וידבר ה' אל משה [לאמר] נשא את ראש בני גרשון גם הם למשפחותם וגו' (ד, כא-כב). וי"ל, הא סדר תולדותן, ובני לוי גרשון קהת ומררי (בראשית מו, יא). ולמה נמנו כאן בני קהת תחלה ואחר כך בני גרשון. ועוד, גם הם אין לו שחר. ועוד, הא התורה נצחי, ואיך שייך פרשה זו עתה. וגם האדם שנקרא עולם קטן איך יש בו פרשה זו.
וכדי לבאר זה נבאר ענין ד' דגלים איך הוא בכל האדם ובכל זמן, דגל מחנה יהודא קדמה מזרחה (במדבר ב, ג), דגל מחנה ראובן תימנה (שם ב, י), דגל מחנה אפרים ימה (שם ב, יח), דגל מחנה דן צפונה (שם ב, כה). ואגב יבואר איך בסוגי ישראל הם ד', וסוגי בני לוי הם ג'.
כדי לבאר זה נבאר משנה דאבות (פ"ה מ"כ), יהודא בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. דכתב בספר עללות אפרים מאמר רל"ו דף נ"ט וז"ל: הסיבות המביאות את האדם אל התשובה הם ד', והם חלוקים במדריגתן. מדריגה ראשונה, הוא השב אל ה' מעצמו מטוב מזגו ובחירתו, והיא התשובה המובחרת מכולם. ב', השב אל ה' מאימת מוכיחים, כאנשי ננוה שלא שבו אל ה' עד אשר הוכיחם הנביא. ג', שאזנו אטומה משמוע בקול מלחשים עד אשר יראה יסורין באים על אחרים, אז יקח מוסר פן ישוה לו גם הוא. ד', מי שבכל אלה לא יוסר עד שבאין יסורין עליו ממש, כמ"ש במנשה (דה"ב לג, יב) וכהצר לו חלה פני ה' אלהיו וגו'.
וכבר משלו חז"ל (חוה"ל ש' התשובה פ"ו) ד' מדריגות אלו לעבד שברח מרבו, ויש אחד שחזר מעצמו ונתחרט וכו'. וכל ד' מדריגות רמוזין בפ' תשובה בפרשה נצבים, א', לשמור חוקותיו הכתובים בספר התורה הזה כי תשוב אל ה' וגו' (דברים ל, י), ר"ל מחמת עיון התורה שב מעצמו. ב', השב מקול מוכיחים ושבת עד ה' ושמעת בקולו (שם, ב), ר"ל מכח ששמע בקול מוכיחים כמוני. ג', ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך, ומכח זה ואתה תשוב ושמעת וגו' (שם, ז-ח). ד', והיה כי יבואו עליך וגו', והשבות אל לבבך וגו' (שם, א).
אך נגד זה יש ד' דברים המונעין את האדם מדרכי התשובה, ורמוזים גם כן בפרשה זו. א', מי שעונותיו נפלאים ומכוסים ממנו ואינו יודע במה חטא, ודאי זה לא יבקש שום רפואה למכתו, היפך דוד המלך ע"ה שאמר (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד וגו' פשעי אני אדע. סיבה ב', היפך זה, שמקצתם מתיאשים מן התשובה בחשבם כי בכל יום מוסף והולך, וגדלו עד לשמים, וגם דרך זה לא יתכן. סיבה ג', המצויים באלו השטופים בחמדת עולם הזה, ומרחיקין זמן התשובה מיום ליום עד שימצא עת פנוי, ולעולם לא יהי' פנוי, ונמצא כל ימיו בעבירה. סיבה ד', בסוחרים ותגרים הדוחין עד שימכרו הסחורה כפי חפצן, ועסק אחד גורר חבירו עד שימות בחטאו.
וז"ש הכתוב (דברים ל, יא) לא נפלאת היא, ר"ל שלא תמצא התשובה במי שמעשיו נפלאים ממנו, והוא סיבה א'. נגד סיבה ב' אמר (שם) ולא רחוקה היא, המרחיקין זמן התשובה, וז"ש הכתוב (משלי כז, א) אל תתהלל ביום מחר וגו'. נגד סיבה ג' אמר (שם, יב) לא בשמים היא, שסובר שגדלו עונותיו עד לשמים. נגד סיבה ד' אמר (שם, יג) לא מעבר לים, הם הסוחרים וכו' (עירובין נה.), ודפח"ח. ובזה תבין משנה זו הוי עז כנמר, נגד ד' סוגים הנ"ל.
ובזה יובן ענין ד' דגלים, וענין ד' מיני זיווגים הנזכר בעץ חיים, א' זווג אחור באחור, ב' פנים באחור, ג' אחור בפנים, ד' פנים בפנים. כי סוג א' החוזר בתשובה מעצמו אל ה', תשוב ה' כנודע, זו היא זיווג פנים בפנים, והוא דגל מחנה יהודא החונים קדמה מזרחה שנקרא פנים, היפך מערב הנקרא אחור, בסוד אחור וקדם צרתני (תהלים קלט, ה).
וסוג ב' השב מחמת קול מוכיחים, הוא זווג אחור בפנים, כי נתאחר, ודומה דודי לצבי החוזר לפניו אל עמו ישראל אולי ישובו, שבכל יום בת קול מכריז שובו בנים שובבים, ואז היה עדיין זה פנה עורף ולא פנים. והוא מחנה ראובן, שהוא על דרך שמעי ב"ת ורא"י והטי אזנך (תהלים מה, יא), ר"ל לשמוע לקול מוכיח, שישמעו בת קול המראה חיבת ה' אל ישראל, שבכל יום יוצא הכרוז הנ"ל, וז"ש שמעי בת קול המכריז שובו בנים שובבים, דמכל מקום נקראו ב"ן, וז"ש רא"ו ב"ן, תימנה יחנו - כי ימין פשוטה לקבל שבים.
וסוג ג' שאינו שומע בקול מוכיח עד יראה יסורין באים על אחרים, הוא זיווג פנים באחור. כי מצד שהשם יתברך מחזיר אחוריו מהם בא היסורין, ואז מי ששב אז וחוזר בתשובה נקרא פנים באחור. והוא מחנה אפרים ימה, למערב הנקרא אחור ולא קדם, וזה שנקרא אפרים כי הפרני בארץ עניי (בראשית מא, נב), מצד שהי' יסורין ועוני בארץ ההוא, נתתי לבי לחזור בתשובה, והפרני בארץ עניי.
סוג ד', שלא שב עד שבאו עליו יסורין, והוא זווג על כל פנים אחור באחור, והוא דגל מחנה דן צפונה, כמ"ש (בראשית טו, יד) ואת הגוי אשר יעבודו דן אנכי, שכבר שפטו ודנו במה ששעבדו בישראל כמו ששמעתי ממורי, והוא מצפון תפתח הרעה (ירמיה א, יד).
אך בכל זה שיש ד' סוגים, היינו בשאינו מצער בצרות חבירו, אבל כשיש שהוא מצטער בצער חבירו כאלו בא עליו, אין צריך לסוג רביעי הנ"ל, וסגי בב' סוגים הנ"ל.
ובזה יובן, כי בבני לו"י שהוא לשון חיבור, אינו רק ג' סוגים, כי קהת הוא לשון ולו יקהת עמים (בראשית מט, י), שפירש רש"י לשון אסיפה, כי תחלת הכל מצינו (אסתר ד, טז) שצוותה אסתר לך כנוס את כל היהודים, שיהי' חיבור ביניהם, היפך עצת המן שאמר ישנו עם אחד מפוזר ומפורד (אסתר ג, ח), ר"ל שיש פירוד ביניהם, וזה חס ושלום גורם חלק לבם עתה יאשמו (הושע י, ב), וכמו ששמעתי פירוש הש"ס (שבת קלח:, עי' רש"י) הפלא ופ"לא (ישעיה כט, יד), ר"ת פירוד לבבות אנשים, שזה גורם ח"ו ואבדה חכמת חכמיו וכו'.
ועל פי זה פירש בספר עוללות אפרים דף נ"ד (מאמר ריב) ואם באחת יתקעו ונועדו אליך הנשיאים וכו' (במדבר י, ד). כי תקיעה פשוטה מורה על אחדות, כמו שאמר הפייט (חזרת הש"ץ מוסף דר"ה) פשוט לב אחד. ואחדות ראשון מורה על אחדות נשיאי העדה, וז"ש ואם באחת יתקעו ונועדו אליך הנשיאים, שיהיו באגודה אחת, שזהו ראש לכל התיקונים, כי בזמן שהם באגודה אחת, אז יסכימו כולם כאחד להשיב רבים מעון, ולהדריכם בדרך תשובה. ובהיפך זה הישר בעיניו יעשה, זה אוסר וזה מתיר. וז"ש הכתוב (דברים לג, ה) בהתאסף ראשי עם, זה גורם שיהיו יחד שבטי ישראל בתשובה, ודפח"ח.
וז"ש תחלה קהת, שיאספו יחד ראשי העם ויחזרו בתשובה, סוג א'. ואז נשא את ראש בני גרשון גם הם, שהם יתר העם הנחשב כגרים נגד ראשי העם, שישמעו לקולם, שהוא סוג ב'. ואחר כך כשאינו שומע לקולם, ע"כ ישמעו בסוג ג' הנקרא מררי, שימררו חייהם של שכניהם, סוג ג' הנ"ל. ואז ודאי יצטער בצרתו כאילו בא עליו, כי הוא מסוג לוי וחיבור, וישוב בתשובה, ושוב אין צריך לסוג ד', וק"ל.
ועל פי זה יובן גם כן פירוש הפסוק (ויקרא י, ו) ועל כל העדה יקצוף, ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'. ר"ל, למה לכם להמתין עד בחינה ד' שעל כל העדה יקצוף, לשון עתיד, הלא יותר טוב שתהיו בסוג לוי, ר"ל כשיהיו בגדר בני לוי שיהא חיבור ואחדות ביניכם שיצטערו בצרתן, ועל ידי זה ישובו בתשובה שהוא סוג ג', שוב אין צריך לסוג ד' הנ"ל, וק"ל.
עוד י"ל, דכתב הרמב"ם בהלכות תענית (פ"א ה"א) מצות עשה לזעוק ולהריע על כל צרה, שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם וכו', ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבא צרה ויזעקו עלי' ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ותאמרו מקרה הוא והלכתם עמי קרי אף אני וגו', יעו"ש. והוא מפני הרעה נאסף הצדיק (ישעיה נז, א), ויש בו ב' פירושים, או להגן, או ח"ו שלא יראה הרעה. והנה השומע יאמר מאחר ששלום יהי' לו והתברך בלבבו, לכך אמר ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה, ובזה ידעו הכל שבגלל רעתם נאספו אנשי חסד אלו, ויוסר הצרה שלא תבא כלל. מה שאין כן כשיאמרו שהוא להגן, ויתברך בלבבו וכו', לכך עצה היעוצה כנ"ל, וק"ל.
עוד י"ל תועלת הבכי' לכל בית ישראל*בפ"א דר"ה (יח:) צום השביעי שבו נהרג גדלי' וכו', וללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו. וי"ל אם כן כמה צדיקים וכו' והנה קשה סילוקן של צדיקים יותר וכו', והקושיא מפורסמת אם כן גם בשאר צדיקים שמתו יקבעו צום. ומהרש"א פירש שעל ידי זה הי' צרה לכל ישראל, ובזה פירש יחיינו מיומים (הושע ו, ב) יעו"ש., ונבאר ש"ס פרק י"ג דשבת (קה:), אמר רבי יהושע בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא כל המוריד דמעות על אדם כשר הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו, שנאמר (תהלים נו, ט) שימה דמעתי וגו'. וי"ל חדא איך מוכח דקאי על מת. ומוהרש"א פירש דאם לא כן אסור לאדם להצטער ולבכות וכו'. וי"ל הא על עונותיו מותר להצטער ולבכות ומנ"ל דקאי על מת. ועוד, למה לי סופרן.
כדי לבאר זה, נבאר ש"ס שאח"ז, תניא מפני מה בניו קטנים מתים כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר, ופריך ערבונא שקלי מיניה, אלא מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר, שכל הבוכה וכו', מוחלין לו על כל עונותיו, ע"כ. והספיקות רבו, כמ"ש הרי"ף יעו"ש.
ונ"ל דאיתא בפ"ב דנדה (דף יג.) המוציא שכבת זרע לבטלה כאלו שוחטי ילדים שנאמר וכו'. והוא מחמת שתי נשים זונות מחלת ולילית המחטיאין לאדם בשכבת זרע לבטלה, והתקנה לזה, להכניע כח לילית על ידי דמעות שאדם מיליל על אדם כשר, או בתפלה. וכח מחלת, על ידי שמחה של מצוה נכנעו.
ועל פי זה מבואר בשם מו' יהושיע העשיל מקראקא פסוק (שמות כב, כח) מלאתך ודמעך לא תאחר, ואז בכור בניך תתן לי, כמ"ש בס"ד פ' ס"ח. כי מלאתך אלו בכורים שהיו מביאין בשמחה, להכניע מחלת. ודמעך שהם להכניע לילית, שלא יחטאו בשכבת זרע, ואז בכור בניך - טפה ראשונה, יהי' לי יעו"ש, ודפח"ח.
ובזה יובן, כל המוריד דמעות על אדם כשר הקדוש ברוך הוא סופרן, והי' קשה מנא לן דקאי על אדם כשר, דלמא על עונותיו, ועוד למה לי סופרן. וכדי לתרץ קושיא חדא באידך, מביא ש"ס שאח"ז תניא מפני מה בניו קטנים מתים, שהוא עבור חטא שכבת זרע, שנקרא שוחטי ילדים, שלא עשה תקנה, והוא לבכות על אדם כשר, שידע שהוא נעדר בעונו, ואז הדמעות הוא תיקון חטא הנ"ל, ואז מוחלין כל עונותיו. ולכך הקדוש ברוך הוא סופרן, כי כל טפה של שכבת זרע שגורם מיתת בנים, נגד זה כל טפה מן הדמעות נקרא תיקון על כל טפה הנ"ל. ולכך סופרן ומניחן בבית גנזיו, באוצר שנקרא גוף וכו', והבן כי קצרתי.
וכדי לבאר יותר, נדקדק הספיקות בפסוק ועל כל העדה יקצוף ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'. וי"ל א', הא מתו לחינוך כמ"ש (ויקרא י, ג) הוא אשר דבר ה' וכו', הגם דקושיא זו יש לתרץ וכו'. ב' קשה, מה הוקצף על כל העדה, בין לש"ס דזבחים (קטו:) שמתו לחינוך הבית, בין למאן דאמר בערובין (סג.) בחטאם מתו, מה ענין זה לעדה. ג' דהל"ל יבכו השריפה, מאי את. ד' אשר שרף ה', שהוא רחמים, ועונש הוא מצד הדין.
כדי לתרץ זה, נבאר ש"ס פרק ג' דמועד קטן (כח.), אמר רבי אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת. וכתבו התוספות (ד"ה מה פרה) מכפרת על מעשה עגל, כדאיתא במ"ר (יט, ח) משל לבן השפחה, תבא אמו וכו'. וכתב מוהרש"א והוא דחוק, ופירש מדקרי' רחמנא חטאת וכו'. וי"ל דהל"ל כשם וכו', ולשון מה צריך הבנה.
וכדי לתרץ זה, נבאר ש"ס דפרק ג' דמועד קטן (כח:), תניא היה רבי מאיר אומר טוב ללכת וגו' עד והחי יתן אל לבו (קהלת ז, ב) - דברים של מיתה, דיספד יספדוני' דידל ידלוניה. ופירש רש"י המרים קול בהספד. איכא דאמרי די לא ידל ידלוניה, דכתיב (משלי כה, ז) כי טוב אומר לך (עתה) [עלה] הנה מהשפילך וגו'. ויש לתמוה מה ענין זה להספד, הגם שהוצרך רש"י לדחוק וכו', ומוהרש"א פירש דלהאי לישנא לא קאי זה לענין הספד וכו'. אם כן מה ענינו לכאן. ועוד, מאי דברים של מיתה דקאמר.
ונראה, דשם דרש בש"ס (כז:) אל תבכו למת ואל תנודו לו, בכו בכה להולך כי לא ישוב עוד וגו', ירמי' סימן ך"ב (י). ודרשו להולך בלא בנים, רב הונא אמר זה שעבר עבירה ושנה בה. ופירש רש"י, כלומר בכו גם לרשע חי, שלא ישוב עוד ונטרד מהעולם. ויש להבין מה פליגי תנא קמא ורב הונא.
ונ"ל דכתב הרי"ף (שם כז: ד"ה להולך) דאמר הספדן (שם כה:) בכו לאובדים ולא לאבדה, שהוא למנוחה ואנו וכו', ומה יתאונן אדם חי על פטירת הצדיק, כי אם גבר על חטאיו, שישוב כל אחד מחטאיו, ויאמר אם בארזים נפלה וכו', יעו"ש. וז"ש אל תבכו למת ואל תנודו לו וכו'.
ולי נראה לפרש, אחר שיש להקשות אהא דאמרינן בפ"ק דראש השנה (יח:), תניא אמר רשב"י ד' דברים היה דורש רבי עקיבא ואין אני דורש כמותו, את צום החמישי (זכריה ח, יט), זו ט' באב שבו נשרף בית אלהינו, צום השביעי (שם) זו צום גדלי' ג' בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם, ומי הרגו ישמעאל בן נתני' הרגו, ללמדך ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלהינו. וי"ל מנלן דשקולה, דהא על כרחך הוצרך לחשוב הצומות לפי סדר החדשים זה אחר זה, גם שאחד חמור מחבירו. ועוד קשה קושיית מוהרש"א אם כן בשאר צדיקים יקבעו גם כן צום וכו', ותירץ שעל ידי הריגת גדלי' גרם צרה לכלל ישראל וכו', יעו"ש. ועוד קשה, דפריך בש"ס ומי הרגו ישמעאל בן נתני', דלמאי ענין שאל מי הרגו, יהיה מי שיהיה.
ונראה דקושיא א' יבואר בקושיא ב', עו' קושיא ג'. כשתדע מי הרגו שהוא ישמעאל בן נתני' מזרע המלוכה, כפירוש רש"י שם בירמי' סי' מ"א (א) שנתקנאו בו שנטל גדולה, בזה תבין ששקולה סיבת מיתתו לסיבת שריפת בית אלהינו, שסיבה אחת גרם לשניהם - לזה שנשרף בית ה', וזה שנהרג.
והנה כשנחקר סיבת גרם חורבן בית המקדש וגלות ישראל, נדע מהא דאיתא בסנהדרין (צח.) אמר זעירי אמר רבי חנינא אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל, שנאמר צפניה ג' (יא) כי אז אסיר מקרבך עליזי גאותך ולא תוסיפו לגבהה עוד בהר קדשי, וכתיב (שם, יב) והשארתי בישראל עם עני ודל וחסו בשם ה' וכו'. ואם כן על כרחך מוכח דמשום זה נשרפה בית אלהינו, דאיתא במדרש פרשת צו (ויק"ר ז, ו) נימוס קלוסין כל המתגאה נידון באש, והגלה יהודא מעוני כמו שנאמר גלתה יהודא מעוני (איכה א, ז), ר"ל מחמת עוני, כי סימן לגסות הרוח עניות (קדושין מט:). ולכך בתיקון הקלקול שיכלו גסי הרוח, יבא בן דוד. וכמו שכתב האלשי"ך סוף מלאכי (מלאכי ג, כג) הנני שולח לכם אליהו הנביא וכו', שהוא תיקון שנאת חנם, יעו"ש.
ובזה יבואר כוונת הש"ס, והחי יתן אל לבו, דברים של מיתה. דאיתא בפרק ט' דנדרים (סד:) תניא ד' דברים שחשובין כמתים, עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים. עני שנאמר (שמות ד, יט) כי מתו כל האנשים, והלא היו במחלוקותו של קרח, אלא וכו'. והקשה רש"י שמא אחד מאינך ד' דברים שחשובין כמת, ותירץ, יעו"ש.
ולי נראה דכולהו ד' ישנו בכלל עני, כי סימן לגסות הרוח עניות, ומעתה נכללו בו ארבעתן בגסות הרוח, עני כאמור וכאשר ביארתי, וגם דמסיק עניות דתורה (קדושין שם), מכל מקום בי מלכים ימלוכו (משלי ח, טו), ולפני מלכים יתיצב וגו' (משלי כב, כט), וכאשר ביארתי אחות לנו קטנה (שה"ש ח, ח) זו עילם (קדושין שם) וכו', ויש להבין מה ראה רבי יוחנן לדרוש זה בעילם דווקא, ונ"ל דאיתא (בפ"ק) [בפ"ב] דקידושין (מט:) עשרה קבין גסות הרוח ירדה וכו', עיין ביאורי זה לעיל בדף הקודם.
ומצורע נכלל גם כן בו, כי הוא מז' דברים אשר נגעים באין עליהם, גסות הרוח, כדאיתא בעירוכין (טז.) וכו'.
וסומא באחת מעיניו פטור מהראי' (חגיגה ב.), פירש בעוללות אפרים (מאמר לט) כי יש ב' בחינות בעסק התורה, א' הנגלה וא' הנסתר. והנה בנגלה יוכל להתפאר ולהתגאות, מה שאין כן בנסתר כבושים ללבושך (חגיגה יג.). ולכך הסומא באחת מעיניו פטור מראיות השכינה, שאינו זוכה לראותה, ודפח"ח. הרי סומא הוא מחמת גסות הרוח, וכאשר ביארתי ועיני ישראל כבדו מזקן וגו' (בראשית מח, י).
ומי שאין לו בנים, כי עיקר תולדות הצדיקים הוא מעשים טובים (בר"ר ל, ו). וגסות הרוח שהוא שורש לכל העבירות, כמ"ש בספר עוללות אפרים. אם כן אין לו בנים ונקרא מת בחייו.
וכן שמעתי משל כמדומה שהוא בספר כפתור ופרח, למלך אחד שביקש רפואה שלא ימות, ונמצא רופא אחד שהבינו כי בהתרחקו מן הגאוה שהוא סיבת המיתה, יוכל לחיות ולא ימות. וכן עשה המלך שסילק את עצמו מכל מיני גאוה, ונכנס לגדר השפלות, ובכל מה שנכנס לגדר הענוה, הבין שהיא תכלית הגאוה. וכתב להחכם זה, עד שבא והראה לו בית הכסא, לפי שכל מיני תענוגים כשעוברין בתוך האדם נעשה צואה סורחת, ואיך יתגאה וכו', יעו"ש.
