Miriam

1. Although Miriam is not mentioned by name in this first source, the daughter described is identified as her by almost all of the commentators.

(א) וַיֵּ֥לֶךְ אִ֖ישׁ מִבֵּ֣ית לֵוִ֑י וַיִּקַּ֖ח אֶת־בַּת־לֵוִֽי׃ (ב) וַתַּ֥הַר הָאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֵּ֤רֶא אֹתוֹ֙ כִּי־ט֣וֹב ה֔וּא וַֽתִּצְפְּנֵ֖הוּ שְׁלֹשָׁ֥ה יְרָחִֽים׃ (ג) וְלֹא־יָכְלָ֣ה עוֹד֮ הַצְּפִינוֹ֒ וַתִּֽקַּֽח־לוֹ֙ תֵּ֣בַת גֹּ֔מֶא וַתַּחְמְרָ֥ה בַחֵמָ֖ר וּבַזָּ֑פֶת וַתָּ֤שֶׂם בָּהּ֙ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וַתָּ֥שֶׂם בַּסּ֖וּף עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃ (ד) וַתֵּתַצַּ֥ב אֲחֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק לְדֵעָ֕ה מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ׃ (ה) וַתֵּ֤רֶד בַּת־פַּרְעֹה֙ לִרְחֹ֣ץ עַל־הַיְאֹ֔ר וְנַעֲרֹתֶ֥יהָ הֹלְכֹ֖ת עַל־יַ֣ד הַיְאֹ֑ר וַתֵּ֤רֶא אֶת־הַתֵּבָה֙ בְּת֣וֹךְ הַסּ֔וּף וַתִּשְׁלַ֥ח אֶת־אֲמָתָ֖הּ וַתִּקָּחֶֽהָ (ו) וַתִּפְתַּח֙ וַתִּרְאֵ֣הוּ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וְהִנֵּה־נַ֖עַר בֹּכֶ֑ה וַתַּחְמֹ֣ל עָלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מִיַּלְדֵ֥י הָֽעִבְרִ֖ים זֶֽה׃ (ז) וַתֹּ֣אמֶר אֲחֹתוֹ֮ אֶל־בַּת־פַּרְעֹה֒ הַאֵלֵ֗ךְ וְקָרָ֤אתִי לָךְ֙ אִשָּׁ֣ה מֵינֶ֔קֶת מִ֖ן הָעִבְרִיֹּ֑ת וְתֵינִ֥ק לָ֖ךְ אֶת־הַיָּֽלֶד׃ (ח) וַתֹּֽאמֶר־לָ֥הּ בַּת־פַּרְעֹ֖ה לֵ֑כִי וַתֵּ֙לֶךְ֙ הָֽעַלְמָ֔ה וַתִּקְרָ֖א אֶת־אֵ֥ם הַיָּֽלֶד׃ (ט) וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ בַּת־פַּרְעֹ֗ה הֵילִ֜יכִי אֶת־הַיֶּ֤לֶד הַזֶּה֙ וְהֵינִקִ֣הוּ לִ֔י וַאֲנִ֖י אֶתֵּ֣ן אֶת־שְׂכָרֵ֑ךְ וַתִּקַּ֧ח הָאִשָּׁ֛ה הַיֶּ֖לֶד וַתְּנִיקֵֽהוּ׃

(1) A certain man of the house of Levi went and married a Levite woman. (2) The woman conceived and bore a son; and when she saw how beautiful he was, she hid him for three months. (3) When she could hide him no longer, she got a wicker basket for him and caulked it with bitumen and pitch. She put the child into it and placed it among the reeds by the bank of the Nile. (4) And his sister stationed herself at a distance, to learn what would befall him. (5) The daughter of Pharaoh came down to bathe in the Nile, while her maidens walked along the Nile. She spied the basket among the reeds and sent her slave girl to fetch it. (6) When she opened it, she saw that it was a child, a boy crying. She took pity on it and said, “This must be a Hebrew child.” (7) Then his sister said to Pharaoh’s daughter, “Shall I go and get you a Hebrew nurse to suckle the child for you?” (8) And Pharaoh’s daughter answered, “Yes.” So the girl went and called the child’s mother. (9) And Pharaoh’s daughter said to her, “Take this child and nurse it for me, and I will pay your wages.” So the woman took the child and nursed it.

מרים דכתיב (שמות טו, כ) ותקח מרים הנביאה אחות אהרן ולא אחות משה אמר ר"נ אמר רב שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן ואומרת עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל ובשעה שנולד נתמלא כל הבית כולו אורה עמד אביה ונשקה על ראשה אמר לה בתי נתקיימה נבואתיך וכיון שהשליכוהו ליאור עמד אביה וטפחה על ראשה ואמר לה בתי היכן נבואתיך היינו דכתיב (שמות ב, ד) ותתצב אחותו מרחוק לדעה לדעת מה יהא בסוף נבואתה
Miriam was a prophetess, as it is written explicitly: “And Miriam the prophetess, the sister of Aaron, took a timbrel in her hand” (Exodus 15:20). The Gemara asks: Was she the sister only of Aaron, and not the sister of Moses? Why does the verse mention only one of her brothers? Rav Naḥman said that Rav said: For she prophesied when she was the sister of Aaron, i.e., she prophesied since her youth, even before Moses was born, and she would say: My mother is destined to bear a son who will deliver the Jewish people to salvation. And at the time when Moses was born the entire house was filled with light, and her father stood and kissed her on the head, and said to her: My daughter, your prophecy has been fulfilled. But once Moses was cast into the river, her father arose and rapped her on the head, saying to her: My daughter, where is your prophecy now, as it looked as though the young Moses would soon meet his end. This is the meaning of that which is written with regard to Miriam’s watching Moses in the river: “And his sister stood at a distance to know what would be done to him” (Exodus 2:4), i.e., to know what would be with the end of her prophecy, as she had prophesied that her brother was destined to be the savior of the Jewish people.

