עבודתי זו היא פרק בתורת ההגיון של התורה שבעל־פה. השתדלתי להגדיר מושגי הלכה בצורה מדויקת והראיתי איך הם נהפכים לכללים בתורת ההגיון ההלכתית. למרות האוצר הבלום שחז"ל הנחילו לנו, נדמה לי שטרחתי בדרך שרק יחידים הלכו בה עד כה. כמעט על כל עמוד של התלמוד אנו נפגשים עם בירורי דינים המעידים על עומק הבנתם של חז"ל בכללי ההגיון שבהם השתמשו בכדי לפרש את התורה שבכתב ולהסיק חידושים והחלטות לפי הדרוש.
למשל, "השלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן" הן מסכת שלמה בתורת ההגיון של פרשנות המקרא. החלק החשוב הזה בתורת חז"ל עדיין מחכה לפיענוחו. נעיין כאן בדוגמא של "גזרה־שוה" ו"קל־וחומר", על ה"גזרה־שוה" נאמר: "אין אדם דן גזרה שוה מעצמו". אבל כל מי שיודע איך, יכול לדין "קל־וחומר" מעצמו. מה ההבדל ההגיוני ביניהם? במס' פסחים (ס"ו ע"א) מסופר על הלכה שנתעלמה מהנשיאים הבני בתירא: "פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לא". הם פנו אל הלל שרק עלה מבבל, "ששימש את גדולי הדור שמעיה ואבטליון". על שאלתם אם הוא יודע האם פסה דוחה את השבת, הלל השיב: "וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת". הלל התכוון לקרבנות תמיד – דהיינו ארבע כבשים בכל שבת ושבת במשך השנה – שדוחים את השבת. לשאלתם של בני בתירא: "מנין לך"? ענה הלל שיש "גזרה שוה" וגם "קל וחומר" כהוכחה שקרבן פסח דוחה את השבת. והסביר הוא: הגזרה שוה" – נאמר "מועדו" בפסח (במדבר ט') ונאמר "מועדו" בתמיד. מה "מועדו" האמור בתמיד דוחה את השבת אף "מועדו" האמור בפסח דוחה את השבת. ועוד קו"ח: ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת.
נראה מה ההבדל בין שתי הראיות? את ה"גזרה שוה" אפשר לנסח? בצורה של הסק הגיוני ככה:
1) הקרבן תמיד דוחה את השבת.
2) הקרבן פסח דומה לקרבן תמיד. (דהיינו על ידי השויון בסגנון קביעת זמן הקרבתם).
3) כמו שקרבן תמיד דוחה את השבת כך גם הקרבן פסח דוחה אותה.
בתורת ההגיון נקרא זה הסק בכח האנאלוגיה נוסחתה המקובלת היא: א' הוא ת': וא' וב' הם דומים זה לזה; אם כן גם א' ות' הם שוים. בתלמוד בדרד כלל ההסק האנאלוגי מיוסד על שויון הנוסח המילולי. קל לראות שההסק האנאלוגי אינו משכנע לגמרי. סוף סוף האנאלוגיה בביטוי מוכחת רק שקרבן תמיד וקרבן פסח – בענין זמן הקרבתם – דומים זה לזה אבל לא שהם שוים לגמרי זה לזה לדינא. ההסק הוא מסתבר אבל אינו הכרחי. "הגזרה שוה" זקוקה עוד לחיזוק ממקור אחר, והיא מסורת הדורות. בגלל זה נתן לנו הכלל שאין אדם דן "גזרה שוה" מעצמו. שונה הוא כוחו של "הקל וחומר". ננסה לתת ל"קל וחומר" של הלל בעניננו טופס הגיוני. בכח חשיבותה של הקרבת קרבן פסח שענשו כרת אנו מסיקים.
1) חשיבותה שהקרבת קרבן פסח עולה על זו של קרבן תמיד.
2) בחשיבותו של קרבן תמיד יש כח לדחות את השבת.
3) הקרבת קרבן פסח גם כן דוחה את השבת.
