וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא ישב פתח האהל, וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וגו' (יח, א-ב). בש"ס דבבא מציעא פ' הפועלים (פו:), מאן נינהו שלשה אנשים, מיכאל גבריאל רפאל. ויש להבין לאיזה ענין שאלו מאן נינהו שלשה אנשים. וגם להבין תירוצו.
ונ"ל דכתב הרמ"בם (מו"נ ח"א פע"ד דרך ז) בשכליים אין שייך תואר ריבוי ומספר כי אם מצד עילה ועלול וכו' יעו"ש. ול"נ דדברי הרמב"ם הוא בסוג אחד, דאין שייך מספר כי אם מצד (עילו) [עילה] ועלול. מה שאין כן בב' סוגים נגדיים אתי שפיר תואר מספר, שזה מקו החסד קו ימין, והשני מצד הגבורה והפחד קו שמאל, והג' ממוצע בין שניהם.
ובזה יובן שאלת הש"ס על פסוק וירא והנה שלשה אנשים, קשה הא היו שכליים ואין שייך בהם תואר מספר, וז"ש מאן נינהו שלש"ה אנשים, ר"ל איך שייך תואר שלשה. ומשני שפיר שהם מיכאל גבריאל רפאל שהם מן ג' קוין כנודע, ואתי שפיר תואר שלשה.
והנה אחר שבאו בדמות אנשים, ע"כ ששורש ג' קוין נתפשט עד למטה בסוג אנשים שהם בבחי' אלו ג' מדריגות ג"כ, יש סוג אנשים ממדריגת חסד, וסוג ב' גבורה, סוג ג' ממוצע בין השני קצוות. אך דלפ"ז מאי נצבים עליו, הא בחינת אברהם הי' חסד לבד, ואיך נכללו ג' סוגי אנשים ג' מדריגות הנ"ל במדריגת אברהם איש החסד לבד.
אך נודע כי הוכן בחסד כסא (ישעיה טז, ה), ר"ל כסא של ד' רגלים הוכן ונכלל בחסד, שנכנע שמאל בימין, וז"ס אלה תולד[ו]ת השמים והארץ בהבראם (בראשית ב, ד), בזכות אברהם (בר"ר יב, ט), והבן.
אך במקום אחר ביארתי שג' אנשים הנ"ל הם ג' עמודי העולם, תורה ועבודה וגמילות חסדים, שהם אברהם יצחק ויעקב. כי יעקב עמוד התורה, הקול קול יעקב (בראשית כז, כב). יצחק עמוד העבודה. אברהם עמוד גמילות חסדים. והנה קודם שהי' בעולם יצחק ויעקב עמד העולם על עמוד אחד של גמילות חסדים שהוא בחינת אברהם, וז"ש וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים, שהם ג' עמודי העולם, נצבים ועומדים עליו, על גמילות חסדים לבד, לכך נתאמץ להחזיק עמוד גמילות חסדים, וירץ לקראתם, להכניס אורחים שהוא עמוד גמילות חסדים, והבן, וק"ל.
•
בפסוק וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום וגו' (יח, א). ותחלה נבאר פסוק (יח, יא-יג), ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה אורח כנשים, ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן וגו'. דכתבתי כמה פעמים קושיא זו, איך שייך זה בכל אדם ובכל זמן, וכי הוא סיפורי דברים בעלמא, מה דהוי הוי.
ונראה, דמבואר כי תכלית בריאת אדם בחומר וצורה כדי לזכך חומרי ושיהי' נעשה מן חומר צורה, וז"ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויקרא יח, ה), כמ"ש הרמב"ן (שם עה"פ) שיש בזה כמה מדריגות, ובחינות מדריגות חנוך ואליהו שהיו מזככים כל כך חומרם שנעשו מלאכים חיים וקיימים וכו', יעו"ש.
