה לפרש על דרך שפרשתי הפטורה רני עקרה לא ילדה וכו' (ישעיה נד, א), יעו"ש. והיסוד הוא המוסר השייך למתפללין בימים נוראים, ששגור בפיהם לומר שגם הניגון הוא מסיני לכך אין לשנותו, ומסדר רק הניגונים קודם ימים נוראים. והאמת כך הוא, אך לא בענין זה, דביארתי משנה דסוטה (פ"ט מט"ו) מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא וכו' וחזנא כעמא דארעא וכו'.
ובזה יובן קולי קולות יחדלון, כי מה תצעק אלי (שמות יד, טו), ונתנו עלי בקולם על כן שנאתי' (עי' ירמיה יב, ח), רק דבר אלי, ומה שנהגו קדמונים לשורר, היינו במקומות המיוחדים שיש כוונ[ו]ת רבות, ואז בעת שירי יגדלון אז כטל יזלון, ר"ל בזמן שאינו יגדיל ניגון השיר אז כטל יזלון שהם הכוונ[ו]ת, שאז אני מכוין בעת השיר הייחודים המכונה לטל כנודע. מה שאין כן עתה שאין מכוין בשיר כי אם שלא ישיגו גבולי, ושימצא חן בעיני הנשים, ואנשים שדעתן קלות כנשים, אשר באורח שיר נפל חבלי, מי שיודע יותר אורח שיר בזה נפל חבלי וגורלי להתפלל בימים נוראים.
אבל האמת יורה דרכו, התקוששו, ר"ל שיקשט את עצמו, להתבודד קודם ימים נוראים לשוב על עונותיו, שיהי' כדאי להיות אמצעי בין ישראל ובין אביהם שבשמים, וז"ש התקוששו ואל תשמשו בנזר שיר, ר"ל שלא ישמש בנזר שיר שיהי' לו נזר ועטרה להתפאר על ידי נזר שיר שפרה למצוא חן בעיני', רק יעשה מן התפלה והכוונה עיקר, והשיר יהי' טפל כדי שיהי' אז פנאי לכוין וכנ"ל, ואז שפרה לי, וק"ל.
ובזה יובן רני עקרה, כשעושה מן רני עיקר, אז לא ילדה, רק בהיפך התפלה עיקר ורני טפל, וק"ל.
•
מצוה - ויתד תהי' לך על אזנך וגו', כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והי' מחניך קדוש, ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך (כג, יד-טו).
והספיקות רבו, א' תואר ב' שמות ה' אלהיך. ב' דברישא משמע כי מתהלך בקרב מחניך, ולבסוף אמר ושב מאחריך דמשמע שהולך מאחריך. ג' למה אלו ב' ענינים להצילך ולתת אויביך לפניך.
ונ"ל, כי בפסוק ישעי' סימן נ"ב (יב) כי לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, כי הולך לפניכם ה' ומאסיפכם אלהי ישראל. ופי' רש"י כי שם הוי"ה הולך לפניהם ואלהי ישראל מאחריהם, כמו דן מאסף לכל המחנות. והספיקות בזה יב[ו]ארו מאליהן.
ונראה, דאיתא בש"ס דברכות פרק ב' (יז.) רבי אלכסנדרי בתר צלותי' אמר הכי, רבון כל העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך, מי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכות עכו"ם, יהי רצון מלפניך ידו"ד אלדינו ואלדי אבותינו שתכניעם מלפנינו ומאחרינו ונשובה לעשות חוקי רצונך בלבב שלם. וכתב מוהרש"א וז"ל: הכוונה בזה כמ"ש הרמב"ם בח' פרקים (פ"ד) שיש לאדם לילך במידותיו ובמעשיו בדרך המיצוע, והנה היצה"ר מסית שילך האדם בקצה האחד במותרות לו, כגון להתגאות ולהתנהג במותר התאוה, וע"כ מדמה לו לשאור שבעיסה שמגביה את העיסה וכו'. וההיפך שיעבוד מלכות עכו"ם שמכריחים לקצה השני שאין מניחין ישראל להתגאות, אבל משפילין אותם בתכלית השפלות, וכן מחסרין מהם כל טוב אף דברים הצריכין להם לעבודת ה'. וז"ש שרצונינו לעשות רצונך לילך דרך המיצוע, אבל מי מעכב וכו', ששנים אלו מעכבין, שזה חפץ בקצה א' וזה חפץ בקצה ב'. יהי רצון שתכניעם מלפנינו ומאחרינו, דהיינו ב' קצוות, ונשוב וכו', לילך במיצוע, ע"כ.
