ויקחו לי תרומה (כה, ב) ופי' רש"י לי לשמי. וי"ל מה בעי רש"י בזה, וגם שאין לו שחר.
ונ"ל, דאיתא (חולין קלג.) מריש הוי חטיפנא מתנתא, כיון דשמענא להא ונתן ולא שיטול, לא חטיפנא. ואם כן קשה דכתיב ויקחו לי תרומה, הל"ל ויתנו לי תרומה, וכי תימא דאתי לומר דרשאי ליקח, קשה באמת מאי שנא משאר מתנות כהונה דכתיב (דברים יח, ג) ונתן, ולא שיטול.
ונ"ל, דאיתא (מכילתא בשלח פ' ויסע ב) לא ניתנה תורה אלא (לאוכלה) [לאוכלי] תרומה, ואם כן רשאי שיקח למען ילמד תורת ה', וידוע שכל התורה שמותיו יתברך כנודע.
ובזה יובן ויקחו לי תרומה, קשה, דהל"ל ויתנו, וכי תימא דהוה אמינא ולא שיטול, ואתי לומר דרשאי אף ליקח, קשה באמת מאי שנא משאר מתנות כהונה. לזה ביאר הפסוק בעצמו מה שאמרתי בתרומה ויקחו דרשאי אף ליקח, הוא לי לשמי, בשביל התורה שהוא שמו יתברך, שלא ניתנה תורה כי אם לאוכלי תרומה, וק"ל.
•
ובד"א נראה לי, דאיתא במדרש (שהש"ר א, כד) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב (שמות לג, ו), זין הי' להם ושם המפורש חקוק עליו, וכשחטאו נקלף מהם. וידוע דתרומת המשכן הוא לכפר על מעשה עגל, וע"כ יחזרו למתנתם, לשם המיוחד, ובזה יובן ויקחו לי לשמי, על ידי התרומה שיתנו למשכן, וק"ל.
•
עוד י"ל ביא[ו]ר רש"י הנ"ל וכו', דשמעתי ענין בכל דרכ[י]ך דעהו (משלי ג, ו), גם בספורי דברים שעם חבירו יכוין שהוא כדי שיתקרב אצלו, ואז אם יבקש ממנו איזה דבר מצוה ויראה, שימלא משאלתו על ידי שנתקרב כבר אצלו בספורי דברים בעלמא, והוא סוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה, והבן. וז"ש ויקחו לי תרומה, ר"ל כשתרצה שיתקרב חבירך אצלך ולהרימו, תקחו לי גם כן בכוונתך, שתכוין שהוא בסוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה, והוא יחוד גדול, וזה סוד לי לשמי, והבן שהוא כלל גדול בכל עניני גשמיים גם כן, ודי בזה, והבן.
•
מצוה - ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (כה, ח)
הנה האדם שהוא עולם קטן ויש בו מקדש ומשכן, ולכאורה הוא בלתי מושג לפי קוצר דעתינו.
ולהבינך זה, נראה לי על פי קושיא היותר גדולה, דתרי"ג מצות הם נאצלין מעצמותו יתברך כמ"ש באלשיך פ' תצוה (בראשה), יעו"ש, וכמו שהוא נצחי וקיים לעד היה הוה ויהיה [אשר לפי זה לכך נק' שמו יתברך ידו"ד, שיש בו אותיות היה הוה ויהיה] ואם כן גם מצותיו הם נצחיים. ואם כן תקשה בנין בית המקדש שהוא מתרי"ג מצות, תינח בזמן שבית המקדש קיים, ובזמן הזה שאין מקדש איך אפשר לקיים מצוה זו. גם שהקושיא על שאר המצות שאינם נוהגין, רק שאנו בענין מצוה זו קיימינן. גם בזמן המקדש לא קיימו מצוה זו רק הדור של שלמה שבנו המקדש, ואיך יש תרי"ג מצות בכל דור.
נוסף לזה, כל אדם יחידי צריך לקיים תרי"ג מצות, וכפי' ספר כבוד חכמים פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בסנהדרין (קיא.) ופערה פי' לבלי חק (ישעיה ה, יד), אף על מצוה א' שחסר מן תרי"ג וכו', יעו"ש, ואיך יש בכל יחיד.
מצורף לזה, ששורש מה שעלתה במחשבתי לבאר פירוש על תרי"ג מצות, כדי לידע ולהודיע איך יכול האדם לקדש ולדבק את עצמו על ידי המצות בו יתברך, לקיים מ"ש (דברים יג, ה) ובו תדבקון, שהוא התכלית של קיום כל התורה ומצות, ואם כן איך במצוה זו של בנין בית המקדש יכול לדבק את עצמו בו יתברך.