והנה יש בחי' שאחר עלותו למעלה חוזר ויורד כדי להעלות המדריגות התחתונים, בסוד רחצתי את רגלי איככה אטנפם (שה"ש ה, ג), וכאשר כתבתי מזה במקום אחר, וזה סוד רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), ונקרא קטנות וגדלות וקטנות שני, ובכל ירידה צריך אזהרה איך לחזור ולעלות שלא ישאר ח"ו, וכמו ששמעתי ממורי שיש כמה שנשארו וכו'. ובזה אמרו חז"ל בפרק ה' דברכות (לב:), ד' דברים צריך חיזוק, תורה ומעשים טובים ותפלה ודרך ארץ כו', ויליף תפלה שנאמר (תהלים כז, יד) קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה', ר"ל שהיא בירידה ב' קטנות ב', צריך לחזור ולקוות אל ה' ויחזוק וכו', וה"ה באינך.
ונודע כי הצורה שהיא הנשמה נק' אברהם, והגוף שהיא החומר נק' שרה, כמ"ש בסתרי תורה [פרש' לך לך דף ע"ט (ע"א)] יעו"ש.
ובזה יובן ואברהם ושרה זקנים באים בימים, ר"ל כי שניהם החומר והצורה זכו בהזדכך חומרם, ובאים בימים - למדריגות צורה ונשמה הנק' ימים נגד הגוף והחומר הנק' לילה, כנודע. חדל להיות לשרה אורח כנשים, שהוא מדריגות חומר תאוה גשמיות בחינת נשים, רק עלו למדריגה הנק' נשמה, דכורא, לכסוף לרוחני'.
ואחר שבאו בימים ונאמר להם שיחזרו להוליד, בסוד הנפש אשר עשו וגו' (בראשית יב, ה), וזהו הולדת הבן, והיא בלתי אפשרי כי אם שחוזר לירד ממדריגותו כדי שיהי' לו התחברות עם מדריגות תחתונים להעלותן. וזה ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה, כי הגוף תמה ואינו מאמין בזה אחר שעלה למדריגות צורה, וביטול תאות החומר והיצר הרע, איך אפשר שאחרי בלותי היתה לי עדנה, להתעדן בתענוגי הגוף. ואדוני זקן, הוא היצה"ר אדון הגוף והחומר, שכבר תם כחו ותאותו. אבל באמת אל תאמין בעצמך (אבות פ"ב מ"ד), גם שתש יצר הרע שלו וכו'. וזה שאמר הקדוש ברוך הוא למה זה צחקה שרה כאלו הוא מהנמנע וכו', וק"ל.
עוד י"ל, דשמעתי בשם מורי פירוש הפסוק כל אשר תמצא ידך בכחך עשה כי אין בשאול דעת וחשבון וגו' (ע' קהלת ט, י). כי ענין חנוך מט"ט שהי' מיחד קב"ה על כל תפירה וכו' הוא כך, דהמחשבה נק' א"ס הוי"ה, והמעשה הוא אדנ"י, וכאשר מחבר המעשה עם המחשבה בעת עשית המעשה, נק' יחוד קבה"ו, וז"ש כל אשר תמצא ידך לעשות בכח"ך ע"שה, ר"ל כי המחשבה נק' חכמה כח"מה, ותעשה המעשה בכחך שהיא המחשבה, לחבר שניהם, שהוא יחוד קבה"ו. כי אין בשאול וגו', ותיבת א"ין משמש למעלה ולמטה, ר"ל שאם אינך מאמין בזה ותשא(ו)ל ותסתפק בזה אז אין בשאול דעת וחשבון וכו', ודפח"ח.
ובזה יובן, כי אברהם הוא חכמה מחשבה, ושרה היא חומר ומעשה. וז"ש ואברהם ושרה, נתחברו שניהם. ובאים בימים, עד א"ס הנקרא סביר אפי יומין נגד העשי' הנק' לילה כנודע. חדל להיות לשרה אורח כנשים, שעלה ממדריגות מעשה למדריגות מחשבה, וחדל אורח נשים שהוא עשי' וכו'.
ותצחק שרה בקרבה, איך אפשר שאחרי בלותי היתה לי עדנה, להעלות המעשה עד המחשבה הנק' עדנה, ויחזור מן יש אין. ובהחסר האמנה חסר הכל, לכן התרעם הקדוש ברוך הוא, למה זה צחקה שרה היפלא מה' דבר, כמו שמתחלה עשה מן אינו ישנו, כך אפשר לחזור ולעשות מן יש אין שהוא מחשבה, והבן.
