(א) כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו (דברים כא יא). יתבאר על דרך שנאמר (איוב ל"ד (לד יא) כי פועל אדם ישלם לו, ונאמר (איוב ח' יא) אם בניך חטאו לו וישלחם ביד פשעם, (ירמיה ב' ד) תיסרך רעתך ומשובותיך וכו'. ועל דרך זה פירשו המפרשים כל העושה עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד (אבות פ"ד מי"א), מלשון קונה שמים וארץ (בראשית יד יט), ועל דרך זה עבירה גוררת עבירה (אבות פ"ד מ"ב), כי הרע שנברא מסיתו לחטוא יותר ויותר, ועל דרך זה פירשתי מה שאמר שלמה (קהלת ד' יא) כי אם ישכבון שנים וחם להם ולאחד איך יחם וחוט המשולש לא במהרה ינתק. על דרך שפירשו והיית עד ממהר במכשפים ובמנאפים כו' (מלאכי ג' ה). וידוע דלאש נמשל, כמו שאמר (קידושין פ"א.) נורא בי' עמרם. וידוע דרוב עבירות נעשים בחבורה, ומיעוט דמיעוטי ביחידי, ואף המיעוט הנ"ל התשובה בנקל, מחמת כי החרטה תיכף, והכתם מצוחצח מעט תיכף ולא נתיישן. מה שאין כן השנים דנתיישן, מחמת כי אין חרטה מחמת חוט המשולש שנשאר למטה, ודו"ק. וידוע מה שאמרו ביומא (דף פ"ו:) דתשובה מיראה זדונות נעשו לו כשגגות, ובאהבה זדונות נעשו לו כזכיות. והנה אם כזכיות נעשים ונעשים מלאכים קדושים, אז בידיו נמסרו ולכל אשר יחפוץ יטנו לשמשו, כדכתיב (תהלים צא יא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך. מה שאין כן בנעשים כשגגות, הם אינם בידו ואף הוא אינו נמלט לגמרי מידם, כמ"ש רבינו מאיר מטילטולה הובא בספר חרדים על מה שאמרו במסכת אבות (פ"ד מ"א) תשובה ומעשים טובים כתריס בפני פרעניות, שזה נראה כמנגד לארבעה חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש (יומא פ"ו ע"א). ותירץ הוא ז"ל כאן מאהבה כאן מיראה. ועל דרך זה פירש החרדים תשובה ומעשים טובים, עיין שם וק"ל. והכי פירושו כי תצא למלחמה וכו' ונתנו, שתרצה שיתנו ה' בידך אז ושבית שביו, היינו העבירות עצמן שתעשה מהן זכיות ומלאכים שיהיו בידיך, וזולת זה לא יתכן.
(ב) עוד י"ל, על פי שאמרתי לפרש הפסוק (ירמיה ב' כב) כי אם תכבסי בנתר ותרבה לך בורית נכתם עונך לפני, ולך דייקא, כי העיקר להשיב רבים מעון. וזה ונתנו ה' בידך (דברים כא י), ולא תספיק בזה לבד, אך ושבית שביו, מה ששובב רבים תשוב.
ועוד יש לומר על פי ואל תפרוש מן הצבור ואל תאמין בעצמך כו'. הנכתב בשם הרב מבארדיטשוב ז"ל, דהיינו אל תפרוש מן הציבור שתשוב רבים מעון, כי אם רק בעצמך תשוב, עדיין אין היצר הרע מסור בידך כמו ביוחנן כהן גדול. וזה ואל תאמין בעצמך, לכן אל תפרוש מן הציבור כנ"ל. והיינו (דברים כא י) ונתנו כו', (שאם תרצה שיתנו בידך, ושבית שביו שתשוב רבים מעון, והבן).