וכן לענין הטובה מרים המתינה למשה שעה אחת שנאמר (שמות ב, ד) ותתצב אחותו מרחוק לפיכך נתעכבו לה ישראל ז' ימים במדבר שנאמר (במדבר יב, טו) והעם לא נסע עד האסף מרים

The mishna continues: And the same is so with regard to the reward of good deeds; a person is rewarded measure for measure. Miriam waited for the baby Moses for one hour at the shore of the Nile, as it is stated: “And his sister stood afar off, to know what would be done to him” (Exodus 2:4). Therefore the Jewish people delayed their travels in the desert for seven days to wait for her when she was smitten with leprosy, as it is stated: “And Miriam was confined outside of the camp seven days; and the people journeyed not until Miriam was brought in again” (Numbers 12:15).

ואומרת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל וכיון שנולד משה נתמלא כל הבית כולה אור עמד אביה ונשקה על ראשה אמר לה בתי נתקיימה נבואתיך וכיון שהטילוהו ליאור עמד אביה וטפחה על ראשה אמר לה בתי היכן נבואתיך והיינו דכתיב (שמות ב, ד) ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו לידע מה יהא בסוף נבואתה
And as a child Miriam would say: In the future, my mother will give birth to a son who will save the Jewish people. And once Moses was born, the entire house was filled with light. Her father arose and kissed her on her head. He said to her: My daughter, your prophecy has been fulfilled. And once they put him into the river, her father arose and hit her on her head. He said to her: My daughter, where is your prophecy? And this is as it is written: “And his sister stood afar off, to know what would be done to him” (Exodus 2:4), i.e., to know what will be the ultimate resolution of her prophecy.

(ה)"ותקם בעוד לילה" - זו בתיה בת פרעה, גויה היתה ונעשית יהודיה, והזכירו שמה בין הכשרות, בשביל שעסקה במשה, לפיכך זכתה ונכנסה בחייה לגן עדן. "זממה שדה ותיקחהו, [מפרי כפיה נטע כרם]" - זו היא יוכבד, שיצא ממנה משה, שהוא שקול כנגד כל ישראל, שנקראו כרם, שנאמר (ישעיהו ה ז): "כי כרם ה' צבאות בית ישראל". "חגרה בעוז מתניה" - זו מרים, שקודם שנולד משה אמרה 'עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל', כיוון שנולד וכבד עליהם עול מלכות, עמד אביה וטפחה על ראשה, אמר לה 'היכן נבואתיך?', ועמד וירק בפניה, ועם כל זאת היא מתאמצת בנבואתה, דכתיב (שמות ב ד): "ותתצב אחותו מרחוק".

(5) "She rises while it is still night" - this is Batya, the daughter of Pharaoh. She was a gentile and became a Jewess and they mentioned her name among the proper [women], since she took care of Moshe. Therefore she merited and entered the Garden of Eden in her lifetime. "She sets her mind on a field and acquires it; [she plants a vineyard from the produce of her hand]" - this is Yocheved, that from her came Moshe who is equivalent to all of Israel, which is called a vineyard, as it states (Isaiah 5:7), "For the vineyard of the Lord of hosts is the House of Israel." "She girds her loins with strength" - this is Miriam, as before Moshe was born, she said, "In the future, my mother will give birth to the savior of Israel." Once he was born and the yoke upon them became heavier, her father got up and bopped her on the head. He said to her, "Where is your prophecy?" And he got up and spit in front of her face. And nonetheless, she exerted herself about her prophecy, as it is written (Exodus 2:4), "And his sister stood from a distance."

2. The first time Miriam is actually mentioned by name in the text

(כ) וַתִּקַּח֩ מִרְיָ֨ם הַנְּבִיאָ֜ה אֲח֧וֹת אַהֲרֹ֛ן אֶת־הַתֹּ֖ף בְּיָדָ֑הּ וַתֵּצֶ֤אןָ כָֽל־הַנָּשִׁים֙ אַחֲרֶ֔יהָ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹלֹֽת׃

(20) Then Miriam the prophetess, Aaron’s sister, took a timbrel in her hand, and all the women went out after her in dance with timbrels.

(א) ותקח מרים הנביאה. על דרך הפשט אמר אחות אהרן כדי שיהיו שלשת האחים משה אהרן ומרים נזכרים בשירה הזאת, ועוד כי דרך הכתוב ליחס האדם על גדול האחים כענין שכתוב (בראשית לו) ואחות לוטן תמנע. ואפשר עוד לומר שהזכיר אחות אהרן כדי שיסמיכנו לתוף שהוא כנגד צדק וכתיב באהרן (איוב כט) צדק לבשתי וילבשני, בשכבר ידעת כי במזמור (תהלים קנ) הללו אל בקדשו יש בו עשר הלולים ויש בו תשעה מיני זמר מכוונים למשכיל כנגד תשעת הגלגלים, התוף הוא כנגד צדק, ומחול כנגד מאדים, וזהו שאמר אהרן את התוף.