ובזה יובן והחי יתן אל לבו דברים של מיתה, ר"ל מי שרוצה שיהי' בגדר חי, יתן אל לבו דברים של מיתה, ומהו עניני מיתה, ומפרש דידל ידלוניה שהוא גסות הרוח, אלו ד' דברים שנק' מיתה בעודו בחיים, שסיבה הגורם לכל אלו הוא גסות הרוח, דידל ידלוניה, ר"ל שמור לי ואשמור לך (ב"מ פ"ו מ"ו), שהוא מרים לחבירו בכבוד ושררה, כדי שחבירו ירים אותו למנות אותו ראש גם כן כשיבא לידו, שהגסות מביא לאלו הנק' מיתה. ובאמת זהו שטות, רק כמו איכא דאמרי (שם מו"ק כח:), שהם כת הצנועים הבורחים מכבוד ושררה, וכדי שלא תפרש כפשוטי', בא איכא דאמרי לפרש, די לא ידל, שלא יהדר לרדוף אחר הכבוד וגסות הרוח, אז ידלוניה, מן השמים מרימין לו, כדכתיב כי טוב אומר לך עלה מהשפילך, וכמאמר הזוהר חיי שרה (קכב:) מאן דזעיר איהו רב, יעו"ש. ואחר שהסיר דברים של מיתה יתן אל לבו שיהי' בגדר חי, ויבואר על פי משנה דעדיות בדף שאח"ז.
ובזה יובן אל תבכו למת, ר"ל שמת באמת, כי אם בכו להולך למיתה, שהם רשעים בחייהם קרויין מתים, שהולך בלא בנים, בלא מעשים טובים. ובא רב הונא לפרש שעבר ושנה, שהם ד' דברים שנק' מת שנמשך מגסות, שלא ישוב בתשובה, כי גסות מביא לחטא לשון הרע שנקרא מת שנעשה מצורע גם כן, ואינך גם כן, וקשה לשוב וכו', וק"ל.
העולה מזה, לרב הונא על ידי חטא גסות בא לידי לשון הרע גם כן, ועבר ושנה נעשה לו כהיתר, ולא ישוב בתשובה מאחר שלדעתו לא חטא כלל.
ובזה יובן כוונת הש"ס דמועד קטן אמר רבי אמי למה נסמכה פרה למיתת מרים לומר לך מה פרה מכפרת וכו'. ר"ל באותו אופן שמכפרת פרה, כך מיתת צדיקים. ור"ל דאפר פרה הנקרא מי חטאת, שכולל ב' פירושים, א' לשון חטא, וב' לשון חיטוי וטהרה, וב' פירושים אמת זה נמשך מזה, וזה כוונת מוהרש"א, וק"ל מטהר טמאים ומטמא טהורים, כי מי שיודע שהוא טמא אז אפר פרה מטהרת אותו, אחר שחטאתו נגדו תמיד, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, ה) פשעי אני אדע. מה שאין כן מי שמחזיק עצמו לטהור, אדרבא מטמא אותו. כמו השקיות מי סוטה, שזכרנו משרבו המנאפים בטלו מים המרים (סוטה פ"ט מ"ט), כך אפר פרה הוא מי חטאת, לפי דרש שמביא רש"י בפ' חוקת בשם רבי משה דרשן יעו"ש, כי אל תוכח לץ פן ישנאך (משלי ט, ח). כך מיתת צדיקים, החי יתן אל לבו דברים של מיתת הצדיקים הי' עבור חטא הרבים, וחוזר בתשובה, אז מכפרת מיתתן של צדיקים. מה שאין כן מי שסובר מאחר שמיתת הצדיק מכפר, אם כן התברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי ובשרירות לבי אלך, לא יאבה ה' סלוח לו (דברים כט, יח-יט), וכפירוש אור ישראל בדף ד', יעו"ש, וק"ל.
ובזה יבואר פירוש הפסוק ישעי' סי' נ"ז (א) הצדיק אבד ואין איש שם על לב, ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני רעה נאסף הצדיק, והאלשיך פירש, יעו"ש.
ולדברינו הוא, לפי שהצדיק אבד, מזה נמשך ואין איש שם על לב לשוב, כי סובר שמיתת הצדיק מכפר, ומעתה בשרירות לבו ילך. ואלו הי' כך באמת שהי' מכפר בלא תשובה, הי' תועלת גדול, ולא הי' נקרא מיתתו אבידה. מה שאין כן עכשיו הצדיק אבד בחנם ללא יועיל, מאחר שאדרבה אין איש שם על לב.
ואנשי חסד נאספים וגו', דזכרנו לעיל ביא[ו]ר בהעלותך את הנרות וגו' ויעש כן אהרן וגו' (במדבר ח, ב-ג), שהי' איש חסד המעורר אהבה בעולם, ונתחברו אליו ויוכל להעלותן. מה שאין כן איש אחר שאינו מאנשי חסד, שאין שורשו בסוג זה שיוכל לפתוח צינור אהבה בעולם, גם שהוא אוהב הבריות, הם אינן אוהבים אותו מאחר דמוכח להו במילי דשמיא (כתובות קה:), ואינם מתחברים אליו, אינו יכול להעלותן וכו', יעו"ש.
ובזה נ"ל פירוש הפסוק תהלים סימן י"ב (ב) הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם. והענין, שזכרנו לעיל ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שמות יד, לא), אם במשה האמינו בה' לא כל שכן, ומה תלמוד לומר ובמשה, אלא ללמדך שכל המאמין ברועה ישראל כאלו מאמין בה' (מכילתא בשלח ו, ילקוט בשלח רמז רמ). והקושיא מפורסמת, דהל"ל ומה תלמוד לומר בה', ושמעתי שהוא כינוי סופרים, ודפח"ח.
ולי נראה, דאיתא ובו תדבק (דברים י, כ), וכי אפשר לידבק בו, הלא אש אוכלה וכו', אלא הדבק בת"ח וכו'. וי"ל איך הוציאו מפשוטו, דאם דבק בת"ח אכתי אינו דבוק בו יתברך, וביארתי, כי על ידי דביקות הת"ח יוכל לידבק' בו יתברך וכו'.
ובזה יובן, ומה תלמוד לומר ובמשה, דודאי מסברא נדע שהשם יתברך אש אוכלה ואי אפשר לידבק בה' כי אם על ידי משה, ומה תלמוד לומר ובמשה. ומשני, דאכתי לא נודע זה, רק השתא נלמד מכח יתורא דקרא דכל המאמין ברועה ישראל, שהאמנה הוא דביקות כנודע, אז ע"י דבוק בו יתברך גם כן, מה שאין כן בלא יתורא לא נשמע דרש זה, והשתא דמוכח זה, אז שפיר יוכל לפרש גם כן מה שנאמר ובו תדבק דקאי על ת"ח גם כן, מה שאין כן בלאו הכי, ודו"ק.
ובזה יובן הושיעה ה' כי גמר חסיד שיוכלו להעלותן על ידי אנשי חסד. והטעם, כי פסו אמונים מבני אדם, שיהי' להם האמנה ודביקות אל רועה ישראל, שיחשוב כאלו נדבקו בו יתברך, ואחר שפסו אמונים, לא יוכל[ו] אנשי חסד להעלותן. או איפכא, לפי שגמר חסיד שיוכלו לעורר צינור אהבה בעולם, כי גמר חסיד על ידי זה נמשך כי פסו אמונים מבני אדם, כנ"ל, מכח זה פסו אמונים מבני אדם שידבקו בני אדם בהם, כי אדרבא שונאים בשער מוכיח, וק"ל.
ובזה יובן, הצדיק אבד ואין איש שם על לב (ישעיה נז, א), מעצמו, שישובו בתשובה. וכי תימא הלא יש אנשי חסד, כי שפתי כהן תורה יבקש[ו] מפיהו, להשיב רבים מעון על ידי תוכחות מוסר שישובו בתשובה. לזה אמר ואנשי חסד נאספים, שנאספו בפני עצמן, שאינם יכולים לעורר צנור אהבה בעולם, כי גמר חסיד, על ידי זה נמשך כי פסו אמונים מבני אדם כנ"ל, ובזה אין מבין כי מפני רעה נאסף הצדיק, כי סובר שמת להגן על הדור וכו', וק"ל.
ובזה נבא לביא[ו]ר וכל בית ישראל יבכו וגו'. וגם יובן שפיר שקולה מיתת צדיקים לשריפת בית אלהינו. כי סבת גרם הריגת גדליה בן אחיקם שהרגו ישמעאל בן נתני' מזרע המלוכה מחמת גסות הרוח שנתקנא בו, בערך זה הוא שקול לשריפת בית אלהינו שהי' גם כן עבור גסות הרוח, שנמשכה ממנו שנאת חנם (יומא ט:), שהוא מחמת קנאה. ולכך בתיקון הקלקול שיכלו גסי הרוח, אז בן דוד בא (סנהדרין צח.). ובזה מבואר ג' קושיות הנ"ל, דלא איירי בשיקול ערך חומרם, רק בשביל סיבה הגורם לשניהם, ודו"ק.
•
בפסוק וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהי' ואיש את קדשיו לו יהיו, איש אשר יתן לכהן לו יהי' (ה, ט-י). ופירש רש"י, אמר רבי ישמעאל וכי תרומה מקריבין לכהן, והלא הוא המחזיר אחריו לבית הגרנות וכו', יעו"ש. ואיש את קדשיו לו יהיו - מגיד שטובת הנאה לבעלים. ועוד דרשו, המעכב מתנות כהונה ומעשרות, לו יהיו המעשרות וכו'. ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה - ממון הרבה. והספיקות רבו, ויבוארו ממילא.
ונבאר תחלה פסוק (ה, יב-טו) איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל וגו' ועבר עליו רוח קנאה וגו', והביא האיש את אשתו אל הכהן וגו', והספיקות יבוארו ממילא.
ונ"ל דכתבתי במקום אחר מאי דכתב רבי משה אלשיך פ' שמיני (ויקרא ט, א), מוסר השכל בפסוק (תהלים סב, יג) לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, כי כשלא נעשה רצון אדם מן זולתו, ידע שרימזו לו בזה לפי שלא עשה רצונו יתברך וכו', יעו"ש.
ובזה כתבתי במקום אחר ביאור הפסוק (דברים כא, יח-כא) כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, הוא לשון בתמיה. ומשני, כי גם אביו אינו שומע לקול אביו שבשמים, לכך גם הבן איננו שומע בקולו, ולכך ובערת הרע מקרבך, דייקא, וכל ישראל ישמעו וייראו, ובכללם יהי' בנו גם כן וכו', יעו"ש.
ובזה יובן איש איש כי תשטה אשתו, שהם אנשי החומר שנק' אשה, שטו וסרו מלשמוע לת"ח שנק' איש, ומפרש הפסוק עצמו שזה נמשך ומעלה בו מעל, והכוונה, מה שמעלו בו לפי שיש בו מעל זה כנגד השם יתברך. והתקנה כאשר עבר עליו רוח קנאה, שהוא רוח טהרה כאשר דרשו חז"ל (סוטה ג:), אז והביא האיש את אשתו אל הכהן, והכוונה שיכנעו אנשי החומר ויבואו לשמוע אל הכהן.
ועל פי זה נ"ל לבאר פסוקי ברכת כהנים (ו, כג-כו) כה תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחונך ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. כי בש"ס (סוטה לח.) דרשו, אמור להם פנים בפנים וכו'. והנה נודע כי על ידי התעורר[ו]ת תחתון גורם אתערותא למעלה, כמ"ש רבי משה אלשיך ואהבת לרעך כמוך אני ה' (ויקרא יט, יח), על ידי שיש אהבה בתחתונים גורם אהבה בעליונים, ועל ידי החזרת פנים בפנים גורם שפע וברכה על ידי אור ישר, היפך אור חוזר שהיא דין, וכתבתי מזה לקמן. And according to this, it seems to me that the verses of the priestly blessing (Numbers 6:23-26) can be explained: Speak to Aaron and to his sons, saying, “Thus shall you bless the children of Israel, saying to them: May the Lord bless you and protect you. May the Lord shine His countenance upon you and give you grace. May the Lord lift His countenance upon you and give you peace.” As in the Talmud (Sotah 38a:13), they expounded, “’Saying to them,’ face to face, etc.” As behold it is known that by way of arousal below, it causes arousal above. This is like Rabbi Moshe Alshikh wrote [about], you shall love your neighbor as yourself, I am the Lord (Leviticus 19:18): Through there being love among the lower ones, it causes love among the Upper ones. And through turning the face towards the face, it causes bounty and blessing via the direct light, [which is] the opposite of the refracted light, which is strict justice. And I have written about this later.
ובזה יובן אמור להם, שיהיו פנים בפנים, שהוא תואר אהבה וחיבה בין אדם לחבירו, ועי"ז יברכך ה', הטעם כי יאר ה' פניו אליך, שהוא החזרת פנים בפנים, ואז גורם אור ישר. וישם לך שלום דייקא, שיהיו דבריו של אנשי הצורה נשמעין אל אנשי החומר, שיעשו אנשי החומר רצון אנשי הצורה, מאחר שאנשי הצורה עושים רצונו יתברך, ועל ידי זה שיעשו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, זה גורם לשלום בין אנשי החומר והצורה כנ"ל, והבן.
וכדי לחזור לביאור הנ"ל, נבאר פסוק (ו, ב-ג) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה', מיין ושכר יזיר, חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה, וכל משרת ענבים וגו'. והקשה רבי משה אלשיך כפל דיבור ואמירה. וביאר, כי לשלומי אמוני ישראל ידבר בלשון קשה, ולהמוני עם יאמר לשון רכה, ואם אי אפשר לרבים, יאמר ליחידים איש או אשה וגו'. והגדרים אשר צריך לגדור עצמו קו לקו עד בואו אל גדר הקדושה, א' לפרוש מדבר המחטיאו הוא יין ושכר וכו'. גדר ב' הוא חומץ יין, כי יין הוא משל אל המתחבר לרשע, וחומץ יין הוא רשע שהוסר כוחו, שהזקין ותשש כוחו מעשות רע, אל תתחבר לו גם כן, לפי שהי' בכח לעשות רע בבחרותו, וזהו חומץ יין וחומץ שכר וכו'. וכל משרת ענבים, היינו הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור וכו', יעו"ש.
ולי נראה לבאר, דכתבתי במקום אחר ביאור הפסוק (שמות לה, א) ויקהל משה, ופירש רש"י שהם נאספין על פי דיבורו, על פי ביאור ש"ס (ערכין טז:) אמר רבי עקיבא תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח. כי לא סגי בדברי מוסר בלבד, אך צריך באמירה ובמחשבה להעלותן, וז"ש שהם נאספין על פי דיבורו וכו', יעו"ש.
אמנם כתבתי לעיל ביאור ש"ס (עירובין יח:) דיו לעולם שישתמש בשני אותיות, כי אחר חורבן בית המקדש יש סכנה לחבר עם אנשי החומר להעלותן.
ובזה יובן, דבר אל בני ישראל, דהיינו דברי מוסר כפשטן. אמנם יש מדריגה יותר מזה, ואמרת אליהם, להעלותן במחשבה, שהיא תואר אמירה. אמנם אין זה שייך בכללות אנשי העולם, שהוא קשה להעלותן במחשבה, כי אם איש או אשה כי יפליא וגו', דהיינו שיפרוש מהגשמי להזיר לה', לדבק בו יתברך, אז יוכל להעלותן, והבן.
עוד י"ל דכתבתי ביאור פסוק (בראשית לב, ד) וישלח יעקב מלאכים לפניו וגו'. כי שמעתי פרה אדומה מטהר טמאים (במ"ר יט, א), היינו המוני עם, ומטמא טהורים לשלומי אמוני ישראל וכו', יעו"ש.
ומזה כתבתי לקמן ביאור הרמב"ם (הל' נזיר פ"ג הט"ז) שמואל הרמתי נזיר עולם הי' וכו', וביאור מצוה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה וכו' (דברים יח, ג), יעו"ש. והעולה מכל הנ"ל, ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה, שיהא נזהר להפריש כל עניני חומריות מעסק התורה והמצוות, שיהא רק לשמו יתברך שנקרא כהן, בלי שום פני' חיצוני', והיא היפך בחינת המוני עם, ידבר ויזהיר על מעשה הטוב שיעשו, גם שהיא בלי מחשבה טובה, כי דיבור חשוב מעשה. מה שאין כן ליחידי סגולה ואמרת אליהם דייקא, שיהיו נזהרין במחשבתן תואר אמירה, שיהיו בלי שום פני' חיצוני'. וז"ש איש או אשה כי יפליא, דהיינו שיפריש עצמו מן החומריות ופני' חיצונית, ויזיר עצמו להשי"ת כמו שמואל הרמתי שהי' נזיר עולם, והבן.
ובזה נבוא לביאור פסוקים הנ"ל, וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל וגו', כי כל מעשה הטוב של האדם בעולם הזה הן בעסק התורה והעבודה ועסק המצות, היא להרים השכינה להעלותה ולחברה לייחדה אל דודה, כמבואר בזהר ובכתבים.
ובזה יובן, וכל תרומה, שהיא השכינה שנק' תרומה, שצריך להרימה ולהעלותה על ידי קדשי בני ישראל שנתקדש על ידי מעשה הטוב בעסק התורה והמצות. אשר יקריבו לכהן, דהיינו להקדוש ברוך הוא לבדו שנקרא כהן, לו יהי' שכר הרבה.
אמנם איש את קדשיו, שעושה להנאת עצמו, ואינו עושה לשמו יתברך, רק שהוא טובת הנאה לבעליו שיתפאר על ידי זה, שהיא שלא לשמה, אזי לו יהי', כי לא נשאר לו רק טובת הנאה זה, מה שאין כן עצם המצות שהיא שלא לשמה אינו יכול לעלות, כי ויכלא הגשם מן השמים (בראשית ח, ב).
אמנם כתבתי לעיל ביאור קושיות התוספ[ו]ת (פסחים נ: ד"ה כאן), אם מתוך שלא לשמה בא לשמה אז נעשה כסא זה לזה ושניהם עולין וכו', יעו"ש. וז"ש איש אשר יתן לכהן, כי על ידי שלא לשמה בא לשמה אחר כך, דהיינו אשר יתן לכהן, לקדוש ברוך הוא, לו יהי' שכר הרבה, גם על שלא לשמה, כי נעשה כסא זה לזה, לו יהי' שכר הרבה, והבן.
•
ונבאר מצוה - ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו (ז, ט). ונבאר מצוה (שמות כה, יג-טו) ועשו בדי עצי שיטים וגו' לא יסורו ממנו. ויש להבין, איך שייך מצוה זו בעבר ובעתיד ובכל זמן ובכל אדם. וגם נבאר טעם לא יסורו ממנו, שהיא נגד הסברא, כי הבדים צריכין רק לשאת הארן ממקום למקום, מה שאין כן כשעומד במקום אחד אין צריכין אל הבדים.
והנה כתבתי ביאור מצוה [זו], בג' בחינות של ג' עמודי עולם הנ"ל, וכעת אכתוב בחינת עמוד התורה, דכתבתי במקום אחר ביאור משנה המפנה לבו לבטלה וכו' (אבות פ"ג מ"ד), וכתב היעבץ הלא על כי אין אלהי בקרבי וכו' (דברים לא, יז), יעו"ש, לכך הזהירה תורה (דברים י, כ) ובו תדבק, וניצל מכל מיני מאורעות, אך דכל זה לת"ח, אבל להמוני עם מה יעשו, וצ"ל דהדבק בת"ח הוא דבק בו יתברך, הוא עצה טובה לענין הנ"ל.
והנה מצינו (סוטה לה:) כי נושאי הארון הי' הארון נושא את נושאיו וכו', והנה יש בחינה זו בעבר ועתיד, כי המוני עם המחזיקים ידי ת"ח הם נקראים נושאי הארון, אמנם באמת ארון נושא נושאיו להעלות אותן לדבקו בו יתברך, זהו מצוה ובו תדבק.
ובזה יובן מצוה הנ"ל, כי הבדים הם נושאי הארון, ובאמת הארון נושא את נושאיו, ובלבד שלא יסורו ממנו, והבן.
ובזה יובן שניתן מצוה זו ללויים, עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו, שהם נושאי הארון שהיא עבודת הקודש, בכתף ישאו, ובאמת הארון נשא את נושאיו, ובלבד שיעשה להם לוי' וחיבור להתחבר עם הארון שהוא התלמיד חכם, ואז נושא את נושאיו, והבן.
ובזה יובן זאת תורת העולה (ויקרא ו, ב), כי זאת הוא מיעוט, סוגי אנשים אשר הם במיעוט המדריגה, והם נושאי הארון, שהוא תורת העולה - שיוכלו לעלות בתורת ה' על ידיהם, שהם מחזיקין ידי ת"ח. ומ"מ הארון נושא את נושאיו, וז"ש היא העולה, שהם מעלים את המוני עם שנק' זאת למעלה עליונה כנ"ל, והבן.
•
מצות סוטה - בפסוק וידבר ה' אל משה דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל ושכב איש אותה וכו', והביא [האיש את אשתו] אל הכהן (ה, יא-טו). לבאר איך מצוה זו נוהג בכל אדם ובכל זמן, דהתורה נצחי. מלבד שאר הספיקות.
ונ"ל, דזכרתי בספרי במ"א, מה ששמעתי בשם הרב המנוח מ' אפרים מבראד בהפטרה זו ויקם וילך מנוח אחר[י] אשתו (שופטים יג, יא), ודרשו בש"ס (ברכות סא.) מנוח עם הארץ הי' וכו', והקשה הוא ז"ל על פי משל, שהי' איש אחד בקהלה פלונית עני ושפל, ואח"כ נעשה עשיר ומנהיג, ובאסיפה הלך השמש בלילה עם הנר לפניו להאיר לו, והכהו על שהלך לפניו וכו', והכי נמי שהוצרך לילך אחרי' להראות לו מקום המלאך.
ותירוץ על פי משל ג"כ, שהי' פלוני קירזנר בקהלה פלונית, ושמע מחכם אחד שדרש ענין בטחון, וסמך על זה ולא רצה לצאת מפתח ביתו וכו', עד שהוכרחו לבא אצלו וכו'. וה"נ מאחר שנשתלח המלאך להודיע משפט הנער, חזקה שליח יעשה שליח[ו]תו, גם אם ישב בבית מוכרח לבוא אצלו, ולמה הלך אחר אשה, אלא שמע מינה כדרשת חז"ל שהי' מנוח עם הארץ, ודפח"ח. יעו"ש שבארתי בזה ש"ס דבבא מציעא (פה:) על מה אבדה הארץ על עזבם תורתי אשר נתתי לפניהם ולא הלכו בה וכו' (ירמיה ט, יא-יב), יעו"ש.
ונודע מ"ש התוספות יום טוב, איש ירושלים (אבות פ"א מ"ד), שהי' ראש, נקרא איש וכו'. א"כ הראש שבעיר או שבדור נקרא איש, והמוני עם נק' אשתו.
ובזה יובן, איש, שראוי להיות איש שורר בביתו, להאיר באור תורתו לפני העם הנק' אשתו, ונכנס בהם רוח שטות ותשטה אשתו ומעלה בו מעל, שרוצין שילכו הם לפניו, שיהיו הם ממעל לו. ואז מצא איש אשר הוא איש שוה להרע, ושכב אותה שכבת זרע לזנות, וסוף והובא אל הכהן, והבן.