ונחזור לבאר פסוק וירא וגו'. ולהבין מ"ש בזוהר (ח"א פ:) הפרד נא מעלי וכו'. כי שמעתי בשם שאר בשרי מהר"י משל אחד, בענין המשמורת שנתקנו למלך שהי' לו כמה מדינות, פעם אחת ביקש לחקור אם המה באמנה אתו, ובחר אחד מעבדיו עם כמה חיילות שילכו למדינות ולומר שהוא מורד במלך, אז יבחנו מי הם שיתקרבו אליו, ומי שילחמו במלחמה כנגדו, וכך עשה ולכד כמה מדינות. ואיזה מדינות עשה משמורת לשמור פתחי העיר נגד המורד שלא ילכוד המדינה, ועשה משמר פלוני ביום פלוני וכיוצא בזה, והגבור מהם יהי' בפתח המדינה להבין מקול הקריאה אם נגש השונא למדינה.
והנה נמצא בהם חכם אחד שנתן לב להבין הדבר, איך אפשר שיתן המלך הגדול מקום לעבד נבזה למרוד בו במעט מזעיר חיל, אין זה כי אם לנסות בו המדינה, והלך זה החכם ודיבר אליו תחנונים ומלט העיר והמדינה בחכמתו וכו'.
והנמש(ו)ל מובן, כי היצר הרע שהוא מורד באדונו, בכוונת הבורא שיראה מי שיתקרב אליו ומי ילחום כנגדו, והאיש המשכיל יבין שכוונת היצה"ר לשם שמים לעשות רצון הבורא, בתחנונים ידבר רש עם המורד שכוונתו לעשות רצון הש"י א"כ הפרד מעלי וכו'. וכמ"ש בזוהר (שם), שהתחנן אברהם את עצמו מיצה"ר באמרו, ויאמר אל נא תהי מריבה בינינו הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי וכו', והוא מכוון עם המשל הנזכר לעיל, והבן.
ובזה יובן, דנודע דיש אילן הקדוש ויש אילן הטמא, וכמ"ש בתיקונים (הקדמה יז.) ואיהי שקיא דאילנא וכו'. וז"ש וירא אליו ה' באלני ממרא, כי היצר הרע שהוא אילן ממרא כמו זקן ממרא, ואברהם ראה וידע שגם היצה"ר עושה רצון קונו, וז"ש וירא אליו כי ה' באלוני ממרא.
והוא ישב פתח האהל, כי השומר על פתח העיר, שהוא האדם שנקרא עיר קטנה, כחם היום, שהוא הגיהנם, כי היצה"ר לפתח חטאת רובץ (בראשית ד, ז), ר"ל לפתח של האדם שהוא חטאת רבץ, הפה העליון ותחתון, ברית הלשון וברית המעור, שהוא הגורם הכל, כמ"ש בזוהר והי' מחניך קדוש (דברים כג, טו), אינון רמ"ח שייפין, על ידי ולא יראה בך ערות דיבור הגורם ערות דבר וכו', יעו"ש, וכמ"ש (דברים כח, נב) והצר לך בכל שעריך וכו', יעו"ש.
ואברהם זכה שראה והבין וירא אלי"ו ה' באלוני ממרא, כי גם אילן ממרא עושה רצון ה', והוא לבדו ראה וידע כי ה' באלני ממרא, לכך התחנן ליצה"ר הפרד נא מעלי. מה שאין כן אינך שאינם יודעים מזה וכו', וק"ל.
הגם דיש לומר על דרך הלצה, ששמעתי מאחד, שבא למבצר להוסיף על הארנדע של חבירו, והוכיחו האדון איך מלאה לבך להצר לחבירך וכו'. והקשה לו, הא ודאי זהו יצר טוב ואיך הולך למבצר, ושאל זה השאלה לחכם אחד, והשיב לו איך הולך היצה"ר לבית הכנסת, לכך וכו'.
ובזה יובן, וירא אליו, כי ה' באלני ממרא גם כן. שהיצ"ט מצד שם הוי"ה הוא במבצר שנקרא אילן ממרא. וקשה, למה. ומשני, כי הוא היצה"ר יושב פתח האהל שהוא בית הכנסת, כמ"ש חז"ל (סנהדרין קה:) מה טובו אהליך (במדבר כד, ה), לכך גם היצה"ט הולך למבצר, וק"ל.
