ד"א ביום טובה היה בטוב (קהלת שם) א"ר תנחום בר' חייא ביום טובתו של חבירך היה עמו בטובה וביום רעה ראה אם נזדווג לחבירך יום רעה ראה היאך לעשות עמו חסד ולהציל אתו ממנו כך הייתה אמו של ר' תנחום בר' חייא עושה ביום שהייתה לוקחת לו ליטרא אחת של בשר לוקחת לו שתים אחת לו ואחת לעניים ביום שהייתה לוקחת לו אגודה אחת של ירק הייתה לוקחת לו שתים אחת לו ואחת לעניים מפני מה ברא הקב"ה עניים ועשירים כדי שיהיו מתפרנסין אילו מאילו על שם גם את זה לעומת זה עשה האלהים (קהלת שם)
ב ועוד במעשה הצדקה: מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה [היה עני בשכנותו] דהוה [שהיה] רגיל מר עוקבא כל יומא [יום] דשדי ליה [לזרוק לו] ארבעה זוזי [זוזים] בצינורא דדשא [בתוך חור הדלת]. יום אחד אמר אותו עני: איזיל איחזי מאן קעביד בי ההוא טיבותא [אלך אראה מי עושה לי אותה טובה], שלא ידע מי נותן לו את הצדקה. ההוא יומא נגהא ליה [אותו יום התאחר] מר עוקבא לבי מדרשא [לבוא לבית המדרש]. אתיא דביתהו בהדיה [באה אשתו יחד אתו] לחלק את הצדקה, כיון דחזיוה [שראו] בני הבית של אותו עני דקא מצלי ליה לדשא [שמטה את הדלת], נפק בתרייהו [יצא העני אחריהם] לראות מי הם הנותנים. רהוט מקמיה [רצו, ברחו מלפניו], שלא רצו שיידע מי הם, עיילי לההוא אתונא דהוה [נכנסו לכבשן שהיתה] גרופה נורא [האש] בו אבל עדיין היה חם מאד, הוה קא מיקליין כרעיה [היו נשרפות רגליו] של מר עוקבא מחמת החום. אמרה ליה דביתהו [לו אשתו]: שקול כרעיך אותיב אכרעאי [הרם את רגליך ושים על רגלי] שאני אינני נכוית. חלש דעתיה [חלשה, נפגעה דעתו] של מר עוקבא, שראה שאשתו צדקת גדולה ממנו שאינה נכוית על ידי האש, אמרה ליה [לו] לפייסו: אנא שכיחנא בגויה דביתא ומקרבא אהנייתי [אני מצוייה בתוך הבית וכשאני נותנת צדקה קרובה הנאתי], לפי שאני נותנת אותה בלחם ומזונות והעני נהנה מיד, ואילו אתה נותן להם כספים שאין בהם הנאה מיד, ולכן שכרי מרובה.
(ט) וַתִּיטַ֨ב הַנַּעֲרָ֣ה בְעֵינָיו֮ וַתִּשָּׂ֣א חֶ֣סֶד לְפָנָיו֒ וַ֠יְבַהֵל אֶת־תַּמְרוּקֶ֤יהָ וְאֶת־מָנוֹתֶ֙הָ֙ לָתֵ֣ת לָ֔הּ וְאֵת֙ שֶׁ֣בַע הַנְּעָר֔וֹת הָרְאֻי֥וֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ מִבֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וַיְשַׁנֶּ֧הָ וְאֶת־נַעֲרוֹתֶ֛יהָ לְט֖וֹב בֵּ֥ית הַנָּשִֽׁים׃
(רבי אליהו הכהן, מדרש אליהו דרוש אחד עשר עטרת בעלה, איזמיר תקיט)
בבלי תענית כא:
ובפורים הוא התגלות זה דהמשכת השמחה מיום טוב והוא קיום ימים טובים אחרים. וזהו על ידי משלוח מנות איש לרעהו דזהו דרך שמחה ושלוות הלב. וזהו עיקר שמחת אמת כאשר יש לו טובת עין לההנות מחלקו לאחרים מה שאין כן צר עין אין קרוי עשיר כלל כי אין שמח בחלקו על ידי שעינו צרה בשל אחרים:
ועל זה אמרו חכמים חייב אינש לבסומי בפורים עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, שעל ידי שישתכר במשתה היין ישכח כל החשבונות עד שלא ידע לשנוא את שונאו שהוא ה'ארור המן' שלו, שדרכו לקללו תמיד, ואף שלא יקנא ב'ברוך מרדכי' במי שדרכו לקנא עבור גדולתו ומעלתו.