ונ"ל, דאיתא בפ' אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה, עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן (שמות לח, כא). והספיקות רבו, א' לשון אלה. ב' לשון פקודי. ג' כפל המשכן משכן. ותנחומא (פקודי ה) שפירש שנתמשכן ב' פעמים, קשה הא חד איצטרך וחד מיותר, ומנ"ל כי ב' פעמים נתמשכן בעונות ישראל. ד' העדות, שפירש בתנחומא (שם, ו) עדות שוותר להם וכו', מ"ט פירש זה כאן ולא קודם לזה. וגם דלמא שהי' בו ארון העדות.
הגם די"ל קו' ג"ד יתורץ חדא באידך, דלאו מיתורא דב' פעמים המשכן דרוש שנתמשכן וכו', אלא מדהוא עדות שוויתר להם עוונם, שהרי השרה שכינתו ביניהם, אם כן אחר שאין השראת שכינה כי אם בסילוק עונם אם כן ממילא מוכח מה שנתמשכן ב' פעמים, כנודע שהוא סילוק השכינה, הוא גם כן על ידי סיבת עונם. אך דלפי' זה קשה דל"ל ב' פעמים, וגם כן מוכח זה מן העדות כאמור.
ה' אשר פקד על פי משה עבודת הלוים שאין לו שחר כלל. ו' ביד איתמר בן אהרן, מה ענינו לכאן.
ונ"ל, דנודע כי מלאכת המשכן ותבניתו הוא תבנית צורת העולם, וז"ש (ברכות נה.) יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ וכו', הרי המשכן הי' צורת ותואר העולם. ונודע כל מה שיש בעולם יש בנפש האדם בסוד עש"ן, והר סיני ע"שן כולו (שמות יט, יח), ואם כן האדם הוא תבנית המשכן. ולפי' זה יש לפרש טעם שנק' משכן, כי באדם יש משכן הנפש בלב האדם, ומשכן הנשמה במוח. וצריך האדם שיעשה את עצמו כסא להשראת שכינה בלב ומוח, כנודע ממה שכ' הבית יוסף בטור אורח חיים סי' כ"ה בשם הרב רבינו יונה, טעם הנחת תפילין בראש נגד המוח, ושל יד בזרוע נגד הלב, כי בתפילין שבראש האדם משעבד לבורא יתברך הנשמה שהיא במוח. ובתפילין שביד האדם משעבד גופו, ומפני כך צוה לשום אותם כנגד הלב, שהלב הוא עיקר התאות והמחשבות, ובזה יזכור את הבורא וימעט הנאתו וכו', וכשקורא קריאת שמע ומתפלל בענין שמשעבד לו נשמתו וגופו, זהו מלכות שמים שלימה, עכ"ל.
והטעם שקורא רבינו יונה בזה שמשעבד נשמתו וגופו להש"י, מלכות שמים שלימה. כי נודע הנשמה עליונה המתלבש בתוך גוף קדוש העליון, הוא הוי"ה אדנ"י, בסוד וה' בהיכל קדשו (חבקוק ב, כ), הוי"ה הוא ז"א הנק' שמים, והיכל הוא אדני הנק' מלכות. וכשהאדם עושה את עצמו מרכבה - המוח שהוא הנשמה, להשראת נשמה עליונה הנק' שמים, על ידי שמשעבד לו המוח. ומשעבד לו הגוף להשראת השכינה הנק' מלכות, שיהיה בלב שהוא עיקר תאוות הגוף. ועל ידי יחוד הנ"ל קורא קריאת שמע ומתפלל, וודאי זו היא מלכ"ות שמ"ים שלימה בסוד הוי"ה אדנ"י, והבן.
ובזה תבין טעם וסוד מצות תפילין, שהוא לפי פשוטו על פי הפוסקים שצריך לשעבד הגוף והנשמה להקדוש ברוך הוא בהנחת תפילין של יד ושל ראש, שיעשה את עצמו מרכבה להקדוש ברוך הוא ושכינתי'. וגם הכוונ[ו]ת על פי כתבי הרב האר"י זלה"ה (מכוין) [מכוון] על פי הנ"ל, שכתב שבשל יד יכוין להמשיך מוחין לנוקבא דז"א הנקרא מלכות, ובשל ראש להמשיך מוחין לז"א וכו', יעו"ש. ולכאורה איך יתכן זה להמשיך באדם הגשמי מוחין וחיים אל האדם העליון. ולפ"ד אתי שפיר, כי האדם צריך שיעשה את עצמו מרכבה להאדם עליון על ידי הכנת מעשיו הטובים, שיהי' ממש דוגמת האדם העליון, ומעתה בשל יד שהוא מלכות ממשיך מוחין למלכות, ובשל ראש שהוא הנשמה בסוד ז"א הנקרא שמים, ממשיך מוחין לז"א, ועל ידי המשכת המוחין הנ"ל נעשה יחוד מלכות שמים שלימה, והבן, והשם יכפר.