עוד י"ל, כי יש להקשות מה מקום ליצה"ר במבצר או בחוצות העיר, הא אמרינן אם פגע בך מנוול זה משכיהו לבית המדרש (קידושין ל:), א"כ בשלמא במקום שאין בית המדרש לא קשה מידי, מה שאין כן במקום שיש בית המדרש קשה כנ"ל. אך דלא קשה מדי, בשלמא אם היו מחזיקין לומדי תורה בבית המדרש, אז היו הם מחזיקין ומשכן אותו לבית המדרש, מה שאין כן במקום שאין מספיקים ללומדי תורה, אז היצה"ר מטייל אנה שירצה, כי הוא מחוץ לפתח האהל שהוא בית המדרש.
ובזה יובן פירוש הפסוק (ע' בראשית יח, כו) אם אמצא חמשים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם. דקשה מה זה שאמר בת"וך העיר. ולדברינו אתי שפיר, אם הם מחזיקין לומדי תורה בתוך הבית המדרש, אז הם מושכין ליצר הרע בביהמ"ד, ויכולין להיות צדיקים בתוך העיר, שאין מניחין היצה"ר לצאת חוץ לתוך העיר, וז"ש אם אמצא חמשים צדיקים בתוך העיר ונשאתי וגו'. וממילא נשמע בהיפך וכו', וק"ל.
ובזה יובן, כי אברהם לבד נמצא טוב וישר לפני ה' במקום שבני אדם הם מאלני ממרא, כמו במבצר ובחוצות העיר שכולן הם ממרים לפני ה', מה שאין כן אברהם. וז"ש וירא אלי"ו ה' באלני ממרא, אליו דייקא, לו לבד ולא לאחרים, והטעם כי הוא יושב פתח האהל, בבית המדרש מבחוץ, ואין מי למושכו לבית המדרש, והולך בחוץ על משענתו, ואברהם לבדו הי' מקיים שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח) גם בין בני אדם הממרים, ושפיר אמר וירא אליו ה' וגו', וק"ל.
עוד י"ל, כי שמעתי בשם מוהר"ר נחמן קאסויר, שהוכיח לבני אדם שאינם מקיימין שויתי ה' גם בעוסקו בסחורה ומשא ומתן, וכי תימא איך אפשר זה וכו', הא בהיותו בבית הכנסת ומתפלל אפשר לו לחשוב בכל מיני סחורה ומשא ומתן, ה"ה איפכא נמי אפשר, ודפח"ח.
ובזה יובן, וירא אליו ה' באלני ממרא בשווקים וברחובות, וכי תימא אין זה אפשר, ואמר והוא ישב פתח האהל, בבית הכנסת בתפלתו היצה"ר מפתה אותו לחשוב בכל מיני סחורה ומשא ומתן, אם כן איפכא נמי אפשר, וק"ל.
•
בפסוק ויאמרו גש הלאה ויאמרו האחד בא לגור וישפט שפוט וגו' (יט, ט). והספיקות רבו, א' לאיזה צורך נכתב מאמרם של אנשי סדום בתורה. ואיך הוא בכל אדם ובכל זמן. ועוד דלשון גש משמע קירוב, והלאה משמע ריחוק. ועוד דחזר לכתוב ויאמרו האחד בא לגור וגו'. ועוד כפל וישפט שפוט.
ונראה לפרש בב' פנים, דידוע מ"ש בכתבים בק"ש שעל המטה, שם של מ"ב שיש בו ב' מיני יראה, בסוד רצוא ושוב וכו' יעו"ש. והוא סוד עולם התיקון, נגד עולם התוהו שעל ידי קירוב גדול נתבטלו ממציאות, מה שאין כן כשיש קירוב מרחוק כמו סוד עולם התיקון, והבן זה היטב.
