וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום ויצו אתם [לאמר] כה תאמרון לאדני לעשו [וגו'] עם לבן גרתי וגו', עד הצילני נא מיד אחי מיד עשו וגו' (לב, ד-יב). ופירש רש"י מלאכים ממש. עם לבן גרתי, לא נעשיתי שר וחשוב וכו', ד"א תרי"ג מצות שמרתי. הצילני מיד אחי, שאינו נוהג עמי כאח אלא כעשו וכו'.
והספיקות רבו, א' התורה נקראת תמימה והיא נצחי, ול"ל ספור מעשה זאת לדורות. ועוד, דבר שהוא אחדות ע"כ הוא נמצא בכל אחד מישראל שהם אחדות אחד, ואם כן איך סיפר מעשה התורה שהיא אחדות, איך נמצא בכל אחד מישראל שיהי' נמצא בו מעשה זה בשילוח יעקב לעשו. ועוד ל"ל שילוח זה ששלח יעקב לעשו, וכאשר תמה במדרש (בר"ר עה, ג) מחזיק באזני כלב וכו'.
ועוד, בשלמא מה שפירש רש"י גרתי שהוא גר, אתי שפיר בשליחות זו, מה שאין כן מה שפירש ד"א תרי"ג מצות שמרתי, מה ענינו לזה. הגם דיש לומר על דרך הקול קול יעקב אז אין ידי עשו שולטת וכו' (בר"ר סה, כ). ועוד הצילני נא מיד אחי, שאינו נוהג עמי כאח, הוא היפך הפסוק דאמר הצילני מיד אחי וגו'. ושאר הספיקות.
ונ"ל דמבואר בספר ע[ו]ללות אפרים, כי הסלם שראה יעקב אבינו מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, הוא עולם העה"ז שהיא הכנה לעה"ב וכו', יעו"ש. והנה החומר והצורה שהם מצד ב' מלאכים ממש יצה"ר ויצה"ט, הוו ב' הפכים, שזה הצורה חומד ומתאוה לעשות הטוב והישר, כמו יעקב שהי' עובר על פתחי ביהמ"ד וכו' (בר"ר סג, ו), מה שאין כן החומר מתאווה לעניני עולם הזה שאינו עבודת הש"י, ועבודה ז"רה נקראת, שהי' עשו חומד לעבור על פתחה וכו'. באופן, כי החומר לעשות קבע בעולם הזה חומד ומתאווה תמיד, מה שאין כן הצורה עושה גירות בעה"ז, רק שיהי' הכנה לעולם הבא שהיא קבע.
והעולה מזה כי הצורה אשר תכליתה בעקב בעה"ב, נקרא יעקב. והחומר אשר תכליתה בעה"ז עולם עשיה, נקרא עשו.
ובזה יובן, כי הפרשה זה מוסר פרטי לכל אדם הכולל חומר וצורה שנק' יעקב ועשו, וז"ש וישלח יעקב מלאכים לפניו, כי הצורה הנק' יעקב שלח מלאכים שהם היצ"הר והיצ"ט. לפניו, בעה"ז שיעשה בו הכנה לפני עה"ב, וז"ש אל עשו אחיו, כי בעשי' שעושה הכנה לעה"ב אחיו הוא לכל דבר, כי קונה בו שלימות. שהיא ארצה שעיר שדה אדום, וכמ"ש במדרש (בר"ר סה, טו) איש שעיר, גבר שיידין, אשר שעירים ירקדו שם (ישעיה יג, כא), מצד חומר ועכירת הקליפות. שדה אדום, מצד שהי' אדמוני מזוהמת הקליפה ודם נדות, וכמ"ש האלשיך (בראשית כה, יט) מזה, שהי' יעקב נפש הקדושה ועשו נפש הקליפות, יעו"ש.
והיה השליחות מצד יעקב כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עב"דך וגו', והכוונה שלא בא לעולם הזה לעשות שר וחשוב, רק שיהיה גר בארץ, לעשות הכנה לעה"ב לעבוד עבודתו ית', וז"ש עם לבן גרתי לשון גרות.
ועוד, עם לבן גרתי, כי היצה"ר שנקרא נבל (סוכה מב.) אותיות לבן, שקיים תרי"ג מצות עם היצה"ר, שהכניעו, ומן נבל נעשה לבן, והיא עיקר התכלית, כמ"ש חז"ל אל יאמר אי אפשר בבשר חזיר, אבל יאמר אפשר ואבי שבשמים גזר עלי (ספרא פ' קדושים ט). והתועלת, מה שבארתי בפסוק חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך (תהלים קיט, נט), יעו"ש.
וז"ש ויהי לי שור וחמור, שהכניע הסטרא אחרא הנק' שור וחמור. ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך, שאני מבקש אהבתך, שיצא החומר מן ארור לברוך להביאו אל הקדושה.
ומוסר זה כולל בין בפרטות אדם יחידי, שהצורה מבקש אהבת החומר להכניעו בקדושה. ובין בכללות העולם, שהצדיקים שהם אנשי הצורה מבקשין אהבת אנשי החומר עמי הארץ להכניען בקדושה ע"י התורה ומוסר.
אבל לא כן דעת אנשי החומר, רק היפך זה, וז"ש וישובו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשו, שאתה נוהג עמו כאח לקרבו אל הקדושה, אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע בשנאתו אותך, וכפירוש רש"י. וגם הולך לקראתך, שהוא מתנגד לקראתך, לעשות היפך הדברים הנזכרים, לעשות קבע בעולם הזה לאכול ולשתות וכל תאות עה"ז, היפך הצורה. וד' מאות איש עמו, עדיין לא נכנעו בקדושה, כי אם ע"י ש"ק כנודע.
ויירא יעקב מאוד ויצר, וכפירוש רש"י, ויירא שמא יהרג, ע"י היצה"ר ותאוות החומר. וייצר לו, שלא יהרוג את אחרים, הוא היצה"ר. כי יותר טוב שיכניע גם היצה"ר בקדושה, וכמ"ש עם לבן גרתי, וכנ"ל.
ויחץ את העם אשר אתו וגו' ויאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה. ופירש רש"י, על כרחו, כי אלחם בו וכו'. והענין דכ' בזוהר (פ' נח עו.) והי' מחניך קדוש (דברים כג, טו) הם רמ"ח איבריו וכו'. והנה יש ב' מחנות באדם שהם איבריו, א' שהם ברשותו של אדם, וב' שאינם ברשותו. וכמ"ש בטור אורח חיים סימן א', אשר דוד המלך ע"ה הוצרך להתפלל העבר עיני מראות שוא וכו' (תהלים קיט, לז), יעו"ש.
וזה נ"ל פירוש הש"ס דשבת (סד.) עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש (במדבר לא, מט) בעבירה (יבמות סא.), אמר להם אם כן קרבן למה, אמרו אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו. ויש להקשות, הא הרהורי עבירה קשה מעבירה (יומא כט.), ואיך אמרו מידי עבירה יצאנו. ולפי הנ"ל אתי שפיר, שיש איברים שהם ברשותו של אדם, ויש שאינן ברשותו של אדם כגון הראי' והרהור וכיוצא, וז"ש עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בי"דינו דייקא, כי מלחמת היצה"ר באיברים אשר בידינו לא נפקד איש בעבירה, אבל במלחמת איברים שאינו בידינו לא יצאנו ידי חובותינו וצריך קרבן, וק"ל.
וז"ש יעקב אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו, המחנה, הם האיברים שאינם ברשותי. אבל המחנה שהם ברשותי ע"כ יהא לפליטה, כי אלחם בו, וכנ"ל.
איברא, על ידי תפלה, כמו שהתפלל דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, לז) העבר עיני מראות שוא, אפשר להנצל גם האברים שאינם ברשותו, לכך התקין יעקב את עצמו להתפלל עבור זה, הצילני נא מיד אחי, שהם ברשותי, מיד עשו, הן האברים שאינם באחוה עמי ואינם ברשותי, כמו עשו שהוא מתנגד לי, וק"ל.