(1) ותקח מרים הנביאה, “Miriam the prophetess took, etc.” According to the plain meaning of the text the reason the Torah added the words “sister of Aaron,” — something we were well aware of — was to ensure that the three siblings Moses, Aaron, and Miriam should all have their names associated with this song. Another reason is connected with good form. It is customary that when the name of a person is introduced we relate it to his or her oldest brother as we find in Genesis 36,22: “the sister of Lotan was Timnah.” It is also possible that Aaron was mentioned in order for her to obtain permission to use the percussion instrument drum, seeing a drum is an instrument connected with the planet (zodiac sign) Jupiter. Each of the planets had a musical instrument which was specifically associated with that planet, the drum being that associated with Jupiter. We have a verse in Job 29,14 צדק לבשתי וילבשני, “I clothed myself in righteousness and it robed me.” This verse is understood to refer to Aaron’s priestly garments. The word צדק then appears both as meaning “Jupiter” and as meaning “Aaron.” Miriam had to obtain Aaron’s permission to use the drum. You are aware that Psalm 150 contains 10 “hallelujahs” of G’d but only nine musical instruments corresponding to nine celestial bodies — horn, harp, lyre, timbrel, dance (מחול), lute, pipe, cymbals, loud-clashing cymbals. [More on this subject on Exodus 32,19.] The words אהרון את התוף are a clear allusion that there was a conceptual linkage between Aaron and the instrument called תוף.

(ג) ומה ששורה הנבואה על אשה נראה לומר שאין לתמוה שהרי מין האדם היא ואדם נקראת שנאמר (בראשית ה) ויקרא את שמם אדם. והנה מזה אמרו שרה היתה נביאה כמרים או גדולה ממנה שנקראת יסכה על שם שסוכה ברוח הקדש, ודרשו רז"ל (בראשית כא) כל אשר תאמר אליך שרה וגו', מלמד שהיה אברהם טפל לשרה בנבואה, אבל הכתוב לא הזכיר נבואה עד מרים, או מטעם מדרש שהזכרתי, או מטעם שרצה להמתין עד זמן הגלות השכינה שעליו אמרו רז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, והודיענו כי מרים הנביאה מקלסת לשכינה וכל הנשים אחריה ואומרת השירה הזו בעצמה כמשה ובני ישראל.

(3) We need to understand why the prophetic spirit was entrusted to a woman rather than to a man. Actually, there is hardly anything surprising in this; after all woman is as much part of the species as is man. Did not the Torah refer to both of them as אדם in Genesis 5,2? Our sages (Megillah 14) claim that Sarah was not inferior to Miriam in her prophetic qualities seeing the Torah refers to her as יסכה (Genesis 11,29) which means means that she saw things with her Holy Spirit. Shemot Rabbah 1,1 claims that the word in Genesis 21,12 where G’d told Avraham to listen to all that Sarah would tell him prove that as a prophet Avraham was junior to Sarah. This is the view of the Midrash. The fact is that the Torah itself does not mention prophecy in connection with a woman until Miriam. The reason that this is the time the matter of Miriam’s prophecy was revealed is either to teach us that she possessed this gift prior to Moses’ birth or because the Torah wanted to wait with telling us this until the Shechinah itself had been exiled. The Torah wanted to allude to the statement we have already quoted that the quality of the prophetic visions granted even to women at the bottom of the social register at the time of the crossing of the sea surpassed that of the visions granted to the great prophet Ezekiel. Hence the Torah saw fit to record that not only Miriam but all her colleagues broke out in song and dance praising the Lord. The Midrash (Mechilta Shirah 3) means that Miriam and her colleagues broke out in that song spontaneously; they did not paraphrase the words Moses had composed but composed their own.