וה"ה בגשמיי בעניני בני אדם נגד חבירו, ראיתי בספר מבחר פנינים (ע' ש' בקור האוהבים) בשם חכם אחד, הזהר שלא תקרב אדם אחד יותר מדאי, שלא יהי' הקירוב גורם ריחוק, יעו"ש. ואפשר שזה כוונת המשנה באבות (פ"ב מ"י), והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והזהר בגחלתן שלא תכוה - ר"ל שלא לחמם מרחוק, ולא להתקרב מאד עד גחלת האש, שלא יגרם היזק שיכווה, וכמדומה ששמעתי בשם מורי, והבן.
ובזה יובן גש הלאה, ר"ל שיהי' הקירוב מרחוק, שאז יתקיים בין בגשמי בין ברוחני. ומפרש כי מהגשמי נודע ברוחני, וז"ש ויאמרו האחד בא לגור, ור"ל כי נודע מהגשמי, כשבא האחד מיוחד איזה למדן בעיר לגור, ומיד בהתקרבו ישפוט שפוט, כמו שפוט השופטים, שהוא ישפוט השופט שבעיר לריב עמו להתווכח, לכך גם ברוחני עצה היעוצה שלא יתקרב מאוד כי אם מרחוק ה' נראה לי, והבן.
פי' ב', על פי קושיית התוספות בפ"ט דשבת (פח. ד"ה כפה), למה כפה הר כגיגית הא אמרו נעשה ונשמע וכו' יעו"ש. וביארנו איך יש באדם סוד יציאת מצרים וספירות העומר ופסח וכו' יעו"ש. וכמו שהי' יציאת מצרים קירוב גדול ואח"כ חזר לטבע, כך באדם שנתקרב לעבודת השם יתברך, בתחלה גש, ואח"כ הלאה מרחוק ע"י כפי' ונגישה, כולי האי ואולי ישאר בעבודתו יתברך בתמידות, והבן, וכמו ששמעתי משל לאב שמלמד הבן קטן לילך ואוחז בידו, ואח"כ כשנתחנך לילך מעצמו אביו מניחו והולך לו מעצמו, והבן גש הלאה, ואתי שפיר, וק"ל.
•
בפסוק בעת ההיא ויאמר אבימלך ופיכל שר צבאו אל אברהם לאמר אלדים עמך בכל אשר אתה עושה, ועתה השבעה לי וגו' אם תשקר לי ולניני ולנכדי כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרתה בה (כא, כב-כג). והספיקות רבו.
והנה שמעתי ממורי, כשיש כמה רשעים בעיר או מדינה המתנהגין בשקר, ויש ביניהם צדיק המתנהג באמת, כאשר עוסק בתורה ותפלה ומדבק את עצמו אל האמת אז יתפרדו כל פועלי און ושקר וכו', ודפח"ח. וז"ש אם תשקר לי, והבן.
איברא בדרך פנימי נ"ל, ויאמר א"בי מ"לך שהוא הש"י הנק' חכמה בסוד אבא יסד ברתא היא מלכות, ופ"י כ"ל שהוא חיבור יסוד ועטרה הנק' שר צבאו. אל אברהם, שהיא מדת החסד, שבו עובר השפע להשפיע למטה, וע"י כי צפון גלידי מיא ודרום אישתרי וכו' (זח"א כט:, קסא:). וז"ש אלדים עמך בכל אשר אתה עושה, כי תיקון ועשי' של המלכות הנק' אלדים הוא על ידי חסד, בסוד והוכן בחסד כסא (ישעיה טז, ה), ובסוד מגן אברהם הנזכר בכתבים (פע"ח ש' העמידה פי"ז), וז"ש בת הי' לאברהם ובכל שמה (ב"ב טז:), וז"ש אלדים עמך בכל אשר אתה עושה. ועתה השבעה לי אם תשקר, שיהי' החסד כמים אשר לא יכזבו מימיו, שלא ישקר מלהשפיע לי ולניני ולנכדי, ר"ל להפיק רצון החכמה בעולם, ולניני לז"א, ולנכדי נו"ה, בסוד תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם (ברכות סד.). כחסד אשר עשיתי עמך, שנתתי לך הא"רץ שהיא מלכות שנק' בת לאברהם, כך תעשה עמדי, כי בחכמה יסד ארץ (משלי ג, יט) ועם הארץ אשר גרתה בה, והש"י יכפר.