(ג) או יאמר על פי מ"ש רבינו יונה, עון העינים יכפר בדמעות, כמו שנאמר (תהלים קיט קלו) פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתיך, ולא אמר ולא שמרתי, כי קאי על העינים, והבן עד כאן דבריו. וההיקש על זה גם בשאר איברים במאי שחטא יתקן, והיינו ושבית שביו (דברים כא י), והבן.
(ד) או יאמר, על פי רבינו יונה בשער התשובה שער הראשון, כי הגאוה מסבבת כמה עבירות ורם לבבך ושכחת (דברים ח יד), רום עינים ורחב לבב ניר רשעים כו' (משלי טז ה), ומלבד שהוא גורמת הוא עצמה חטא גדול, שנאמר (תהלים לז לג) תועבת ה' כו', ונמסר ביד יצרו כי לא יעזרהו השי"ת כיון שהוא תועבת ה' אין עזרו עמו, עד כאן דבריו. נמצא כי עיקר שבי היצר הרע לאדם, על ידי שמכניס בלבו גאוה, לולי זאת נאמר (תהלים לז לג) ה' לא יעזבנו בידו, אבל אז ברח העוזר. והנה אם עולה בלב אדם לשבה את היצר הרע, הכנעה ושפלות הוא העיקר, ואז אשכון את דכא (ישעיה נז טו). וזה ושבית שביו (דברים כא י).
(ה) או יאמר, ולדקדק מה קמזכיר בכאן ב' שמות ה' אלקיך (דברים כא י). והנה כפשוטו י"ל על דרך שמדת הדין אמר הנפש החוטאת תמות (יחזקאל יח כ), והקב"ה אומר יעשה תשובה (ילקו"ש חלק שני רמז שנ"ח). וכבר כתבתי בזה מאמר אחד, עם מה שאמרו ז"ל (ב"ר י"ב ט"ו) בקש לברוא את העולם במדת הדין כו', והיינו דכתיב (בראשית ב ד) ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים. והיינו דאשמועינן קרא דילן דלא תימא תשובה שורת הדין, הוא רק חסד אלקים על ידי השיתוף והקדמת רחמים לדין. או יאמר על ידי שישראל עושין רצונו של מקום מגבירין כח, וההיפך בהיפך. וידוע דזה אינו בבחינת עצמותו כביכול, רק בבחינת השפעת גבורה אלינו, וידוע דשם אלקים על הכח והאומץ כמבואר בשו"ע או"ח סימן ה' (ס"א), וידוע מה שנאמר (זוהר ח"א דף כ"ח א', (זוהר) ח"ג דף קכ"ה ב') ויפן כה וכה כו' (שמות ב יב), ואיהו תליא בידיהון כביכול מלך אסור ברהטים כביכול (שיר השירים ז ו) אנחנו השבאים. והיינו כי תצא למלחמה, אז תחשוב כי ונתנו ה', דהיינו שה' נתן אלקיך בידיך או להגביר או להתיש ח"ו, ואלקיך דייקא ולא בבחינת עצמותו חלילה. וגם תדע ושבית שביו, כי אתה שבית שביו כביכול, ואיך לא תבוש כאמור ואיהו תליא בידיהון. לכן אחינו בני ישראל הבו לכם עצה להתעורר בתשובה בחודש אלול, כאמור (דברים כא יג) ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, היינו חודש אלול כמבואר באלשיך, ולעשות משמורת תמיד יומם ולילה לא יחשו.
(ו) או יאמר כדי ליישב מאי ושבית שביו (דברים כא י), היה לו לומר ושבית אותו. אך יאמר על דרך שאמרו ז"ל (אבות פ"ב מ"ד) אל תאמין בעצמך. אף אם ונתנו, אל תנח ושבית, כי אם תניחנו אף רגע אחת, יתגבר עליך ויפילך עד אשר לא תוכל קום. והיינו על פי דברי החובת הלבבות בשער יחוד המעשה פרק ה', וז"ל: ומן התימה אחי כל אויב שיש לך אם תנצחהו פעם א', ירף ממך כו'. לכך נאמר ושבית שביו, שתמיד מוכרח אתה לשבה, ואם לאו ישבך, והיינו שביו שכבר נשבה, אתה מוכרח לשבה תמיד.