ולפי זה שפיר הזהירו חכמינו הקודמים לטהר ולקדש המוח והלב במחשבות קדושות, שיהי' כסא להשראת שכינה קבה"ו במוח ובלב, ועל ידי זה יוכל להתדבק בקונו שהוא העיקר בעסק התורה והמצות בעבודת אלהות, וכמ"ש בראשית חכמה שער הקדושה פ"ו יעו"ש, ובתקונים, יעו"ש, והעולה משם, כדי שיוכל לטהר מחשבתו ולבו שהם י"ה שבשם, נגד האיברים המשובחים והנעלמים שבאדם, להיות כסא להשראת שכינה כנז', צריך תחלה לקדש ולטהר איברים הנגלים שהם נגד ו"ה שבשם במעשה התשובה, וביחוד בקדושת הראי"ה והשמיע"ה והרי"ח והדיבו"ר שהם נגד שם יהו"ה וכו', יעו"ש. ואחר שיהי' כלי הגוף טהורים וקדושים, תשרה המחשבה בהן וכו', יעו"ש. וגורם גם במדות עליונות, ששב המוח העליון שהוא חכמה, ולבא שהוא בינה עלאה, על ז' המדות, ואם הבנים שמחה, שזו היא תשובה שלימה, והבן. ונראה לי שזהו ענין כוונת מצות התפלין, והבן.
•
מצוה - ועשו ארון עצי שטים (כה, י)
פירש רש"י, ג' ארונות עשה בצלאל וכו'. והקשו הקדמונים וכו'. וכתב הג"א כי התורה עץ חיים, והציפוי זהב כי אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד (משלי ג, טז). וכתב הרב רבי משה אלשיך (עה"פ) כי יש ג' בחינות בעוסק בתורה, א' עולם הזה. ב' עולם הבא. ג' לדבק בחיים וכו'.
ונ"ל, שנשאלתי ביאור פסוק פ' משפטים (שמות כב, יד), כפל רישא וסיפא אם בעליו עמו לא ישלם. ועוד, אם שכיר הוא בא בשכרו, ונחלקו בו בש"ס (ב"מ צה:) מה דינו אם כשומר שכר וכו', והוא תמוה שלא ביאר הפסוק עצמו.
ונ"ל, דאיתא בש"ס דר"ה דף ח' ע"ב, אמר רבי ישמעאל מראש השנה עד יום הכיפורים לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם, אלא אוכלין ושותין ושמחים ועטרותיהם בראשיהן וכו'. ופירש רש"י אם רצה לשום עטרה וכו'. והוא תמוה.
ונ"ל דאיתא בש"ס דיומא דף ע"ב (ע"ב) אמר רבי יוחנן ג' זירים הן, של מזבח וארון ושולחן, של מזבח זכה אהרן, של שולחן זכה דוד, של ארון עדיין מונח וכו', שמא תאמר פחות הוא, תלמוד לומר (משלי ח, טו) בי מלכים ימלוכו, וגדול התורה, הממליך, מן המלך, כפירוש רש"י.
לבאר זה, נראה לי דאיתא בפרק קמא דר"ה דף ד' (ע"א) האומר סלע זו לצדקה שיחיו בני, שאזכה לחיי עולם הבא, הרי זה צדיק גמור וכו'. וכתבו התוספ[ו]ת בד"ה [בשביל] והא דתנן בפ"ק דאבות (מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, היינו כאומות העולם שתוהין על הראשונות. והקשה מוהרש"א, והא צדוק ובייתוס היו ישראלים ואפילו הכי תהו על הראשונות. לכך גריס, כעין אומות העולם.
ולי נראה תמוה קושית התוספ[ו]ת, הא אמרו בש"ס (ב"ק ל.) מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מלי דאבות, ואם כן מדת חסידות הוא שלא יהי' עובד על מנת לקבל פרס, ומכל מקום בעובד על מנת לקבל פרס, על כל פנים צדיק גמור מיקרי ולא איקרי חסיד, ולא קשה מידי קושי' התוספ[ו]ת הנ"ל.