(ד) ועוד תמצא עקרים גדולים שבתורה מפורשים ע"י נשים כענין העוה"ב הנקרא צרור החיים ע"י אביגיל, וענין תחיית המתים וסדרי תחנה על ידי חנה, וענין הגלגול ע"י התקועית וכל זה יורה שאין האשה דבר טפל לגמרי אבל יש לה עקר. ודרשו רז"ל במסכת מגילה שבע נביאות הן אלו הן, שרה, מרים, חנה, דבורה, חולדה, אביגיל, אסתר, וזה כנגד שבע מדות המקבלות וזה מבואר.
(4) There are numerous other fundamental aspects of Torah which have been taught to the people by women. One such fundamental concept is the spelling out of the existence of spiritual life after death which Abigail mentioned to David when she explained to him that by not taking revenge on her wicked husband Naval he would merit to be accorded special status in that hereafter (See Samuel I 25,29 where participation in the hereafter is called והיתה אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלו-היך, “and may the soul of my lord be joined to the bundle of life in the care of the Lord”). Another major contribution about fundamentals of our faith was provided by Chanah (mother of the prophet Samuel) when she referred to the resurrection in her prayer of thanksgiving after Samuel had been born and she brought him to the High Priest Eli (Samuel I 2,6); compare Rosh Hashanah 17. The fundamental belief in transmigration of souls was taught by the woman from Tekoah (Samuel II 14,14) when she told David that “G’d would not take away life from a person in such a way that nothing remains, etc.” All of these examples I mention to show that woman is not to regarded as a mere subsidiary to the male. She is a mainstay of the tenets of Judaism in a number of spheres. [Perhaps the fact that the author enumerates only examples connected with life and earth is due to the fact that it is woman’s domain to bring forth life on earth. Ed.] Our sages in Megillah 14 have taught that there were a total of seven women-prophetesses: Sarah, Miriam, Chanah, Devorah, Chuldah, Avigail and Esther. The number corresponds to the seven attributes which are of a passive nature (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות).
(ה) בתפים ובמחולות. היו הנשים האלו גדולות בחכמה, וכמו שדרשו רז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל והיו מהן שהיתה כוונתן לשמים ומהן שהיתה כוונתן רעה לכך היו יוצאות במחולות בשכבר ידעת כי המחול כנגד מאדים ומזה תמצא במעשה העגל (שמות לב) וירא את העגל ומחולות ושם אאריך בזה בעזה"י.
(5) בתופים ובמחולות, “with drums and dances.” The women mentioned here were extremely wise as we mentioned earlier. They had experienced visions not granted to the greatest prophets bar Moses. Some of them were motivated by pure motives, others had unacceptable motives. The ones who engaged in dancing had unacceptable motives as the “dance” as a musical instrument was the one associated with the planet Mars, a symbol of warfare, violence. The negative impact of that “instrument” became evident at the time of the golden calf where the Torah reports the woshippers as indulging in מחולות, (Exodus 34,19). I will have more to say on that subject in my commentary on that verse.
(א) ותקח מרים הנביאה. הֵיכָן נִתְנַבְּאָה? כְּשֶׁהָיְתָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, קוֹדֶם שֶׁנּוֹלַד מֹשֶׁה, אָמְרָה עֲתִידָה אִמִּי שֶׁתֵּלֶד בֵּן וְכוּ' כִּדְאִיתָא בְּסוֹטָה. (דף י"ב). דָּ"אַ — אֲחוֹת אַהֲרֹן, לְפִי שֶׁמָּסַר נַפְשׁוֹ עָלֶיהָ כְּשֶׁנִּצְטָרְעָה נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ:

(1) ... Another explanation of אחות אהרן, the sister of Aaron: because he jeopardised his life for her by entreating on her behalf and so possibly incurring God’s displeasure when she was stricken with leprosy, she is called by his name (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 15:20:1; cf. Rashi Genesis 34:25).

(ג) בתפים ובמחלת. מֻבְטָחוֹת הָיוּ צַדְקָנִיּוֹת שֶׁבַּדּוֹר שֶׁהַקָּבָּ"ה עוֹשֶׂה לָהֶם נִסִּים וְהוֹצִיאוּ תֻפִּים מִמִּצְרָיִם (מכילתא):

(3) בתפים ובמחלת WITH TIMBRELS AND WITH DANCES — The righteous women in that generation were confident that God would perform miracles for them and they accordingly had brought timbrels with them from Egypt (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 15:20:2).

(א) מרים הנביאה בעלת דברי השבח כמו ואהרן אחיך יהיה נביאך.
(1) מרים הנביאה, “Miriam the prophetess;” the word “prophetess” is used here to describe Miriam’s extraordinary ability to use words to express her feelings. According to Rash’bam, the word is also used as describing someone who preaches to people to behave morally and ethically correctly. Compare when G-d told Moses that his brother Aaron would be נביאך, which can hardly mean: “your prophet,” as Moses outclassed him in that department.
(א) ותקח מרים הנביאה וגו'. עכשיו נעשית נביאה כי במעמד זה זכו גם הנשים לראות פני השכינה עד שאמרו כולם זה אלי, כארז"ל (מכילתא בשלח פר' ג) ראתה שפחה על הים כו', לכך נאמר ותצאן כל הנשים אחריה, כי הנבואה התחילה במרים וכל הנשים יצאו בעקבותיה במעמד זה כי כולם זכו לנבואה, ולפי שאין השכינה שורה כ"א מתוך שמחה והנשים יש להם צער לידה ע"כ לקחה את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות כדי שתחול עליהם רוח הקודש מתוך שמחה.

The women followed Miriam, to teach that they too merited in the Sechinah, as when they say "This is my God and I will exalt him," the word "this" indicates sight to teach they saw the minders that had helped them give birth and this filled them with happiness.

(ב) ומ"ש אחות אהרן. לפי שהיתה שוה לו בנבואה אבל לא למשה, כי כן משמע סוף פר' בהעלותך בפסוק לא כן עבדי משה (יב ז) כי שם הושוו אהרן ומרים בנבואה, וכן פירש מהרי"א. ולשון מחולות הוא ענין מחילת עון וכ"כ רבינו בחיי, ואולי שזהו שמסיק בילקוט פר' זו בפסוק ויסע משה, שכל מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שמוחלין לו כל עונותיו, ומהיכן למד לומר אם לא מלשון מחולות שנזכר בשירת נשים אלו.

Miriam is referred to as Aharon's sister because she was equal to him in prophecy, and not Moshe.