והנה דברי הרמב"ם הוא בהלכות דעות פ"א ופ"ב, ומסיק דלפעמים צריך שיטה מדרך המיצוע, כגון שנטה אל קצה א' צריך לעקור אל קצה האחרון, עד שיחזור לדרך המצוע, יעו"ש שהאריך.
ומעתה תבין המשך המצות הנ"ל, ויד תהיה לך מחוץ למחנה וגו', והענין הוא, דהקשה בלחם משנה (הל' דעות פ"א ה"ד) על מה שכתב הרמב"ם שם וכשנוטה מעט לצד זה או לצד זה נק' חסיד וכו', וז"ל: נראה דקאמר לצד הגאוה או לצד הענוה, וזה לא יעלה על לב שיהי' נק' חסיד הנוטה לצד הגאוה. ותירץ יעו"ש.
ולדברינו אתי שפיר על פי ירושלמי תענית (פ"ב ה"ז), לבש שמואל הנביא חלוקן של ישראל וכו' יעו"ש. פירש הכותב שלבש בגדים צואים של ישראל וכו'. וביארנו במ"א על פי פסוק (תהלים יב, ב) כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם, שיש לפרש לכאן, על פי משל השר ששינה לבושו לאהבת בן מלך להשיבו אל אביו וכו'. ואם כן ה"נ, כשנוטה לצד הגאוה ולובש בגדים צואים כדי שיתחבר עמהם ולהשיבם לאביהם שבשמים, נקרא חסיד שמתחסד עם קונו (זח"ג רכב:) בכוונה זו.
ובזה יובן המשך הפסוקים כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור וגו'. והוא על דרך שביארנו משנה דמסכת ראש השנה (פ"ג מ"ח), כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן יעו"ש. וז"ש כי יהי' בך בעצמך קצת מזה המדה של האיש אשר לא יהי' טהור וגו', כדי שתוכל להתחבר עמו, ויצא אל מחוץ למחנה ר"ל שנוטה מדרך המיצוע אל קצה האחרון, שהיא מחוץ למחנה, כדי שיתחבר עמו ולהשיבו. לכך לא יבוא מיד לתוך המחנה, אלא והי' לפנות ערב ירחץ במים, ר"ל כשמפנה ומעביר ומבער ערב, שהיא חיצונית הקליפות מן האיש, וירחץ אותו במים, שהם מימי תורת החסד שעל לשונו בתורה ותוכחת מוסר. וכבוא השמש שהיא הזכות והבהירות כשמש, היפך החשך ובערב, יבוא לתוך המחנה.
ודברי הרמב"ם הנ"ל הוא ג"כ בהלכות דעות פ"א ופ"ב וכו', וז"ל: וכשנוטה מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד וכו'. והקשה בלחם משנה (פ"א ה"ד) וכי יעלה על לב שיהי' נקרא חסיד הנוטה לצד הגאוה, וכו' יעו"ש.
ולי נראה לתרץ זה בב' פנים, כי נודע סוד מאן דעייל ונפיק המובא בספר הזוהר לך לך דף פ"ב ע"א וע"ב, ויעל אברם ממצרים (בראשית יג, א) אמר רבי שמעון וכו', אי אברם לא יחות למצרים ולא יצטרף תמן בקדמיתא, לא יהא חולק עדבי' בקב"ה, וכן ישראל במצרים וכו', עד ע"ב וירד אברם מצרימה ואשתזיב מתמן ולא אתפתא גו אינון טהירין, ר"ל כוחות החיצונים, ותב לאתריה, וז"ש ויעל אברם ממצרים וכו', מכאן ולהלאה ידע אברהם חכמתא עלאה ואתדבק בהקדוש ברוך הוא ואתעביד ימינא דעלמא, ע"כ. ר"ל שזכה למדת החסד, כנודע למשכילים ענין עייל ונפק.