(ז) או יאמר (דברים כא י) כי תצא למלחמה על אויביך. כי על משמש במקום עם, כמו ויבואו האנשים על הנשים בנדבת המשכן (שמות לה כב). והנה כבר אמרו חז"ל (פסחים נ' ע"ב) מתוך שלא לשמה בא לשמה. והנה באמת מה שנעשה שלא לשמה שובה הסט"א, רק אחר כך שבא לשמה הוחזר הכל. והיינו כי תצא למלחמה תורה או תפילה או מעשים טובים, שהוא הכל מלחמה נגד יצר הרע שהוא ממאן בכל זה, על אויביך, ר"ל עם אויביך שהוא יוצא עמך שיש בו פניות שלא לשמה, אף על פי כן ונתנו ה' אלקיך בידך לסוף, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה, ואף ששובה הסט"א כעת, מכל מקום אחר כך ושבית שביו ששבה כבר, כי צריך להחזיר הכל, והבן.
ועל פי זה יתבאר הא דאיתא בספרי כי תצא למלחמה על אויבך, במלחמת הרשות הכתוב מדבר, על אויבך כנגד אויבך, אם תעשה כל האמור בענין, סוף שאלקים נתנו בידך, עד כאן. ועיין ביד יוסף כי מלחמת הרשות הוא מלחמות היצר הרע, על דרך מהרימ"ט על אמרם (אבות פ"ב מ"ג) הוו זהירין ברשות, עיין שם. ובדרכו אלך, על פי שפירשתי הפסוק כי תצא, על פי שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ועל הוא משמש במקום עם, כמו ויבואו האנשים על הנשים, ותבין הדבר כי בדרך הטבע הלוחם ולוקח אויביו ושונאיו לעזרתו, הוא מסבב הנפילה. אבל כאן לא כן הוא, כי ה' יהיה בעזרתו. והנה לכאורה יש סתירה, דכאן אמר מתוך שלא לשמה וכו', ולהלן הוא אומר (תהלים נ טז) ולרשע אמר אלקים כו'. אבל באמת אין סתירה, דהרי אמרינן שם לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות כו', משמעו שמקיים כל מה שלומד, רק העסק והקיום הן שלא לשמה, אבל מכל מקום לאו רשע הוא ואיננו בעל עבירה במעשה, על זה נאמר מתוך שלא לשמה כו'. אבל מי שאינו מקיים מה שלומד והוא רשע ובעל עבירה במעשה, זה אינו בכלל מתוך שלא לשמה, ועליו נאמר ולרשע אמר אלקים כו', זה נ"ל ברור. ועל פי זה מבואר הספרי, דהיה קשה לו על הפסוק על אויביך למה לי, הלא ודאי אינו לוחם עם אוהב רק עם אויב. ומפרש הספרי הפסוק כמו שפי' על על אויביך כנגד אויביך, דהולך למלחמה כמבואר בראש הפסוק, הוא על אויבך ר"ל עם אויביך, ואף על פי כן אם תעשה כל האמור בענין שאתה לומד אף שהוא שלא לשמה, סוף ונתנו כו', אבל לא אם אינו מקיים כלל מה שלומד, והבן זה כי נכון הוא בס"ד.