•
עוד י"ל, על דרך שכתבתי בשם מורי, כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י) שהוא יחוד קבה"ו וכו'. וז"ש אלדים עמך בכל אשר אתה עושה, לייחד קבה"ו וכו' בכל עשי' שלך, א"כ ודאי אין צריך שינחלו בניך ארץ הזאת לברר הניצוצין, כי כבר נתבררו על ידך, ולשוא ושקר וחנם יבואו ישראל שמה לברר ניצוצין, שזה עיקר תכליתן. והראיה, שבמצרים נאמר וינצלו את מצרים (שמות יב, לו), לכך הזהירה תורה כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד (שם יד, יג) מטעם זה, כמבואר בכתבים (פע"ח ש' ק"ש פ"ג), יעו"ש, ועכ"פ לי ולניני ולנכדי, שעד כאן רחמי האב על הבנים, וז"ש ועם הארץ אשר גרתה בה, וק"ל.
•
עוד י"ל, שאמרה החכמה הנק' אבימלך, וכנ"ל בחכמה יסד ארץ, ואמרה לאברהם שהם גומלי חסד עם התלמידי חכמים בעלי חכמה, אם תשקר לי, שלא יכזבו וישקרו פוסקי צדקה לחכמים, וז"ש אם תשקר לי שנק' חכמה א"בי מל"ך כנ"ל. ולניני ולנכדי, עד ג' דורות עכ"פ לא יפסקו פוסקי צדקה. כחסד אשר עשיתי עמך, ר"ל שהשפעתי לך עושר, כך תעשה עמדי - עם הת"ח שלי.
או י"ל, כי ע"י התלמידי חכמים והצדיקים בא השפע והחסד לך, כמ"ש כל העולם ניזון בשביל חנינא בני (ברכות יז:), כך תעשה עמדי עם החכמים, על דרך תן לו משלו וכו' (אבות פ"ג מ"ז).
ועם הארץ אשר גרתה בה, עם המוני עם הנקראים ארץ, עמהם תעשה זה החסד יותר, וגם ממש עם הארץ והמדינה הוא עשיית החסד, שהוא על דרך שם האיש אשר עשיתי עמו [היום] בועז (רות ב, יט), כי יותר הוא חסד לעושי הצדקה ממקבל הצדקה (ויק"ר לד, ח), כי בצדקה תכונני וגו' (ישעיה נד, יד), וק"ל.
ובזה יבואר ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה' (בראשית כו, יב). כי יצחק הוא בחינת גבורה ותקיפות ודין, שלבש מדת גבורה ואכפיי' לבני ארץ ההיא לזרוע בצדקה, גם שהיא המדינה קשה להוציא מידם. ועי"ז וימצא, ר"ל ארץ ההיא, בשנה ההיא שהי' שנת רעב, מאה שערים, על חד מאה, ויברכהו ה' גם לַמְעֲשֶׂה, שגדול מן העושה (ב"ב ט.), וק"ל.
ובדרך הלצה, מלבד עמוד הצדקה הנ"ל, יש לפרשו בכל ג' עמודים שהעולם עומד עליהם, תורה ועבודה וגמילות חסדים וכו' (אבות פ"א מ"ב). והנה גמילות חסדים כבר זכרנו, ועתה נפרש בב' הנשארים שהוא תורה, ותפלה הנקרא עבודה (תענית ב.).
וז"ש ויזרע יצחק וגו', שפתח צנור חדש של שמחה וצחוק ותפלה ועם הפחד כמ"ש לעיל. בארץ ההיא, שהי' ב' פתחים וכו', ונ"ל דשניהם רמוזים במלת יצח"ק, כי מדת יצחק הוא פחד ומשמעו שמחה, הרי שניהם דחילו ורחימו שצריך שיהי' בתפלה, וקאמר בארץ ההיא, שהי' קשה לנהוג כך, שהיו נוהגים מנהג אבותיהן, ועתה אמר ויזרע בחינה של יצח"ק בארץ ההיא, וכמ"ש (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה וגומר, וכמ"ש הרמב"ם בהל' לולב בסופו (פ"ח הט"ו), יעו"ש.