(א) אחות אהרן. מפני שהוזכרו משה ומרים בשירה ולא הוזכר אהרן הזכירו כאן ואמר אחות אהרן דרך כבוד לו שהוא אחיה הגדול מתיחסת אליו שגם הוא נביא ויתכן שדרך הכתוב ליחס אל האחים כמו ואחות לוטן תמנע:
(1) אחות אהרן, “Aaron’s sister.” The reason Miriam is described thus is because both Moses and Miriam had already been mentioned in a “single breath,” as it were in connection with the song, the Torah looked for a way to also have Aaron mentioned in this context. It was a way of giving honour to Aaron, her older brother. After all, Aaron too possessed the rank of being a prophet. It is also possible that it is the norm of Torah verses to relate women to their brothers, as for instance in Genesis 36,22 ואחות לוטן תמנע, “Timna was Lotan’s sister.”

3.

(כא) וַתַּ֥עַן לָהֶ֖ם מִרְיָ֑ם שִׁ֤ירוּ לַֽה' כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃ (ס)
(21) And Miriam chanted for them: Sing to the LORD, for He has triumphed gloriously; Horse and driver He has hurled into the sea.
(ג) ומ"ש ותען להם מרים. להן מבעי ליה למימר, אלא לפי שעל הים באו הנשים למדריגת האנשים בהשגת הנבואה ע"כ נאמר להם כמדברים לזכרים, וכן לעתיד נאמר (ירמיה לא כב) נקיבה תסובב גבר.

At this moment at the sea, the women were at the same level as the men in obtaining prophecy, so it was as if they were saying what the men were, but in the future (as prophecized in Jeremiah) the Female shall encircle the male.

(א) ותען להם מרים. מֹשֶׁה אָמַר שִׁירָה לָאֲנָשִׁים – הוּא אוֹמֵר וְהֵם עוֹנִין אַחֲרָיו – וּמִרְיָם אָמְרָה שִׁירָה לַנָּשִׁים (סוטה ל'):
(1) ותען להם מרים AND MIRIAM SANG UNTO THEM — Moses sang the Song to the men — he sang it and they repeated it after him; and Miriam sang the Song to the women and they repeated if after her (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 15:20:2).
(א) ותען להם מרים וכו'. הרא"ם ז"ל כתב בפירוש מאמר המכילתא דמרים אמרה כל השירה וכן מטים דברי רבינו בחיי ז"ל ואינו מפורש בלשון המכילתא. ומ"ש הרב זית רענן דקול באשה ערוה לא שייך הכא דאיכא אימתא דשכינתא וכמ"ש אני בעניי בראש דוד ובמ"א בס"ד: י

A woman's voice being nakedness wasn't relevant here since the Shechina was present.

(א) שירו לה׳‎ כי גאה ואמרו כל השירה, אלא על ידי שכתב כבר כל השורה לא הזכיר כאן אלא תחלתה.
(1) שירו לה' כי גאה, “raise your voices in song to the Lord, for He has been triumphant;” the women sang the whole of Moses’ song, word by word; seeing that the text had already been recorded, the Torah does not need to repeat all of it and mentions only the beginning.

4.

(א) וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל כָּל־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם׃

(1) The Israelites arrived in a body at the wilderness of Zin on the first new moon, and the people stayed at Kadesh. Miriam died there and was buried there.

(ב) ותמת שם מרים. למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה קרבנות מכפרין (ס"א כמו שפרה אדומה מכפרת) אף מיתת צדיקים מכפרת (מ"ק כח, א):
(2) ותמת שם מרים AND MIRIAM DIED THERE — Why is the section narrating the death of Miriam placed immediately after the section treating of the red cow? To suggest to you the following comparison: What is the purpose of the sacrifices? They effect atonement! So, too, does the death of the righteous effect atonement! (Moed Katan 28a).
(ג) ותמת שם מרים. אף היא בנשיקה מתה ומפני מה לא נאמר בה על פי ה' שאינו דרך כבוד של מעלה (שם) ובאהרן נאמר (במדבר לג, לח) על פי ה' באלה מסעי:
(3) ותמת שם מרים AND MIRIAM DIED THERE — She, too, as Moses and Aaron, died by a Divine Kiss. But why is it not said with reference to her: she died “by the command (lit., mouth) of God”, (this being the Biblical expression from which is derived the Midrashic statement that they died by the Divine Kiss)? Because this would not be a respectful way of speaking about the Most High God, as it would have reference to a woman. But of Aaron it says in the Sedrah אלה מסעי (Numbers 33:38), “By the mouth of the Lord” (Moed Katan 28a).
והא מרים לא כתיב בה על פי ה' אמר ר"א מרים נמי בנשיקה מתה דאתיא שם שם ממשה ומפני מה לא נאמר בה על פי ה' שגנאי הדבר לומר
The Gemara asks: But with regard to Miriam it is not written: “By the mouth of the Lord.” Rabbi Elazar says: Miriam also died with a kiss, as this is learned through a verbal analogy between the word “there” mentioned in regard to Miriam: “And Miriam died there” (Numbers 20:1), and the word “there” mentioned in regard to Moses: “And Moses died there” (Deuteronomy 34:5). And for what reason is “by the mouth of the Lord” not stated with regard to her? It is unseemly to mention death by a kiss with regard to a woman.