(ח) על דרך משל אם המלך שובה, ומסר את השבוי לשר השבוים, והוא מוציא חפשי אין מרד גדול מזה, רק עליו להחזיק בשביה ולהוסיף שבי על שבי ומאסר על מאסר לשבויי המלך, כדי לשמרם היטב שלא יברחו. כך אם האדם יוצא למלחמה, אין בכחו לשבה היצר הרע כי בשר לא ישבה לנורא, רק הבא לטהר מסייעו השי"ת, אם כן מרד גדול הוא שיוציאהו האדם לחפשי. רק האדם צריך להוסיף שבי על שבי לאשר שבה המלך, כדי לשמרו. והיינו (דברים כא י) כי תצא למלחמה כו' ונתנו ה' כו', כי בא לטהר מסייעין לו, אבל בכחך אי אפשר, אם כן הוא שבוי של המלך מלכי המלכים ית"ש, על כן אתה מוזהר ושבית שביו של מלך מלכי המלכים, ומוסב על ה' אלקים דכתיב לעיל בקראי, דהיינו להחזיק אותו בשבי ולהוסיף שבי על שבי כדי לשמרו.
(ט) על פי מ"ש ביערת דבש חלק א' ע"ג לפרש צאנך מיד גוזזים (זמר אדיר איום), ר"ל כמו צאן שמבקשים לגוז, נותנים לו לאכול מלח וכדומה המגדל צמר, אחר כך יגיזו אותו. כן הסט"א היונקים מישראל שפעת קדושה, וכאשר נפשו יבשה אין בו לחלוחית קדושה, אז נותנים הסט"א ללבו לשוב בתשובה ולעשות טוב, עד אשר ידושן נפשו מטוב עבודת ה', אז שוב ימנעו אותו מלילך בדרך ה', ויונקים ממנו שפעת קדושתו. וזהו שמבקשים שיציל ה' צאנך מיד גוזזים, שלא יקרה כנ"ל, עד כאן דבריו עיין שם. ומזה יובן כי אם כן זה האדם השובה תורה ומעשים טובים הוא של האויב, ושביו הוא שובה כי מידו הוא שובה. והיינו (דברים כא י) כי תצא למלחמה בדרך מלחמה, כמ"ש החובת הלבבות בשער התשובה פרק שני, פעם תנצחהו ופעם ינצחך, ונתנו כו' כי בעת כונתך לטובה והשי"ת יסייע לך. אבל אי ושבית הוא שביו של האויב דאיירי ביה קרא, וראיה לדבר (דברים כא יא) וראית בשביה בעת השביה שעתה שובה, אשת יפת תואר וחשקת בה, לכך אין זה תשובה שלימה, רק צריך להשריש בנפשו שלא ישוב לכסלה ויעיד עליו מי שאמר והיה העולם, כמ"ש הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג ה"ד) והבן. ומזה יסתעף עוד פירוש, כי יחכם האדם ויבין כי יצר הרע מניחו כדי לינק ממנו, ויתחכם עליו שלא לחזור אליו. והיינו כי תצא למלחמה כו' ונתנו כו', תראה להתחכם ושבית שביו מה שהוא, כדי שישבה תשבה אתה ולא תניחנו עוד להתחזק בך, והבן.