ושמא תאמר, אם כן שמאריכין בשמחת התפלה אם כן תורתם מתי נעשית. וכן הקשה הש"ס בפרק ה' דברכות (לב:) בחסידים הראשונים שהיו שוהין תשע שעות ביום לתפלה, א"כ תורתם איך משתמר וכו'. וביאר הפסוק עצמו, דמכל מקום וימצא בשנה ההיא, ר"ל בלימוד ההוא, על דרך שנה ופירש (פסחים מט:), או כאן שנה רבי וכו' (יבמות מד.), מאה שערים, מה שהי' לומד שיעור אחד גמרא וכיוצא בו, עכשיו למד ק' שעו"רים או בכמות או באיכות, ויברכהו ה' - כתירוץ הש"ס ממש, מתוך שחסידים הם תורתן משתמר ומלאכתן מתברכת, יעו"ש, וק"ל.
ובזה יבואר הפסוק ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך (שמות כג, כה). פתח ברבים וסיים ביחיד. ובמדרש (במדרש שמואל אבות פ"ג מ"ג) מפרש, כי תפלה ראוי ברבים ואכילה ביחיד וכו', וז"ש במשנה שלשה שאכלו דיעבד, יעו"ש. והמהרש"א פירש ועבדתם את ה', כי רבים ניאספין להתפלל, אך אין רוב הציבור יכולין להתעכב להיות עבודתן שלימה כל היום לה' ולבטל ממלאכתן, לכך סיים בלשון יחיד, בחסידים ויחידי סגולה ששוהין בעבודת ה' כמעט כל היום ואינן מבקשים מותרות רק לחם ומים, לכך אמר וה' ברך את לחמך - במלאכה מועטת כדי סיפוק לחם ומים ומתברכת, ודפח"ח.
ולי נראה דקאי על תורתן משתמר, וז"ש וברך את לחמך, לחמו של תורה (ספרי עקב ט), והם יחידי סגולה בתורה וחסידות, מה שאין כן לצורבא מרבנן המתחיל ללמוד. וז"ש שתורתן משתמר - אם כבר למד, מה שאין כן אם עדיין לא למד והוא נער מה ישתמר.
וגם ידוקדק הפסוק הנ"ל, וימצא בש"נה ההיא מאה שערים, שצריך לשמש ולחזור על לימודו ק"א פעמים (חגיגה ט:) שלא ישכח לימודו, כנודע, וז"ש פי' רש"י שעשתה על אחד מאה וכו'. ר"ל, על א' מוסיף ק', שיהי' ק"א, שלא ישכח, מה שאין כן עתה שנמצא הברכה בפעם א' ששנה, כאלו נוסיף עוד ק' שערים, ויברכהו ה' - שתורתו משתמר, וזהו דוקא ושונ"ה ולא בלימוד מתחלה, וכנ"ל.
ובזה מפרש במדרש שמואל (אבות פ"ה מכ"א) אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם (תהלים נה, כד), שאינם רוצין שיחצו, לחלק ימיהם חציו לה' וחציו לכם, לא יחצו, ואני אבטח בך, ודפח"ח.
ולי נראה דקאי לענין תורה ותפלה, דאיתא ש"ס דברכות פ"ה (ל:), חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם התפלה, ושעה אחת אחר התפלה וכו', אמר רבי יהושע בן לוי המתפלל צריך שישהה שעה אחת אחר תפילתו וכו' (שם לב:). והקשה הרי"ף (שם לב: בע"י) א"כ דקרא כתיב, מה הוסיפו החסידים וכו'. ומשני, דשעה אחת קודם תפלה הוא מדת חסידים, אבל שעה אחת לאחר תפלה הוא מדת כל אדם וכו', יעו"ש.
העולה מזה, כי חסידים שוהין ג' שעות יותר קודם ג' תפלות, והוי ט' שעות. מה שאין כן כל אדם ראוי לשהות ו' שעות, חצי היום, בג' תפלות. וז"ש אנשי דמים, ר"ל הלהוטים אחרי דמים לפרנסתו, ומרמה שאינם חסידים, לא יחצו ימיהם, מה שהי' ראוי לחצות ימי"הם עכ"פ כנ"ל, אינם רוצין, ואני אבטח בך, וק"ל.