וכדי להלביש זה יבואר על פי ש"ס דראש השנה במתני' (פ"ג מ"ח) כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן. והוא על פי ירושלמי (תענית פ"ב ה"ז), לבש שמואל חלוקן של ישראל ואמר חטאנו, יעו"ש. והוא מבואר בפסוק אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם (ויקרא ד, ג), על פי הש"ס (סוטה מח:) ראוי הי' שמואל הקטן שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך. והקשו מה ענין דורו לשמואל. וביארנו כי אשמת הדור גורם קצת חטא שוגג לראש הדור וכו' יעו"ש. וכמו שהפגם של אנשי דורו מגיע קצת לראש הדור, כך בהרהור תשובה של ראש הדור, יבואו גם אנשי דורו לשוב במעשה, כי מאחר שהם אחדות אחד.
אך דכל זה בחטא שהוא שוגג שנזדמן לו, הוא כדי שיתן לב להעלות כל הבחי' של המוני עם ג"כ, ואפשר שזה מדה מן י"ג מדות דבר שהי' בכלל וכו'. מה שאין כן במזיד לא שייך זה. מה שאין כן בחינה הנ"ל דעייל ונפק, הוא בכוונה ע"ד הנ"ל.
ומעתה תבין צחות לשון הרמב"ם, כשנוטה מעט לצד זה או לצד זה מן דרך המיצוע נקרא חסיד. ור"ל לא מיבעיא בנוטה לצד ימין שנק' חסיד, אלא גם בנוטה לצד שמאל על כוונה הנ"ל שנאמר וירד אברם מצרימה, ואח"כ תב לאתרי' כמ"ש ויעל אברם ממצרים, אז הוא יותר מדריגה מן דרך המיצוע, ונקרא חסיד כמו אברהם אבינו. ואתי שפיר דברי הרמב"ם בב' פנים שזכרנו.
ובזה תבין כי ב' פנים אלו מרומז בפסוק כי יהי' בך איש וגו', והוא דיש נפקותא בין ב' פנים הנ"ל, ובזה תבין ויתד תהי' לך. והוא, שיש בחי' שוגג שנזדמן לראש הדור, אם כהן המשיח יחטא שהוא לאשמת העם, כדי לתקן אשמת העם שהוא מזיד בערך בחינה זו. כמו שכתבתי במקום אחר ויקצוף משה על פקודי החיל (במדבר לא, יד) שמא חזרתם לקלקולכם הראשון (שבת סד.), ופ[י]' חטא פעור, כי כעס הוא כאלו עובד ע"ז (שבת קה:), ותמה על שנזדמן לו חטא כעס, וסבר שהוא לאשמת העם שהוא חטא עבודה זרה, יעו"ש. ובחינה ב' שהיא עייל ונפק כמו באברהם, הוא בדעת מכוונת ואינו שוגג, וכמ"ש בזוהר אמרי לי אחותי את וגו' (בראשית יב, יג), שהוא על דרך (משלי ז, ד) אמור לחכמה אחותי את, שהי' צריך לעשות יתד תקוע לדבר, ולקשר את עצמו בחכמה עליונה קודם שירד למצרים אל כוחות החיצונים, כדי שיוכל לחזור ולעלות וכנ"ל. כי היורד לבור בלי סולם צריך לקשר את עצמו על ידי חבל הקשור ביתד תקוע על שפת הבור וכו'. ואפשר שזה רמז הפסוק (דברים לב, ט) יעקב חבל נחלתו, והבן.
ובזה יובן ביא[ו]ר מצוה הנ"ל, עם המשך הפסוקים כי יהי' בך איש אשר לא יהי' טהור מקרה לילה. והספיקות רבו, א', ל"ל בך. ב', אשר לא יהי' טהור, לשון עתיד, אין לו שחר. ג' דהוא כפל, ל"ל שוב מקרה לילה. ד' ויצא אל מחוץ למחנה לא יבוא וגו', הוא כפל. ועוד, ניקוד ויָצא בקמץ משמע לשון הווה, ויֵצא לשון ציו[ו]י הל"ל. ושאר הספיקות.