עוד י"ל, כי הנה יש לפרש בו ג' פנים, והוא כי יש ג' מיני גלות, א' גלות ישראל מן האומות. ב' גלות הלומדים מעמי הארצים. ג' גלות התלמידי חכמים הכשירים מן החכמים להרע, שידין יהודאין. וכל אחד נמשך מחבירו כסדר הנ"ל, כי גלות ישראל מהאומות נמשך וכו', וכמ"ש בספר חסידים מזה (סימן רט) יעו"ש.
ונגד גלות א' הנ"ל יתפרש הפסוק שהתפלל יעקב הצילני נא מיד אחי מיד עשו, דמובא במדרש (בר"ר ה, י) משל שהוליכו דרך היער כלי ברזל קרדומות, והרעיש היער שבא הכורת ומכלה עצי היער, עד שבא חכם אחד ואמר אם אין בתוכו אחיכם, שהוא העץ יד לקרדום, אין שום מורא לכם וכו'. ובזה יובן הצילני נא מיד אחי, אז יש מורא מיד עשו שצריך להתפלל עליו. מה שאין כן בלא אחי אין מורא מעשו, וק"ל.
ונגד גלות ב', נ"ל דכתבתי במקום אחר פירוש הפסוק לא תוסיפו ולא תגרעו וגו' (דברים ד, ב), זכור אשר עשה ה' וכו' אשר הלך אחרי בעל פעור וכו' (שם ד, ג). דכתב האלשיך (במדבר כו, א) ויחל העם לזנות אל בנות מואב וגו' ויצמד ישראל לבעל פעור (במדבר כה, א). כי היצר הרע לפתות את עמי הארץ בא כפשוטו, מה שאין כן לתלמיד חכם בא בדמות יצה"ט וכו', יעו"ש. ובזה יובן הצילני נא מיד אחי, ר"ל מיצה"ר שבא בדמות אחי כאלו הוא יצה"ט, ובאמת הוא עשו, וק"ל.
ונגד גלות ג', יבואר על פי מה שכתבתי בביאור א' מך"ד דברים המעכבים התשובה, החולק על החכמים, מצד שהוא חכם בעיניו וכו', יעו"ש. ובזה יובן הצ[י]לני מיד אחי שהוא הת"ח שהוא עשו, שהם חכמים להרע, שיהי' ניצול מהם, ומעצתם שיתבטל, וזממם אל תפק, וק"ל.
•
עוד י"ל, דאיתא בספר עץ חיים שער קליפות נגה שער מ"ט פ"ב, סדר התלבשות גוף האדם הוא על סדר זה, כי גוף האדם החומרי של ד' יסודות אש רוח מים עפר, ובתוך זה הגוף מתלבש נפש הבהמי מצד הרע [וזהו חלק עשו], ובתוכו לבוש מקליפות נגה טוב ורע, מלאך טוב יצה"ט ומלאך רע יצה"ר, ובתוכו נפש טהורה מאופנים דעשיה, וזה נקרא יעקב וכו' יעו"ש, וכ"כ בסוף פרק זה, יעו"ש. אך דהקשה שם (פ"ג), דבזוהר פרש' וישלח (ח"א קסה:) משמע כי ב' מלאכים מסייעים לאדם לעשות הטוב, ובאינך משמע שהיצה"ר מקטרג לאדם. ומשני, שאם זכה עושה מיצה"ר יצ"ט ואז באמת שניהם כאחד טובים ומסייעים לאדם, וזהו סוד ויעל אליהו בסערה השמים (מלכים ב ב, יא) כמ"ש בפרק [ז], וזהו סוד של נעליך וכו' (שמות ג, ה) לפשוט הגוף מנגה ולובש בחשמ"ל, יעו"ש.
העולה מזה, שתכלית האדם בחומר וצורה, שיש לו נפש טהורה בתוך לבוש דנגה בתוך נפש הבהמית, כדי לזכך ולעשות מחומר צורה, ושיעשה מיצה"ר יצ"ט, ואז פושט לבוש נגה ולובש בחשמ"ל דוגמת משה רבינו ע"ה, יעו"ש.
ובזה יובן וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו וגו', דתרגום ויפשט (במדבר כ, כח) הוא ושלח. כי תחלה הי' יעקב מזכך חומרו עד שנעשו שניהם מלאכים ממש, מיצה"ר נעשה יצ"ט, וזהו מה שהי' לו לבוש מנגה. אח"כ פשט מאלו ולבש בחשמ"ל. ואחר כך שקישט נפשו רצה לקשט זולתו, וכמו שיש פרטים הנ"ל באדם א' כך יש בכללות העולם, יש אנשי צורה ואנשי חומר, ורצה לזכך חומרם, ואחר שהפשיט מלאכים שלו, שמיתק ועשה שניהם כאחד מלאכים קדושים, אז שלח לעשו שהם אנשי החומר מצד הרע של עשו וגו', עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי, ויהי לי שור וחמור שהכניען בקדושה ה' מדריגות אלו, והמשכיל יבין, וז"ש למצוא חן בעיניך, חן גימטריא נגה, מדריגת עשו, ודי בזה, והבן.
•
ובדרך מוסר נ"ל, דכ' בע[ו]ללות אפרים דף מ"ט (מאמר קפד), ביאר פסוק אתם נצבים (דברים כט, ט). וביאר, כי יש ה' מדריגות, א' מעלת הקדימה, שראוי להקדים קניני הנפש לקניני הגוף במעשה ובמחשבה, במעשה כיצד, שאם תבוא איזה מצוה לידו ואיזה גופני, אז הוא דוחה הגופני מפני הרוחני ומקדימו. ובמחשבה, שאפילו בזמן שהוא עוסק במאכל ובמשתה ויתר צרכי הגוף אין כוונתו להנאתו, כי אם שיהי' גופו חזק בעבודתו ית', וכמ"ש בכל דרכיך דעהו וכו' (משלי ג, ו). וזהו סוד שור שהקריב אדם הראשון קרנותיו קודמין לפרסותיו וכו' (ע"ז ח.), וזה לפי שחטאו הי' וכו', לכך הקדים חלק הנפש רומז לקרן, אל חלק הגוף שהוא פרסותיו.
ב', כי קניני הנפש והשכל הוא מוסיף והולך תמיד ואינו מתמעט, אמנם החומר שבאדם ראוי למעטו ולענותו, כי כל עוד שיותש כח החומרי יתגבר כח השכלי, וז"ש וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרץ (שמות א, יב), ולא יפחד בחולשת וכו'.
ג' כי מדת הסתפקות הוא לבעלי הנפש השמח בחלקו, ובזה יהי' לעולם פנוי לעבוד את ה' וכו', [וזה מעלת יעקב שאמר (בראשית לג, יא) יש לי כל, מה שאין כן עשו אמר יש לי רב (בראשית לג, ט)], מה שאין כן בעלי הגוף והחומר שאינו מסתפק במה שנתן לו הש"י, וחומד ומתאווה שאינו שלו, וזה שיש לו אינו שלו. וכמו שבארתי מאמר חז"ל, אין אדם מת וחצי תאוותו בידו (קה"ר א, יג) יעו"ש.
ד' כי בעלי הנפש אשר עיני שכל למו, והחכם עיניו בראשו להסתכל ביום אחרון, ובזה יבחן שכל עניני עה"ז יש להם גבול והפסק, ובזה יבוא למאוס בהם. מה שאין כן בעלי הגוף והחומר, כסיל אשר בחושך הולך אינו צופה למרחוק כי אם במה שנראין מתוקין לשעה.
ה' כי בעלי נפש, אחר שהוא שלם בכל מעשיו, יראה להדריך לזולתו, כי כל ישראל ערבים זה בזה, משל לאחד הקודח בספינה תחתיו וצעקו עליו ואמר הלא תחתי אני קודח ומה לכם בזה והשיבו לו וכו'. ובזה ביאר ה' ספרים שבתורה נגד ה' בחינות אלו וכו', יעו"ש.
וזה נ"ל פירוש המשנה באבות (פ"ה מ"כ) בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים, ויבואר אח"כ.