ונראה לי לבאר קושי' התוספ[ו]ת על כוונה אחרת, דכתבתי לקמן על ג' דברים העולם עומד, תורה ועבודה וגמילות חסדים (אבות פ"א מ"ב), והקשה הא אמר על עזבם את תורתי (ירמיה ט, יב), משמע על עמוד התורה לחוד עומד העולם. וביארתי, כי בתורה יש ג' עמודים הנ"ל שהם דין ואמת ושלום, כי מלכות איקרי יראה שייך לתורה, דזה בלא זה נקרא נרגן מפריד אלוף (משלי טז, כח), וכל זה על ידי כי חסיד אני (תהלים פו, ב), זה המתחסד עם קונו וכו (זח"ג רכב:), יעו"ש.
ובזה יובן ש"ס דיומא, אמר רבי יוחנן ג' זירים, א' נטל אהרן, ב' נטל דוד מלכות, ג' התורה, שמא תאמר פחות הוא, תלמוד לומר בי מלכים ימלוכו. ר"ל מי שמתחסד עמי, דהיינו עם קונו, לחבר בי מלכים, יראת ה', שהתורה יהי' עם יראת שמים, שנקרא קב חומטין (שבת לא.), והיא נקרא מלכים, אז יזכה שימלוכו, כי נוצר תאנה יאכל פריה (משלי כז, יח). ועל שם כך נקרא ישראל ממלכת כהנים בשעת מתן תורה (שמות יט, ו), שעל ידי כהנים בחי' חסד, חיבר מלכות עם ז"א שנקרא תורה, וגם נקרא ישראל ממלכת, והבן.
ובזה יובן קושית התוספות, האומר סלע זו לצדקה, דהל"ל סלע זו לעניים, ע"כ כוונתו לעשות מצדק צדקה כנודע סוד הצדקה, לחבר ה' תתאה עם ה' עלאה על ידי ו', דהיינו על ידי חסד זה מתחסד עם קונו, אם כן הוא בבחינת חסיד. עוד י"ל, כי סלע בחי' צדק מלכות, ומכוין להעלותה לקשרה בבינה שנק' צדקה כנודע, וז"ש (בראשית טו, ו) ויחשבה לו צדקה, כמ"ש בזוהר. וקשה מאבות שהוא בחי' חסד גם כן, אל תהיו כעבדים וכו', ומשני, והבן. ובאמת הי' ראוי לש"ס לומר הרי זה חסיד, אלא דנחית להקשות גם אי איקרי צדיק ולא חסיד, מכל מקום תיקשי איך קוראו בזה החמיץ, וק"ל.
העולה מזה שיש ב' בחי' בעבודת ה', א', על מנת לקבל פרס, הוא בחי' עבד. ב', שלא על מנת לקבל פרס. והנפקותא, כי עבד נקרא נוטל פרס, לפי כי שכרו בעולם הזה הוא רק פרס וחצי מן שכר עולם הבא וכנזכר במדרש שמואל, משמע שלא על מנת לקבל פרס שכרו משלם. עוד נפקותא, זה נק' בעליו עמו, שעושה הטוב מאהבת בוראו שהוא בעליו, וז"ש אל תימנע טוב מבעליו (משלי ג, כז), מה שאין כן על מנת לקבל פרס הוא עובד את עצמו ולא בעליו, זה נק' אין בעליו עמו, שאלו הי' בעליו עמו היה עושה לבעליו ולא לעצמו.
ובזה יובן אם בעליו עמו, ונודע זה, שעובד על מנת שלא לקבל פרס, וז"ש לא ישלם, ר"ל שרוצה שלא ישלמו לו שכר. מה שאין כן אם שכיר הוא בא בשכרו, שעובד ובא בשכרו, וק"ל.
ובזה יובן עבדים אוכלין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן. שכר מצוה עושין עטרה, לקבל בעולם הזה שכרן, והבן.
ובזה יובן ג' ארונות הם, ג' כתרים הנ"ל, כתר תורה עץ חיים, ובו נכלל גם ב' כתרים הנ"ל, כתר כהונה בחי' חסד שנכנס לפנים משורת הדין הוא בפנים, וכתר מלכות שהוא נגלה בחוץ כנודע, ונתחבר ג' בחינות לאחד, והבן.