ולפי האמור אתי שפיר, דבא הפסוק לפרש ב' ענינים הנ"ל, והתחיל משוגג ואמר כי יהי' בך איש אשר לא יהי' טהור מקרה לילה, ור"ל שהוא נדרש מרישא לסיפא ומסיפא לרישא כמו שכתבנו במקום אחר פירוש הפסוק (תהלים יב, ב) הושיעה ה' כי גמר חסיד, והטעם כי פסו אמונים מבני אדם. או להיפך לפי שגמר חסיד לכך פסו אמונים מבני אדם יעו"ש. וה"נ כי יהי' בך איש אשר לא יהי' טהור, ר"ל כי בך הדבר תלוי מה שנמצא איש אשר לא יהי' טהור, שאינו יוכל לטהר עצמו במחשבה, כי יש בך מקרה לילה טומאה במעשה, וגורם לראש הדור שלא יהי' טהור במחשבה. או איפכא כי יהי' בך איש אשר לא יהי' טהור, מזה גרם להמוני עם מקרה לילה במעשה.
וז"ש ויצא אל מחוץ למחנה, שאם נזדמן לראש הדור שיצא מחוץ למחנה באיזה חטא שוגג, הוא מצד שיש אנשים אשר לא יבוא אל תוך המחנה, ר"ל שאינו רוצה לבוא כלל אל תוך המחנה, שהיא אשמת העם במזיד, לכך נזדמן לו שוגג זה כדי להתחבר עמהם ולהעלותן.
וז"ש והי' לפנות ערב ירחץ במים, ר"ל שבא לידו חטא שוגג הנקרא לפנות ערב, שאינו חשך ממש שהיא אשמת העם, רק לפנות ערב יכונה, שהיא סמוך לערב. ירחץ במים, כמ"ש חכמי המוסר בהכשר כלים, כלי שתשמישו בצונן הכשירו בצונן, שלא נתחמם היצה"ר רק בצונן המכונה שוגג, ירחץ במים ונטהר בצונן. וז"ש וכבא השמש שהיא טהרת ראש הדור, אז יבוא האיש ההוא אל תוך המחנה ג"כ.
וכל זה הוא בחינת שוגג, ונגד בחי' דעייל ונפק שהוא בדעת מכוונת וכנ"ל, אמר ויד תהי' לך מחוץ למחנה וגו'. ור"ל, דכתב הרמב"ם בספר מורה נבוכים ענין קטנה לית לה יד (כתובות ו:) דאינה כפשוטו, רק כח ורשות. וה"נ קאמר ויד תהי' לך מחוץ, שיש לו כח רשות לילך לפעמים מחוץ למחנה, שנאמר וירד אברהם מצרימה, גו אינון טהירין, שהם כוחות החיצונים, רק שצריך זריזות יתירה בזה שלא ישאר שם. עצה היעוצה ויתד תהי' לך על אזניך, נוסף על כלי זיין שלך, וכפירוש רש"י, שבתחבולות יעשה מלחמה, ועל כל פנים צריך לתקוע תחלה יתד במקום נאמן שיקשר את עצמו בו, כמ"ש באברהם קודם שירד למצרים אמרי אחותי, כמו אמרי לחכמה אחותי את, וכנ"ל.
וז"ש בשבתך חוץ וחפרת, ר"ל כמו (עי' דברים א, כב) ויחפרו הארץ, גם לשון וחפרה הלבנה (ישעיה כד, כג), שלא ידבק שם, רק ושבת וכסית את צאתך, דהיינו עייל ונפק, ובזה רמז הרמב"ם שנק' חסיד, וכנ"ל.
וסיים הפסוק כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך, כי רמ"ח איברים שבאדם נקרא מחנה כנזכר בזוהר (פ' נח עו.), ואדם שהולך בדרך המיצוע כמ"ש הרמב"ם הנ"ל, אז שורה ב' שמות הנז' בקרב מחניך. וביאר הכתוב הטעם שצריך ב' שמות הנ"ל, כדי להצילך ולתת אויביך לפניך, ר"ל שלא להטות באחד מב' קצוות לימין או לשמאל, רק שישאר בדרך המיצוע שהוא קיים לעד, מה שאין כן בנוטה באחד הקצוות. לכך היצה"ר שדומה לשאר רוצה להטותו לשמאל בדרך הגאוה ושאר מדות רעות, וצריך שם הרחמים להצילו משמאל ולהטותו לצד ימין שהוא רחמים. ונגד שיעבוד עכו"ם הנוטים אתכם לקצה הראשון הנק' לפנים שהוא ימין, צריך שם הנק' אלהיך שהוא דין, להטות אתכם מצד ימין לצד שמאל, עד שיבוא לדרך המיצוע כמ"ש הרמב"ם בזה. וז"ש ולתת אויב"יך לפני"ך, שהם אויבי עכו"ם הנוטים אותך לפנים וכנ"ל.