ובזה יובן וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו, ר"ל כמו שנאמר (ישעיה נח, ח) והלך לפניך צדקך, ששלח מלאכים היצה"ר ויצה"ט שיקדימו קניני הנפש שהם הולכין לפניו לעה"ב, ואחר כך אל עשו אחיו שהם קניני עה"ז חלקו של עשו. והקדים הקדמה נכונה לזו, שיוכל להקדים קניני הנפש לקניני הגוף שלא יפתה אותו יצה"ר, והוא מה שאמר עם לבן גרתי, שיש לו ב' פרושים א' לשון גירות, וב' לשון קיום תרי"ג מצות. וזה נמשך מזה, לפי שנעשה גר בעה"ז ולא עשה קבע בעה"ז ולא חשק בקניני עה"ז שהם מתוקין לשעה, רק בקניני העה"ב הקיים לעולם, לכך תרי"ג מצות שמרתי ומאסתי בהבלי עה"ז. ואחר עד עתה, ר"ל לכך כל קניני עה"ז אחרתי שיהיה באחרונה. עד עתה, שהקדמתי ראשית חכמה יראת ה' (תהלים קיא, י) שנקרא עתה, כמ"ש ועתה מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה וכו' (דברים י, יב).
ועצה היעוצה שיוכל לזכות לזה, הוא על ידי ה' מדריגות הנ"ל, שהיה לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה וגו', שהי' לי מוסר משור שהקריב אדם הראשון, שקדמה קרנותיו לפרסותיו, ומזה למדתי להקדים קניני הנפש לקניני הגוף וכנ"ל.
עוד י"ל על דרך הלצה, ויבואר על ידי פסוק (ישעיה א, ג) ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע וגו'. שבנוהג העולם סוחרי ברעסלי מעמיד בהמתו שלשים יום על אבוס, ושלשים יום בבואו מברעסלי. ואם כן הי' ראוי לבעלים, ישראל עמי, להתבונן ג"כ, כי עוברי דרכים - שעוברין בדרך על דרכי תורה, שאינן יכולים ללמוד, וידוע מה שאמרו חז"ל (אבות פ"ג מ"ד) ההולך בדרך יחידי, ומפרש במדרש (מדרש שמואל) שהולך בלא תורה, ח"ו מתחייב בנפשו. וכשאין לו תבלין של תורה נגד היצה"ר, יש לחוש שלא ילכוד בעצת יצה"ר, הן בראי' והסתכלות נשים, או בשמיעה ודיבור או במעשה ח"ו, [ועל דרך הלצה י"ל שזהו טעם ששולחין לברעסלער דבש בביאתו לביתו, לאורחים שהביא], ועל כל פנים הי' ראוי שיעשה לעצמו תקנה כמו לבהמתו, שיתבודד שלשים יום קודם יציאתו לדרך ויתקשר את עצמו בו ית', כמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה קודם ירידתו למצרים וכו', וז"ש וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע להתקשר ולדבק בו יתברך, כמו וידע אדם וגו' (עי' בראשית ד, כה), והבן. וז"ש ויהי לי שור, שלמדתי משור שלי מוסר הנ"ל.
מדריגה ב', וחמור, להתיש כח החומר, כדי שיתגבר כח השכלי וכנ"ל. מדריגה ג', צאן, שלמדתי מצאן שלוקה באחד מאיבריו וכולם מרגישין, כך ישראל שנמשלו לצאן (ויק"ר ד, ו), ולכך ראוי להדריך לזולתו מצד הערבות, ואינו יכול לומר מה לך כי תחתי אני קודח בספינה וכו'. מדריגה ד', ועבד, דנודע מה שאמרו חז"ל בקדושין (מט:) י' קבין שינה ירדה לעולם, ט' קבין נטלו עבדים וכו', וכמ"ש בעללות אפרים (מאמר יד) מי איכא דניים ע' שנה בהבלי עולם הזה ואינו זוכר אחריתו, מה שאין כן עתה ויהי לי עבד, שנכנע בקדושה להיות עבד ה' לזכור אחריתו ולהסתכל ביום אחרון כנ"ל. מדריגה ה', ושפחה, דנזכר בתיקונים (תכ"א מט.) כי שפחה בישא נק' יותרת הכבד וכו' יעו"ש, כי רודף אחר מותרות וכבוד ותענוגי עה"ז, מה שאין כן אחר שהכניעם בקדושה, ויהי לי עבד ושפחה במדת הסתפקות, מדת יעקב שאמר יש לי כל, היפך מדת עשו שאמר יש לי רב. ונשלם ה' בחינות הנ"ל, שהכניע החומר אל הצורה.
וכמו שהוא בפרט כך צריך שיהי' בכלל להמוני עם, שהם החומר של אנשי הצורה, להכניעם בקדושה ג"כ ע"י שישלח להם מלאכים הנ"ל, שממנו יראו וכן יעשו אנשי החומר ג"כ, וז"ש ואשלחה להגיד למצוא חן בעיניך לשוב עד ה'.
וישובו המלאכים אל יעקב וגו' וגם הולך לקראתך, כמו שביארתי פסוק ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר ואני תפלה (ע' תהלים סט, יג-יד), ר"ל בעת שאני מתבודד להתפלל עבורם ולהעלותן, אז עת מלחמתן להלחם כנגדי וכו', יעו"ש. וז"ש יותר מה שאתה מכניע את עצמך להם, הוא הולך לקראתך. עד שהכין את עצמו לדורון ולמלחמה, ואז וישב עשו לדרכו שעירה, ויעקב נסע סכתה ויבא שלם, הוא ירושלים, אמן סלה ועד.
•
בפסוק וישלח יעקב וגו', הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים וגו' (לב, ד-יג). והספיקות רבו, א' כפל מיד אחי מיד עשו, וחז"ל דרשו וכו'. ב' כי ירא וגו' הוא מיותר, דודאי מחמת יראה ביקש הצילני וגו'. ג' לשון אותו, דהל"ל ממנו. ד' דהל"ל והכה אם על בנים, מאי והכני אם וגו', או נוסף - ואם על בנים. ד' ואתה אמרת וגו', א"כ למה ירא וכו'.
ה' היטב בזכותך, לא מצינו שהבטיחו הש"י. וכן הקשה נחלת יעקב. ופירש, דאמר לו (בראשית לא, ג) ואהי' עמך, להשרות שכינתו עליו, והיינו היטב בזכותך. ו' היכן אמר לו כחול הים, דלא אמר לו רק והי' זרעך כעפר הארץ (בראשית כח, יד). ורש"י תירץ, דאמר זה לאברהם וכו'. וקשה, הל"ל מה שנאמר לו מפורש והי' זרעך כעפר הארץ וגו'.
ז' הא התורה נצחי, ול"ל ספורי דברים אלו בתורה. ח' קשה להרמב"ם (סה"מ מל"ת מצוה נח) דחשב זה למצות לא תעשה שלא יראו ולא יפחדו מאויביהם שנאמר (דברים ז, כא) לא תערוץ מפניהם ולא תיראום (דברים ג, כב), ויעקב היה בחיר האבות שקיימו כל התורה, ומצורף לזה שאמר עם לבן גרת"י ותרי"ג מצות שמרתי, וא"כ איך קיים מצוה זה לא תיראום, אחר שאמר כי ירא אנכי אותו. בשלמא להראב"ד שהשיגו להרמב"ם ואמר שאינו אלא הבטחה ולא אזהרה, אתי שפיר, דר"ל מאחר שאין לי בטחון ואני ירא א"כ יש חשש, וכאשר בארתי מזה במקום אחר.