והם ז''ל נראה שדרשו תיבת כל העדה עצמה שתגיד השלימות והקיום, וע' פנים לתורה. והכוונה בהודעה זו היא לג' סיבות. הא' לפי שהוא אומר בסמוך מעשה מי מריבה ואמרו ז''ל (דב''ר פ' ואתחנן) שנענש משה על ידם שאמר להם שמעו נא המורים לזה הקדים להודיעך כי כל העדה היו צדיקים וזו היתה סבה שנענש משה שקראם מורים. ב' להגדיל מעלת מרים עליה השלום שהגם שכל העדה היו צדיקים לא עמד זכותם להעמיד להם באר המים שהיה בזכות מרים (תענית ט.). ג' על פי דבריהם ז''ל (ילקוט) שאמרו שישראל לא הלכו לגמול חסד עם מרים וכשנקהלו על משה ועל אהרן חשב אהרן שבאו לגמול חסד עם מרים והם לא באו אלא לריב עמם כאמור בדבריהם ז''ל, ומעתה יש מקום לחשוד בישראל שלא היו אז באותו מצב כשרים וזה לך האות שלא גמלו חסד עם הנביאה, לזה קדם והודיעך כי כל העדה צדיקים אשר בשם ישראל יתכנו, וטעם שלא גמלו חסד אמר הכתוב בסמוך ותמת שם מרים ותקבר שם, ואמרו בגמרא (מוע''ק כח.) וזה לשונם ותמת וגו' סמוך למיתה קבורה עד כאן, ולטעם זה לא הרגישו לבא לגמול חסד, ובמשך זמן מועט עד שידעו קפץ עליהם רוגזו של צמא, והוא מה שאמר הכתוב סמוך למאמר ותקבר שם ולא היה מים וגו':
וישב העם בקדש. בא להודיענו שנתעכבו שם ימים רבים כאומרו (דברים א) ותשבו בקדש ימים רבים פירוש וישב לשון עכבה:
ותמת שם וגו'. צריך לדעת טעם אומרו שם, ורז''ל דרשו (מוע''ק שם) שלא עכבוה, ודרשה זו נשמעת מאומרו ותקבר שם, ונראה כי לצד שהזכיר מיתה חש על כבוד הצדקת שהרי אמרו (ברכות יח) צדיקים במיתתם קרויים חיים, לזה דקדק לומר שם פירוש שם הוא שמתה ולא נשארה ביניהם אלא במקום אחר ישנה בין הצדיקים, כי הצדיקים דומים לפני הקב''ה למרגליות המונחים בארגז כשהוא חפץ באחת מהם הוא מוציאה מהארגז וקובעה בתכשיט אחד מתכשיטיו, ורז''ל דרשו (מוע''ק שם) ותמת שם לגזירה שוה לומר שגם היא מתה בנשיקה, וע' פנים לתורה:

ר' אלעזר אמר אפילו שאר הנשים דכתיב (במדבר כ, א) ותמת שם מרים ותקבר שם סמוך למיתה קבורה
Rabbi Elazar said: Even the biers of other women must not be set down in the street, as it is written: “And Miriam died there and was buried there” (Numbers 20:1), which teaches that the site of her burial was close to the place of her death. Therefore, it is preferable to bury a woman as close as possible to the place where she died.
(א) ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה. דרשו רז"ל כבוד הנשים שתהא קבורתן במקום מיתתן, שהרי רחל מתה בבית לחם ונקברה בבית לחם, וכן מצינו בשרה ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון מתה בחברון, ונקברה בחברון, שנאמר (ברא' כג) ואחרי כן קבר אברהם וגו', וכן מצינו במרים שנאמר (במדבר כ) ותמת שם מרים ותקבר שם.
(1) . ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה, “Rachel died and was buried on the way to Efrat.” Our sages in Bereshit Rabbah claim that the dignity of women requires that they be buried at the place they die. [not found in my edition of Bereshit Rabbah. Ed.] They use the example of Rachel being buried at the site she died as the precedent for their statement. We also find that Sarah was buried at the site she died as the Torah wrote: “Sarah died at Kiryat Arba which is presently called Hebron,” i.e. she died in Hebron and was buried in Hebron as the Torah reports in Genesis 23,19 “afterwards (after the purchase of the local burial ground) Avraham buried his wife Sarah.” We also find that Miriam was buried where she died (Numbers 20,1)
מיתיבי ר' יוסי בר' יהודה אומר שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל אלו הן משה ואהרן ומרים וג' מתנות טובות ניתנו על ידם ואלו הן באר וענן ומן באר בזכות מרים עמוד ענן בזכות אהרן מן בזכות משה מתה מרים נסתלק הבאר שנאמר (במדבר כ, א) ותמת שם מרים וכתיב בתריה ולא היה מים לעדה וחזרה בזכות שניהן
The Gemara raises an objection from a baraita: Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: Three good sustainers rose up for the Jewish people during the exodus from Egypt, and they are: Moses, Aaron and Miriam. And three good gifts were given from Heaven through their agency, and these are they: The well of water, the pillar of cloud, and the manna. He elaborates: The well was given to the Jewish people in the merit of Miriam; the pillar of cloud was in the merit of Aaron; and the manna in the merit of Moses. When Miriam died the well disappeared, as it is stated: “And Miriam died there” (Numbers 20:1), and it says thereafter in the next verse: “And there was no water for the congregation” (Numbers 20:2). But the well returned in the merit of both Moses and Aaron.
(א) ותמת שרה אין דרכו של מקרא לכתוב מיתת אשה אעפ״‎י שהיא צדקת, אם לא על ידי מעשה כגון שרה, רחל, דבורה, מרים, שרה, בשביל שהוציא אברהם דמים יקרים לקברה ולא הרהר וזהו אחד מהעשרה נסיונות. רחל, להודיע שנקברה חוץ למערה. דבורה, להודיע למה נקרא שם אותו מקום אלון בכות. מרים, על שם הבאר שפסק כשמתה.
(1) ותמת שרה, “Sarah died;” it is most unusual for the Torah to report the fact that a woman died. (Miriam, Moses’ sister’s death are exceptions, Numbers 20,1 as are Rachel’s premature death in Genesis 35,18, and Deborah, Rivkah’s nursemaid in Genesis 35,8.) When such a death is reported it is not only a compliment to the virtuous lives these women had lived, but is always associated with a remarkable event. Sarah’s death is associated with the enormous amount of money paid by her husband for acquiring the land for burying her. Rachel’s premature death is reported so that we should know where she has been buried. Deborah’s death is reported so that we should know why the place where this occurred became known subsequently as אלון בכות, “oak of mourning.” [Also in order to draw our attention to the fact that her mistress, Rivkah’s death has not been reported. Ed.] Miriam’s death was the reason that the well that had accompanied the Israelites throughout their long march in the desert ceased flowing.