(י) יתבאר על פי מאמר חז"ל ושוב יום אחד לפני מיתתך (שבת קנ"ג.), ישוב היום שמא ימות למחר. וכן מה שאמרו חז"ל בודומו סלה (ברכות ה'.) יזכיר לו יום המיתה, שנאמר (תהלים ד ה) ודומו סלה, ובזה ירגיז היצר הרע. ויראה מה שאמרו חז"ל (בב"ב ט"ז.) יורד ומסטין עולה ומקטרג, יורד ונוטל נשמה. ואם כן תכלית השבי שלו נטילת נשמה היינו המיתה, ואם כן בזה עצמו ילחם עמו וישבנו, דהיינו בזכרון יום המות, וזה (דברים כא י) ושבית שביו. והנה העוללות אפרים הקשה למה לא אמרו חז"ל שוב ביום מיתתך. ומה שתירץ הוא ז"ל, כי זה מורה על שאינו יכול לשוב ביום המיתה, זה מוכחש מן הכתוב, ומן המקובל, ומן המוחש, ומן המושכל, שנאמר (תהלים צ ג) תשב אנוש עד דכא, וקבלו (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א) עד דכדוכו של נפש, וגם מאמר יחזקאל (לג יב) מורה כן, עיין מסכת קידושין דף מ' ע"ב דאמר ר' שמעון בן יוחאי אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שוב רשעו, עיין שם. ומן המוחש שראינו הרבה חוזרין בתשובה שעה או שתים קודם מותם. ומן המושכל שאף אם נניח שאינו יכול לשוב ביום המיתה, היינו כי אפסו כוחותיו ובטלו חושיו ואבדו עשתנותיו, ואם כן אין זה בזה שהוא בריא אולם כעת. אבל הנראה לי, כי לא כוונו חז"ל על החשש של מיתת הגוף מכל וכל, כי באמת הוא נגד כללי התורה שבכל החששות אזלינן בתר רובא ולמיעוטא לא חיישינן, מכל שכן מיתה פתאומית דהיא מיעוטא דמיעוטא, וקיימא לן כחכמים דר' יהודא בריש יומא (י"ג ע"א) דלמיתה דלזמן מועט לא חיישינן, רק החרדה האמיתית הוא על דרך שאמרו ז"ל (ברכות י"ח ע"ב) רשעים בחייהם קרוים מתים, וכן מה שאמרו (ר"ה ט"ז ע"ב) רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. ופירשו המפרשים נטילת נשמה הקדושה חלק אלקי ממעל, ובמקומו שרי סטרא דמסאבא ונבילה טובה הימנה, וכפגר מובס יחשב אף אם יעמוד חי לפנינו, עד כאן. והנה בהיות בו שביב אלקי, יכול לשוב בנקל, כי המאור שבו מחזירו למוטב, מה שאין כן אחרי הסתלקה ורוח דמסאבא במקומה, לא יניחנו לשוב. וידוע דמי שחטאו גורם להסתלקות הנשמה, הוא בעת שמפקיד רוחו בלילה מחליפין לו ולא קודם, לבד מכעס כי תברח מעצמה תיכף. ולכך אנו מברכין בבוקר שלא עשני גוי, ועבד, ואשה כנודע, כי אז הוא כבריה חדשה, שנאמר (איכה ג כג) חדשים לבקרים. ואם כן שפיר אמרו ושוב יום אחד לפני מיתתך, וק"ל.
(יא) עוד יתבאר ושבית שביו (דברים כא יא). על פי הגמרא גיטין דף ל"ח ע"א ונכרי מישראל מנלן, ר"ל דקני בחזקה, דכתיב (במדבר כא טו) וישב ממנו שבי. פירש רש"י (ד"ה וישב) מדקרו לי שבי דידיה דקנייה בחזקה, עד כאן. אם כן לפי זה י"ל דהכי פירוש אומרו ושבית שביו, ר"ל אף הם מאותן שנצטוויתם עליהם אל תצורם (דברים ב יט), מכל מקום אם הם כבר שביו, מותרין לך כמו עמון ומואב טיהרו בסיחון (גיטין ל"ח ע"א), וכאן הותר להם, והבן. ולדרך שכתבתי על פי מוסר, ימתק גם כן שביו שנקנה לו, דהרשעים כבר ניקנין לו בעוה"ר, והבן.
(יב) עוד יתבאר ושבית שביו (דברים כא י). על פי האלשיך בפרשת משפטים (שמות כא ב) בפסוק כי תקנה עבד וכו', עיין שם דכתב קל וחומר, אם טורח על חיי עולם הזה שהוא שבעים שנה רוב ימיו, איזה זמן יספיק לו לצבור אוכל שנים הבאות אחרי מותו כי רבים המה, עד כאן דבריו. וידוע דעיקר פתיות יצר הרע להטריד האדם על קניני העולם הזה, ואם כן בזה אתה שובה אותו.