אך בביאור קושיא זה יבואר הכל, דכבר הקשתי להרמב"ם איך יתכן שיבוא ציווי ואזהרה על זה שלא יפחד, מה שאינו בידו כשהוא מפחד, כאשר זכרתי מזה במ"א. ובארתי זה עם ביאור פסוק (בראשית כח, כ) וידר יעקב נדר אם יהיה אלדים עמדי וגו', על פי ביאר משנה דאבות (פ"ג מ"ד) הניעור בלילה וכו' והמפנה לבו לבטלה וכו'. והקשה מוהר"י יעבץ לגירסא זו וכו' יעו"ש. והעולה משם, אם יהי' אלדים עמדי, אז בטוח אני ושמרני בדרך וגו'. וא"כ לא תיקשי כאן קושיית הרמב"ם, שהוא בידו לעשות כך לחשוב בתורה, שאז יהי' אלדים עמו וכו', והדרא קושיא מה זה שאמר כי ירא אנכי אותו וכו' וכקושיא ז' שהיא אחרונה. ונ"ל דיבואר זה ע"י קושיא ראשונה וכפל מיד אחי מיד עשו.
ונ"ל דשמעתי ממורי ביאר פסוק הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את והרגו אותי וגו' (ע' בראשית יב, יא), והעולה משם, כי קודם פורעניות באו מחשבות זרות וכו', ודפח"ח. וא"כ הי' כאן ב' מיני מלחמות נגד יעקב, וז"ש הצילני נא מיד אחי, ר"ל מכוח יד החזקה של אחי במלחמה הגשמי. אך לזה יש תקנה ע"י שיקדש מחשבתו לדבק בו ית' ויהי' אלדים עמדי ושמרני וכנ"ל. אפס שהי' ירא מיד עשו שהוא שר וכח של עשו שהוא סמא"ל המבלבל במחשבות זרות, ואז יש מקום לירא כמ"ש אברהם כי אשה יפת מראה את, מחשבה זו פן יגר[ו]ם והרגו אותי וגו'. וז"ש ארמי אובד אבי (דברים כו, ה), שהיא המחשבה הנק' אבא, ואח"כ וירד מצרימה, והבן.
וז"ש הצילני נ"א מיד אחי מיד עשו, ב' מיני מלחמה בגשמי וברוחני, וזה נמשך מזה. וז"ש כי ירא אנכי או"תו, מיד וכח השר של עשו לבלבל המחשבה. וז"ש והכני אם שהיא המחשבה על בנים ז' ימי הבנין שהוא במעשה ג"כ, הנרמז בעולם המעשה שהם זו"נ בני הבינה, אם על בנים.
ואתה אמרת היטב, ר"ל כשיהי' זכותך, דהיינו זכות המחשבה לקיים ויהי' אלדים עמדי, אז ושמרני להטיב ג"כ בזכות אבות אגב זכות עצמו, מה שאין כן זה בלא זה.
ובאמת ע"י יראה זו נעשה יחוד יראה עם נורא וניצול, וז"ש שהתקין עצמו לדורון ולמלחמה ולתפלה שהם הכל עולה למכוון אחד, כי מכוח השבירה ירדה ניצוצי השכינה בתוך עומק הקליפות של מחשבות זרות, וע"י מלחמתו עם יצה"ר ומחשבותיו שהוא ירא וחרד אל צער נפילת נצוצי השכינה בעומק הקליפות, ונעשה יחוד יראה עם נורא, ואז יתפרדו כל פועלי און, ומעלה נצוצי השכינה מהשבי' דורון למלך מלכי המלכים, והכל ע"י התפלה. א"כ מרומז ג' דברים הנ"ל, וממנו ילמדו דעת כל אדם יעשה כך. ולזה נכתבה פרשה זו שהיא בעבר והווה ועתיד, והבן. וז"ש (בראשית לב, כט) כי שרית עם אלדים ועם אנשים ותוכל, ב' מיני מלחמות הנ"ל, והבן.
והנה כמו שהיא בפרט כך יש לפרש בכלל, שלא בלבד על עצמו יצא יעקב להתפלל אלא על הכלל כולו יצא, בגלות האחרון שהיא שנאת חנם ופירוד לבבות הקשה מכולם (יומא ט:), כי דורו של אחאב היו עובדי עבודה זרה וכשהי' שלום ביניהם נצחו, מה שאין כן דורו של שאול, עתה יאשמו, כשחלק לבם.
ובזה יובן הצ[י]לני נא מיד אחי הנוהג שנאה כעשו, שיש בין אחים ואוהבים שנאה ועברתו שמורה נצח (עמוס א, יא), כמדת עשו. כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם, התלמידי חכמים, על בנים המוני עם, כי נפלה קטטה ופירוד בין הת"ח שנק' אם הבנים, כמ"ש אל תטוש תורת אמך (משלי א, ח), וכמ"ש (דדיך) [דדיה] ירווך בכל עת (משלי ה, יט), ודרשו חז"ל (עירובין נד:) וכו', וגם בין הבנים שהם המוני עם.
ואתה אמרת וגו' ושמתי זרעך כחול הים, המורה על הפירוד, כמ"ש במדרש איכה (איכ"ר א, ח) נטל חול ואמר שזור חוט מזה, יעו"ש. וזה גורם שכל אחד מביא בידו מנחה לעשו שיתגבר על חבירו, ועכ"פ טוב יותר בידו ולא בלשונו, וז"ש ויקח בידו וגו' אכפרה פניו במנחה וגו'.
וז"ש ויותר יעקב לבדו, זה שהלך בתום בעקב ושפלות, בלי חיבור. ויאבק איש עמו, הם הת"ח שידין יהודאין. עד עלות השחר, שהיא בלילה של הגלות, אשר כל אחד מתנשא לאמר אני אמלך, אני תלמיד חכם יותר. וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו, שגורם פירוד לאלו סמכין דאורייתא מתוך שמבזין זה את זה מבוזין בעיני המוני עם עשירי הארץ שלא לסמוך אותן, ומ"מ א"ל כי שרית עם אלדים ועם אנשים ותוכל, שהם ב' מיני מלחמות הנ"ל, ותוכל, והבן, והש"י יכפר.
ובזה נבאר המשך הפסוקים וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום ויצו אותם לאמר כה תאמרון וגו' עם לבן גרתי ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמור וגו' למצוא חן בעיניך וישובו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך וגו' ויירא יעקב וגו' ויחץ וגו' עד ושמתי זרע(י)ך כחול הים וגו' (לב, ד-יג).
והספיקות רבו, א' זכרון [ה]רב האלשיך, לדעת חז"ל שהיו מלאכים ממש (בר"ר עה, ד) למה בחר בהם מבאנשים. ב' איך ישתמש במלאכי עליונים. ג' לפניו אין לו שחר. ד' כפל עשו אחיו, מי לא ידע כי אחיו הוא. ה' ארצה שעיר שדה אדום. ו' מה ענין עם לבן גרתי וכו', כי לא נעלם ממנו. ז' ויהי לי שור וגו' למצוא חן וגו', אדרבא הלא יקנא וכו'. ח' אל אחיך אל עשו, כפל ומיותר. ט' גם הולך לקראתך, תיבת ג"ם וכו'. י' דהל"ל בא לקראתך וגו'. מלבד קו' הכולל(ו)ת מה נפקא לן מזה, מה דהוי הוי, וע"כ הוא בעבר והווה ועתיד בכל אדם ובכל זמן, ואיך הוא.
ונ"ל דפרשה זו בא ללמדינו כלל גדול בענין כללות עבודת האדם בעה"ז בחומר וצורה, הנק' שכל ורצון, ונקראו יעקב ועשו - כי טענת השכל שכל מגמתו יהי' לעתיד, וצדק לפניו יהלך (תהלים פה, יד) לעתיד. והרצון הוא בהווה, כי תאווה הוא לעינים (ע' בראשית ג, ו) ומוכן לו לעשותו מיד, ותשחק ליום אחרון (משלי לא, כה) כמ"ש בעקידה (ע' שער עג) הובא לעיל יעו"ש. לכך השכל נקרא יעקב, שכל השתדלותו בעקב, מה שאין כן הרצון והתאווה נקרא עשו הוא אדום, לעשות מיד רצון התאוה שנקרא אדום, חמימות ואדמימיות התאוה כנודע. וגם זה עשו איש שעיר (בראשית כז, יא), המעלה שערות לחמם גופו. ואנכי איש חלק, כי חלק יהוה עמו (דברים לב, ט) שהוא לעתיד, ואינו מזומן, ומי ישמע לי.