עוד י"ל, דכתבתי ולחם לבב אנוש יסעד (תהלים קד, טו), כי תכלית חכמה הוא המעשה, כמרגלא [בפומי'] דרבא ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם וכו' (ברכות יז.), יעו"ש, ובענין זה אמרו (קידושין מ:) גדול תלמוד שמביא לידי מעשה העיקר וכו', אמנם בענין תשובה ומעשים טובים יש ב' בחינות, ובזה כתבתי ויחן שם ישראל נגד ההר ומשה עלה אל האלהי' (שמות יט, ב-ג), והוא על פי ביאור ש"ס דגיטין (צ:) כי שנא שלח (מלאכי ב, טז) ורבי יוחנן אמר שנוי המשלח, ולא קשיא, כאן בזיווג ראשון כאן בזיווג שני וכו', יעו"ש כי יש בחי' אנשים שעושה נגד ההר היצר הרע, ושיש אנשים עולה על ההר להש"י וכו'.
בזה נראה לי ב' פירוש' הפסוק (איוב לז, כב) מצפון זהב יאתה, כי שכר הצפון לצדיקים לעתיד לבוא הוא על ידי יצר הרע שנקרא צפוני, כמש"ה (יואל ב, כ) ואת הצפוני ארחיק מעליכם, כי לולי שהי' נגדית יצר הרע אין ראוי לשכר כמ"ש בעקידה (שער ח) לא טוב היות האדם לבדו (בראשית ב, יח), בלי נגדית לא מקרי פועל טוב, ושכר למה, לכך יעץ אעשה לו עזר כנגדו, זכה נעשה עזר מן כנגדו וכו', יעו"ש. וזהו בחי' ויחן שם ישראל נגד ההר. עוד י"ל, על פי משל שהי' עבד מורד באדונו וכו'. ונראה לי דזהו מצפון זהב יאתה, שהוא בחינת חכם הלומד מכל אדם גם מיצר הרע, ואז נעשה יצר הרע כסא אל הקדושה, שנכנע שמאל בימין, וחיצוני נעשה פנימי. וזש"ה מצפון, יצר הרע עצמו נעשה זהב, והבן. וזהו בחי' משה, ומשה עלה על ההר אל האלהי', והבן.
ובזה יובן ועשו ארון עצי שטים וגו', דהל"ל ועשית כמו באינך. וגם למה עצי שיטים. ונראה לי דהתורה נק' עצה, כמ"ש בזוהר (ח"ב פב:) תרי"ג עצות ניתן לאדם וכו', ועיקר העצה איך להנצל מהיצר הרע הנק' שיטים, כמ"ש בש"ס (בכורות ה:) מאי שיטים, שעסקו בשטות של יצר הרע וכו'. ובזה יש ב' בחי' אנשים, א' נגד ההר היצר הרע. ב' על ההר היצר הרע. ושפיר אמר ועשו ארון עצי שיטים, ב' בחי' אנשים יעשו ארון עצי שיטים כנ"ל. ועשה בצלאל ג' ארונות, א' של עץ הוא עיקר, שהתורה נק' עץ כנ"ל, ובזה יש בחי' ב' אנשים, א' מצפון זהב יאתה כנ"ל נגד ההר, שהיצר הרע נשאר בחוץ והוא נגדיי, ועל ידי זה יזכה לזהב, על ידי הצפוני. בחינה ב', שמכניס הצפוני לפנים בקדושה, ומצפון יצר הרע נעשה זהב ממש, ואתי שפיר ב' בחינות ארוני זהב, א' מבחוץ לארון עץ, ב' מבפנים, והבן.
ונבאר פסוק (משלי ט, ח) הוכח לחכם ויאהבך אל תוכח לץ וגו'. והענין, כי מצות עשה הוכח תוכיח עמיתך (ויקרא יט, יז) הוא ברואה חבירו עושה איסורא, או שומע עליו מפי שנים דווקא, מה שאין כן עד אחד, טובי' חטא וזי(נ)גוד מנגיד וכו' (פסחים קיג:). ולפעמים שנחשד באיזה דבר איסור ואין בו ממש, רק בש"ס (מו"ק יח:) אמרו שיש בו מקצת, והקשה בש"ס וכו'.
ונ"ל, דכתבתי איזה חכם הלומד מכל אדם (אבות פ"ד מ"א), ר"ל שאם רואה דבר איסור בחבירו מסתמא יש בו שמץ מנהו, כמו המסתכל במראה וכו'. הוכח לחכם, גם שיודע בעצמו שאין בו זה האיסור שמוכיחו עליו, מכל מקום ויאהבך, שיודע מצד המראה שהאיסור של חבירו וכו', והבן.