•
מצוה - ברכת כהנים בפ' נשא (ו, כג-כז), דבר אל אהרן ואל בניו לאמור כה תברכו את בני ישראל אמור להם, יברכך וגו'. ויש להקשות, ל"ל אמור, דכבר נאמר לאמר. ושאר הספיקות.
ונ"ל דאיתא בפ' וירא (בראשית כ, יא) רק אין יראת אלהים במקום הזה וגו'. וי"ל, לשון רק הוא מעוט, דאם אין יראת ה' שהיא אוצרו אין כלום, ואיך אמר רק.
ונ"ל דזכרתי בביאור קו' של מהר"י יעבץ, אל תיראו וגו' למען תהיה יראתו על פניכם (שמות כ, יז), שהוא מוסר. והענין, כי יש כמה מיני יראה חיצונית, והשורש לכולם יראת ה' וכו', וזהו סוד למען תהי' יראתו לבד על פניכם, ואז תנצלו מכל מיני יראה, וק"ל.
וז"ש רק אין יראת אלהים במקום זה, כי כל מיני יראה חיצונות יש במקום ההוא, רק יראת אלהים אינו במקום ההוא.
וז"ש והרגוני על דבר אשתי, כי נודע כי יראת ה' היא תעשיר ותוסיף חיים ושנים, וכל שפע החיים והעושר ע"י חסד נמשך, שהוא נקרא אברהם, אל השכינה, בסוד וה' ברך את אברה"ם בכ"ל (בראשית כד, א). וכשהיא בגלות נמנע השפע, בסוד והנהר יחרב ויבש (ישעיה יט, ה). וז"ש והרגוני על דבר אשתי, על שם העדר החיות הנ"ל.
לכך גם בפרעה אמר (בראשית יב, יג) אמרי (לי) [נא] אחותי את, שפירש בזוהר (ח"א פא:) אמור לחכמה אחותי את (משלי ז, ד), וזהו למען ייטב לי, בעובר בו השפע והחיים להשכינה שהיא אחותי, וז"ש בעבורך, וחייתה נפשי בגללך, ובזה מבואר קושית הקדמונים.
•
מצוה - שלוח טמאים (ה, א-ד)
ונ"ל דקשה איך תמצא מצוה זו שלוח נוהג בכל אדם וכל זמן, שהמצות הם נצחים, והנה יש להבין.
ונ"ל, דכתוב בזוהר סוף פרשה נח (עו.), ובפ' אחרי מות (עה:) בפסוק (דברים כג, טו) והיה מחניך קדוש, אילין שייפי גופא, ולא יראה [בך] ערות דבר, ערות דבור, דמסאבי גרמייהו על ידי דבור דנפק' מפומהון.
וכדי להבין למה נקרא האדם מחנה. נ"ל כי האדם הוא עולם קטן, וכל מה שיש למעלה יש ר(ו)מז באדם. והנה למעלה יש אצילות בריאה יצירה עשיה, כך באדם יש ג"כ אלו ארבעה עולמות. אצילות נקרא מחנה שכינה. בריאה הוא מחנה לויה. יצירה הוא מחנה ישראל. וכל צרוע וכל זב וטמא לנפש המשתלחים חוץ לשלש מחנות, הם שרויין בעולם עשיה ששם הקליפות, וכל הטומאות מצד'. וכמו כן מפורש בראשית חכמה שער הקדושה פי"א, וזה לשונו: ויש בחינות דבור הפגום, כנגד העשיה ששם הקליפות, כגון לשון הרע ורכילות וכו', יעו"ש.
וקדושת המחנות באדם הוא על ידי קדושת הדיבור, שלא יראה בך ערות דבור, וכ"כ מפורש בויקרא רבה (יח, ד) בפ' זבין, מהיכן נתחייבו ישראל בזיבות וצרעת, רב הונא בשם רבי אושעיא אמר על ידי [שהיו] מליזין ואומרים אחר גדוליהן וכו' עד ואין נגעים באין אלא על לשון הרע, לכך נתחייבו ישראל זיבות וצרעת, עכ"ל. וכתב האלדי מוהר"ם קורדוורי לכן זב גימטריא ט', שפגם בצדיק מדה תשיעי. וכן לענין קרי, פגם שלו בברית על ידי ברית הלשון, ועיין בראשית חכמה שם.
והנה קדושת המחשבה שהיא בראש האדם, נקרא מחנה שכינה. וברי לבב הוא מחנה לויה, כי הוא לב מבין ושומע מצד הבינה המקננת בלבא בריאה, מצד ועבד הלוי הוא (במדבר יח, כג).
וקדושת רמ"ח איברים, הוא מחנה ישראל סבא, יצירה (עי' ת"ז הנ"ל), שמצדו הוא רמ"ח איברי הזכר מצות עשה.
וחוץ לאלו המחנות הוא חומר עכירות הגוף, מצד הקליפות. ובזה אמרו חז"ל (אבות פ"א מי"ז) לא מצאתי לגוף טוב משתיקה, כי שם הקליפות לשון הרע ורכילות, וצריך (לזהור) [ליזהר] ביותר, וסייג לזה הוא שתיקה.
והנה יש להבין מה בין מצורע לזב, אחר ששניהם באים עבור חטא לשון הרע ורכילות כנ"ל, ולמה מצורע ענשו חמור שנשתלח חוץ לשלש' מחנות מה שאין כן זב.
ונ"ל דאמר' בש"ס דעירוכין פ"ג (טו:), אמר רב חמא ברבי חנינא מאי תקנתם של מספרי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו. ר' (אבא) [אחא] ברבי חנינא אמר סיפר אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד (תהלים יב, ד) יכרת ד' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. אלא מה תקנתם שלא יבוא לידי לשון הרע, אם תלמיד חכם וכו'.
והנה יש לתמוה, שבפסוק א' (ויקרא יד, ב) מפורש, זאת תורת המצורע ביום טהרתו של המוציא רע שנטהר מצרעתו, הרי שיש תקנה. וגם צפרים מורה תקנה של לשון הרע. ואזוב, ישפיל עצמו כאזוב כדרשת חז"ל (קה"ר ז לד, תנחומא מצורע ג), ואיך אמר סיפר אין לו וכו'. וגם בלאו הכי קשה, אין לך דבר שעומד בפני התשובה, וגם בהוצאת שז"ל שאמרו בפירוש בספר הזוהר (ח"א סב., ריט:) שאין לו תקנה, מכל מקום פירשו בספרי יריאים שיש תקנה, אלא שתשובתו קשה, יעו"ש.
לכך דודאי תשובת משקל הוא, אם חטא בדיבור יתקן בדיבור אחר בו, וא"כ מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, לפי שאמר ר' חמא מאי תקנתם של מספרי לשון הרע, משמע שעדיין מספרים, מדאמר לשון הווה, ואמר אם תלמיד חכם יעסוק בתורה, וזה אינו, דמקרא מפורש (תהלים נ, טז) ולרשע אמר אלקים מה [לך] לספר חוקי, שאין תורתו רצוי' כל זמן שהוא רשע. לכך בא ר' אבא לפרש דברי ר' חמא, שאם סיפר אחר שעסק בתורה לתקנת תשובתו של לשון הרע, וחזר וסיפר, בזה אין תקנה, וכן משמעות הפסוק יכרת ד' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות, וז"ש אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו אתנו (תהלים יב, ה), ור"ל שהם אומרים שגם לעתיד נגביר לדבר לשון הרע, ונעשה תשובה לעסוק בתורה, כי שפתינו אתנו לדבר בתורה, ומתוקן הכל. ובאמת זה אינו, כי האומר אחטא ואשוב וכו' (יומא פ"ח מ"ט), אלא מה תקנתו שלא יבוא לידי לשון הרע, אחר שנתן דעתו לחזור בתשובה, אם תלמיד חכם יעסוק בתורה, שהוא לשמרו מן החטא לשון הרע, וממילא אחר שעשה בלב שלם שלא לדבר עוד לשון הרע, נתקן העבר על ידי תשובת המשקל כנ"ל. ואם עם הארץ ישפיל דעתו וינצל. ולעולם תשובה הגונה מהני כשאינו חוזר לסורו, מחמת שלא הורגל ונתיישן בכך בחטא זה, דאם לא כן תשובתו קשה למי שהורגל בכך.
וזה נראה לי תואר מצורע, מוציא רע. ר"ל שכל כך הורגל שעדיין מוציא רע, לכך שלוחו חמור משלש מחנות. מה שאין כן זב שעדיין לא הורגל, ומוכן לחזור בו, ויתהפך מן רשע שער, ומן זב בז, שאחר שנעשה נבזה בעיניו וישפיל דעתו, יטהר מעונו, ולכך שלוחו רק משני מחנות.
עוד י"ל, כי התלמיד חכם שלא עסק בתורה וסיפר לשון הרע, נקרא מוציא רע, ושגגתו עולה זדון עד מחשבה, לכך שלוחו מן ג' מחנות. ועם הארץ שלא השפיל דעתו להיות בז, וסיפר לשון הרע, נעשה זב, וזדונו נעשה שוגג, ושלוחו רק מן ב' מחנות, הרי מבואר מצורע וזב.
וענין טמא לנפש, מבואר על פי מה שזכרנו, במשל השר ששינה את בגדיו כדי שיתחבר עם הבן מלך שנעשה הדיוט וכו', כאשר בארנו פסוק (ויקרא כא, א) לנפש לא יטמא בעמיו וכו', יעו"ש. והנה אם נטמא על ידי שנתחבר עם בן המלך, אנוס הוא, לכך אין שלוחו רק ממחנה שכינה, ונלמד ממשה שנאמר (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, ונ"ל דר"ל כי הצדיק נקרא יוסף, כמו ששמעתי מן המנוח רבי ליב פיסטניר יעקב יוסף (בראשית לז, ב), שמוסיף בכל יום לטובה, וכשהצדיק נתחבר עם בן המלך שנעשה עצמות יבישות, כמו ששמעתי בשם המנוח רבי ליב פיסטניר בפסוקי' יחזקאל (לז, ג) התחיינה העצמות האלה, ודפח"ח, נקרא מעתה עצמות יוסף, דהיינו טמא לנפש, והיה עם משה במחיצתו.
ובזה יובן צו את בני ישראל, ר"ל כל אחד מישראל מוזהר בזה, כנודע לשון צו שהוא זירוז מיד ולדורות. וישלחו מן המחנה, שהאדם נקרא עולם קטן, ויש בו שלוח טמאים מן ג' מחנותיו, מחנה שכינה ולויה ומחנה ישראל, שאצילות בריאה יצירה צריך טהרה, עד עשיה ישלחם ששם הקליפות, וזהו בסוד והיה מחניך קדוש (דברים כג, טו), והגורם לאלו הטומאות הוא הדיבור, וז"ש ולא יראה בך ערות דבור, שעל ידי דבור לשון הרע נעשה מצורע וזב וטמא לנפש, רק שזה חמור מזה, לכך שלוחו של זה חמור מזה, עד העשיה עולם הנוקבא כנודע, מה שאין כן מיצירה ולמעלה הוא עלמא דדכורא, וז"ש מזכר ועד נקיבה תשלחו, ר"ל שהשילוח הוא מזכר - אצילות בריאה יצירה, עד נקיבה - עשיה, ששם אחזת הקליפות והטומאות. ויעשו כן בני ישראל וגו', וק"ל. And here the mitzvah of lightning the Menorah (Numbers 8:2) will be explained, that truly it is [done] in every human being and in every time through the kohen. We already mentioned that a person is called candle/light: the 248 members and inside them soul (Nefesh) and spirit (Ruach), behold, these are candle (NeR). Even though a person has also a Neshamah (essence) in any instance, through a sin, the Neshamah separates from the person, and only soul and spirit are left. And the Alshich has written that the kohen is hinted at by the text, "the lips of the kohen guard knowledge and they seek Torah from his mouth" (Malachi 2:7) "he held many back from iniquity" (Malachi 2:6); and so too is mentioned in the Zohar "whoever seizes the hand of an evildoer and enables him to leave the evil path, rises three levels, which does not happen to other human beings, etc (Zohar 2:128b:3); and it seems to me to recall what I heard as way of musar [on the verse] "seeks the good of his people" (Esther 10:3) - the one who speaks of ethics and admonishes at the gate how should a person cling to the Holy One of Blessing, and after that all those who listen will be connected in unity, so that the speaker would make the words of the Holy One cling to them, and this is "to seize the hand of the evildoer" to raise them. And these are wise words.
ובזה נראה לבאר פרשה שאח"ז, והיא מצוה - והתוודו את חטאתם. ובפסוק (ה, ו-י) דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם למעול מעל בה' ואשמה הנפש ההיא, והתוודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמשיתו יוסף עליו ונתן לאשר אשם לו, ואם אין לאיש גואל וגו' לכהן וגו'. והספיקות רבו, והעיקר לפי דרשת חז"ל (ב"ק קט.) דקאי על גזל הגר, קשה, איך נוהג בכל אדם וזמן.
ונ"ל מלבד דרשת חז"ל יש רמז למוסר על חטאת אדם הראשון, והיא חטאת נעורים, אשר אין נקי מחטא זה. ולכאורה קשה, הא חטא קרי אנוס הוא, כמו שחילקו בש"ס דנדה (לה.), דקרי מטמא באונס, ופירש רש"י דטומאת קרי אינו כי אם באונס, מה שאין כן זיבה הוא ברצון ואינו מטמא באונס, דלכך בז' דרכים בודקין את הזב וכו' (זבים פ"ב מ"ב), ולמה החמירו בתשובת קרי יותר מכל חטא, כנזכר בזוהר (ח"א ריט:) וכו'. וצריך לומר משום דתחלה עשה מזיד והוא חטא לשון הרע, ומזה נמשך שבא לידי חטא זה שקרוב לאונס, דמיסוד ברית הלשון נמשך לברית המעור, וכמ"ש באלשיך על פסוק (משלי יט, ב) גם בלא דעת נפש לא טוב, גם שחטא בלא דעת, מכל מקום הוא מצד שנפשו לא טוב, שחטא מקודם במזיד וכו'.
וזה נראה לי פירוש הפסוק (דברים כט, יח) למען ספות הרוה את הצמאה, ות' אונקלוס בדיל לאוספא לי' חטאי שלותא על זדנותא וכו'. ולכאורה קשה, איפכא הל"ל לפירוש רש"י שם, ולדברינו מבואר.
ובזה יובן, כי אחר שאמר פ' זבין ומצורעים הבא על ידי לשון הרע ורכילות כמבואר במדרש הנ"ל (במ"ר יח, ד), בא עתה להוסיף בפרשה שאחרי' מה שנמשך עוד מחטא לשון הרע הנ"ל, וז"ש דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, והוא על דרך מ"ש (בראשית ו, ה) כי רבה רעת האדם, דקאי על מוציא שכז"ל (זח"א נו:), יעו"ש. והכי נמי חטא זה מצוי בין באיש בין באשה כנודע, אף שכמעט אנוס, היא הנק' חטאת האדם, מ"מ הוא כבר מעל בחטא הקודם, וממנו נמשך מעל בה', כי ראשונה מעל בחטא לשון הרע שהוא בין אדם לחבירו, וממנו נמשך מעל בה' בפעם ב', שהוא חטא קרי, וז"ש ואשמה הנפש ההיא, ר"ל שכבר אשמה הנפש ההוא בחטא לשון הרע, וזה גרם לו חטא קרי.
ומעתה ב' עבירות בידו, לכך על חטא דיבור לשון הרע יהי' חזרות תשובתו בדיבור, כמ"ש (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים, שהוא ווידוי דברים, וז"ש והתוודו את חטאתם, שאם גרם על ידי לשון הרע לעשות פירוד בין הדבקים, יעשה שלום בין אדם לחבירו וכיוצא בו, או יפייס חבירו בדברים.
ועל חטא הוצאת שז"ל, אמר והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יוסף עליו, דאמרינן בש"ס דנגעים (פ"ו מ"ז) בך"ד ראשי איברים וראש הגויה, וכ"כ בזוהר על ראש המטה, הרי שנקרא מקום ראש הגוף. וז"ש, תחלה יתקן הפגם שפגם בברית, וז"ש והשיב את אשמו בראשו, ותקונו בברית מבואר בכתבים ושאר מחברים.
ואח"כ חמישיתו יוסף עליו, כי חמשה שכל א' כלול מעשר הם חמשים שנה של אדם, מן ך' שאז הוא בר עונשין עד שבעים שנה, יזהר להוסיף סייג וגדר ליזהר בשמירת ברית הלשון וברית המעור.
ובדרך פנימי י"ל, דכתב בכתבי האר"י בסדר שובבים, תקוני קרי, להעלות נצוצי קרי מן הקליפות אל צדיק יסוד עליון, ומשם ישפיע למלכות, על ידי המשכת כלי מ"נ מן אמא עלאה למלכות בסוד חמישית לפרעה (בראשית מז, כד) שהם ה' אותיות מנצפ"ך וכו'. וז"ש והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יוסף עליו, והבן, והש"י יכפר.
איברא, דמבואר בזוהר ח"א (צו.) כי ישראל שרשן בצדיק יסוד עליון הנקרא גואל, מה שאין כן גרים שרשן גרי צדק ולא יותר, וז"ש ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו, ונתן לכהן ודי בזה, ודו"ק.
ועל פי הנ"ל נבאר ש"ס דסנהדרין דף ק"ב (ע"א), ודי זהב (דברים א, א) אמר רבי ינאי, אמר משה בשביל רוב זהב שהשפעת להם עד שאמרו די, גרם להם לעשות אלוקי זהב וכו'. אמר רבי יצחק, אין לך כל פורעניות שבאה לעולם שאין בה א' מך"ד בהכרע ליטרא של עגל הראשון, שנאמר (שמות לב, לד) וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם. אמר רבי חנינא לאחר ך"ד דורות נגבה וכו'.
וי"ל א', הא אין אדם מת וחצי תאוותו בידו (קה"ר א, יג), ואיך אמר כאן עד שאמרו די. ב', שאמר רבי יצחק שאין לך כל פורעניות וכו', והיא תמוה, דמסיק בפ"ק דברכות (ז.) דרמי קראי אהדדי, כתיב (שמות לד, ז) פוקד עון אבות על בנים, וכתיב (דברים כד, טז) ובנים לא יומתו על אבות, ומשני, כאן בשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן וכו', וא"כ כאן שאמר אין לך כל דור ודור וכו', משמע גם באין אוחזין נענשין עבור חטא אבותיהן, וזה אינו. ועוד קשה להבין ענין א' מכ"ד בהכרע וכו', ומהרש"א פירש בכל שנה שדנין העולם בראש השנה והם מחצה על מחצה, מכריע חטא זה ח"ו וכו', יעו"ש. ועדין לא ביאר למה חלק כ"ד דווקא. ועוד, דאמר רבי חנינא לאחר כ"ד דור[ו]ת.
ונראה לבאר פרשה עגל הכתובה בתורה שהיא נצחי, דקשה, מה דהוי הוי ומה מודיעיני בזה, וכי הוא בכל זמן, כמבואר סגנון שלי להקשות זה בכל מצות שאינן בכל זמן.
איברא לפי ראות עינינו, בעונותינו הרבים חטא זה של עגל היא אזהרה לדורות הנמשכין אחר חטא זה, לבל ילכדו ברשת זו טמנו הערב רב לישראל במדבר, וגם בדורות העתידין. אחר שתבין דקדוקים בפסוק (שמות לב, א), זכרן האלשיך, יעו"ש. הא', בשש משה, שדרשו (שבת פט.) בא שש וכו', מה ענין זה לשש דווקא. ועוד, קום עשה לנ"ו דייקא. ועוד, אשר ילכו לפנינו, דמשמע שאינו רק למנהיג, כמ"ש אלשיך. ועוד, משה האיש, דודאי איש ולא אלקים הוא, ולמה איוו לאלוקים (סנהדרין סג.). ועוד, לשון לא ידענו מה הי' לו, צריך הבנה. ושאר הספיקות.
ונראה לי, דמבואר בזוהר (ח"ב קצא.) דישראל עם קודש לא עשו העגל, רק ערב רב שהם ב' אנשים יונס ויומברוס דעבדי חרשין משש ולמעלה שהוא מנחה גדולה שנקרא ערב רב וכו', ותא חזי כל ענני יקר במדבר חפיין רק לישראל לחוד, שנאמר (שמות יג, כא) וה' הולך לפניהם יומם, וערב רב וכל בעירין הוו לבר וכו', ותו ישראל אכלו המן ולא ערב רב, וקרא אכריז (שמות טז, לה) ובני ישראל אכלו את המן, בני ישראל ולא אחרא וכו', והשתא קמו ואמרו או נהא כלנא עמא חדא ונהוי בכללא עמכון, או יהא לון מאן (דיהב) [דיהך] וכו', וז"ש אשר ילכו לפנינו. אמר אהרן ח"ו דאלו ישתתפון בעמא קדישא וכו', ואהרן לטב אתכווין, אלא סגיאין מישראל אשתתפו בלבא עמהם, ובגין כך אתא משה איצטריך לבררא וכו', יעו"ש.
העולה מזה, לפי שהיו ישראל נבדלין ומפורשין מן ערב רב בתרי גווני, באכילה, שלא היו אוכלין מאכל אחד, וגם שלא היו מעורבין עמהם, רק שהיו מתבודדים בתוך ענני ישראל, ולא ערב רב, מזה יצא העגל הזה, בטענה, או נהווי בכללא עמכון, ר"ל למה תעשו התבודד[ו]ת חוץ ממנו להתפלל וללמוד בפני עצמיכן, וגם שלא לאכול מאכל שלנו.
וכאשר עיני ראו ולא זר, מלחמה זו תמיד, במי שרוצה להתקדש ולהיות פרוש להתפלל במנין בפני עצמו, מאחר שאי אפשר להתפלל בציבור שעושין מצות אנשים מלומדה, וכמה טעמים כיוצא בזה.
ובענין אכילה, לא אכשיר דרי, שהכל שוחטים אפילו שאינו בקי בהלכות שחיטה ואינו ירא שמים, והוא נגד רבותינו הקדושים, שהזהירו הפוסקים ראשונים ואחרונים, שיהי' השוחט ירא את ה' מרבים, ובפרט בענין חוש מישוש והרגשת בדיקת הסכין, שהוא לפי כוונתו יראת הלב, וכמש"כ רבינו יונה יעו"ש. ובוודאי הפורש ממאכלי העולם קדוש יאמר לו, כי הרבה אינן בקיאין בהלכות מליחה ושטיפה שהרבה דינין מסתעפים ממנו, ובזמנינו היו כמה מוכיחים דורשים הלכות מליחה לנשים בפרטות, ולא כן עתה. ובוודאי מי שרוצה להתקדש לא יסב במסיבתן, וכאשר מוהרש"ל הזהיר לתלמידו בעל של"ה במאכל יותר מכל יעו"ש.
וכן שמעתי מחכם אחד, כי עתה התחכם היצה"ר שלא יצטרך לילך לפתות וללכוד ברשתו כל יחיד ויחיד, רק כל עצמו ללכוד את היחיד אשר רבים נכשלים בו, והוא שמעמיד שוחט בעיר, א' מסטרא דיליה, המאכיל טרפות לרבים, וכולם נלכדים ברשתו עבור זה.