ויען כי רבים המשתתפים עם הרצון, לזה אמרו בש"ס דנדרים (לב:), עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא מלך גדול וכו', כי רבים המתאוים בהווה ולא בעתיד, לכך המלחמה גדולה להלחם עם היצה"ר, כי טענת השכל כמעט רעוע נגד טענת הרצון.
וכמו שהוא המלחמה בין השכל והרצון, כך נמשך מזה המלחמה ושונאים גשמיים, כמו שבארנו קושית הרמב"ם שלא לירא מאנשי המלחמה וכו', והא אין זה בידו וכו'. ובארנו כי יש ב' מיני מלחמות, מלחמה אשר בידינו, מלחמת היצר הרע הרוחני. ומלחמת הגשמי, הסוס מוכן למלחמה ולהש"י הישועה. ובאמת ב' מיני מלחמות הנ"ל סובב על קוטב א', שזה נמשך מזה, כי בהכנע השונא העליון גם התחתון נכנע, ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז, ז) זה היצר הרע כמשחז"ל (בר"ר נד, א). ואתי שפיר דברי הרמב"ם מאחר שהוא בידו וכו'. וכן מפורש בזוהר סוף וישלח (קע"ח ע"ב) אתה סתר לי וכו' (תהלים לב, ז), ב' מיני שונאים יש לאדם, שונא עליון ותחתון, ובהכנע עליון נכנע התחתון וכו', יעו"ש.
•
מצוה אחת מתרי"ג מצות לא תעשה - על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וגו' (לב, לג)
וכדי לבאר מהות ענין מצוה זה דרך רמז מוסר, נ"ל לבאר הספיקות הנופלים בהמשך פסוקים השייכים למצוה זו, ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו וגו' וירא כי לא יכל לו ויגע בכף יריכו ותקע כף ירך יעקב וגו' ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צולע על יריכו על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וגו' כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה (לב, כה-לג).
ויש להקשות, א' קושיית האלשיך, מה השמיענו ויותר יעקב לבדו, כי אם עבר הכל, ידוע שיותר לבדו. ב' הקשה ג"כ, א"י כל מחנה אלדים, ואיך לא שמרוהו ותקע כף יעקב. ג' הקשה ג"כ, וירא כי לא יוכל לו וגו', א"כ איך הוקע כף יריכו. ד' ויזרח לו השמש, וכי לו לבדו זרחה, וכקושיית הש"ס דחולין (צא:), ותירץ הש"ס ידוע. ועוד דאמר והוא צולע אחר שזרחה לו השמש, וזה אינו. ה' אמרו על כן לא יאכלו בני ישראל וגו', הי' ראוי ליכתוב זה לעיל אחר אומרו ויגע בכף יריכו ותקע וגו', על כן וגו'.
ו' שעיקר חסר, דלעיל הל"ל ויגע בכף יריכו בגיד הנשה, ובזוהר פרש' וישלח דף קע"א (ע"א): ויגע בכף יריכו, דאתחכם לקבלי', אמר כיון דאתברו סמכין דאורייתא מיד אורייתא לא אתתקף, וכדין יתקיים מה דאמר אבוהון (בראשית כז, כב) הקול קול יעקב והידים ידי עשו, והיה כאשר תריד וכו' (בראשית כז, מ), וכד חמא דלא יכיל לה לאורייתא, כדין חליש תוקפא דאינון דסמכין לה ולא יהי' הקול קול יעקב, ויהיה ידים ידי עשו וכו' יעו"ש. הרי משמע דעיקר קאי על כף יריכו וראוי שלא יאכלו כף הירך, ואמאי לא יאכלו גיד הנשה. ז' יש להבין תואר שנקרא גיד הנשה, וראוי לקרותו גיד הניתק, שניתק ממקומו, וכפירוש רש"י יעו"ש.
ונ"ל דאיתא במשנה דאבות פ"ג (מ"ד), רבי חנינא בן חכינאי אומר הניעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו. וכתב החסיד מוהר"י יעבץ הגורס והמפנה הוא טעות, כי הניעור בלילה, אי מפנה וכו' א"כ היינו המפנה. ואם לאו למה יתחייב, ולית נגיר דיפריקינו, עכ"ל. ובטעם המפנה דחייב כתב, דדרשו חז"ל אל תפנו אל האלילים (ויקרא יט, ד), אל תפנו [אל] מדעתיכם (שבת קמט.), כי בעת שסר הדביקות ממנו בינו לבין קונו אז סר ממנו השגחת יוצרו, ואם תמצאהו רעה אינו כי אם בעבור שהפנה מחשבתו מעבודת הש"י, כמ"ש על כי אין אלודי בקרבי מצאוני הרעות האלה וכו' (דברים לא, יז), יעו"ש.
ולי נראה לקיים הגירסא, הניעור בלילה, כי הרשעים נמשלו ללילה, וכמ"ש במדרש (בר"ר ג, ח) ויהי ערב (בראשית א, ה) אלו מעשיהן של רשעים וכו'. ונקרא ישן, וכמ"ש בעללות אפרים (מאמר יד) מי איכא דניים ע' שנין וכו' (תענית כג.). והצדיק שנקרא ויהי בקר, עת להיות ניעור, ובהיותו בין הרשעים שנק' לילה ואינו מזהיר אותן שישובו בתשובה מתחייב בנפשו, וכמ"ש בש"ס דשבת (נה.) על זקנים שלא מיחו בשרים וכו'. מה שאין כן כשאתה הזהרת את הרשע, אז רשע בעונו ימות ונפשך הצלת (יחזקאל ג, יט).
והמהלך בדרך יחידי, היינו על דרך שכ' בזוהר ויחי דף ק"ל (רל.) המלאך הגואל אותי וכו' (בראשית מח, טז), ועל דא יזדהר בר נש דלא יפוק יחידי באורחא, מאי יחידי, דיזדהר בר נש למיטר פקודי אורייתא, בגין דלא תעדי מניה שכינתא ויצטרך למיזל יחידי בלא זווגא דשכינתא וכו'. וז"ש יעקב (בראשית כח, כ) אם יהיה אלדים עמדי, דא זווגא דשכינתא, ושמרני בדרך [ה]זה וכו', יעו"ש.
והמפנה לבו לבטלה, גם בהיותו בביתו ביום פנוי, אז חייב, ואתי שפיר גירסא הנ"ל. ועיין מה שכתבתי בזה במקום אחר.
הגם דיש בזה דבר פנימי, המפנה לבו לבטלה, דכתבתי ביאור משנה טוב תורה עם דרך ארץ וכו' (אבות פ"ב מ"ב), הגם שאמרו הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם (ברכות לה:), היינו כמו שביאר מורי זלה"ה שעשו כרשב"י לעשות כמוהו ולא מהלב וכו' ודפח"ח, אבל העיקר לקיים שניהם שיעסוק בדרך ארץ, ולבו יהי' דבוק בו ית', ואז יתקיים שניהם בידו. מה שאין כן כשעוסק בדרך ארץ ומשא ומתן, ולבו פנוי לבטלה שלא להרהר בתורה, ועי"ז הטירדא מצוי השכחה, והשוכח דבר אחד ממשנתו חייב בנפשו (אבות פ"ג מ"ח), והבן.
העולה מזה, שיראה שלא יסור דביקות שבינו לבין קונו ולא יפנה לבו לבטלה. ואפשר שזהו מה שכ' בש"ס דמכות (כד.), בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב, ד), כי האמונה הוא הדביקות בו ית', ועי"ז יחיה, היפך המפנה וכו' שמתחייב בנפשו, והבן.