5.

(ב) וְלֹא־הָ֥יָה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל־מֹשֶׁ֖ה וְעַֽל־אַהֲרֹֽן׃
(2) The community was without water, and they joined against Moses and Aaron.
(א) ולא היה מים לעדה. כשמתה מרים נסתלק הבאר כי היה הבאר בזכות מרים שהיה לה זכות המים ממשה, שנאמר (שמות ב) ותתצב אחותו מרחוק. ומה שנסתלק עתה במיתתה ראיה שבזכותה היה עמהם, ומכאן שכל ארבעים שנה היה להם הבאר.
(1) ולא היה מים לעדה, “The congregation had no water.” As soon as Miriam died, the well which had traveled with the Israelites all these years ceased providing water. The water which the people had enjoyed all these years was due to the merit of Miriam who had stood by watching what would happen to her infant brother when he was in a basket in the reeds at the edge of the river (Exodus 2,4). G’d had rewarded her for that act of kindness by making her the provider of water for Moses’ people. The people had not appreciated this until the well ceased with Miriam’s death.
(א) הבאר בזכות מרים. שהרי מיד כשמתה מרים לא הי' להם עוד מים. וא"ת למה לא היה הבאר בזכות אהרן או משה, וי"ל בזכות שהמתינה למשה על המים לראות מה יעשה לו כשהושלך בתיבה, לכן נעשה לה זכות זה של באר דהיינו מים שנתן הקב"ה מים לעדה בשבילה:
(1) The well in Miriam’s merit. For immediately after Miriam died they no longer had water. You might ask: Why was the well not in Aharon’s or Moshe’s merit? The answer is that it was in the merit of Miriam waiting for Moshe by the water, to see what would happen to him when he was placed there in the box [as a baby] (Shemos 2:4). In return, this merit of the well, i.e., the water that Hashem provided for the congregation was on her behalf.

6.

(נט) וְשֵׁ֣ם ׀ אֵ֣שֶׁת עַמְרָ֗ם יוֹכֶ֙בֶד֙ בַּת־לֵוִ֔י אֲשֶׁ֨ר יָלְדָ֥ה אֹתָ֛הּ לְלֵוִ֖י בְּמִצְרָ֑יִם וַתֵּ֣לֶד לְעַמְרָ֗ם אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־מֹשֶׁ֔ה וְאֵ֖ת מִרְיָ֥ם אֲחֹתָֽם׃
(59) The name of Amram’s wife was Jochebed daughter of Levi, who was born to Levi in Egypt; she bore to Amram Aaron and Moses and their sister Miriam.

7.

(ד) כִּ֤י הֶעֱלִתִ֙יךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּמִבֵּ֥ית עֲבָדִ֖ים פְּדִיתִ֑יךָ וָאֶשְׁלַ֣ח לְפָנֶ֔יךָ אֶת־מֹשֶׁ֖ה אַהֲרֹ֥ן וּמִרְיָֽם׃
(4) In fact, I brought you up from the land of Egypt, I redeemed you from the house of bondage, And I sent before you Moses, Aaron, and Miriam.
(א) כי - רק טובה רבה עשיתי לך אשר העליתיך והוצאתיך על ידי אדם שתוכל לדבר עמו ולומר לו כל צרכיך, ושיודיעך דרכי, והם: משה - שבא אל פרעה ואהרן - שהתנבא על ישראל לפני בא משה, ומרים - שהתנבאה לנשים. גם התורה נתנה על יד משה ואהרן שהיה לו לפה ושניהם למדו המצות לאנשים ומרים לנשים, אשר דבר השם עמו פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו פה אל פה ולא בחלום במראה ולא בחידות והיא טובה גדולה ונפלאה, כי הדברים ברורים כאב לבנו ורב לתלמידו.

Moshe went to Pharaoh, Aharon prophesied for the nation, and Miriam prophesied for the women. The Torah was given on the hands of Moshe and Aharon, meaning by their lips and mouths. They taught the laws to the men and Miriam taught the laws to the women.