וכן הש"ץ שהוא סרסור בין ישראל לאבינו שבשמים להוציא רבים ידי חובתן, ורבותינו הזהירו בפוסקים ראשונים ואחרונים, שיהי' הש"ץ המובחר שבעם, ולא כן עתה שבוחרין הגרוע שבעם כנודע, ואין להאריך בזה. ובוודאי צריך לעשות כמ"ש הרמב"ם (הל' דעות פ"ו ה"א), עד מי יתנני מלון מדבר וכו', יעו"ש.
ואהרן שראה רוע כוונתם להתערב עם ישראל כדי למשוך את ישראל למדריגתן, לכך אמר אם ישתתפון עם עמא קדישא וכו', ומזה יצא העגל שעשו הערב רב אלוק זהב וכמ"ש בסנהדרין בפ"ק (ז:) מלא תעשון אתי אלוקי זהב (שמות כ, כ), הא דעץ שרי, בתמיה, אלא אמר רב אשי אלוקי הבא בשביל זהב, ופירש מוהרש"א ב' אופנים, וז"ל: כי שתים רעות עשו, שהם מתמנין בשביל זהב שנתנו לשררה. וגם שרוצין לאסוף זהב וכסף ע"י הרבנות למלאות חסרונן וכו', וכבר באו רבותינו וכו' עד ובירושלמי (בכורים פ"ג ה"ג) אמר, ר' מנא מיקל לאילין דמתמנין בכספא, ר' אמי קרא עליהון אלוקי זהב, אין קורין אותו רבי, ואין עומדין בפניו, והטלית שעליו כמרדעת של חמור וכו', יעו"ש.
ובזה יובן פרשה הנ"ל, שהיא הי' במדבר, והיא נוהגת בכל זמן עד ביאת משיחנו במהרה בימינו. וז"ש וירא העם כי בושש משה, שהוא רמז מוסר בזמן ההוא ולדורות, בענין הנהגת המוני עם [עם] רבניהם, שיש כשירי ראשי הדור העוסק בתורה ועבודת ה' עד שש שעות ביום, שאז הוא זמן סעודת ת"ח המאוחר לכולם, כמ"ש בפ"ק דשבת (י.), וכמו שהיה משה ראש לכל דורו שהיה דור דיעה, כך בכל דור ודור, הראש שבהם הכשירים הם מניצוצי משה רבינו ע"ה, וכמ"ש בתיקונים ובמד' וז"ש (קהלת א, ט) מה שהיה הוא שיהיה וכו', וכ"כ בלקוטי תורה שש מאות אלף רגלי וגו' (במדבר יא, כא). וגם בלאו הכי, מי שיש לו דעה נקרא משה. וכאשר הי' בדורו של משה כך היא בכל דור, כי גם הוא הערב רב שיש בכל דור ודור כמ"ש בכתבים.
וז"ש וירא העם כי בושש משה, שהרב כשר שבעירם שוהא לבוא לפקח בעסק הקהל גם כי בא שש, שעדיין עוסק בהתבודדת, שהיה הזמן צריך אז לזה, מיד קמו בתערומת ואמרו עשה לנו אלוקים שילכו לפנינו, כי אנחנו כבירה בלא מנהיג, שהוא עוסק תמיד במלאכתו מלאכת ה', ואנחנו בני העיר כצאן בלא רועה, וכאשר בזמנינו הי' מסירה לפני השררה, וצריכין אנו למנהיג.
וביארו דבריהם ואמרו, כי זה משה האיש לא ידענו מה הי' לו, ור"ל כי זה משה שהי' איש גבר בגוברין להיות מנהיג, עתה לא ידענו מה הי' לו, שלקח דרך אחרת לבחור בבדידה, ומעתה אינו ראוי להיות רב ומנהיג לנו, גם כי יבוא אח"כ, כי צריכין אנו לראש כזה שנהי' עמו בכללות א' במאכל ובתפלה, שלא יפרוש ממנו בכל עת, וז"ש אשר ילכו לפנינו, מה שאין כן משה וישראל שהם נפרדין ממנו על ידי ענני יקר, ובאכילת מן וכו'.
והרמז לדורות, על ידי שעושה עם אנשי יחידי מנין בפני עצמו, וגם אינו אוכל עמהם במסבה כלל, שזה הי' סיבה לערב רב לעשות עגל זהב, וכמ"ש בזוהר הנ"ל, וכן לדורות מצד זה יצא עגל זהב, שהיא אלוקי זהב, שנתמנה על פי השררה בשביל זהב, וכשאין סיפק בידו עושה שידוכין בעיר, וכמו ששמעתי פירוש הש"ס (בכורות ה.) משה רבכם גנב, או קוביוסטוס שגונב נפשות, כדי להתחתן עם ס' רבוא ישראל וכו', ומשום הכי עתה רבים הם הרבנים בעיר, וז"ש אשר ילכו לפנינו, שאיוו לאלקות הרבה (סנהדרין סג.), שהוא הרב והמחותנים, עד שמצד זה נעשה קטטות ומריבות בעיר, וז"ש וישמע יהושע וגו' ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה וגו', שהיא קול מלחמת קטטות ומריבות. ומצד זה נשתברו הלוחות, שנסתלקה תורה מהעיר. עד שברחמי הש"י חזר ושלח את משה, וטחן העגל לעפר, כדי להראותו שאין בו ממש אף שילכו לפניו, וחזרו וקבלו אותו לרב, ובדק כסוטות (ע"ז מד.) ופירוש כסוטות עיין אח"ז במצות סוטה, ותבין היטיב, ונתברר הטוב מן הרע, שמהם מתו בחרב, מהם במגפה, מהם בהדרוקן (יומא סו:).
ובסוף (ש)כשעמד משה בתפלה, ונמחל לישראל, וצוה לעשות משכן מכסף של ישראל לבד ולא (לערב) [מערב] רב, וכמ"ש בזוהר (ח"ב קצה.) ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, קחו מאתכם תרומה וגו' (שמות לה, א-ה). והרמז לדורות, שיעשו בית המדרש ליחידי ישראל שיהיו נפרדים מהמוני עם, כי אי אפשר שיהיו בכללות א', והיא תיקון מה שקלקלו תחלה להתרעם בזה, וכאשר היה במקדש עזרת כהנים ועזרת ישראל לבד. .....
ובזה יב[ו]אר מה ענין פרשת שבת אלה הדברים (שמות לה, א) למשכן וכו', ודרשת חז"ל (מכילתא, ורש"י ז"ל) ידוע.
ולדברינו אתי שפיר, כי התלמיד חכם נקרא שבת, וכשם שיש הבדל ושינוי בין חול לעשות ל"ט מלאכות, מה שאין כן בשבת. כך יש הבדל בין שחיטה ומליחה שהוא מן ל"ט מלאכות, כמ"ש בפ"ז דשבת (מ"א) השוחטו והמפשיטו המולחו וכו', הנוהג בחול שהם המוני עם, ובין הת"ח הנקרא שבת, שהרשות נתונה להוסיף לו תוספת פרישות בזה כנ"ל, והיא תיקון קלקול שני, ואז הוי מחילת עון לישראל, אחר שתקנו וקיבלו על עצמן לתקן ב' דברים שקלקלו, וק"ל.
ואני הכותב בדידן הוי עובדא הנ"ל מרישא לסיפא, ומרומז למה דווקא זה האיש צוה לעשות בה"מ בשאריגראד.
[מה ענין אזהרת שבת למלאכת המשכן, ונ"ל דכ' בזוהר פרשת ויקהל (רג.), משה כניש לון למימר שבת לון, דבקדמיתא לא נטרו ערב רב, כיון דשמעו ביני ובין בני ישראל אמרו מלה דא אתמנע מינן, מיד ויקהל העם על אהרן וכו', ואתמשכו סגיאין אבתריהן, לבתר דמיתו, כניש משה בני ישראל בלחוד ויהב לון שבת וכו' יעו"ש.
וענין חילול שבת מבואר שם אח"כ דף ר"ה ע"ב, וז"ל: ומאן דאשתדל במילין אחרנין ובמילין דעלמא בשבת, דא איהו בר נש דמחלל שבתא, לית לי' חולקא בעמא קדישא דישראל, תרין מלאכים שוו ידיהון על רישא ואמרי ווי לפלניא דלית לי' חולקא בקב"ה, יעו"ש. ומעתה תראה ענין חילול שבת בדורות הללו שהוא עקבות משיחא, אשר היו צריה לראש (איכה א, ה) מן ערב רב, כמבואר בכתבים וברעיא מהימנא פר' נשא יעו"ש. דלא די דמשתדלין במילין דעלמא, שאינן צרכי צבור צרכי מצוה, אף גם שמטריחין להמתין בציבור עם ברכו דשבת עד שיבוא הראש, ובשחרית להמתין עם שוכן עד להפסיק בין הדבקים, לכך נתן משה שבת לישראל לחוד, ונתחזק ע"י עשית המשכן - עזרת כהנים לחוד, דהיינו לכהן ולשרת להש"י, ועזרת ישראל שהם להמוני עם שבהם הראשים, לחוד, ושם יעשו מה שלבם חפץ, עד שירחם הש"י על עמו לקבץ נדחינו ורועה אחד לכולנו, במהרה בימינו אמן נצח סלה ועד].
ובזה נבוא לביא[ו]ר ש"ס, מאמר רבי יצחק אין כל פקידה וכו'. והוא דאמרו חז"ל אמר רבי חנינא לאחר ך"ד דורות נגבה פסוק זה שנאמר (יחזקאל ט, א) קרבו פקודת העיר וכו', ולכאורה הוא סותר דברי רבי יצחק, והל"ל רבי חנינא אמר.
ונראה, דכתוב בכתבי האר"י לענין ברורי ניצוצות עד עקבות משיחא, שבכל דור ודור נברר אבר א' מכללות הפרצוף שבכל העולם, עד שלבסוף בזמן משיח יוברר אבר הרגלים, שהוא עקבת משיחא דמטו רגלין ברגלין וכו', יעו"ש.
והנה יש ך"ד ראשי איברים באדם, שבהם תלוי הכרע ומשקל להכריע מעשיו להרע או להיטיב, והוא עשירית מן רמ"ח איברים שבאדם. הגם שיש קרוב לך"ה איברים, רק שאינו אבר שלם לא חשיב רק ך"ד.
והוא מה שכתב האלשיך בפרשת אמור (ויקרא כג, יא) כי כל דורות העתידים לבוא היו תלוין באיבריו של אדם הראשון, זה בראשו וזה בידו וכו', ואם באנו לפרש האיברים שבאדם שכל מעשי הטוב והרע תלוין בהם, אשר על כן צריך אדם לקדשן לשמים, והם המוח ואזניו וידיו וכו', הנה האיברים האלה הם עשירית האיפה, שהוא כל האדם שצריך לתקנם. ואם לא ידע לתקן, יביאם אל הכהן המיוחד שבדור לכהן לו ית' ולשרתו, והוא יניף אותם תנופה לה', ויתר האיברים ככבש ההולך אחר הרועה ילכו בתום. וגם ב' חלקי חיותו הם נפש רוח יקדש לה', וזהו ב' עשרונים וכו', ודפח"ח.
ומעתה רמ"ח איברים עם נפש ורוח הוא גימטריא נר, וכמ"ש בזהר יעו"ש. וז"ש (משלי כ, כז) נר ד' נשמת אדם. ותיבת ליטרא עולה בגימטריא ר"ן, שהם רמ"ח איברים שבאדם ונפש ורוח ר"ת נר, ומעשרו הוא ך"ד כנ"ל.
והנה כמו שיש באדם פרטי, כך בכללות פרצוף עולם דור אחר דור הוא כסדר איברים זה למטה מזה, ולכך אם הראשונים בני אדם וכו' (שבת קיב:). ולכך אלו הך"ד איברים שבכללות פרצוף העולם, נתגלגלו בך"ד דורות, שבהם ההכרע והמשקל תלוי מן ליטרא, שהוא רמ"ח איברים בכללות הפרצוף ועם נפש ורוח גימטריא ליטרא. ועל ידי חטא העגל הי' מכריע אלו ך"ד איברים לרעה, עד שהם ך"ד דורות, עד שלאחר ך"ד דורות נגבה פסוק זה, שנאמר קרבו פקודת העיר וכו'. ואחר שאלו ך"ד דורות שהם ך"ד איברים שבהם תלוי הבחירה להכריע להרע או להטיב, ועל ידי חטא הנ"ל הכריעו לרעה כל רמ"ח אברים, שהם הדורות עד ביאת משיחנו במהרה בימינו, שאז תשליך במצולות ים כל חטאותינו, ובכללו ג"כ העגל הנ"ל, שיהי' בלע המות לנצח.
וא"כ שפיר אמר הש"ס אין לך כל פורעניות שבעולם שאין בה מחטא עגל וכו', משמע עד ביאת המשיח, ואיך אמר רבי חנינא רק עד ך"ד דור[ו]ת שאז נגבה הכל, דהוי כסתרי אהדדי. ולדברינו מבואר, שע"י הכרעת ך"ד ראשי איברים בך"ד דורות, נמשך החטא עד ביאת משיחנו במהרה בימינו, ואחר שאוחזין מעשה אבותיהן כמבואר, עד לעת שיתברר ויתלבן הכל וק"ל.
ועל פי זה יובן מצות סוטה להשקותה וכו' (ה, יב-כח). קשה איך מצוה זו תמיד בכל זמן ובכל אדם, והמצות הם נצחיים.
ונ"ל דודאי מבואר בספר יצירה (פ"ו מ"א) בסוד עולם שנה נפש, מה שיש למעלה בעולם, יש בשנה בכללות הפרצוף, ויש בנפש יחידי באדם פרטי חומר וצורה, שהוא הגוף והנשמה, ובכללות העולם הזה יש ג"כ חומר וצורה, כי צדיקי הדור הם הנשמה של העולם, והמוני עם החומר והגוף של כללות פרצוף עולם הזה. וכן עה"ז הוא החומר נגד עולם שלמעלה, שהוא עולם הנשמות כנודע. ומעתה יתפרש פרשה זו בעולם שנה ונפש, ואפרש אחד מן ג' הנ"ל, וממילא תבין לאינך ב' האמורין.
ותחלה יש להקשות קושית המפרשים, במה שפירשו חז"ל (ברכות סג.) אם מעכב אתה מתנות כהן סוף שתצטרך לכהן להביא לו סוטה. והקשה נחלת יעקב (במדבר ה, יב) טובי' חטא וזינגד מנגד וכו'. ובעל גור אריה (שם) פירש לאו דווקא סוטה דה"ה זב ומצורע וכו', ואינו במשמע הפסוק.
ונ"ל דעיקר התכלית של בריאת האדם בעוה"ז לעשות מחומר צורה, בין בפרט - שהגוף שלו יתאוה לעשות מעשה נשמה ולא חמדת החומר, וכן בכללות פרצוף העולם לעשות מחומר צורה, למרדף בתר חייבא להחזירו בתשובה, וכיוצא בזה. ושורש הכרעת האדם תלוי בכ"ד ראשי איברים, שבהם תלוי הכרעה לעשות מחומר צורה, וכמ"ש האלשיך בפרשת אמור (ויקרא כג, יא) שאם לא ידע לתקן ולהכריע יביאם אל הכהן וכו', יעו"ש.
ונ"ל שזה טעם ך"ד מתנות כהונה, רמז שיתן לכהן ך"ד ראשי איברים, ללמדם לשרת ולכהן לו יתברך, ובודאי מתנה יחשב לכהן המזכה אחרים, שזכותן תלוי בו. הגם שגם הדברים כפשוטן, שיש ך"ד מתנות כהונה גם כן, מ"מ עיקר הרמז שהוא ך"ד איברים הנ"ל, שצריך ליתנן לכהן, ואז מוכרע כל רמ"ח איבריו לטוב, ונעשה מחומר צורה, ואז הגוף הנקרא אשה, נכנע ומשועבד תחת הנשמה הנק' איש.
מה שאין כן אם אינו נותן ך"ד מתנות כהונה, שהם ך"ד ראשי איבריו שבאדם שבהם תלוי כל הכרעת גופו לעשות מחומר צורה, אז גורם כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל, כי שטה וסרה הגוף מדרכי הצניעות של הנשמה שהוא האיש. וזה שפירשו רז"ל (תנחומא נשא ה) איש, ללמדך שמעלה בשתים, באיש מלחמה שלמעלה, ואישה למטה וכו', כי כך הוא כאשר זכרנו.
גם י"ל, ב' איש יש, א' מצד החומר - יודע ציד איש שדה (בראשית כה, כז), וב' מצד הצורה - ויעקב איש תם (שם), וכשנכנע החומר תחת הצורה אינו רק איש אחד, איש תם, מה שאין כן כשנפרדים. והוא גם כן מה שאמר ומעלה בו מעל, בשתים הנזכרים.
ואמר ושכב איש אותה שכבת זרע, והוא על דרך שכתוב במדרש הנעלם פ' וירא (זח"א קט:), ותשכב את אביה (בראשית יט, לג), כי נפש המתאוה והגוף מעוררת היצה"ר, לכה נשקה אבינו יין ונשכבה עמו (בראשית שם, לב), מה יש לנו בעולם הבא, נלך ונרדוף אחר יצה"ר ואחר חמדת עולם הזה וכו', יעו"ש. וכאשר שכב איש ציד אותה ונגמר התאווה, נקרא שכבת זרע, שהוא גמר ביאה וגמר התאוה.
ואמר ונעלם מעיני אישה ונסתרה והיא נטמאה וגו', ור"ל כי כך דרכו של יצה"ר, להסתתר ולומר שהוא יצר הטוב שמצוה כך לעשות, וכמו שכתבתי במאמר כסות ולשון שינה, וכמ"ש האלשיך (במדבר כה, יז) בענין פעור, שמצא מקום לפתות ישראל אף הכשרים שמצוה לבזות ע"ז, ולכך ויצמדו ישראל לבעל פעור (ע"ש כה, ג), ולכך הזהירה תורה סמוך לזה לא תוסיפו על מנין מצות וכו', יעו"ש. וזה שאמר ונעלם מעיני אישה, כי הנשמה לא נשתתף במעשה זה, רק הגוף סבר שאין עבירה בזה, מצד הסתירה שהסתיר היצה"ר את עצמו בלבושי יצר הטוב כנ"ל.
ועבר עליו רוח קנאה, שהוא רוח טהרה כדרשת חז"ל (סוטה ג.), וקנא את אשתו והביא את אשתו אל הכהן, שרוצה להכניע החומר היא האשה, אל הצורה, והוא על ידי הכהן כאמור, לחזור וליתן ך"ד מתנות כהונה הנ"ל.
ואמר שיהי' ביד הכהן מים המרים המאררים, ור"ל כי זכרתי בדרוש הפטרת הוי כל צמא לכו למים וכו' (ישעיה נה, א), בשם האלשיך (ריש דברים), כי דברי תוכחה ומוסר הם לטובים הצמאים לשתות מימי החסד המוסר ותוכחה, כמים קרים על נפש עיפה, שאם הדור כשרים שומעים מוסר להכניע לבם, ולכך אמר משה (דברים ט, ז) ממרים הייתם וכו', מקציפים הייתם וכו' (דברים שם, כב), ואין סר וזעף, כי אם מקבלים באהבה רבה וכו', יעו"ש. א"כ אין זה מים מרים המאררים, רק מים מתוקים יחשב לטובים ולכשרים. וז"ש והשביע הכהן אם לא שכב איש אותך, ולא שטית טומאה תחת אישך, הנקי ממי המרים המאררים האלה, ור"ל שאין זה אצלו למים מרים וכנ"ל, מה שאין כן ואת כי שטית וכו', ואז והשקה את האשה שהוא החומר, ובאו בה המים המאררים למרים. וזה שפירש רש"י למרים, שאצלה היא מרים, דהא מים קדושים כתיב וכו'. ר"ל כי ודאי מי המוסר ותוכחה הוא לו למרים המאררים, וזה סימן כשהוא סר וזעף ונפשו מרה לו בשמוע דברי מוסר מפי הכהן המדריך ומיישר העם לעבודתו יתברך, ודאי טמא הוא, שנטמא יריכו, לכך בשמוע בתת ה' ירכך נופלת, שהוא על ידי שלא היו מחזיקים ירך ת"ח, וכמ"ש בזוהר (ח"א קעא.) ותקע כף ירך יעקב, שקול יעקב בתורה ואז אין ידי עשו שולט, מה שאין כן וכו'. ואת בטנך צבה, כמ"ש האלשיך בטן רשעים תחסר (משלי יג, כה), שלעולם נחשב לו חסר בטנו, לכך צבתה בטנה בשמוע מוסר, ובאו בה המים של המוסר למרים. מה שאין כן אם טהורה היא, ונקתה ממים המרים, שאין זה לה מים מרים רק מתוקים, וק"ל.
וכאשר כתבתי באיש פרטי, כך יש לפרשו בכללות פרצוף העולם, שהכשרים שבראשי הדור הם הצורה והנשמה, ונק' איש, והמוני עם הם החומר, ונקרא אשה. ועל ידי שלא נתן ך"ד איברים שהם ך"ד מתנות לכהן להכניע החומר לצורה, סוף שתצטרך להביא לו הסוטה דרך בזיון, שמוכרח לשוב לכהן, וענין סוטה הוא שסטה מעליו, כאשר יבואר.
ואמר כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל, שסרו ושטו מעליו, ומעלה בו מעל, שהוא בשתים, למעלה ולמטה, שלא רצו בכשירי הדור שיהי' להם לרב ולמנהיג, שיתהפכו מחומר צורה, וקבלו לעצמן איש מסטרא דאיש יודע ציד (בראשית כה, כז), הצד ומרמה בפיו הבריות כנודע.
ושכב איש אותה שכבת זרע, שגמרו תאוותן לדחות הטוב ולבחור ברע. ונעלם מעיני אישה, ר"ל שתחלה עשו בהסתר מעשיהם לאכול עליו קורצא בי מלכא בהסתר, בכל מיני מסירות וכיוצא. והיא נטמאה, שעשו כל טומאה, הן בדיני מאכלים ושחיטות הפסולין וכיוצא.
עד המשך זמן שעבר עליהם רוח טהרה, שרוצין לחזור להכניע חומרן לעשות מחומר צורה, ואז מיד שהרהרו כך, יצאו מן חומר הנקרא אשה, ונעשו צורה הנקרא איש, לכך אמר ועבר עליו רוח קנאה, כי על החומר הנזכר אמר זה, שעבר עליהם רוח קנאה לחזור לבעל הראשון.
והנה יש שנטמאה, שלא נתפסה רק ברצון עשו, ויש שלא נטמאה שהיו נתפסים שהיו אנוסים, שאין ברירה בידם עד עכשיו, שנגררו אחר ראשי העם, שהיו צריך לראש. ועכשיו שחזרו וסרו אל משמעתו, והביא האי"ש, זהו הטובים שבעם, את אש"תו, זהו שנשארו בחומרן, אל הכהן, המשרת ומכהן להש"י.