והיה מחניך קדוש, ור"ל לפעמים צריך שיצא מגדר המיצוע עד שיהי' חסיד שנקרא קדוש, דהיינו מאן דעייל ונפק. רק בזה צריך זריזות יתירה שיהי' נזהר גם מגדר דיבור, וז"ש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, שהוא נגד שאר שבעיסה היצה"ר שהוא מאחריך להטותך לשמאל שהוא נקרא אחריך, היפך צד ימין הנקרא לפניך כנ"ל. ואם נזהר מערות דבר, אז שם קדוש הנ"ל מצילו מאחריך.
וז"ש כי הולך לפניכם ה' שהוא שם הרחמים שלא יטה לשמאל, ומאספכם כמו דן מאסף לכל המחנות שהוא מאחריך, הוא תואר שם הנקרא אלה"י ישראל כי שם אלהי' שהוא דין, הוא מאחריך שלא להטות לימין וכנ"ל, כדי שילך בקו האמצע שהוא בהדרגה ובמתון, היפך החיפזון והמנוסה שהוא נטיות ב' קצוות ימין או שמאל, שהוא אינו תמידי רק לצורך שעה, שצריך לפעמים לילך בחיפזון כמו ממצרים, שהי' הנהגתן למעלה מהטבע, הנקרא חיפזון, כמו שביארתי מזה במ"א יעו"ש, וזה הי' לצד קצה הימין לגמרי, שמסרו כולם את עצמן לקדושת השם, שלקחו שה עבודה זרה של מצרים ושחטו אותו וכו', יעו"ש. ובמנוסה לא תלכון, שהוא למאן דעייל ונפק שהוא צריך במנוסה שלא ישאר ח"ו שם. אבל דרך המיצוע הוא תמידי שיוכל להתקיים, וק"ל.
•
ונבאר מצוה מן תרי"ג מצות - זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך וגו', ואתה עיף ויגע ולא ירא אלדים והי' בהניח ה' אלדיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה' אלדיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח (כה, יז-יט). והספיקות רבו.
ולפי הנ"ל אתי שפיר, דהקשו הקדמונים בפסוק (שמות יז, טז) מלחמה לה' בעמלק מדור דור, והא היכולת בידו ית' לעקרו מן העולם מיד. וביאר האלשיך כי עמלק זה היצה"ר, וצריך לעולם עד לעתיד וכו', יעו"ש.
ובזה אתי שפיר מצוה זו זכור את אשר עשה לך עמלק, זהו היצה"ר שנמשל לזונה הנ"ל, שעשתה לתאוות הזנות והרהרה תחלה, וגרם לך הרהור, וזהו אשר קרך בדרך, שגרם לך על ידי הרהור טומאת קרי. ואין זה מצדך, כי אתה עיף ויגע, רק עמלק לא ירא אלדים שיעשה שליחתו ית', כמו משל הזונה שנז' בזוהר (ח"ב קסג.) לקיים ציו[ו]י הש"י, אלא עשתה לתאוות זנותה. לכך והי' בהניח ה' אלדיך מ"כל אויביך מסביב, מאויב פנימי וחיצון שסביב רשעים יתהלכון (תהלים יב, ט), שהוא לעתיד שיתבטל היצה"ר מהעולם, בזמן שתהי' בארץ אשר ה' אלדיך נתן לך נחלה לרשתה, כמו ירושה שאין לה הפסק עולמית, כך לעתיד, מה שאין כן בבנין בית ראשון ושני שיש הפסק, לכך לעתיד שאין הפסק, אז תמחה את זכר עמלק, ר"ל כדרשת יואב (ב"ב כא:) ג"כ איש דכר ולא נוקבא, כי גם לעתיד צריך היצר הרע לשם שמים כמבואר בזוהר (ח"א קכח:).