ובזה יובן ויותר יעקב לבדו, ר"ל תיכף שהסיח דעתו מהדביקות שבינו לבין קונו, וסר ממנו השגחת יוצרו כנ"ל, ונשאר לבדו מזווגא דשכינתא, ומיד ויאבק איש עמו וגו', וכמ"ש הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני וגו' (דברים לא, יז). וכאשר סרה ממנו השכינה, אז גם מחנה השכינה שנק' מחנה אלדים סרו ממנו ג"כ לשעתו, לכך ויאבק איש עמו עד עלות השחר, על דרך הנבל וכינור אעירה שחר (תהלים קח, ג). וכמ"ש בטור אורח חיים סימן א', אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי, ופירש הט"ז וכו' יעו"ש (סק"ב), וה"נ אז הי' השחר מעיר אותו, והבן, שחזר לדביקות שבינו לבין קונו, ואז לא יכול ל"ו, אבל יוכל ביוצאי יריכו, לא בלבד שנגע בכף יריכו, ע"י שנטל מהם סמכין דאורייתא כמ"ש בזוהר הנ"ל (וישלח קעא ע"א), אלא גם ותקע כף ירך, ליטול האמנה מהם שהוא נק' תרי סמכי קשוט*ונ"ל דזהו מה שכ' בזוהר פ' ויצא בסתרי תורה דף קמח ע"ב, וז"ל: מהו ויגע בכף יריכו, לי' לא יכול, אבל נגע בכף יריכו דאינהו נדב ואביהוא בסיבת אש זרה וכו', יעו"ש. ור"ל דמבואר בכתבים כי נדב ואביהוא הם סוד נצח והוד תרין פלגי גופא וכו', יעו"ש. א"כ הם תרי סמכי קשוט, שורש האמונה, שניטל האמנה מיוצאי ירך יעקב, והבן., בסוד תרין ירכין, כי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו אנשי אמונה וכו', כי כל זמן שהי' צדיק באמונתו קיים, אז יחי', מה שאין כן כשפסקו מהם האמונה.
וז"ש ויזרח לו השמש, ר"ל שחזר לדביקות שבינו לבין קונו, שהש"י נק' שמש ומגן ה' (תהלים פד, יב). והיינו לו לבדו זרחה ולא ליוצאי יריכו כאמור. וז"ש אח"ז והוא צולע על יריכו, ר"ל גם שזרחה לו השמש, היינו לו לבדו אבל ליוצאי יריכו עדיין נשאר צולע על יריכו.
על כן לא יאכלו בני ישראל, דנודע כי תואר ישראל בספירת ת"ת, ובני ישראל הם נו"ה, וכמבואר בכתבים ושמרו בני ישראל את השבת (שמות לא, טז), יעו"ש. א"כ מבואר כי להם שייך מצות זו לא יאכלו ב"ני ישראל את גיד הנשה וכו', כי מה שנגע בכף ירך יעקב אינו עצם המכה מה שביטלו סמכין דאורייתא וכו', רק זה נוגע בגיד הנשה היותר קשה, דע"י שניטלה מהם גם האמנה, אז יומם ולילה לא ישבתו לנסוע אנה ואנה לטרוף טרף פרנסת ביתו, שטו העם ולקטו (במדבר יא, ח), בשטותא נסבין לגרמייהו כמ"ש בזוהר שם (בשלח סג.), ועי"ז נקרא גיד הנשה, דמנשה לפולחנא דמריהן, וכמ"ש במדרש הנעלם פרש' וישלח (דף קע ע"ב) דלכך נקרא גיד הנשה, יעו"ש. וזה יותר קשה בנטילת האמנה מהם ממה שניטל הסמכין, וכמ"ש בחוה"ל (ש' הבטחון פתח השער), שאמר אחד לחסיד שהיה נודד מביתו ללחם פרנסתו, וכי אלודיך אינו יכול לפרנסך במקומך, והודה לו וחזר למקומו וכולי, יעוין שם, וק"ל.
•
בפסוק וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית וגו' (לג, טז-יז). וי"ל, ל"ל ביום ההוא. ב' מה מלמדינו בזה. ג' איך שייך זה בכל אדם ובכל זמן.
ונ"ל דשמעתי ממורי ביאר ש"ס לא גלו ישראל עד שכפרו בה' ובדוד וכו'. וביאר ש"ס (ברכות לד:) אין בין עה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד וכו'. [פן ב', דכ' החסיד מוהר"י יעבץ (אבות פ"ד מ"ד) מופת מובהק אם הש"י לנגד עיניו, שהוא פרי כל התורה - ובו תדבק וגו' (דברים י, כ), הוא השפלות, וההיפך הגאוה, ומביא משל ב' סוחרים] שיעבוד מלכיות בלבד וכו'.
דאמרו בש"ס (ערכין טז:) מי שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין קיבל עולמו וכו', היכי דמי יסורין, המושיט ידו לארנקי וכו'. והקשה, הא אין יסורין בלא עון (שבת נה.), וכי ס"ד שזה נחשב לכפרת עון. וביאר, כי צדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב, ד), כי המאמין בהשגחה פרטית של הש"י, ויודע בו כי כל מאורעות של האדם הוא ממנו יתברך, הן דבר קטן או גדול, הכל הוא בדין אדני דינא דמלכות שמיא, והוא לסיבת חטאו, ומיד נתחרט ומלא חרדה ופחד ה', מיד מוחלין לו, מאחר שהוא מאמין וחוזר בו ומדבק מחשבתו בו יתברך. לכך גם המושיט ידו וכו', אחר שהוא מאמין שזה לסיבת חטאו ומתחרט נחשב לכפרת עון. ובחינה זו נק' דוד, כי אין סוף שנק' אין הוא בחי' ד', ומזה נמשך שהיא ו', אל ד' ב' שהוא תכלית השפלות, הכל בהשגחה פרטיות ממנו י"ת וכו'. וכשאינו מאמין זה שהכל בהשגחה פרטיות ממנו ית', רק אומר כחי ועוצם ידי עשה לי זה נקרא כופר בהש"י ובבחינת דוד הנ"ל, כי כופר בדין מלכות אדנ"י, רק מלכות הוא מכוסה ומשועבד אל הקליפה המכסה ומסתיר עניני השגחתו ית' מבני אדם. ולעתיד בימות המשיח אשר את רוח הטומאה יעביר מן הארץ (זכריה יג, ב), אז יתגלה השגחתו ית' בפרטי פרטות וכו'.
ובזה יובן, לא גלו ישראל עד שכפרו בהקדוש ברוך הוא ובמלכות בית דוד וכו'. וזהו שבין עולם הזה לימות המשיח שיעבוד מלכיות בלבד, והבן, ודפח"ח.
ובזה יובן, וישב ביום ההו"א, שהוא לעתיד שנקרא יום הה"וא יודע לה' וגו' (עי' זכריה יד, ו-ז), וכמ"ש בזוהר סוד ביום הה"וא וכו'. אז את רוח הטומאה אעביר מן הארץ שהיא הקדושה, ושב עשו לדרכו שעירה, שהופרש מהקדושה, ויתגלה השגחתו יתברך בפרט. ואז, ויעקב, גם המוני עם שנק' בשם יעקב, נסע סכותה, שהיא סוד סוכה צלא דמהימנותא, לחסות בצל סוכה כ"ו ה"ס, בסוד (חבקוק ב, כ) וה' בהיכל קדשו ה"ס, גימטריא היכל וכו', והבן.
הגם די"ל כמ"ש בזוהר, בשביל שעיר ר"ח ושעיר יה"כ אתפרש הסט"א מהקדושה, ואז יש יחוד וכו'. ובזה יובן, וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעיר"ה, ואז ויעקב נסע סכותה, והבן.
•
עוד י"ל ביאר קצת ספיקות הנ"ל, עוד נבאר תנחומא (ישן פ' וישלח ו), ויחץ את העם (בראשית לב, ח), זיינם מבפנים והלבישן מבחוץ וכו'. במדרש (בר"ר עו, ג) אל המחנה האחת והכהו (בראשית לב, ט) אלו אחינו שבדרום, והי' המחנה הנשאר לפליטה, אלו אחינו שבגלות, ומכל מקום היו מתענים עליהם וכו'. ובילקוט (ח"א רמז קלא) יש נוסחא זה וכו', יעו"ש. והוא פלאי.