וביד הכהן יהי' מי המרים המאררים, כי שפתי כהן ישמרו דעת תורה יבוקש מפיהו (מלאכי ב, ז), כי תורה נק' תורה שמורה דרך לשוב עד ה', וזה שלא נטמא מי המוסר יחשב לו למתוק, מה שאין כן מי שנטמא (ובאה) [ובאו] לו המים למרים, כי בשמוע שהשביע הכהן את האשה יתן ה' אותך לאלה ולשבועה, ר"ל שהכל יאמרו איכה היתה לזונה קרי' נאמנה (ישעיה א, כא), והכל נשבעין כך וכו' בתת ה' את ירכך נופלת, כמו שלא החזקת בירך ת"ח הכשירים סמכין דאורייתא, ואדרבא החזיקו להם לשלחם מהעיר, לכך ירכך נופלת - שהוא ת"ח שלך שנקרא ירכך. ובטנך צבה, שעש' בשביל הנאתו חמדת כבוד עולם הזה המכונה לבטן, כמ"ש (משלי יג, כה) ובטן רשעים תחסר. וגם על גחונך תלך (בראשית ג, יד), שהוא כינוי על הגאוה כהולך על בטנו, כמ"ש בשל"ה, לכך ובטנך צבה, והיינו של נבעלת. וכן יריכו ובטנו של בועל שהוא איש ציד, שנופל יריכו, הוא היקום והעושר המעמיד הגוף על יריכו. ובטנה צבה, הוא חמדת והנאת כבוד המדומה. בשמוע דברים אלו, בודאי מי שנטמא בכל טומא[ו]ת הנ"ל, ובאו בה המים המאררים למרים, שמי המוסר זה יהי' כחרב חדה על צוארו. והיתה לאלה בקרב עמה, ר"ל שהכל מרמזין על זה שעליו שייך דברי מוסר זה, וז"ש והיתה לאלה בקרב עמה. ואם טהורה היא, ונקתה ונזרעה זרע.
וכן יתפרש בדרך ג', בעולם הבא, שהובא אל הכהן העליון לטהר במי החסד, ואתי שפיר.
עוד י"ל, רמז לך"ד מתנות כהונה שיתן לכהן, ועשיר[י]ת האיפה שהם המעשר מן רמ"ח הם ך"ד איברים שיתן לכהן, הכל הולך אל מקום אחד. דאיתא בכתבים, דיותר צריך אזהרה לאדם במאכלו משאר עסקיו, דיוחנן כהן גדול נעשה צדוקי (ברכות כט.) על ידי שלא נזהר לאכול בקדושה, יעו"ש. וכן כתב הבחיי (שולחן של ארבע ש"ב) מובא בראשית חכמה שער הקדושה פרק ט"ו, ענין מאכל המן שהי' עשיר[י]ת האיפה וכו' (שמות טז, לו), יעו"ש. וא"כ שפיר רמז לך"ד מתנות כהונה שיתן מאכילתו, שהוא שיאכל בטוב כוונה, ויהי' נחשב קרבן על ידי כהן איש החסד, שמשם בא שפע המזון, כמ"ש בזוהר תרומה (קסח:) על הארץ ועל המזון, ואז מכריע לטוב ך"ד ראשי איבריו, ועל ידם נמשך כל רמ"ח איבריו לטוב, והבן.
ולפי הנ"ל נראה לבאר פירוש הפסוק בראשית (בראשית ג, טז) ואל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימש(ו)ל בך.
ופירש בזוהר סוף ויקהל (ריט:) אמר רבי אלעזר לרבי שמעון אבוי, תינח לתתא, אבל איהו כגוונא דלעילא מה איכא למימר, פתח רבי שמעון ואמר, כאיל תערוג (תהלים מב, ב) וגו' עד קב"ה זמין לה חד חויא ונשיך לה ואולידא, ורזא דא הרבה ארבה עצבונך והרונך, בגין דאיהי מתחלחלא בכל יומא ובעציבו על עובדיהן דעלמא, בעצב דא חויא דעציב אנפיהו[ן] דעלמא. תלדי בנים וכו', יעו"ש.
ואין אתנו יודע עד מה להבין חלק מהחלק אלפי', וכמ"ש בכתבי האר"י בסוד קריעת ים סוף, יעו"ש. אבל מבשרי אחזי אלוה, להבין זה דרך מוסר, איך הנחש שנושך הוא צורך הולדה, שהוא מעשים טובים וכל דבר מצוה, שעיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים (בר"ר ל, ו), וזה נקרא הולדה, ויסורי הצדיקים הוא חבלי לידה של השכינה כביכול, כמבואר ברעיא מהימנא פרש' נשא, יעו"ש.
ולפי שראיתי מעשה בזה, שכל פועל ה' למענהו, שעושה שליחתו אפילו על ידי דבר המזיק, שיוצא ממנו טובה גם כן, ולפי הנראה לכאורה הוא נשיכה, ובאמת יוצא מזה כמה טובות צורך גבוה מה שעיני ראו ולא זר, ולכך דרשו חז"ל וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאוד (בראשית א, לא), אפילו הרשעים ונשיכת הנחש הכל לטובה יחשב, למי שירצה להבין במתג ורסן ורמיזותיו של הש"י אשר הפליא עם ברואיו, ואספרה שמך לאחי ובתוך קהל אהללך אי"ה לדבר בעל פה אם יהי' רצון הש"י בזה, ולא רציתי לכותבו בו שום רמז בזה המאמר.
אבל פירוש הפסוק אפשר לפרשו על דרך מוסר בדרך פרט וכלל, על דרך עולם שנה נפש המבואר בספר יצירה (פ"ו מ"א).
דנודע דהאדם נברא מחומר וצורה, הצורה הוא הנשמה מצד הקדושה, והחומר שהוא הגוף מצד הקליפה. וכל זה הי' אחר חטא שפיתה הנחש להאכיל' מעץ הדעת טוב ורע, לכך החומר מצד הרע והצורה מצד הטוב, מה שאין כן קודם לזה היה חומרו של אדם הראשון זך, בסוד כתנות אור (בר"ר כ, יב). מה שאין כן אחר החטא נעשה כתנות עור, משכא דחויא כנודע. והנה מצד זה קשה לאדם להכניע החומר מצד הקליפה לעשותו צורה אשר זה תכלית בריאת האדם, כמ"ש האלשיך בפ'.
והנה הנשמה הוא הזכר, מה שאין כן החומר הוא האשה. וז"ש ואל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך, דכתב בכתבי האר"י כי העצבות הוא מצד הקליפה, והשמחה הוא מצד הקדושה. ועיקר התורה והעבודה הוא מצד רוב שמחה, כמ"ש בפסוק (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לב[ב] מרוב כל, וכתב הרב שזהו עיקר מה שזכה הוא לרוח הקודש, יעו"ש. רק מצד עכירות ועצלות הגוף שמצד הקליפה שהוא עצבון, אין כל אדם עובד הש"י בשמחה כי אם בני עליה, והם מועטין, ורוב העולם ההולכין בתאוות עכירות גשמיות, עושין כל חמדת העולם הזה בשמחה גדולה, כמו נצחון ומחלוקות לפזר רוב הון, ולדבר קדושה מראה עצבות. וכאשר כתבתי בפסוק (במדבר יא, א) ויהי העם כמתאוננים, שעשו עצבות ואנינות בעבודת ה', כטורח וכמשא כבד יכבד עליהן מעט שעומדין בבית הכנסת להתפלל מצות אנשים מלומדה. ולכך הי' רע בעיני ה' ונענשו באש תחת אש ה', ור"ל אשר לא התחממו באש ה' בהתלהבות וחמימות רק התחממו באש היצה"ר, כנודע כי אש גיהנם הוא מצד החמימות הזה. עד שהתפלל משה רבינו ע"ה, ותשקע האש (במדבר שם, ב) - שלא נסתלק למעלה, רק שקבלו על עצמן לעבוד הש"י בחמימות אש ה' זה בהתלהבות גדול, וז"ש (במדבר שם, ג) ויקרא שם המקום תבערה כי בערה בם אש ה', ר"ל אחר התיקון, והוא על דרך שנאמר בברית מנוחה (דרך א) שנקרא קברות התאוה (במדבר יא, לד), שמרוב תאוה ודביקות בו יתברך נתקברו ונתעלמו לשרשן וכו', יעו"ש.
ובזה יובן ואל האשה אמר, שהוא הגוף החומר עכור מצד הקליפה שנמשך מצד אשה הראשונה כנ"ל, הרב"ה ארב"ה עצבונך, דודאי הבא לטהר מסייעין לו (שבת קד.), אבל הבא לאסתאב, ומעצמו הרבה תחלה בעצבון בתורה ועבודה, אני גם כן ארבה עצבונך והרונך. וכתב בזוהר פרשת פקודי (רסד:) בהיכל ג' בפתח ד' יש ממונים השורין על בני אדם העוסקין בתורה או במצוה דיתעצבון ולא יחדי בה וכו' יע"ש. והיינו ע"כ מי שבחר ואחז במדת עצבות בעבודת ה'.
וז"ש בעצב תלדי בנים, כי תולדות ובנים של צדיקים הם מצות ומעשים טובים, יהי' בעצב מצד עונש הנ"ל, שהגוף נעשה מח[ו]מר עכור וכשירצה לעשות מחומר צורה הוא בעצב וטורח.
וקאמר ואל אישך תשוקתך, דכתב האלשיך משלי סימן (א') [כ"א] (י) נפש רשע אותה רע לא יוחן בעיניו רעהו, הכוונה אף שהרשע חומד ומתאוה לעשות רע, מכל מקום לא יוחן בעיניו רעהו, מי שהוא רשע כמותו וכו', יעו"ש. הרי שגם הרשע שהוא החומר הנקרא אשה, אל אישך תשוקתך, אל הנשמה שהוא אישך, להיות צדיק, רק שרוצה שיהי' בלי טורח.
ואמר והוא ימשול בך, דשמעתי מהמוכיח דק"ק פלאנאי בפ' (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני. דלכאורה קשה וכו'. ואמר, שנפש ישראל מצד שהם נצר מטעו ית', מוכרח שיהי' בן עולם הבא אחר כל התיקונים והגלגולים והעונשים, כי לא ידח ממנו נדח (שמואל ב יד, יד), כי הוא חלק אלוה ממעל, שהוא קדוש, ועל כרחך סופך מוכרח להיות קדוש גם כן, ואם כן למה יאוחר דיותר טוב להקדים שלא יקבל עונשים הקשים, ודפח"ח. וז"ש והוא ימשול בך, שע"כ סופו למשול בך, אם כן ראוי שלא תאחר, ותראה להתאמץ שימשול בך מיד להכניע החומר תחת הצורה, וטוב לך בזה ובבא וק"ל.
וכך יש לפרש בדרך כלל, שראשי הדור הכשירים הם הצורה, והמוני עם הם החומר, ומחמת שלא רצו לדבק בעץ החיים שכולו טוב, ובחרו בעץ הדעת טוב ורע. ולכך ואל האשה שהם המוני עם, אמר הרבה ארבה וכו', ואינ"י רוצ"ה לכתו"ב כי ממי"לא יובן, עד שלבסוף ואל אישך תשוקתך, לבחור בטוב כמקדם. והוא ימשול בך, ויש לו ב' פירושים, או שסופו למשול בך, והוא רק הודעה, או הוא ציו[ו]י שתראה שהוא ימשול בך ולא אתה עליו, כמו משל המובא במדרש (דב"ר א, י), שאמר הזנב אל הראש אני אלך בראש, יעו"ש. ושניהם אמת, מאחר שסופו למשול בך, להכניע החומר תחת הצורה, אם כן ראוי שתראה שימשול בך מעתה, וק"ל.
ועפ"ז נ"ל לבאר מזמור אחד בתהלים, סי' י"ו (א-יא) מכתם לדוד שמרני אל כי חסיתי בך אמרת וגו', ובל אשא שמותם [כו']. והוא כולו תמוה, עיין פי' רש"י והאלשיך.
ונ"ל, דדרשו חז"ל (סוטה י:) מכתם שהי' מ"ך ות"ם, והקשה רש"י (תהלים שם) מה ענינו למזמור זה. ולי נראה דאתי שפיר כאן, כי מך הוא עני, כי דוד נקרא עני מצד שהי' מרכבה אל מדה זו הנקרא עני (זח"א רנז.), כי היא אם כל חי, וירידתה ועלייתה היא ביד הבנים ישראל, שהם בני מלכים מסטרא דמלכות הנקרא אדנ"י. וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום נקראת עני' בימי גלותה, כמ"ש בכתבים על הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים (הגש"פ), יעו"ש, והיא סוכה הנופלת כנודע. וכשעושין רצונו, עולה היא על ידינו להתייחד עם המדה הנק' תם, בסוד ויעקב איש תם (בראשית כה, כז), שנכללו ב' פרצופים כאחד, והבן.
וכל זה הוא מצד הבחירה הנתונה לאדם לבחור בטוב או ברע, כמ"ש (דברים ל, טו) ראה נתתי לפניך וגו', ולכך הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:), ור"ל כי נודע שמדה זו נקרא ירא"ת שמי"ם, וז"ס הכל בידי שמים, כי יד נקרא סיוע כמ"ש (שמואל ב ג, יב) וידי עמך, והכוונה כי הכל בידי שמים, כי הסיוע שנקרא יד הוא משמים שהוא תפארת ישראל, חוץ מירא"ת שמים היא השכינה, אין סיוע שלה משמים רק בידי בני ישראל, מצד הבחירה המסורה בידינו להעלותה על ידי מעשינו הטוב. וז"ש הפסוק (דברים י, יב) מה ה' אלהיך, שהוא יחוד ב' מדות, יראה היא השכינה, עם שמים הנק' ה'. וז"ש חוץ מיראת שמים, ליחד ב' מדות אלו שיהי' נקרא יראת שמים, זהו בידך מסורה. וזהו דפריך בש"ס (ברכות לג:), ומשני, אין לגבי משה זוטרתי היא, דהוא נקרא איש האלהים, ודי בזה.
נחזור לענינינו, כי שכינה נק' מך כשרגליה יורדת מות, וכשהיא עולה נהפך מן מת ונעשה תם. ודוד שהי' מרכבה למדה זו, נקרא מ"כת"ם, לכך אמר מכתם לדו"ד, כי המדה שנקרא מך ותם מצא' לדוד שיהי' מרכבה למדה זו, בסוד ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח).
והתנצל דוד, אעפ"י שהבחירה בידינו, היינו להתחיל ולבא לטהר, אבל אח"כ מסייעים מלמעלה. הגם שפירש הט"ז בריש אורח חיים (סי' א) בסוד אילת השחר, אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי (ירושלמי ברכות פ"א ה"א), ופירש הט"ז שלא הי' צריך דוד לסיוע התעוררות של מעלה גם אחר שתחלה היה מעורר מלמטה, ובזה פירש דברי הטור (או"ח סי' א) יעו"ש, הרי שהי' דוד במעלה גדולה יותר מכל אדם, שלא הי' צריך סיוע מלמעלה גם אח"כ. אבל מ"מ שמירה בעי מתחבולות יצה"ר באומרו מצוה, וז"ש שמרני אל כי חסיתי בך, גם (שאני) [שאיני] צריך שתסייעני, אבל עכ"פ זאת בקשתי, שתשמרני מלכד במצודת היצה"ר, וסיוע לחוד ושמירה לחוד כאשר נבאר בסוף.
ואמר אמרתי טובתי בל עליך, והוא יתפרש בדרך פרט ובדרך כלל, הן באדם יחידי - דוד בעד עצמו, או בכללות כל ישראל שהיא כנסת ישראל, האומרת אל דודה הנקרא הוי"ה, גם כי אדנ"י אתה בסוד אדו"ן כל האר"ץ (יהושע ג, יא), מ"מ טובתי בל עליך, שאין עלייתה וטובתה ביד הש"י, כי אם לקדושים אשר בארץ המה, וא"דירי לשון עוז וחדוה, בסוד תנו עוז לאלהים (תהלים סח, לה), וגם כ"ל חפצי, שהוא זווג, בם הדבר תלוי, שעל ידי בחירתן בטוב היא עולה להתייחד עם דודה, ואז נקרא אדנ"י, כמ"ש בכתבים כי שם זה על ידי יחוד השמות, א' מן אהי"ה י' מן הוי', יעו"ש. וגם בלאו הכי, שאז נקרא אדון כל הארץ, בסוד יפה נוף משוש כל הארץ (תהלים מח, ג), והיינו על ידי עבודת הצדיקים בשמחה ובטוב לבב מרוב כל מעוררין השמחה למעלה, וכמ"ש בזוהר תצוה דף קפ"ד ע"ב: תא חזי, עלמא תתאה איקרי אבן טבא, אי קיימא בנהירו דאנפין מתתא הכי נהרין לי' מלעילא, ואי קיימא בעציבו וכו', וז"ש (תהלים ק, ב) עבדו את ה' בשמחה וכו', יעו"ש. לכך נאמר ירבו עצבותם, ר"ל שעל ידי עצבותם בעבודת ה' שהם כת הרשעים, ירבו עצבותם מלמעלה, כאמור.
אח"ר מה"רו. ופירש רש"י אחר הוא ע"ז. ור"ל אבל מה שעושין בעסק היצה"ר, מסטרא דאל אחר, מה"רו, עושין במהירות וזריזות היפך הקדושה. לכך בל אסיך נסכיהם מדם, שתפלתן שהם במקום קרבן להקריב דם ונסכים, לא ירצה לי. וגם תורתן, שהוא שמותיו ית', רק שהיא מהשפה ולחוץ, כמ"ש בש"ס (סנהדרין קו:) תורתן של דואג ואחיתופל הי' מהשפה ולחוץ, ונאמר עליהן (תהלים נ, טז) ולרשע אמר ה' מה לך לספר חוקי, ולכך הכי נמי בל אשא את שמותן על שפתי. אבל תורתן ותפלתן של צדיקים העובדים בשמחה רצוי, כנ"ל.
הרי שיש ב' כיתות מצד הבחירה, יש בוחרין בטוב ויש ברע, והוא השמחה מצד הקדושה והטוב, והעצבות מצד הקליפה, ולכך בקשתי, כמו שאתה מנת חלקי וכוסי שהוא תואר השכינה הנק' שדה וחק"ל, וגם נק' כוס כנודע, והוא המשפיע לה שפע הנק' מנת חלקי וכוסי, תומ[י]ך גורלי - שאמרת גם אחר הבחירה ובחרת בחיים (דברים ל, יט), כן תגדיל חסד גם עתה לשמרני במקום שיצה"ר מסתתר בלבושי יצר הטוב, ויסיתני לעשות מצוה, זהו צריך שמירה ממך, וז"ש אברך את ה' אשר יעצני אף לילות יסרוני כליותי, כי לילה איקרי בדבר ספק, על דרך שכתבתי כחצות לילה וכו' (שמות יא, ד), יעו"ש. אך שויתי ה' לנגדי תמיד, אז בודאי לא אמוט מדרך הישר הנקרא ימין, כמו שכתבתי שם, יעו"ש.
לכן שמח לבי וגו' אף בשרי ישכן לבטח, על ידי הכניעת החומר לצורה, והיינו על ידי שתודיעני ארח חיים במקום ספק הנ"ל, וכמ"ש האלשיך (במדבר כה, יז) כי במעשה פעור נלכדו במצודתו גדולי ישראל על ידי עצת יצה"ר שהוא מצוה לפעור לע"ז וכו', יעו"ש.
ואז נעימות בימינך נצח, שכל תפלתו שלא יהי' במדריגות עולה ויורד, לימין ושמאל, רק שיהי' תמיד בימין נצח תמיד, ואז יעלה מעלה מעלה ולא תרד מטה, והשמאל יהי' נכנע בימין, שהוא עיקר תועלת השכינה הנק' מכת"ם לקשרה בימין, והש"י יסייענו לעשות חסד עם השכינה בכל דבורינו ומעשינו ומחשבותינו, אמן נצח סלה ועד.
ובזה יבואר מצוה ברכת כהנים (ו, כג), דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם. ודרשו חז"ל (זח"ג קמז.) אמור גימטריא רמ"ח, וכן כתב בפרי עץ חיים (ש' חזרת העמידה פ"ו), והוא תמוה. ועוד, איך הוא בכל א' מישראל.
ונ"ל, דכבר זכרתי מ"ש האלשיך דיש רמ"ח איברים באדם, וצריך ליתן המעשר לכהן שהם ך"ה איברים שהם עיקר כל רמ"ח, שאחריהן נמשך כל רמ"ח איבריו ונפשו ורוחו, וכהן המשרת להש"י עליו להיישיר העם, כמבואר שם.
ובזה יובן, דבר אל אהרן ובניו כהנים משרתי הש"י, כה תברכו את בני ישראל, ר"ל מאחר שמצד הבחירה חפשית יש הכרעה להרע ולהטיב, ועצה היעוצה לכהן המזכה רבים להכריען לטוב הנקרא ברכה, כמ"ש (דברים יא, כו) ראה נתתי לפניך את הברכה והקללה וגו', כי הקדושה נק' ברוך, והקליפה ארור. וז"ש כ"ה תברכו, אלו ך"ה ראשי איברים, תברכו, להכריען לטוב, שהיא הברכה. ואז ממילא אמו"ר להם, שיומשך לכל רמ"ח איברים ברכה זו, כי נגררין כל רמ"ח איברים אחר אלו ך"ה איברים, וק"ל.
ועל פי זה יבואר מצות הדלקת נרות המנורה בפ' בהעלותך (במדבר ח, ב), הגם מה שהיא נמנה א' מתרי"ג מצות הוא מפסוק פ' תצוה (שמות כז, כא) באהל מועד מחוץ לפרוכת יערוך אותו אהרן ובניו מערב ועד בוקר וגו', נראה לבאר פסוקי בהעלותך, איך הוא בכל זמן, שהתורה והמצות הם נצחיים. גם לפי חז"ל (תנחומא בהעלותך ה) בקרבנות שהקריבו נשיאים אינו לעולם, אבל נרות שהדליק אהרן הוא לעולם. וקשה דהחוש מראה שגם נרות בטלין כשחרב הבית.
ונראה דודאי יש לתרץ משנה באבות פ"א (מט"ו) שמאי אומר עשה תורתך קבע וכו'. וי"ל, הא אמרינן בפ"ד דברכות (מ"ד) רבי אליעזר [אומר] העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים, ותורה ותפלה בחדא סלקא, אי אין לומר בתפלה שהוא כמשאוי עליו חק קבוע, גם בתורה אין לעשותה, הגם דרש"י פירש באבות בדרך אחר, אבל קשה מנ"ל לרש"י זה, כי אם מכח קושיא הנ"ל.
ונראה, דכתב בזוהר פ' לך לך (פא:), ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה (בראשית יב, יא), אמר רבי אלעזר כאשר קרב מבעיא ליה, אלא כדכתיב (שמות יד, י) ופרעה הקריב לישראל בתיובתא, אוף הכא הקריב, דאקריב גרמי' לקב"ה כדקיאות, לבוא מצרימה, לאשגחא באינון דרגין ולאתרחקא מנהון מעובדי מצרים וכו'. אמרי אחותי את, כד"א (משלי ז, ד) אמור לחכמה אחותי [את].