וזהו ג"כ ענין סירס את הזכר והרג הנקבה בעולם הזה (ב"ב עד:), כמ"ש בעקידה פ' שמיני יעו"ש, עיין דף ע"ה בעקידה מזה (שער ס). ולעתיד יתבטל היצה"ר יותר, להרוג הזכר ולסרס הנקבה, שישתמש בה רק לשם שמים לשמעתא וכיוצא. וזה ענין שתי בנות לוט שכ' במדרש הנעלם (ח"א קי:). ומי שנקרא נבל יהי' לבן וכו', יעו"ש והבן.
ועל פי זה נבאר ש"ס פ"ק דבכורות (דף ה:) ועוד שאלתיו מאי שטים וכו', כתנאי רבי אליעזר [אומר] כך שמה, ורבי יהושע אומר שנתעסקו בשטות וכו'. והספיקות כתבתי במקום אחר.
ונראה, דקשה בפסוק (במדבר כה, א) וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב. דקשה מה טעם שהזכיר שם מקום. ועוד, מאי ויחל העם. ונ"ל דקושיא חדא יבואר באידך, דכתבתי כי על ידי הרהור האשה בא הרהור לאיש, מה שאין כן כאן וי"חל העם לזנות, שהי' התחלה מן העם ולא מן האשה, וקשה איך אפשר, שלעולם צריך התעורר[ו]ת האשה תחלה. לכך ביאר הכתוב עצמו זה כי המקום גורם, דלכך נק' שטים כמ"ש בזוהר (ח"ג קסה:), ולפי שיש בו בשט"ים הגורם לעסוק בשטות הזנות, לכך וי"חל העם לזנות.
וזה ששאל מאי שטים, דמשמע דמקום גורם. והשיבו כך שמה. ומפרש רבי יהושע יותר, ששמה כך שגורם לעסוק בשטות וכו' וק"ל.
ובזה יובן מדרש (ילקוט רמז תשפה) נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים (במדבר לא, ב), שהוא היצה"ר, שעל ידו נתעורר דיני דינים על ישראל. וסבר משה רבינו ע"ה שהוא מיד, לכך שאל אתמול אמרת (דברים ב, ט) אל תצ(ו)ר את מואב, שהוא היצה"ר ועמלק, שאמרת (שמות יז, טז) מלחמה לה' בעמלק מדור של משה לדורו של משיח, מה שאין כן עתה הוא צורך לעולם כמו משל הזונה, ואיך עכשיו אמרת נקם וגו'.
והשיבו הש"י כשנק' מואב לעשות שליחות האב. מה שאין כן עתה שעשתה לתאות זנות וגרם הרהור וחטא לישראל, ונק' מדנים שעורר דיני דינים, לכך נשתנו דינו ג"כ להענש. ומכל מקום אין זה מיד, רק אחר שתאסף ותכנוס ותקבץ אל עמך ישראל בקיבוץ גליות במהרה בימינו אנס"ו, וק"ל.
ובזה יובן דאיתא במדרש (תו"כ) זה הדבר אשר צוה ה' תעשו (ויקרא ט, ו), אותו יצה"ר תעבירו מלבבכם וכו', יעו"ש. א"כ הכי נמי אח"ז מ"ש משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך (שם ט, ז), והוא שחיטה ליצה"ר שהוא לפתח חטאת רבץ (בראשית ד, ז). ואהרן שהוא כה"ג למטה, גורם שיעורר כהן שלמעלה שהוא הקדוש ברוך הוא שהוא כהן, שישחוט את היצר הרע למעלה, שישאר מלאך קדוש כנודע מן נב"ל לב"ן. וזהו ועשה את חטאתך לשון תיקון, והוא עונש ליצה"ר ככל תיקוני האדם בגיהנם. ושמא תאמר למה יענש הא הזונה עושה רצונו ית', ומשני מפני שעשתה לתאוות זנותה וגרם הרהור לאיש, שצריך עולה לכפר על הרהור הלב (ויק"ר ז, ג), וז"ש ואת עולת"ך, והבן.
וזש"ה (שמות טו, ט) אמר אויב ארדוף וגו'. דשמעתי ממורי שיש בראשי תיבות ה' אלפין וכו', ודברי פי חכם חן. והיינו שהאויב יודע שעושה רצון אלופו של עולם, מה שאין כן אם מכוין להנאת עצמו, תמלאמו נפשי, תרג' אונקלוס תשבע מנהון נפשי, לכך נענש נשפת ברוחך וגו', והבן.