ונ"ל בביאור קושיא אחת, מה דהוי הוי. ונראה דנרמז בפרשה זו ב' סוגי עבודת הש"י שהוא כלל גדול, סוג א', דכתבתי לקמן בביאור הגדה, עבדים היינו לפרעה במצרים וכו', ואלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו הרי אנו ובנינו וכו', ואפי' כולנו חכמים וכו'. העולה משם, שצריך אדם לטהר מחשבתו תחלה, ואח"כ יעשה מעשה המצוה בין בעובדא בין במלולא, שיהי' זכה וטהורה בלי שום פני' חיצונית, וז"ס מ"ש ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב (בראשית כד, סג), כשהיה יוצא להתפלל הי' נזהר להסיר ולפנות ערב, שהם מחשבות רעות וזרות, עד שיהי' תפלתו זכה כעצם השמים בחינת יום לטוהר.
וכמו שכתבתי לקמן בשם הש"ך על התורה (כי תצא דברים כג, כה), כי צריך שיעשה המצות בלי שום פני' חיצונית, שאם ילבישם חומריות נשארו בזה העולם ולא ילכו עמו לעה"ב וכו', יעו"ש. וכאשר אין לו לבוש מן המצות לעה"ב, ערום ישוב לעה"ז להתגלגל, עד שיזכה לקיים כל תרי"ג מצות בטהרה כמבואר בספר הגלגולים (פ"ד) יעו"ש, וזהו איחור זמן הגאולה, שצריך לברר עד עקבות משיחא וכו', והבן.
וכ"כ בשער היחודים (פ"ב) כתבתי מזה לקמן, מכל מצוה נעשה מלאך, ואם עשה המצוה בלי פני' אז גם המלאך שנברא מהמצוה הזאת הוא קדוש וטהור, ואם וכו', יעו"ש.
אמנם יש סוג ב', בחינה פנימית יותר מסוג א' הנ"ל. ונבאר משנה דאבות פרק א' (פ"ב מ"ד), אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה. ולפי פשוטו, משמעותו כשאפנה ממחשבות זרות, אשנה סדר למודי, מה שאין כן עתה שאני טרוד במחשבות זרות. אל תאמר כך, שמא לא תפנה, ויתבטל מלמודו לגמרי. וכן בתפלה וכו'.
אך יש לפרש יותר פנימי, עם שאר משניות, בפרק זה (פ"א) משנה ז', הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע, ואל תתיאש מפורעניות. פרק ב' (מ"א), רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם וכו'. והקשה במדרש שמואל שהוא דלא כרבי יוחנן בן זכאי דאמר (מ"ט) צאו וראו איזה דרך שידבק בו האדם וכו', יעו"ש. פרק ג' משנה י"ב: הוי קל לראש ונוח לתשחורת, והוי מקבל את כל האדם בשמחה. פרק ד' (מ"א), איזה חכם הלומד מכל אדם, שנאמר (תהלים קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי. פרק ה' משנה ך': הוי עז כנמר וכו' וגבור כארי לעשות רצון אבינו שבשמים וכו'.
ונראה לבאר כל זה בחדא מחתא, דכתבתי לקמן ביאר ש"ס, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמה שמתוך וכו' (פסחים נ:). והקשו התוספות וכו'. דשמעתי ממורי, חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך (תהלים קיט, נט), שיהי' התחלת תורה ותפלה ומצוה עם היצה"ר שלא לשמה, ובזה לא יקטרג עליו היצה"ר, ויוכל לגמור לשמה, וז"ש חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, ודפח"ח, יעו"ש.
העולה מזה, שצריך לגנוב דעת היצה"ר וישתתף עמו בתחלה, ואח"כ יראה לגבור כארי ויעשה לשמה. וזש"ה אני חכמה שכנתי ערמה וגו' (משלי ח, יב). וזש"ה (בראשית כז, לה) ויאמר בא אחיך במרמה, וכמפורש בזוהר. הגם שזה סכנה יותר שיכנס בגלות של היצר הרע להתחבר עמו, ומי יודע איזה צד גובר, אם יוכל ליפרד ממנו אח"כ, וכמו שכ' בפרי עץ חיים (ש' נפ"א פ"ב-פ"ג) סכנת נפילת אפים, מי יודע אם יוכל לעלות משם, כי אין אתנו יודע עד מה וכו' יעו"ש. מ"מ יתן דעתו ליזהר שיוכל לעלות, ויתפלל להש"י שיעזור לו נגד היצה"ר, ואז טוב סוג זה יותר מסוג א' הנ"ל, והבן זה היטב, כי זה סוד דעייל ונפיק, שהיא בחינה מעולה יותר ממאן דלא עייל כלל.
ובזה יובן כל המשניות הנ"ל, אל תאמר כשאפנה אשנה, ר"ל להסיר ולפנות תחלה פני' חיצונית, ואז אתחיל לשנות וללמוד, כי אז מתגרה בו היצה"ר יותר, כמ"ש היעבץ פרק ה' דאבות (מ"ה), עשרה נסים וכו', ולא אירע קרי לכהן גדול ביה"כ. והקשה, מה זה נס, כי כל ז' ימים היו בטהרה ופרישה ולא הי' ישן כל הלילה וכו'. וביאר כי היצה"ר והיצה"ט הם אויבים זה לזה, וכאשר קרוב אחד להיות מנוצח, אז מתחזק יותר נגדו, והי' קרוב להיות הכהן בעל קרי, רק מצד הנס וכו', יעו"ש. לכך ה"נ כאשר מתחיל להסיר תחלה פני' חיצונית להתגרות עם היצה"ר, אז מתחזק נגדו יותר.
וז"ש אל תאמר לכשאפנה אשנה שמ"א לא תפנה, ר"ל אם יתחיל מן שמאלא, עם יצה"ר שהוא לצפון שמאלא, אז תפנה, תוכל לפנות אח"כ. וז"ס שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני (שה"ש ח, ג), והבן.
ובזה יובן משנה (אבות פ"ב מ"א) רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם, ר"ל שיתחיל שלא לשמה, שיהיה לו תפארת מן האדם הבליעל הוא היצה"ר, וכמ"ש בפ"ו דיבמות (סא.) אדם אתם וכו' (יחזקאל לד, לא), והקשו התוספות (ד"ה ואין), ומשני וכו', יעו"ש. מה שאין כן רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו וכו', והבן.
ובזה יובן איזה חכם הלומד מכל אדם, מהיצה"ר ג"כ, רק שצריך להשכיל בזה, וז"ש מכל מלמדי השכלתי איך ינהוג עמו אח"כ, וכנ"ל.
ובזה יובן הוי עז כנמר וכו', שהוא מדות היצה"ר בהתחלה, רק אח"כ צריך להתגבר כארי איך יוכל לעשות רצון אביו שבשמים עם היצה"ר לשמה, והבן.
ובזה יובן סדר הפרשה, וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו, הוא בחינת עבודת ה' סוג א' הנ"ל, כי לפני המעשה שעשה איזה מצות ותורה ותפלה הי' נזהר לטהר מחשבותיו תחלה, שהם חכמה ובינה שלו שנק' מלאכים, כמבואר בס' הכוונ[ו]ת ענין כתר במוסף שבת, שאומרים כתר יתנו לך ה' אלדינו מלאכים המוני מעלה, פי' מלאכים הם או"א ח"וב וכו', יעו"ש. וז"ש וישלח יעקב מלאכים, הם ח"וב, מחשבותיו. לפניו אל עשו, ר"ל לפני וקודם עשיית המצות שנק' עשו, לשון עשיה, שהי' נזהר לטהר מחשבתו תחלה מפני' חיצונית.
וז"ש עם לב"ן גר"תי, כי תרי"ג מצות שמרתי שתהי' בתכלית הליבו"ן, על דרך בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט, ח). וזה גורם ואחר עד עתה, שמאחר זמן הגאולה עד שיקיים כל אחד תרי"ג מצות בתכלית השלימות והליבון. ואז יש לי ב' משיחין, משיח בן יוסף בכור שור הדור, ומשיח בן דוד עני רוכב על חמור, וז"ש ויהי לי שור וחמור.
ואשלחה להגיד למצוא חן בעיניך, כי כשיסתיימו לברר מן קליפת נג"ה גימטריא ח"ן, עד עקביים סוד עקבת משיחא, אז זמן הגאולה, וז"ש למצוא חן בעיניך, שנמתק ונברר קליפת נגה של עשו, של עולם עשיה, והבן.