ולהבין זה נ"ל דקשה דאם נתיירא למה ירד למצרים בלא רשות, כמבואר שם. ואומר שהוא עיקר שורש הדבר לעבודת ה', וסודו ידוע, כי הוא דעייל ונפיק, כי אדם מצד כללותו מטוב ורע אי אפשר שיהי' תמיד במדריגה א', אפילו הקדושים בארץ, כי לפעמים עולה ולפעמים יורד. גם מצד שנקרא עולם קטן, וכמו שלמעלה יש קטנות וגדלות כנודע, כך באדם צריך שיהי' בו מדריגות אלו. והחכם אשר עיניו בראשו, קודם שירד מצרימה, והוא ירידה ממדריגתו שהי' בה תחלה, צריך לקשר את עצמו תחלה בדביקות הש"י, שגם אם ירד מטה לטעם הנ"ל, או להעלות גם מדריגות התחתונים אשר ירד להם כדי להעלותן הנצוצין, או להעלות בני אדם ובני איש שהם במדריגה תחתונה, כאשר זכרתי במשל השר היורד להעלות בן מלך שנעשה הדיוט וכו', אם יקשר את עצמו תחלה בדביקה וחשיקה וחפיצה בו יתברך, אז לא תפרד בין הדביקו' גם אם ירד לשם, שיזכה לחזור ולעלות, וכמו שהיורד לבור קושר את עצמו תחלה בחבל כדי שיאחוז בו לעלות מהבור, כך שורש ישראל הם יעקב חבל נחלתו (דברים לב, ט), לאחוז בו בחבל זה הקשור בו יתברך ולעלות בו, וזהו סוד דעייל ונפיק.
וזהו כוונת אברהם אבינו ע"ה, וז"ש כאשר הקריב לבוא מצרימה, לאשגחא באינון דרגין, ושלא ישאר שמה ח"ו, רק שיזכה לעלות משם. ולאתרחק מעובדי מצרים, ר"ל לברר הטוב מן הרע. לכך הקריב את עצמו להקדוש ברוך הוא כדקיאות, ושוב לא יעלה מורא על ראשו, כי גם שירד מצרימה יהי' דבוק ביראתו יתברך, שהוא ראשית חכמה יראת ה', וז"ש אמרי לי אחותי את כמו אמור לחכמה אחותי את, בדביקה כמו אח ואחות, כנודע בזוהר (ח"א קיב.) דבין איש ואשתו יכול ליפרד על ידי גט, מה שאין כן באח ואחות, וכאשר זכרתי בפסוק (שה"ש ח, א) מי יתנך כאח לי, יעו"ש.
ובזה נ"ל לבאר מזמור תהלים סי' ב' (א-יב), למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק, יתיצבו מלכי ארץ ורוז(ו)נים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו וגו', פן יאנף ותאבדו דרך כי יבער כמעט אפו אשרי כל חוסי בו. והספיקות רבו, ורז"ל (ברכות ז:) דרשו זה המזמור על מלך המשיח לעתיד וכו', ורש"י פירש דקאי על דוד עצמו וכו'.
ולי נראה, דקאי על משיח ועל דוד ועל כל דור ודור ושופטיו, כי מעצמותו יתברך נאצל תורה ונביאים וכתובים, שהם כולם שמותיו יתברך, וכמו שהוא היה הוה ויהיה כך נדרש התורה נביאים וכתובים, ונדרש בכלל אומה ישראלית ואומות וכו', וגם בפרט בכל דור ודור, ראשי עם מצד ערב רב, עם אנשי יחידי שלומי אמוני ישראל, העומדים על התורה ועל העבודה, איך מקטרגים עליהם, וכמ"ש ברעיא מהימנא פרשת נשא (קכה:), יעו"ש.
והענין, דמבואר בש"ס (ברכות נח.) דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע וכו', ומעתה כמו שיש שמירה וממונים על פתחי המלכים והשרים לבל יכנס לפנים כי אם מי שהגון ליכנס, כך כביכול למעלה יש ממונים ושומרים הסובבים לקדושה לבל יכנס פנימה כי אם הגון וראוי, וכמ"ש בזוהר (ח"ג קכג.:).
וכי תימא מי אינו הגון ליכנס, אחר שרוצה להתקרב לעבודתו יתברך אם כן הגון הוא, והשמירה למה, כי במלכותא דארעא יש מיוחסים ושרים, מה שאין כן שפל ונדכה נקרא אינו הגון, אבל בהקדוש ברוך הוא נאמר אני אשכון את דכא (ישעיה נז, טו).
ונראה, דיש ב' כתות הבוחרין בתורה ועבודה שעובד להש"י, א' לשם שמים, שבוחר בטוב מצד שהוא טוב, וכת ב' העובדין להש"י כדי שיטול את השם מחסידי ארץ. והנפקותא וההפרש שביניהם הוא, כי כת א' לא נפרד בשום זמן מהזמנים מן התורה ועבודה ולהתחבר ליריאים, וכמ"ש דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, סג) חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פקודיך, דלכאורה קשה, דה"ל לקצר ולומר חבר אני ליראוך וגו', ונ"ל דלפי ראות עינינו שיש ביריאים חשובים ושפלים, וגם החשובים לפי השתנות הזמן לפעמים יורדין ונעשו שפלים ונרדפין, והוא מצד עליות השכינה וירידתה, דדיו לעבד להיות כרבו (ברכות נח:), ולכך כת א' הבוחר בטוב מצד שהוא טוב לא מצד חשיבות, הוא חבר לכל יריאי הש"י בין חשובים או שפלים, וגם אין שינוי זמנים לפניו, מה שאין כן כת הב', כשרואה ירידה ליריאי השם, מיד נרפים מן היראה ומן התורה והעבודה. וזה הי' מעלת דוד שהי' מן כת א', לכך אמר חבר אני לכל אשר יראוך דייקא, וק"ל.
ומעתה תבין השמירה למעלה מה הוא, כשהזמן הולך וסוער בסערת תימן, והדיין הוא נאמן, שאז כת א' הולך ועולה ומתמיד בתורתו ועבודתו כמאז וקדם, מה שאין כן כת ב' משליכין העבודה אחר גיוום, שלא יראה ולא ימצא בהם שמץ יראה, שלא ילכדו במצודת היריאים, וזהו בכוונה מכוונת מהבורא יתברך, לבל יכנס פנימה מי שאינו הגון ותמים בעבודתו יתברך, כאמור.
ובזה נבוא לביאור מזמור זה, דאיתא במדרש איכה (פתיחתא דאיכ"ר ב), על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי (ירמיה ט, יא-יב), תני רשב"י אם ראית עיירות נתלשות בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים, שנאמר על עזבם וכו'. ופירש במתנות כהונה על עזבם, שהיה להם לעזוב וכו'. אמר רבי יהושע בן לוי בכל יום בת קול וכו' אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו' כל זמן שמשליכין דברי תורה לארץ המלכות גוזרת ומצלחת, שנאמר (דניאל ח, יב) ותשלך אמת ארצה, אז עשתה והצליחה וכו'.
ונ"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דכל זמן שישראל גוזרין על לומדי תורה, כך האומות גוזרין על ישראל, וכן כ' בספר חסידים (סי' רט). וזהו שאמר אוי להם לבריות, זה האוי, נמשך להם מעלבונה של תורה, שהם משפילין ויועצין עצות איך לעלוב הלומדים, לכך גם עליהם נתייעצו האומות. ושמואל ביאר יותר, ותשל(י)ך אמת ארצה, לפי שמשליכין דברי תורה לארץ, ר"ל שמשליכין לארץ הלומדים שמדברים בתורה, לכך עשתה והצליחה, שגוזרין האומות וכו'.
ובזה נ"ל לבאר פסוקי תהלים סימן פ"ה (יא-יג), חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו אמת מארץ תצמח, וצדק משמים נשקף, גם ה' יתן הטוב וארצינו תתן יבולה וגו'. והוא כולו פליאה.
ונ"ל דכתב האלשיך משלי (יד, כד), מפני מה החכמים משכימין על פתחי נדיבים לקבל ממנו איזה גמילת חסד, ואין הנדיבים משכימים על פתחי החכמים לקבל ממנו חכמה, אם חכמה עדיף כמ"ש (משלי ג, טז) בשמאלה עושר וכבוד, וכתיב (תהלים קיט, עב) טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. ומשני, שהחכמים יודעין מעלת העושר לכך מקדימין לפתחו, מה שאין כן העושר שאינו בעל חכם, אינו יודע מעלת החכמה לילך אחריו לקבל ממנו חכמה, יעו"ש.
העולה מזה, דראוי לעושר לילך אל החכם לקבל ממנו חכמה, כמו שהחכם הולך אצל העושר לקבל ממנו חסד מעשרו, כי זה תכלית הבריאה, כמ"ש במדרש שוחר טוב (תנחומא משפטים ט) על פסוק (תהלים סא, ח) ישב עולם לפני אלהי', ר"ל ששאל שיהי' כולם שוין בעושר וחכמה שלא יצטרכו לקבל זה מזה, והשיבו רוח הקודש אם כן חסד ואמת מן ינצ(ו)רוהו, כי במה יזכה זה עם זה. מה שאין כן עכשיו החכם מקבל חסד מהעושר, והעושר מקבל מן החכם תורה וחכמה הנק' אמת, ובשכר שמשפיעים זה לזה בחכמה ובעושר, כך מלמעלה יורד השפע. וכמ"ש בש"ס (תמיד כח.) ולמוכיחים יונעם ועליהם תבוא ברכת טוב (משלי כד, כה), כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם וכו', ור"ל שגורם שפע כנ"ל, וכמ"ש בתיקונים (תי"ט לט.) יעו"ש. ועיין בכתבי לעיל מזה.
ובזה יובן, חסד ואמת נפגשו, ר"ל כשעושין להשפיע זה לזה, החכמים מקבלין חסד מהעושר והעשירים שומעין חכמה ומוסר הנק' אמת מהחכמים, שהוא עיקר התכלית כמ"ש חסד ואמת מן ינצרוהו כנ"ל, אז גורמים לייחד ב' מדות הגורמין שפע וברכה בעולם, וזהו צדק ושלום נשקו, שהוא יסוד ומלכות, שחבורם הוא על ידי יחוד בעלי חכמה עם בעלי עושר להשפיע זה לזה.
אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף, ר"ל כי עד עכשיו היו משליכין אמת ארצה, שהם בעלי תורה והחכמה, שהי' חכמת סופרים סרוחה בעיני בעלי העושר, והיו החכמים שפלים ושחים עד לעפר, וצדק שהיא בעלי עושר שאינם בעלי חכמה, היו עולין ברום המעלות עד לשמים, שזה גורם חורבן ואיבוד הבית והארץ, כמ"ש על מה אבדה הארץ על עזבם תורתי. ובתיקון חטא זה, דהיינו אמת מארץ תצמח, שיעלו בעלי החכמה שהיא הנקרא אמת למעלה. וצדק שהם בעלי עושר שאינם בעלי חכמה, שהיו ברום המעלות עד לשמים, וצדק משמים נשקף למטה, לקבל חכמה ומוסר מבעלי תורה הנק' אמת. אז גם ה' יתן הטוב וארצינו תתן יבולה, כמו שהחכמים הנק' הוי"ה, כנזכר בהפטרת עקב, משפיעים תורה הנק' טוב, ובעלי ארץ ישפיעו לחכמים ליתן יבולה, כך גורמים למעלה. וז"ש גם ה' יתן הטוב וארצינו תתן יבולה, וכמ"ש ועליהם תבוא ברכת טוב.
ואז יהי' מעלה נוספת לאלו בעלי עושר המחזיקים ידי בעלי תורה, שיהי' צדק לפניו יהלך, שיקדים במעלה אל החכמים, כמ"ש (בר"ר עב, ה) ביששכר וזבולן שנזכר זבולן תמיד לפני יששכר, כך צדק שהם בעלי עושר, יזכו להלך לפני בעלי תורה, הואיל וישם לדרך פעמיו, שעסק בפרקמטיא לילך בפעמי מרכבותיו בדרכים כדי להספיק לבעלי תורה, כך יזכה וכו', וק"ל.
גם יש לומר, כי התשובה נק' דרך, שנאמר (תהלים כה, ח) יורה חטאים בדרך, וז"ש וישם לדרך פעמיו, ששם בדרכי התשובה פעמיו, שהוא למעלה מצדיקים, לכך יזכה שיהלך לפניו - לפני הצדיקים האמורים לעיל, וק"ל.
ונחזור לענין הנ"ל, כי כשנפלה קטגוריא בין החכמים, שמבזין זה את זה, אז הם מבוזין ושפלין החכמים כולם בעיני המוני עם לייעץ עצות רעות איך יוכלו לבטל אותן מהתורה והעבודה. ואז כשנפלה אלו הדוברים בתורת אמת ארצה, אז עשתה והצליחה, שגוזרין האומות על ישראל, וכנ"ל.
ובזה יובן דברי נעים זמירות ישראל בפתח דבריו, למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק יתייצבו מלכי ארץ וגו'. ור"ל שלא אמר זה דרך תרעומות להתרעם למה רגשו וכו', רק שאמר דרך מוסר לעמו ישראל בטוב טעם ודעת להבינם למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק, להתעולל עלילות בריק והבל על בחירי אומה ישראלית, כאשר באזנינו שמענו עלילות שונאינו בכמה מיני תחבולות אין מספר להעלותן אשר האומות מעלילין, והם המוני האומות הנק' גוים, שרגשו, וגם השרים של המדינות מלכי אומות העולם הנק' לאומים, יהגו ריק, היאומן כי יסופר להאמין מחכמי אומות העולם על דברי הבל וריק כזה. אבל זה נמשך מצד כי יתיצבו מלכי ארץ, מאן מלכי רבנ(י)ן (גיטין סב.), שמעמידין על פי השר שארץ שלו, וזה שנצב לרב שנקרא מלך, על פי מלכי ארץ שהארץ והעיר שלו אחר חורבן הבית, [ותיבת מלכי משמש לכאן ולכאן], ויתיצבו מלכי ארץ ורוזנים שהם המנהיגים של הרב הנ"ל, נוסדו יחד על ה' ועל משיחו, כי מיד יועצים עצות על ה' בענין מאכלות אסורות, להעביר שוחטים טובים ולהעמיד רעים לפי רצונו, וכיוצא בזה, לפי מה שראתה עיני. ועל משיחו, שהם הלומדים העוסקים בתורה ועבודה, איך לגרשם מהעיר ולבטל מנין שלא יעשו, כעובדא דאחז המלך, שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות ואמר אם אין חכמה אין הקדוש ברוך הוא ישרה שכינתו בישראל, שנאמר (ישעיה ח, טז) חתום תורה בלימודי וכו' (בר"ר מב, ג).
ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו, ור"ל כי עצתם איך להשליך עבות[ו]ת האהבה שבינם לבינו יתברך על ידי שיש להם מקום מיוחד להתלמד ולהתפלל, ולהסיר מוסר[ו]תימו - שעל ידי תורה ומוסר כולם נכנעים לפניהם, ולהסיר עול מעלינו, זהו תוכן עצתם.
והנה באלו יש ב' כתות כנ"ל, שיש יריאי השם לשם שמים וכנ"ל, ובזה אמר יושב בשמים ישחק, ר"ל כי זה שהוא ברום המעלות בשמים, שכבר נתקשר באהבה יתברך, גם עתה ישחק וישמח ולא יחוש כלל לעצתם. מה שאין כן אדני ילעג למו, כי כת ב' הנ"ל שהי' במדרגה תחתונה הנק' אדנ"י כנודע, שלא הי' לשם שמים רק ליטול את השם שהוא מחסידי ארץ, וכעת שרואה שיועצים עליהם הרוזנים וכו', מיד הוא עצמו ילעג למו על היראים, כדי שלא ימצא בו שום דבר מחסידים, שלא ילכד בעצת רוזנים.
וזה הוא השמירה של מעלה, לבל יכנס פנימה כל מי שיהי', כי מי שאינו הגון אז ידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלמו, כדי שיהי' נרפים מהתורה והעבודה לכוונה הנ"ל.
אבל ואני נסכתי מלכי על ציון הר קדשי, ור"ל שדוד אמר על עצמו, ואני, שעמדתי בנסיון כל הבזיונות והשפלות, וכעת אני נסכתי מלכי, שאינו נצב ממלכי ארץ על פי השררה, רק ואני נסכתי מלכי, שהוא אלהי עולם ה', על ציון, הלומדים המצויינים בהלכה (ברכות ח.), שעיקר מלכותי ונסיכותי הוא על הלומדים העוסקים בתורת ה' ועבודתו, כמ"ש (תהלים קיט, סג) חבר אני לכל אשר יראוך וכו', ועל זה הוא סמוך לשון חיבור, כמו (במדבר ב, כ) ועליו מטה מנשה, כי הם נטורי קרתא (פתיחתא דאיכ"ר א), וא"צ לומר שלא לגרשם מהעיר, רק שהם עיקר ממשלתי. וגם על הר קדשי, שהם ראשי קציני אלופי ישראל, שהם נק' הר, והם גורמים קדושתי, כמ"ש (דברים ב, טז-יז) ויהי כאשר תמו וידבר ה' אלי, שאין קדושת שמו על נביאים כי אם בזכות ישראל, ומה שהעמיד יתברך אותי לנסיך ומלך, הוא בזכות ישראל, שהם נקראין קודש ישראל לה' ראשית תבואתו (עי' ירמיה ב, ג). וחס על כבודם שיהי' להם רועה נאמן, לבל יגיס דעתו עליהן, כמ"ש (יומא כב.) אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלוין אחוריו.
ואגב נ"ל לפרש לשון אחוריו, דר"ל שהשליך אלו השרצים לאחריו, שהם כל מיני טומאה, ובחר בטוב להתקדש ולהתקרב בו ית', מה שאין כן אם השרצים לפניו, שהולך בכל מיני טומאות השרצים התלוין בו ר"ל.
אספרה אל חוק, ור"ל כי חק קבוע עלי לספר נסים ונפלאות שעשה עמי. ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, ופירש רש"י בני אתה, ראש לישראל הנקראים בני בכורי ישראל, והם יתקיימו על ידך, כמ"ש (שמואל ב יג, יח) ביד עבדי דוד אושיע את ישראל וכו'. אני היום שהמלכתיך עליהם, ילדתיך, להיות קרוי בני וכו', כמ"ש (עי' שם ה, יב) וידע דוד כי נשאת מלכותו בעבור עמו ישראל וכו', יעו"ש.
ולי נראה, דאמרינן בש"ס (סנהדרין יד.) כיון שנתמנה פרנס על הציבור מוחלין לו כל עונותיו, וכקטן שנולד דמי. אך דכל זה כשנתמנה על פי הש"י, מה שאין כן שנתמנה על פי השררה, דחוצפא כלפי שמיא מהני כנלמד מבלעם וכו' (שם קו. ע"ש), ודאי אין שייך בזה מוחלין, דאמרינן בש"ס (יומא ט.), דאלו כהנים שבבית שני שהועמדו על פי המלכות על ידי ממון שנתנו, עליהם נאמר (משלי י, כז) ושנות רשעים תקצרנה. וז"ש אני היום ילדתיך, ר"ל מאחר שאני העמדתיך למלך לא על פי השררה, לכך היום שנעשית מלך היום ילדתיך, שנמחלו עונותיו וכנולד היום דמי.
שאל ממני ואתנה גוים נחלתיך, סוד כוונת התפלה לברר הניצוצות שהם חיות הקליפות, וממילא יובן המשך ב' פסוקים אלו, ככלי יוצר תנפצם, אחר הבירור נשארו בלי חיות, והבן.
וחזר דוד לפתח דבריו ואמר עתה מלכים השכילו הוסרו שופטי ארץ, ור"ל שהוא נגד מה שאמר שמלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו, שיעצו עצות כאמור, ועתה שנתפרדו כל פועלי און, וז"ש ככלי יוצר תנפצם, וכמ"ש (תהלים עה, יא) וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק, והיינו כמ"ש האר"י, בעת אשר שליט האדם באדם לרע לו (קהלת ח, ט), לברר נצוצי חיות ממנו, שהוא הי' הממשלה וחיות הרשעים, ועל ידי ששלטו באדם הישר ובירר מהם הנצוצות, אז הוסר מהם החיות והממשלה, ונתרומם קרנות צדיק, וז"ש שאל ממני וגו', ור"ל שהיסורי הצדיק הוא שישאל ממנו יתברך ויתפלל, שהם קשוטי ויחודי השכינה, כמו ששמעתי ממורי יעו"ש. ואז אתנה גוים נחלתיך, שעל ידי בירורין יתרומם קרנך כאמור. ולכך השכילו מעתה שלא תעשה כמעשיך הראשונים, הוסרו שופטי ארץ.
עבדו את ה' ביראה, להתחבר ב' מדות - הוי"ה ביראה, ומשם נמשך שורש הת"ח הנקרא הוי"ה גם כן כנ"ל, ועשירי העם הנקרא אדנ"י שהיא יראה, ובהתחברם אז חסד ואמת נפגשו, כנ"ל.
ואז וגילו ברעדה, וכמו שכתבו התוספות בפרק אין עומדין (ברכות לא. ד"ה במקום) וז"ל: פשוטו של מקרא עבדו את ה' ביראה, וכשיבא יום רעדה תגילו, ע"כ. ור"ל כאשר מפרש אח"כ שאמר נשקו בר ותאבדו דרך כי יבער כמעט אפו אשרי כל חוסי בו, והכוונה שבא דוד המלך ע"ה לזרז את כל גבור מלומד מלחמה במלחמתה של תורה ועבודת ה', שיקח מועד בעת הפנאי לדבק בו יתברך כשהזמן מסכים עמדו, להכין כלי מלחמה נגד היצה"ר, וכלי המלחמה הוא נקרא נשק כנודע, ומהו הנשק, בר, שהוא בר לבב, וז"ש זיינו ונשקו בר, כדי שאם יבוא הזמן הסוער, שהוא פן יאנף, שאז תאבדו דרך כי יבער כמעט אפו, שאלו כת ב' הנ"ל מיד יחזרו לסורן, ואז אשרי כל חוסי בו, דעייל ונפיק, וק"ל. 219 And here the mitzvah of lightning the Menorah (Numbers 8:2) will be explained, that truly it is [done] in every human being and in every time through the kohen. We already mentioned that a person is called candle/light: the 248 members and inside them soul (Nefesh) and spirit (Ruach), behold, these are candle (NeR). Even though a person has also a Neshamah (essence) in any instance, through a sin, the Neshamah separates from the person, and only soul and spirit are left. And the Alshich has written that the kohen is hinted at by the text, "the lips of the kohen guard knowledge and they seek Torah from his mouth" (Malachi 2:7) "he held many back from iniquity" (Malachi 2:6); and so too is mentioned in the Zohar "whoever seizes the hand of an evildoer and enables him to leave the evil path, rises three levels, which does not happen to other human beings, etc (Zohar 2:128b:3); and it seems to me to recall what I heard as way of musar [on the verse] "seeks the good of his people" (Esther 10:3) - the one who speaks of ethics and admonishes at the gate how should a person cling to the Holy One of Blessing, and after that all those who listen will be connected in unity, so that the speaker would make the words of the Holy One cling to them, and this is "to seize the hand of the evildoer" to raise them. And these are wise words.