הקל וחומר מראה שמה שקובע את דחיית השבת בקרבן תמיד נמצא במדה יותר גדושה בקרבן פסח. מזה נלמד: אם א' הוא ת'; אז ב' שיש בו כל התכונות של א' ועוד יותר, אי אפשר שיהיה פחות מת'. מורי ורבי, הרב הגאון מו"ה ר' יחיאל יעקב וויינברג ז"ל הסביר שעצם ה"קל וחומר" הוא ההסק על יסוד שויון הזהות הקובעת בענין שאנו דנים בו, כלומר הוא הסק זהותי. ההבדל בין שתי השיטות מופיע בעיון מידי: ההסק בכח האנאלוגיה של ה"גזרה השוה" אינו הכרחי, אלא אפשרי, מסתבר הוא נעשה הכרחי בכח המסורת מאבות דורות של ההוראה. אבל ההסק בכח הזהות שב"קל וחומר" משכנע הוא בכח השכל הישר שלו. משום זה כל אדם יכול לדון קו"ח מעצמו.
נעיין עוד בדוגמא מסוג אחר. במס' בבא קמא (ו' ע"א) נשאלת השאלה: מה דינו של אדם שהניח "אבנו סכינו ומשאו בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו". האם חייב הוא לשלם את הנזק שנעשה ע"י ממונו או לא? אביי מחייב את בעל הנזק לשלם על יסוד המשנה ראשונה של "ארבע אבות נזיקין", לפיה "השור", "הבור" המבעה" וה"הבער" הם היסודות לתשלומי נזיקין "שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ". מכיון שלכל התכונות האלה של "הצד השוה" ב"אבות" ישנן גם "באבנו וסכינו וכו' שנפלו והזיקו" בעל הנזק חייב לשלם את הנזק. ננסה לנסח את הסקו של ההחלטה בסגנונה של תורת ההגיון, ונאמר:
1) "השור", "הבור", "המבעה" וה"הבער" דרכם להזיק וזקוקים לשמירה.
2) "השור" "הבור" וכו' מחייבים את הבעלים לשלם את הנזק. מזה נסיק 3) כל שדרכן להזיק וזקוקים לשמירה מחייבים את בעליהם לשלם.
ואחר כך המשכנו: 1) כל שדרכו להזיק וכו' אתה מחייב על הזיקו.
2) "האבן הסכין" וכו' דרכן להזיק וכו'.
3) "האבן הסכין וכו"' שנפלו והזיקו מחייבין את הבעלים בתשלומים.
לפנינו הרכבה של שני עקרים בתורת ההגיון. הראשון. מן המיוחד אל הכלל; השני הוא: מן הכלל אל המיוחד. הראשון הוא הסק בכח אינדוקציה; השני הוא ההסק הידוע כסילוגיזם (Syllogism).
אלה הן רק דוגמות פעוטות מתורת ההגיון של חז"ל של העושר האדיר הטמון בים התלמוד. נדמה לי שבימינו אנו הגיעה השעה לגשת אל עבודת מחקר רצינית, מוקפת ומתוכננת כדי לגלות את תורת ההגיון ההלכתית, להגדיר את כלליה ואפילו ביחס אל תורת ההגיון הכלל אנושית. חוץ מן החיוב של לימוד תורה לשמה המוטל עלינו יש גם טעם לעבודה כזו שהזמן גרם. אין ספק שמדינת ישראל זקוקה להשכלה כללית. מדינה אינה יכולה להתקיים בלי בעלי מקצוע של חינוך מדעי והשכלה גבוה. אנשים כאלה מייצגים. חלק חשוב של אזרחי המדינה. החינוך וההשכלה שלהם צריכים למצוא את מקומם בתוך תרבות תורנית אחידה ומקיפה. ההפניה אל מקורות התורה בזמננו לא יכולה להתעלם מדרך המחקר שבלעדיה אין קיום לעם במדינתו. הגילוי של מערכת שלמה של תורת הגיון תלמודית יעזור לדורנו לגשר בין אמונתנו ביהדות ובין עולם המדע שאין מנוס ממנו.