וישבו המלאכים וגו' וג"ם הולך לקראתך, ר"ל יותר שאתה מתגבר נגד היצ"הר להסיר ממך כל צד יצ"הר ופני' חצונית מסדר תפלה שלך ותורה ומצות, שאתה מטהר עצמך לגמרי, אז ג"ם הוא הולך לקראתך ומתגבר כנגדך, כמ"ש היעבץ הנ"ל בענין כהן גדול ביוה"כ וכו'. לכך וירא יעקב מאוד ויצר לו, ר"ל יותר שהי' ירא יעקב מלפני ה' לטהר עצמו מכל פני' חיצונית, יותר הי' היצ"הר מתגבר כנגדו, ויצר לו, שהיצר לו היצ"הר שהתגבר נגדו.
עד שנתן עצה לנפשו, ויחץ וגו', כתנחומא הנ"ל, זיינם מבפנים והלבישן מבחוץ, ר"ל מבחוץ הלבישן בלבוש יצ"הר, ומבפנים זיינם בכל זיין נגד היצ"הר, ר"ל בתחלה יתחילו עם היצ"הר המצוה ותורה ועבודת הש"י, ואח"כ ואשיבה רגלי אל עדותיך, שזה יהי' מבפנים שלא יתגלה כוונת' זה מיד בהתחלה, וכנ"ל.
וז"ש אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, ופירש במדרש אלו אחינו שבדרום, ר"ל אלו שמתחילים מיד בדרום קו ימין, שהוא לב חכם לימינו (קהלת י, ב) להתחיל מיד מלחמה עם היצה"ר, לכך והכהו עשו ושרו היצ"הר, שהוא סוג א' הנ"ל בעבודת ה'.
והיה המחנה הנשאר לפליטה, אלו אחינו שבגלות, שמשתתף עצמו תחלה עם היצה"ר שהוא גלות לנשמה, כמו ששמעתי ממורי קרבה אל נפשי גאלה (תהלים סט, יט), שהוא גלות הנשמה מיצה"ר וכו', ודפח"ח. ומ"מ עי"ז יהי' לפליטה, שיפנה אח"כ לימין, ויוכל לגמור המצוה וכנ"ל. ונראה שזהו לשון לב חכם ל"ימינו (קהלת י, ב), ר"ל שיתחיל משמאל ויפנה לימינו, והבן, והיינו סוג ב' הנ"ל בעבודת ה'.
אמנם שיש בזה סכנה שיתחבר תחלה עם היצה"ר, ומי יודע שיוכל אח"כ להמלט מגלות היצה"ר זה, לכך היו מתענים עליהם שלא ישארו ח"ו בגלות זה.
ונלמד זה מאבינו יעקב, שהוצרך להתפלל על המחנה זה שיהי' לפליטה, וז"ש אלדי אבי אברהם ואלדי אבי יצחק ה' האומר אלי וגו', קטונתי מכל החסדים ומכל האמת וגו'. ופירשו רז"ל (ברכות ז:) שמא נתלכלכתי בחטא לכך אני ירא וכו'. והוא, דכתבתי דשמעתי ממורי בשם הרמב"ן, כי בימי הקטנות מצוי החטא והעונש וכו', יעו"ש. וז"ש קטנתי וגו', כי בימי הקטנות שהם ימי הדין, היפך ימי הגדלות שהם חסדים ורחמים, וז"ש קטנתי מכל החסדים, שהוא אז בימי הקטנות, לכך אני ירא מהחטא הגורם עונש לימסר ביד עשו, והוצרך להתפלל שינצל מהחטא עכ"פ, וז"ש כפל הצילני נא מיד אחי מיד עשו וגו', כי היצ"הר נקרא אחי, כמ"ש בזוהר פ' לך לך דף פ' ע"ב, ויאמר אברם, הנשמה. ללוט, הוא היצה"ר. אל נא תהי מריבה וגו' כי אנשים אחים אנחנו (בראשית יג, ח), היצה"ר ויצה"ט קריבין דא בדא, דא לימינא, ודא לשמאלא. הפרד נא מעלי, סגיאין חייבין אינון בעלמא, זיל ושוט בתריהון ואתפרש מעמי וכו', יעו"ש. וז"ש הצילני נא מיד אח"י היצה"ר, שינצל מהחטא, ובזה ינצל מהעונש שלא ימסור לי"ד עשו.
כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני א"ם על בני"ם, שלא ישאר במחשבה זו שנק' אם, והתולדה והמעשה נקרא בנים, ואני ירא שלא ישארו בגלות זה של היצה"ר להוציא תולדות עם מחשבת היצר הרע זה, ובזה והכהו א"ם על בני"ם, לכך התפלל שיזכו לצאת מגלות זה של היצה"ר שהיא תחלה המחשבה שנק' א"ם, קודם שיעשו המעשה שנק' בנים, שיהיה המעשה מצד ימין, אחר שפנה משמאל לימין.
ועפ"ז נראה לבאר ממ"ש בשלחן ערוך אורח חיים בהלכות פסח סימן תל"ח, מש"כ רמ"א בהג"ה (סעיף א): דין עכבר נכנס ויוצא השמיט הרב הואיל ולא שכיח, ע"כ.
ונ"ל על דרך רמז מוסר הנ"ל, והבן שיש בחינת סוג ב' הנ"ל שנכנס בין הקליפות כמו עכבר, ויוצא מהקליפות בסוד עייל ונפיק. והנה הרב שדורש ל' יום קודם פסח, או עכשיו בשבת הגדול, ועיקר הדרוש לידרש בדרכי עבודת ה', ומ"מ בחינה זו דעייל ונפיק, סוד עכבר נכנס ויוצא, השמיט הרב לידרש, משום דלא שכיחי שיכול לעמוד בזה, כמ"ש מוהרח"ו בסוד נפילת אפיים שהוא דעייל ונפיק, עכשיו אין אתנו יודע עד מה וכו' יעו"ש, וגם זה לא שכיחי דעייל ונפיק, ולכך שומר נפשו ירחק מזה, והבן.
וכן הרב הדורש עצמו צריך שיהי' עייל ונפיק, כמ"ש על פסוק ויקחו לי תרומה (שמות כה, ב) יעו"ש. והיינו ע"י הפשט חריף נכנס בגאוה תוך הקליפות, ואח"כ ע"י הדרש ומוסר ישבר הקליפות, כמו ששמעתי ממורי כי ענין גלות מצרים הי' שחסר מהם הדעת שידעו להכריע שיש בורא אחד המחדש בטובו תמיד מעשה בראשית וכו', עד שבא משה בחינת הדעת, ועל ידי הנסים שעשה נתפרסם בעולם שיש בורא אחד המחדש תמיד. אמנם בחינת דעת זה שנתגלה ביציאת מצרים, היה דעת דנוקבא, אך דעת דדכורא יתגלה לעתיד בימות המשיח, והיינו שיהיו עיניך רואות מוריך (ישעיה ל, כ), שיראו אותיות התורה והתפלה שלומדים ומתפללים לנגד עינים שהם עולמות מצוחצחות וכו'. וז"ש חז"ל עין רואה ואוזן שומעת וכו' (אבות פ"ב מ"א).
וז"ש בעל הגדה, אמר רבי אלעזר בן עזרי' הר[י]ני כבן ע' שנה וכו', ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות. ר"ל שיכול לפרסם חידוש העולמות שנקרא יציאת מצרים, בלילות שאין אורות ועולמות עליונות נראים, כי חושך הקליפות הנקרא לילות גורם זה שאי אפשר שתאמר יציאת מצרים שהוא פרסום חידוש העולמות. עד שדרשה בן זומא וכו', כי סגולת הדרשה לשבר הקליפות, ואז הי' יכול להראות פירסום יציאת מצרים מה שאי אפשר להראות, כי אם לעתיד יהי' נראה עין בעין, וז"ש חכמים כי תכלית זה יהיה לימות המשיח וכו', ודפח"ח.