ובזה יבואר משנה דאבות הנ"ל עשה תורתך קבע, ר"ל שלא יהי' תורתו והנהגת קדושתו במקרה והזדמן, לפעמים עושה בטוב הזמן, וכשהזמן הולך וסוער נרפים הם מהתורה והעבודה, רק יעשה קבע, בין בטיבו בין בעקו, ר"ל כי התכלית השלימות הוא מאן דעייל ונפיק, והוא כאמור, וצריך שיהי' בשמחה תמיד, שהיא משמחת לב. ובא רבי אליעזר ואמר בפרק ד' דברכות, העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים, דודאי יש להתפלל תמיד בין בעקו בין בטיבו, אבל אין מדריגתן שוה, כמ"ש בש"ס (שבת י.) פכר ידי' ומצלי, נמצא לפעמים צריך שיהי' תחנונים כעני ורש ולפעמים בשמחה, וק"ל.
ובזה יבואר מצות הדלקות נרות המנורה שהיא באמת בכל אדם ובכל זמן על ידי הכהן. כי כבר זכרנו שהאדם נקרא נר, כי רמ"ח איבריו ובתוכו נפש רוח הרי גימטריא נ"ר. גם ר"ת נ"ר הוא נפש ורוח. הגם שיש באדם נפש רוח ונשמה, מכל מקום על ידי חטא האדם נסתלק הנשמה ונשאר נ"ר, וכן כתב האלשיך. והכהן, שרימז הכתוב בו (מלאכי ב, ו) כי שפתי כהן ישמרו דעת תורה יבוקש מפיהו רבים השיב מעון וגו', וכמ"ש בזוהר (ח"ב קכח:) זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא וכו'.
ואגב נראה לי להזכיר מה ששמעתי מוסר בענין הדורש טוב לעמו לדבר מוסר להוכיח בשער, איך לדבק את עצמו בו ית', ואח"כ יכלול את השומעים באחדות שידבק אותם בדבריו אליו יתברך, וזהו שאמר שאוחז ביד דחייבא להעלותן, ודפח"ח.
ובזה יובן דבר אל אהרן, הוא המשיב רבים מעון להוכיח בשער בת רבים. וז"ש בהעלותך את הנרות, ודרשו חז"ל (רש"י, עי' תו"כ אמור פי"ג) מדלא כתיב בהדלקותך וכתיב לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. ועוד דרשו (ספרי בהעלותך א) שמעלה היתה לפני המנורה ועלי' הכהן עומד ומטיב. והקשה מהרא"ם מנ"ל לידרש שניהם, ותירץ, יעו"ש. ולדברינו דזה נמשך מזה, דעל ידי שהכהן עולה במעלה וכו', ור"ל שעולה במעלות רמות לדבק את עצמו בו ית' תחלה, אז יכול להעלות הנרות, שהם רמ"ח איברי ישראל בכללות הפרצוף עם נפש ורוח גימטריא נ"ר. וז"ש בהעלות"ך את הנרות, כי על ידי עלותך בדביקות כאמור, אז אפשר להעלות הנרות שאר כללות איברי ישראל הנק' נרות כנ"ל ג"כ עמך, על ידי שנכללו בך מצד אחדות ישראל. 222 And it said: "in front/on the face of the Menorah, the seven lights will illuminate" (Numbers 8:2). Meaning - the the leader of the generation that intends to raise the people is called "the face of the Menorah", just as they are "the face of the generation." And when a person looks at the illuminated face of their friend, through their unity and their integration with one another, the leader of the generation with the generation of their people, and the people of the generation with the leader of the generation, then through the clinging of one to another they raise, as it is written in the verse "and there Israel encamped" and then "Moshe went up to E-lohim" see there in my writings. And this, that is written here, under a condition "in front/on the face of the Menorah, the seven lights will illuminate" - "because the world is built through lovingkindness [chesed]" (Ps. 89:3), and this is called the seven days of building , and through that we know there are seven levels in Israel, and through their integration in front of the Menorah [which also teaches this to be in front of the Upper Menorah, as known] the lights will illuminate, to continue the essence also through soul and spirit, and the Tabernacle of the essence is also in the head of a person, that has seven shafts of the menorah, which are the secret of the seven gates mentioned in the Sefer HaYetzirah (Sefer Yetzirah 4:4).
ואמר, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, ר"ל שראש הדור המכוין להעלותן נקרא פני המנורה, כמו פני הדור. וכשאחד מסתכל בפנים מאירות אל חבירו, על ידי אחדותן והתכללותן זה עם זה, ראש הדור עם דורו עמו, ובני דורו עם ראש הדור, אז על ידי הדבקות זה עם זה עולין, וכמ"ש בפסוק (שמות יט, ב-ג) ויחן שם ישראל אז ומשה עלה אל האלהי', יעו"ש בכתבי. וז"ש כאן, בתנאי, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות - כי עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג), ונקרא שבעת ימי הבנין, ולזה יש ז' מדריגות בישראל, ועל ידי התכללותן אל מול פני המנורה [וג"כ משמע מנורה העליונה כנודע] יאירו להמשיך ג"כ הנשמה אל נפש ורוח, ומשכן הנשמה בראש האדם שיש בו ז' קני מנורה, סוד ז' שערים הנז' בספר יצירה (פ"ד מ"ו). 223 This can be explained in three ways, and they follow each other. Meaning, one needs to explain "in front/on the face of the Menorah" (Numbers 8:2) regarding the parts of the human being: the tabernacle/dwelling of the soul and the spirit are the liver and the heart, and the tabernacle of the essence is the brain. And when a person fixes their actions, then the essence continues to reign in the brain, that returns and illuminates the seven shafts of the Menorah, that in the head the essence belongs, and from there it extends the light to the soul and the spirit in the 248 members. And all this is in the personal level.
ויתפרש בג' פנים, וכולן כאחד נמשכין זה מזה. ור"ל כי יש לפרש אל מול פני המנורה אל פרטות האדם, כי משכן הנפש והרוח הוא בכבד ולב, ומשכן הנשמה הוא במוח. ובתיקון האדם מעשיו אז ממשיך הנשמה לשרות במוח, שישוב ויאיר אל ז' קני המנורה שבראש השייך לנשמה, ומשם יומשך הארה לנפש ורוח ברמ"ח איבריו. וכל זה דרך פרט. 224 And another explanation, in the way that encompasses the world. The tzadik and the leader of the generation is called "the face of the menorah", and the people of the generation are called "the lights of the menorah" because every one made of 248 members of the body, and the soul and spirit, behold, candle (NeR). And the leader is the essence of all that is encompassed by the generation, and enlivens them through his unity, as I merited a few times.
ועוד פירוש ב', דרך כללות העולם. כי הצדיק וראש הדור נקרא פני המנורה, וכל בני דורו הם נרות המנורה, שכל א' כלול מרמ"ח איברים ונפש ורוח, הרי נ"ר. והראש הוא הנשמה של כללות דורו, המחייה אותן על ידי אחדותו, כמו שזכרתי מזה כמה פעמים. 225 And the third explanation, is one that encompasses all of the worlds, above and below, that through the lower ones doing what is appropriate they add light to the worlds above, in the secret of "give strength to E-lohim" (Psalms 68:35), which is the face of the Upper Menorah that receives the light from above, and then makes that light flow to the person called candle (NeR, Nefesh Ruach) as it is written "the candle of Ad-nai is the soul of a person" (Prov, 20:27)
ועוד פירוש ג', דרך כללות העולמות למעלה ולמטה, כי על ידי כשרון מעשה התחתונים מוסיפין הארה בעולמות העליונים, בסוד תנו עוז לאלהי' (תהלים סח, לה), שהיא פני המנורה עליונה המקבל הארה מלמעלה, להשפיע אל האדם הנקרא נר כמ"ש נר ה' נשמת אדם (משלי כ, כז).
ואלו ג' פירושים זה שייך לזה, כי על ידי כשרון יחידי סגולה שמתקן מעשיו בפרט, מוסיפין הארה אל ראשי הדור, כאשר בארתי משנה דראש השנה (פ"ג מ"ח) והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל (שמות יז, יא), שכאשר ישראל משעבדין לבם לשמים אז מוסיפין כח בידיו של משה שירים ידיו, וגבר ישראל וכו', יעו"ש. וכאשר הכל נתקן עם פרטי ראשי העם, מוסיפין כח למעלה גם כן, וגבר ישראל סבא, והבן.
ובזה נראה לי לפרש פסוקי בהעלותך (במדבר יא, כא-כג), ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו וגו' הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם וגו' ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר עתה תראה היקרך דברי אם לא. ופליגי רבי עקיבא ורבי שמעון בזה (תוספתא סוטה ו, ד), דרבי עקיבא סבירא לי' כמשמעו, וכי תימא הלא זו קשה מן שמעו נא המורים (במדבר כ, י), אלא לפי שלא הי' ברבים וכו'. ורבי שמעון סבירא לי', ח"ו מי שכתוב בו בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב, ז), יאמר אין המקום מספיק וכו'. עתה תראה, אמר משה הריני הולך לפייסן, א"ל עתה תראה וכו' שלא ישמעו לך. הלך משה לפייסן היד ה' תקצר, הן הכה צור ויזובו מים הגם לחם יוכל תת (תהלים קה, מא), אמרו פשרה הוא זה, אין בו כח למלאות שאלתינו וכו'.
ויש לתמוה, לרבי עקיבא איך מתרץ קושיית (רש"י) [ר"ש], וכי מה עלה למשה רבינו ע"ה להסתפק בזה. וביותר קשה, מה ראה משה לכנוס בין הפשרה, אחר שאמר לו הקדוש ברוך הוא שלא ישמעו לו. וגם בלאו הכי קשה, מה מקום לפשרה זו אחר שמזה יש לטעות ח"ו, כאשר הי' באמת כך, ושאר הספיקות.
ונ"ל דקושיא חדא יבואר. ונ"ל, דאיתא בכתבים שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, כי משה רבינו ע"ה היה שורש נשמת ת"ר אלף מישראל, יעו"ש. ולכך כאשר עלו ישראל במעלות רמות בדביקות הש"י, הוסיפו כח במשה שהוא שורש נשמתן, וזכה כי משה עלה אל האלהים (שמות יט, ג) בקבלת התורה. וח"ו בירידתן ממדרגתן, שהשחיתו דבר מה, גרמו ירידה למשה, שנאמר (שמות לב, ז) לך רד כי שחת עמך.
וכאשר שמעתי בשם המנוח הצדיק ר' ליב פיסטנר בפסוק (תהלים יב, ב) כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם יעו"ש כי יש לפרש לכאן ולכאן, או שהראש (גומר) [גורם] להדור, או איפכא.
וענין אמונה ובטחון, שמעתי ענין נאה מהרב המגיד מבאר, על מה שהקשו התוספות (בפ"ק) [בפ"ב] דביצה (טו: ד"ה לוו) דאמרינן לוו עלי ואני פורע, והא אמרינן (שבת קיח.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ותירץ התוס' יעו"ש. ואמר הוא עליו השלום דלא קשה מידי, כי יש מדריגות שונות בכל אדם לפי בחינתו והאמנתו ובטחונו בו ית', שאם הוא במדרגה זו של האמנה ובטחון, ותופס דעה זו לענג שבת ויום טוב בטענה זו שאמר הקדוש ברוך הוא לוו עלי ואני פורע, והאדם המאמין בזה ובוטח בו יתברך ללות, ודאי הש"י פורע. ויש אדם שאינו במדריגות בטחון ואינו רוצה ללות מן אחרים אחר שאין לו משלו, באומרו הלא אמרו ר"זל עשה שבתך חול וכו', אז אחר שתופס דיעה זו כך הוא האמתי לפי בחינתו, והבן, ודפח"ח.
ובזה ביארתי פסוק (בראשית טו, ו) והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. שאחר שהגיע למדריגה זו של האמנה ובטחון בו, ויחשבה להקדוש ברוך הוא לצדקה - מצד מתנת חנם זכה למדריגה גדולה כזה, שסבר שאין כל מעשיו כדאי שיזכה למדריגה זו, כי אם מצד מציאות חן ומתנת חנם.
ובזה יובן שאמר משה הלא שש מאות אלף רגלי [העם] אשר אנכי בקרבו, ר"ל כי אנכי שורש נשמות כולן, ומאחר שאני לעת עתה אין הבטחון והאמנה שלי שתספיק לכולם, או מצד חסרוני שאני גורם להם זה, או הם גרמו לי חסרון בטחון, ומאחר שאין בהם האמנה זו, איך יוכלו להשיג זה, וז"ש הצאן ובקר ישחט לה"ם ומצא לה"ם דייקא. ר"ל להם מחוסרי בטחון איך אפשר זה, אבל ודאי הש"י יכול להספיק, רק החסרון מצדם.
והשיבו הקדוש ברוך הוא היד ה' תקצר עתה תראה היקרך דברי אם לא. דהרב אלשיך פירש בשאלת הרמב"ם (הל' תשובה פ"ה ה"ה) בענין הבחירה והידיעה, כי המחשבה לא מכריח, אבל הדיבור שהוא נתלבש ונעשה מיד כמ"ש (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו וכו', יעו"ש. וז"ש היד ה' תקצר, ר"ל מאחר שכבר אמר הש"י בפועל שיתן להם, מיד נתהווה הדבר, וכי אפשר להושיט יד משמים לקבל ולהחזירו, שהוא קיצור יד כביכול, דמטעם זה כשנתפשט יד משמים וקיבל מן רבי חנינא בן דוסא הי' נס מפורסם, כי משמים נותנין ולא מקבלין (תענית כה.), והיינו מטעם הנ"ל, וז"ש היקרך דברי.
ומאחר שראה משה שאי אפשר לשנות אף שאינן ראוי[ן] לכך, ואם כן יענשו, לכך רצה לפתותן שיאמינו שהקדוש ברוך הוא יכול להספיק, ואז כשיגיעו למדריגות האמנה ובטחון אז באמת ראוין לזה, ואין להם עונש. ולתכלית זה אמר הן הכה צור ויזובו מים, כי הי' רועה נאמן וסבר שיכול להגיען למדריגות האמנה ובטחון כמאז ומקדם, שנאמר (שמות ד, לא) ויאמן העם, שהיו מאמינים בני מאמינים (שמ"ר ג, יב), ואז גם משה בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב, ז), כי שורש אחד להם, וק"ל.
ועל פי זה נ"ל לבאר פסוקי תהלים סימן ד' (ב-ט) בקראי ענני אלהי צדקי בצר הרחבת לי חנני ושמע תפלתי וכו'. והספיקות רבו. כל הארץ כבודו, ואין דבר גדול או קטן נפרד ממנו, כי הוא המצוי בכל המציאות כולן, ולכך יכול האדם השלם לייחד יחודים עליונים אפילו במעשיו הגשמיים, הן מאכלו ומשתה ומשגל ומשא ומתן ודבריו הגשמיים שבינו לבין חבירו, כאשר קבלתי מחכם אחד שאמר סוד כריעות ו' לגבי ה', כשהגדול נכנע לקטן כדי להגביהו וכו', וכבוד ה' הסתר דבר (משלי כה, ב). וז"ש (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו, כמו (עי' בראשית ד, א) וידע אדם את חוה, שהוא ייחוד וזווג. ואם בדברים הגשמיים כך, מכל שכן בעניני התפלה שהם דברים העומדים ברומו של עולם (ברכות ו:), שיש כמה וכמה מדריגות, ובכל א' וא' יכול אדם לייחד מדות העליונות, בסוד בזאת יבוא אהרן אל הקודש (ויקרא טז, ג), מן אותה מדריגה שהאדם הוא שם, יכלול עצמו עם כללות העולם שהם במדריגות האלו, שכולם הם איברי כנסת ישראל, ומשם יתפלל והי' אלהיו עמו ויעל (עזרא א, ג).
וזה נ"ל פירוש הפסוק תהלים סימן ך"ה (יא) למען שמך ה' וסלחתי לעוני כי רב הוא. דקשה, מה זה נתינת טעם לסליחת עונו כי רב הוא, אדרבה אם רב הוא אין לבקש סליחה. ורש"י פירש, יעו"ש. ונ"ל דקושיא זו קשה ג"כ בתורה, בתפלת משה על ישראל שחטאו בעגל ואמר בפרשת כי תשא (שמות לב, לא) וישב משה אל ה' ויאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה וגו'. דקשה וכי דרך משה רועה ישראל שרצה להמליץ עבור ישראל, והגדיל המדורה.
ונ"ל דיבואר פירוש הש"ס, על פי מה שכתבתי בפסוק (ויקרא כא, ד) לא יטמא בעל בעמיו להחלו, על פי משל א', שנשלח בן מלך מאביו ולא היה יכול להחזירו, עד שהוצרך שר אחד לפשוט בגדיו החשובים, ולבש בגדי פחותי הערך, כדי שיתחבר עם בן המלך שנעשה הדיוט מן פחותי הערך וכו'.
והנמשל הוא פשוט בגדיו החשובים כינוי למעשיו הטובים על דרך (קהלת ט, ח) בכל עת יהי' בגדיך לבנים, ובגדים פחותי הערך הם דוגמת בגדים הצואים ח"ו, ולא ממש בגדים צואים. והענין הוא, כמ"ש (עי' ויקרא ד, ג) אשר נשיא יחטא לאשמת העם, כי כל דור ודור ודורשיו הם שורש א', כמו משה רבינו ע"ה עם דורו, כן כל דור ודור לפי דורשיו, ודורשיו לפי דורו כמ"ש בש"ס דעירוכין (יז.), וה"נ חטא הדור גרמו אשמת ראש הדור כגון כאלו, ששרש אחד להם, ואז כשירד ראש הדור למדריגתן, ולבש לבושי הדור שהם בגדי פחותי הערך, ואז יש התחברות מה ביניהם. מה שאין כן קודם לזה דהוי דבר והפוכו, עתה על ידי חטא זה הוי התחברות לו עמהם בצד מה, ואז כשישוב יעלו כולם אתו עמו.
וזה נ"ל פירוש הש"ס (יומא פו:) יחיד השב מוחלין לו ולכל העולם. ולכאורה הוא סותר שם ש"ס הסמוך דכל א' צריך לשוב בפני עצמו וכו', יעו"ש בכתבי לשבת תשובה בטעמי מצות. ולדברינו אתי שפיר, כשנלכד הראש בחטא, שהוא סיבת הרבים, ובתשובתו שכולל בעצמו כל האנשים שהם במדריגות האלו שהם כאיברי השכינה, אחר שיהי' התחברות מה ביניהם, רק שלא יהיו מתנגדים לו, וכמו שכתבתי בביאור פסוקים שובה ישראל עד ה' אלהיך וגו' (הושע יד, ב) יעו"ש. וזה ענין פישוט לבושי השררה ולבש בגדי הדיוט כדי שיתחבר עמו, הנז' במשל, והוא הדין בנמשל, והבן, ואז מוחלין לו ולהם, ואתי שפיר.
ובזה אמרתי לבאר ירושלמי תענית (פ"ב ה"ז) ויאמרו חטאנו (שמואל א יב, י), א"ר שמואל לבש שמואל חלוקן של ישראל ואמר לפניו, רבש"ע כלום אתה דן אלא על שלא אמרו חטאנו, שנאמר (ירמיה ב, לה) הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי, ואלו אומרין חטאנו, והוא פלאי.
והמפרש שם פירש וזה לשונו: ופירוש האמיתי שנראה לי בלבישת חלוקן של ישראל, לומר שכיון ששמואל היה צדיק בלי שום חטא, ואיך אמר חטאנו דבר שקר אפילו על ידי שיתוף עמהם. לכך הוצרך להפשיט בגדיו טהורים, ולבש אחרים שהם לבושים בגדים צואים, וכולם כאחד יאמרו חטאנו לה', עכ"ל. והוא תמוה מאוד, דמאחר שלא חטא איך לבש בגדים צואים ח"ו, והקושיא שהקשה הוא עצמו ולא תירץ כלום.
ולדברינו אתי שפיר, דכתב הרמב"ם (הל' תענית פ"א ה"ג) ואם תלכו עמי קרי וכו', שהקדוש ברוך הוא שולח עונש או יסורין על חטא פרטי כדי שיתנו לב לשוב עצמם בתשובה [וכמ"ש האלשיך בפ' שמיני (ויקרא ט, א), ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים סב, יג)], ואם תלכו עמי קרי, שאומרים במקרה והזדמן הי' זה, לא עבור חטא, אז אני אלך עמכם בחמת קרי, לכן אוסיף לכם עונש על חמת קרי - שאתם אומרים שהוא מקרי, וגוף החטא יהי' שמור להעניש עליו עוד וכו', יעו"ש. וז"ש (ירמיה ב, לה) הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי, והעונש ויסורין שהי' הזמן הולך וסוער, אומרים כי הי' קרי והזדמן, ולכך לא נתנו לב לשוב.
ולתקן זה לבש שמואל חלוקן של ישראל, ור"ל כמו שכתבנו לעיל, גם שהי' משה רבינו ע"ה בכל ביתי נאמן (במדבר יב, ז), מכל מקום כשבאו ישראל לידי חטא התאוו תאוה ובקשו עלילה וכו', בא משה לידי חטא ג"כ שאמר הצאן ובקר ישחט להם, וכתבנו לעיל שזה נמשך לו מצד כי שרש ישראל למשה הוא כמ"ש (עי' במדבר יא, כא) שש מאות אלף אנכי בקרבו, בחטא ישראל נמשך פגם וחסרון האמנה ובטחון קצת גם למשה, וה"נ בכל דור ודור ודורשיו, נמצא על ידי חטא ישראל נמשך קצת חטא לשמואל ג"כ כאלו חטא אותו חטא שחטאו הם, וזה הי' לתכלית שיפשוט לבושו וילבוש לבוש ישראל, דוגמת המשל שלבש השר לבושו של בן מלך בגדי הדיוט כדי שיתחבר עמו להשיבו לאביו המלך, וה"נ כשבא שמואל לאותו מדריגה הבין שהי' לתכלית זה שישוב בתשובה עם כל מדריג[ו]ת אלו באשר הוא שם, ויהי ה' אלהיו עמו ויעל על ידי אומרו חטאנו עבור כולם. ואתי שפיר שא' שלבש חלוקן של ישראל, על ידי שבא למדה שלהם שנק' לבוש, ואז אמר חטאנו עבור כל המדריג[ו]ת, ואז נמחל לו ולכל המדריגות שנכללו עמו, והבן כי קצרתי. וז"ש בש"ס דיומא (דף פו:) מוחלין לו ולכל העולם, ודוק.
ובזה יובן הש"ס הנ"ל שהוא בפ"ק דע"ז (ד:), אמר רבי יוחנן אמר רשב"י לא היו ראויין ישראל לאותו חטא, וכן דוד לא הי' ראוי וכו'. והקשה בעל עקידה על תיר[ו]ץ להורות תשובה, מי יאמר שמקבלין אותן, הא האומר אחטא ואשוב וכו' (יומא פ"ח מ"ט), ואם יקבל אותן ג"כ אינו כדאי וכו'. וגם תקשה בפירוש מאמר לא היו ראוין, אי ר"ל כפירוש רש"י בש"ס, שהש"י אינה לידם זה החטא לתכלית זה להורות תשובה, קשה אחר שהם מוכרחים זה אפילו מחילה אינם צריכים, ומה ראי' לדורות החוטאים בבחירתן. ועוד, למה כעס הש"י אח"כ עליהם עד וביום פקדי ופקדתי וכו' (שמות לב, לד). ואי ר"ל שהם בעצמם חטאו בבחירתן לתכלית זה להורות תשובה קשה כנ"ל, האומר אחטא ואשוב וכו', ואם באפשר יקובלו, מכל מקום איך הניחו ודאי טהרות ונקיות שבידם עבור ספק תשובה. וגם אם יהי' ודאי, וכי ס"ד שהם יחטאו עבור הדורות העתיד[י]ן להורות תשובה, הלא נאות יותר לדורות העתידין שיחטאו ויקובלו ויהי' פתחון פה להורות וכו', יעו"ש שהאריך. וכן למ"ש מוהרש"א שהניח הש"י אותם על בחירתם כדי להורות וכו', ג"כ לא משמע כך, שמשמעות לשון הש"ס משמע שהם עשו לתכלית זה להורות תשובה, וכמ"ש בעל עקידה, יעו"ש.
ולדברינו הנ"ל יבואר הכל, כי נודע שעיקר חטא זה של עגל יצא מערב רב, וכמ"ש בזוהר (ח"ב קצא.), אלא שנשתתפו קצת ישראל במחשבה, וגם אהרן נלכד בחטא זה בשוגג, כמ"ש בזוהר שם (קצב.) שלא ידע להזהר מהם, והוא נקרא ג"כ ישראל, כמ"ש רש"י וישלח ישראל (במדבר כא, כא) כי הראש נקרא בשם ישראל וכו'. וז"ש לא היו ישראל ראוין לאותו חטא, ר"ל שלא היו ראוין מצד עצמן לחטא זה שחטאו קצת ג"כ, כי ערב רב הם שחטאו בפועל, והגיע הפגם לישראל מצד התחברן ושורש אחד עם ערב רב, שהי' משה שורשן כמ"ש האר"י זלה"ה כי הם היו חלק הרע מן קין והבל, ומשה הי' חלק הטוב, ולכך רצה לגיירן וכו', ומשה הי' שורש כל ישראל כנ"ל, לכך הגיעו קצת מן החטא ההוא לאשר בשם בני ישראל יכונה. אבל לא שהי' ראויין ישראל לחטא זה מצד עצמו, ולומר כי מהם נמשך החטא לערב רב, כמו ש"כ בפסוק (תהלים יב, ב) כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם, דיש לפרש מרישא לסיפא ומסיפא לרישא וכו', יעו"ש, אבל כאן זה אינו, כי לא היו ישראל ראוין לחטא זה, אלא להורות תשובה, ר"ל כדי שילבשו לבוש של הערב רב, ואז כשיעשו תשובה אלו פרטי שלומי אמוני ישראל שנלכדו קצת בחטא זה, עם כל אותן המדרגות, אז יעלו כולם, וכמו במשל הנ"ל.
ובזה סרה כל הקושיות הנ"ל, כי אינו להורות תשובה לדורות, רק הם עצמן ילמדו לכלול עצמן עם כל המדריגות, כמו שעשה שמואל הנביא הנ"ל. וזהו עיקר תכלית האדם, ומזה ילמדו ג"כ דורות הבאים דרך גדול בעבודת ה', וזהו שזכרתי וקבלתי ממורי פה אל פה, ואי אפשר לבאר בספר, ודע והבן.
וסרה ג"כ קושיית בעל עקידה מי יאמר שיק[ו]בלו בתשובה, כי לא קשה מידי. כי באמת לא חטאו לתכלית זה, וגם שממילא נמשך כדי שילבישו לבושן, מזה נודע כי הש"י חפץ לקבלן, דאם לא כן למה שלח זה השר להפשיט לבושו, כמבואר במשל הנ"ל, וק"ל.
ובזה יובן טענת ומליצת משה עבור ישראל, אנא חטא העם הזה חטאה גדולה. דודאי שאחר שהי' החטא גדול, אין לייחסו לעם הזה שאמרת (דברים ה, כה) מי יתן והי' לבבם זה וגו', וע"כ שאין ראוין לחטא זה מצד עצמן, רק כדי שיתחברו עם לבושי המוני עם שהם הערב רב, ויתכללו בתשובת ישראל כל המדרגות. א"כ מאחר שהי' לתכלית זה, ואני כללות כולם, כי משה הי' שורש כולם כנ"ל, ואני אומר שחטא העם חטאה גדולה, מיד ראוי לסלוח, מאחר שאני מתוודה בשם כולם, כמו שמואל הנ"ל, ואתי שפיר.
וז"ש דוד המלך ג"כ וסלחת לעוני כי רב הוא, כי ודאי אין חטא זה מצד עצמי רק מצד הכללות עם בני ישראל כי רב הוא, ומכח חטאם נמשך קצת חטא לדוד בבת שבע שהיתה גרושה כמבואר בש"ס (שבת נו.), והיינו כדי שילבוש לבושן של ישראל ויכלול כל המדרגות ויעלו כולן. א"כ מאחר שהיה לתכלית זה, א"כ ראוי וסלחת לעוני ג"כ כי רב הוא, ר"ל כי הוא חטא רבים ולא מצד עצמי, ותשובת רבים אינו חוזרות ריקם, כי הם משותף בשמך כנסת ישראל, וז"ש למען שמך וסלחת, וק"ל.
ובזה נראה לי לבאר פירוש הש"ס (בפ"ו) [בפ"ה] דסנהדרין (מב.) כל המברך על החודש בזמנו כאלו מקבל פני השכינה וכו', עד דאמר רב יהודה אשר במאמרו ברא שחקים וכו' ששים ושמחים לעשות רצון קונם וכו'. ופירש מוהרש"א אעפ"י שמיעט את הלבנה, מכל מקום היא ששה ושמחה לעשות רצון קונה להתמעט עצמה וכו'. ויש להבין תואר זה שאומר שעושה בזה רצון קונה להתמעט עצמה, וזה אינו, דהוא מצד ההכרח שאמר לכי [ומיעטה] [ומעטי] את עצמך (חולין ס:), וגזירת המלך הוא ואין לשנות. ולשון רצון קונה משמע שהוא עבודת הש"י, כמו שאמרו חז"ל (ברכות לה:) בזמן שישראל עושין רצונו וכו'.
ונ"ל שיש בזה דבר גדול, ויבואר כל המשך נוסח ברכת הלבנה הנזכר שם, והוא, כי ישראל נמשלו ללבנה, והענין, כמו שיש ללבנה מעלות עלי' וירידה, כי עד חצי חודש עולה במעלות רמות עד שנתמלאה בתכלית השלימות והמילוי, כך ישראל עולין ויורדין, וחוזרין ועולין, כי תכלית הירידה הוא כדי לעלות, כמ"ש בכתבים, כמו ירד למרכבה. וכמו בכוונת התפלה ו' כורע לגבי ה' להעלותה, וזה ענין שבע יפול צדיק וקם (משלי כד, טז), וגם ענין סוכת דוד הנופלת (עמוס ט, יא) כי מעת החורבן תמיד נופלת ויורדת, כדי לברר ולהעלות כל ברורין ונצוצין, עד שישלם כל הברורין ויהיה בלע המות לנצח (ישעיה כה, ח), נמצא ירידה זו עליי' יחשב.
ומה שהוא בכללות העולם כך הוא בפרט, בסוד עולם שנה נפש. כי לפעמים יורד הצדיק ממדריגתו בין בגשמי או ברוחני, ולבל יהי' נואש ויאמר כי נתרחק מהש"י, לכך המשכיל ידע ויבין כי מה שהוא רחוק הוא לתכלית הקירוב, והיינו כדי שיעלה עם המדריגות שהוא שם, שהוא ג"כ נצוצי ואיברי השכינה. וכמו במשל הנ"ל, שבידיעת המלך ירד השר ממדרגתו ושינה לבושו, כדי שיתחבר בירידה ההיא עם בן המלך באשר הוא שם להשיבו אל אביו, הרי עושה בירידה זו רצון המלך ג"כ. וזהו (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו, שידע לייחד מדות העליונות בין ברוחני בין בגשמי, בין בעלייתו בין בירידה, כי הכל צורך גבוה.
וזהו כוונת הש"ס (עי' ברכות ס:) חייב אדם לברך על הרעה לקבלו בשמחה, כשם שמברך על הטובה. כי אחר שידע שהכל צורך גבוה, אין דבר רע יורד משמים. וז"ש (דברים לא, יז) על כי אין אלוה[י] בקרבי (מצאנו) [מצאוני] הרעות האלה, מה שאין כן כשידע שבכל מאורעות שלו ה' אתו עמו, כמ"ש (ישעיה סג, ט) בכל צרתם לו צר, בוי"ו, ר"ל אחר שהוא לו יתברך כביכול ג"כ כמ"ש (תהלים צא, טו) עמו אנכי בצרה, מעתה ל"א צר, אין צר כלל.
ונ"ל שזה ענין ירידת יוסף מצרים ובית הסוהר, ואמר (בראשית לט, ב-ג) ויהי ה' את יוסף וגו' עד באשר ה' אתו ואשר הוא עושה ה' מצליח. ור"ל לברר מדריגות ההיא שהיא נצוצי השכינה שהוא שם. וז"ש (שמואל א יח, יד) וה' עמו, ודי בזה.
ובזה יובן כוונת מוהרש"א הנ"ל, עם נוסח ברכת הלבנה כולה. אשר במאמרו ברא שחקים, ור"ל כי שוחקים מן לצדיקים (חגיגה יב:). ומי הם שוחקים מן, אינון דסבלי עם סיהרא, יעו"ש בכוונ[ו]ת. הרי פתח בברכה זו במעלת המשתתפין ביסורי וצער השכינה, כמו שהיא עולה ויורדת כדי להעלות ולברר נצוצין מן כל ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה. וז"ש ברא שחקים, בריאה. וברוח פיו כל צבאם, נצוצי יצירה. חק וזמן, לברר ניצוצי עשיה, ששם שינוי הזמנים על ידי כוונה העליונה וכו', יעו"ש, ור"ל שינוי הזמן מצד עלי' וירידה.
ואמר מכל מקום הם ששים ושמחים לעשות רצון קונם, כי גם בהתמעט אורם שיורדין ונדמין כאלו נתרחקו מעבודתו יתברך, מכל מקום שמחים ביסורין, בטענה כי גם בירידה זו עושין רצון קונם, כמו הלבנה שהיא השכינה, שבירידתה עושה רצון קונה לברר הניצוצין רפ"ח שבד' עולמות אבי"ע כנודע.
וזהו מרומז בח[ו]תמו של הקדוש ברוך הוא אמת (שבת נה.), ראש תוך סוף, כי מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו, ג), ובכל המדריגות הוא נמצא מצד פעולתו, וז"ש פועל אמת ופעולתו אמת, ר"ל שהקדוש ברוך הוא מצוי מצד פעולתו בכ"מ שהוא ראש תוך סוף, הנקרא אמת, כי אות א ראש לכל אותיות, ואות ת סוף, ואות מ תוך האותיות. כך פעולתו אמת, כי הצדיקים הנקר' פועל צדק כמבואר בזוהר (ח"ג צח:), וכאן נקרא השכינה אמת על שמו מטעם הנ"ל, לכך הצדיקים הפועלין עם השכינה לקשטה ולברר נצוצין שלה נקראין ופעולתו לשון יחיד, כי ביחידי סגולה מדבר, וז"ש ופעולתו אמת.
ולכך, מאחר שהם עולין ויורדין עם השכינה, הכי נמי כמו שללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת, כנודע סוד זה שתהיה אשת חיל עטרת בעלה (משלי יב, ד), שהוא עטרת תפארת. כך לעמוסי בטן שהם ישראל, עתידין להתחדש כמותה ולעלות עמה. ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו, ר"ל מאחר שהם פעלו לשם כבוד מלכותו הנ"ל, ונקראו ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט, ג). בא"י מחדש חדשים אמן נצח סלה ועד. והרבה דברים יבואר על פי הקדמה הנ"ל, ואי"ה יבוארו לבסוף.
ונחזור לביאור פסוקי תהלים שבפתח דברינו, העולה מזה שיש ב' מדרגות לישראל ולכנסת ישראל, והוא ענין עלי' וירידה שזכרנו.
וכן בענין התפלה יש הפרש זמנים הנ"ל, כמו ששמעתי ממורי זלה"ה בפירוש הפסוק (תהלים י, יז) תכין לבם תקשיב אזנך, ור"ל כי סימן זה מסור ביד האדם, שאם נזדמן שיוכל להכין לבו להתפלל לפניו בלי שום מחשבה זרה על כל פנים, או בדחילו ורחימו כל א' לפי מדריגתו, אז ידוע כי נתקבלה תפלה ההיא, וז"ש תכין לבם תקשיב אזניך, כי בעת שמתפלל יוכל לידע שתקובל ותקשיב אזנו יתברך, ודפח"ח. ובחינה זו שהזמן ישר ומוכן להתפלל, בשם עליי' יכונה. ויש עוד בחינה שצריך האדם לעשות כמה וכמה הכנות ותחבולות כדי שיבוא בטורח גדול, אולי יוכל להתפלל כולי האי ואולי. ומכל מקום אל יאמר נואש, כי אף שיראה שהזמן הולך וסוער בכמה ביטולים וכמה קטיגורים בעבודת הש"י, מכל מקום יתן לב שיש בזה הבחינה הנק' ירידה כמה מדריגות של כמה אנשים שהם במדה זו, והם איברי השכינה. וזה אדם השלם ירד בעת ההיא כדי להתחבר עם כל אותן המדריגות להעלותן, כמו במשל השר הנ"ל, להשיבם אל אבינו שבשמים וכנזכר.
ובזה יובן צחות נעים זמירות ישראל שאמר ענין ב' מדריגות שבתפלה לפי השתנות הזמן, כי יש זמן אשר מיד בקראי ענני אלהי צדקי, על דרך תכין לבם תקשיב אזניך. ויש זמן שהוא בצ"ר, מכל מקום גם שם הרחבת לי, שמצאתי רחבת ידים שם מן כמה מדריגות שהם בבחינה ההיא, אשר לסיבתן ירדתי שם כדי להעלותן בתפלתי. לכך חנני ושמע תפלתי, מצד חנינה למי שאין לו.
בני איש עד מה כבודי לכלימה וגו', ור"ל כי בני עולם כשרואין שזה השר לבש בגדי הדיוט, שהוא בחי' מדה רעה או איזה חטא שבא לידו, כדי שיהי' לו מקום ללבוש בלבוש ישראל, כמו שמואל הנביא הנ"ל, ויתחברו עמו ויעלו עמו. והם לא כן עשו רק ידמו מה שירד מכבודו אינו לתועלתן, רק לכלימה שיבזו אותו כי שוא עבוד אלהי', ומכח זה תאהבון ריק תבקשו כזב סלה, וכמו שכתבתי במאמר (שבת קיט:) כל המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו, יעו"ש.
ובאמת זה טעות גמור, רק דעו כי (הפלא) [הפלה] ה' חסיד לו, דפירש רש"י (הפלא) [הפלה] הבדיל. ור"ל מעט הבדילו הש"י מדביקתו בו יתברך במה שפשט בגדי השר ולבש בגדי הדיוט כדי להשיב בן המלך אל המלך, שבחינה זה נקרא חסיד, כי איזה חסיד המתחסד עם קונו (ת"ז הקדמה א:), שעם קונו גומל חסד בזה, כדי שאם יתפלל עם כל אותן המדריגות ויעלו עמו. וז"ש ה' ישמע בקראי אליו, ואמר ישמע לשון עתיד, כי תחלת המכוון הי' לתכלית הזה, שאם יתפלל משם ה' ישמע בקראי אליו.
לכך עצה היעוצה, רגזו ואל תחטאו לומר שירד הצדיק ח"ו שוא עבוד ה', רק אמרו בלבבכם על משכבכם, ר"ל שתאמרו בלבבכם כי סבת ירידת הצדיק הוא עבורכם, שאתם בבחי' שכיבה וירידה, והוא לתועלת שלכם. ולשון ע"ל, הוא לשון על דבריכם בפ' ואתחנן (דברים ד, כא), דפירש רש"י על עסקיכם, וה"נ ממש כן הוא.
ואמר זבחו זבחי צדק ובטחו אל ה', ור"ל שמא תאמרו א"כ שהוא ירידת הצדיק עבורינו, ללמדינו להועיל בכוונת הש"י, ומ"ט לא עשה איפכא, כמ"ש האלשיך במשלי (יד, כד) מפני מה החכמים משכימים על פתחי נדיבים לקבל צדקה וגמ"ח, ואין הנדיבים משכימין לפתחי החכמים שילמדו חכמה. והי' תשובה, שאלו יודעים מעלת הנדיבים שהוא ג"כ מעלה, ורוצה להשיג ממנו ג"כ קצת, מה שאין כן הנדיבים אין יודעים מעלת החכמה, ודפח"ח.
וה"נ ממש כן הוא דברי נעים זמירות בצחות לשונו, דמצינו התורה נקרא צדק, כמ"ש (בפ"ד) [בפ"ו] חולין (פט.), האמנם אלם צדק תדברון (תהלים נח, ב) שהאדם יעשה עצמו אלם בעולם הזה, יכול גם בדברי תורה, לכך אמר צדק תדברון, וגמ"ח או צדקה נקרא ג"כ צדק. ושניהם תורה וצדקה נקראו זבח, שמכפרין כמו זבח, ועדיפי מקרבנות הנקרא זבח, דקרבנות מכפרין על שוגג, ותורה וגמ"ח מכפרין על מזיד ג"כ, דכתב הרי"ף בפ"ק דר"ה (יח.) לכן נשבעתי לבית עלי אם יכופר בזבח ומנחה (שמואל א ג, יד), אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים וכו', זה לשונו: כי קרבנות מכפרין על שוגג, ובית עלי היו מזידין, ואינו מתכפר כי אם בתורה ובגמילות חסדים דווקא, והטעם, כי תורה עדיף מקרבן ומנחה, שנאמר (ויקרא ז, לז) זאת התורה לעולה ולמנחה, ודרשו חז"ל לא עולה ולא מנחה וכו'. וגמ"ח עדיף מזבח, שנאמר (משלי כא, ג) ונבחר לה' מזבח עשה משפט וצדקה וכו', יעו"ש.
והנה מצינו במדרש שוחר טוב ששאל דוד מהקדוש ברוך הוא ישב עולם לפני אלהי' (תהלים סא, ח), והשיבו רוח הקודש חסד ואמת מן ינצרוהו וכו', יעו"ש. כי שניהן צריכין שיגמלו חסד זה עם זה, העשירים עם החכמים יעשו צדקה וחסד, והחכמים עם עשירים ילמדו חכמת התורה הנק' אמת, ועל ידי זה נתקיים העולם.
וז"ש דוד, בודאי מהראוי הי' שאתם העשירים ישכימו לפתחי החכמים שילמדו ממנו חכמה ומוסר, בכדי שלא יצטרך הוא לירד במדריגה פחותה עבורכם. והוא במכל שכן מן איזה חכמים המשכימים לפתחי נדיבים, כל שכן וקל וחומר שראוי לנדיבים להשכים לפתחי החכמים, אלא שאינם יודעים מעלת החכמה מטעם שיבואר.
וזה ביאור דבריו, זבחו זבחי צדק, שיש בו ב' פירושים כנ"ל, והוא משמש לכאן ולכאן, מוסר לחכם ולנדיב, כי לנדיב אמר יותר ראוי הי' לכם להדר אחר זבח הנקרא צדק שהוא התורה, במכל שכן מן החכמים שמהדרין אחר זבח הצדקה וגמילות חסדים שנק' צדק. ולחכם אמר, אחר ראותך שעל ידי זה שמהדרין החכמים אחר הנדיבים, מזה מצאו הנדיבים מקום לבזות החכמה, באומרו שהוא עדיף וכשאלה הנ"ל באמת, אמר דרך מוסר לאלו החכמים אף שרואים מזונותם מצומצמים מאוד, מכל מקום תבחר בטוב זו התורה הנק' צדק, וז"ש זבחו זבחי צדק ובטחו אל ה', שאל תאמר אם אין קמח אין תורה (אבות פ"ג מי"ז). כי התשובה לזה אם אין תורה אין קמח (אבות שם), ויותר ראוי לבטוח בו יתברך ולהאמינו, כמ"ש (תהלים לז, כה) לא ראיתי צדיק נעזב וגו'.
ואמר רבים אומרים מי יראינו טוב נסה עלינו אור פניך ה', ר"ל עכשיו ביאר הדבר בטעם מוסר השכל, כי סבת מה שמצאו טענה לומר שוא עבוד אלהי', וחכמת יראי חטא נמאס, ולכך אין הנדיבים משכימים לפתחי החכמים ללמוד חכמה. ולכך ראוי למנוע לחכמים מלהשכים על פתחי נדיבים ג"כ, שלא יתחלל שם שמים באמרם אלו הנדיבים מי יראנו טוב זו התורה, בתנאי אשר נסה עלינו אור פניך ה', שיהי' להם נשיאות פנים מן אור עליון, שהוא עשירות והצלחה, מה שאין כן עכשיו שאנו רואין כי אלו הלוקין בה' הדביקים, ולכך נתרחקו מהם כמטחוי קשת, שלא ילכדו במצודת העוני והשפלות אם ילמדו חכמה ומוסר, זהו תוכן כוונתם.
אבל שגו ברואה, כי אדרבה נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו, כמ"ש בש"ס (נדרים נ.) אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה אשר עין לא ראתה וכו' (ישעיה סד, ג).
לכך עצה היעוצה, בשלום יחדיו אשכ"בה ואיש"ן, כי החכמים והנדיבים צריכין זה לזה כמו שה(ו)שיבו רוח הקודש הנ"ל לדוד. ולכך עבור הנדיבים שהם עשירי המוני עם, אשר בשם שכיבה יכונה להם שהיא המדריגה תחתונה, צריכין גם החכמים שירדו מעט ממדריגתן הנק' בשם שינה, כדי שיתחברו עמהם, והיינו כשהם בשלום יחדיו, ואינם מנגדים זה לזה, שאז יש חיבור חומר וצורה. ואז לבדד, ר"ל כשיבוא זמן שאתה ה' לבדד, כמ"ש (דברים לב, יב) ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר, שהיא מדריגות עליי' לשכינה וישראל, אז לבטח תושיבנו, שיהופך מן חט יהי' טח, ואז לבטח יושיבנו, כמ"ש בזוהר, וק"ל.