(א) והבאר בזכות מרים, שאמרה שירה על המים...והבאר בזכות מרים, שנאמר ותמת שם מרים, ולא חיה מים לעדה (במדבר כ א ב), והיאך היתה [הבאר] עשויה, כמין סלע היתה מתגלגלת ובאה עמהן במסעות, כיון שהיו הדגלים חונים, והמשכן עומד, היה הסלע בא ויושב לו בחצר אהל מועד, והנשיאים עומדים על גביו ואומרים עלי באר (שם כאי ז), והבאר עולה.

(1) Now the well came through the merit of Miriam, who uttered a song by the waters of the Reed Sea... And the well came through the merit of Miriam, since it is stated (in Numb. 20:1-2): BUT MIRIAM DIED THERE AND WAS BURIED THERE. NOW THE CONGREGATION HAD NO WATER. And how was [the well] constructed? Like a kind of rock. It rolled along and came with them on the journeys. When the standards for each tribe came to rest and the Tabernacle arose, the rock would come and settle down in the court of the Tent of Meeting. Then the princes would stand beside it and say (in the words of Numb. 21:17): RISE UP, O WELL; and the well would rise up.

(א) כי העליתיך, מפרש מה עשיתי לך, הטובה הראשונה היה שהעליתי אותך מארץ מצרים, והגם שהיה לפני זמן המוגבל והיית עוד בבית עבדים בכ"ז פדיתיך, לפני הזמן, ואשלח לפניך את משה שהייתם נזונים בזכותם כמ"ש המן בזכות משה וכו', והיו מורים אתכם הדרך הטובה, משה לאנשים ומרים לנשים ואהרן כהן ה':

Moshe was sent for the men, Miriam for the women, and Aharon to serve God as a Cohen.

(ג) דָּבָר אַחֵר, שִׁטִּים, ש' שָׁלוֹם, ט' טוֹבָה, י' יְשׁוּעָה, מ' מְחִילָה. חָמֵשׁ אַמּוֹת אָרְכּוֹ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רָחְבּוֹ. הֵם קִבְּלוּ אֶת הַלּוּחוֹת שֶׁכָּתוּב בָּהֶן עֲשֶׂרֶת דִּבְּרוֹת, חֲמִשָּׁה עַל הַלּוּחַ הַזֶּה וַחֲמִשָּׁה עַל הַלּוּחַ הַזֶּה. וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ, כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה גּוֹאֲלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם (מיכה ו, ד).

(3) Another explanation of the word shittim. The shin stands for shalom (“peace”), the tet for tov (“good”), the yod for yeshuah (“salvation”), and the mem for mehilah (“pardon”). They held the tablets on which the ten words (commandments) are written; five were inscribed on one tablet, and five on the other. Five cubits was the length thereof, and five cubits the breadth thereof (Exod. 38:1). They contained the tablets, for it is written concerning the Ten Commandments, five were on one tablet and five on the other. And the height thereof shall be three cubits (ibid. 27:1). This corresponds to the three redeemers, as is said: I sent before thee Moses, Aaron, and Miriam (Mic. 6:4).

(יד) דָּבָר אַחֵר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מיכה ו, ד): וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת משֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים מג, ג): שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי, זֶה משֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, ח): וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ, וְכֵן כְּתִיב (מלאכי ב, ו): תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ. וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת משֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם, מְלַמֵּד שֶׁלֹא הָיָה מְבַקֵּשׁ לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא אָמַר משֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמות ג, יא): מִי אָנֹכִי, וְכִי כָּךְ הִבְטַחְתָּ לַאֲבוֹתָם שֶׁבְּיַד בָּשָׂר וָדָם אַתָּה מוֹצִיא בְּנֵיהֶם, וּמִי אָנֹכִי שֶׁאֵלֵךְ (שמות ג, יא): וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִי אֲנִי הוּא אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ (בראשית טו, יד): דָּן אָנֹכִי, שֶׁאַתָּה מְשַׁלְּחֵנִי לְגָאֳלָן, לֹא כָּךְ הִבְטַחְתָּ לְאַבְרָהָם וְאָמַרְתָּ לוֹ (בראשית טו, יד): וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי, לֹא כָךְ אָמַרְתָּ לְיַעֲקֹב (בראשית מו, ד): אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַּם עָלֹה, וְלִי אַתָּה אוֹמֵר: מִי אָנֹכִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ אֲנִי יוֹרֵד וּמַצִּילָן, אִשָּׁה אַחַת יָרְדָה לְמִצְרַיִם וּבִשְׁבִילָהּ יָרַדְתִּי וְהִצַּלְתִּי אוֹתָהּ, אֵימָתַי בְּשָׁעָה שֶׁנָּטַל פַּרְעֹה לְשָׂרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יב, ז): וַיְנַגַע ה' אֶת פַּרְעֹה, וּמַה בִּשְׁבִיל אִשָּׁה אַחַת יָרַדְתִּי, בִּשְׁבִיל שִׁשִּׁים רִבּוֹא אֲנָשִׁים וְשִׁשִּׁים רִבּוֹא נָשִׁים וְשִׁשִּׁים רִבּוֹא בָּנִים, אֵינִי יוֹרֵד וּמַצִּילָן, אֶלָּא לְכוּ אַתֶּם תְּחִלָּה וְהוֹדִיעוּ לְבָנַי שֶׁאֲנִי גוֹאֲלָן, וְאַחַר כָּךְ אֲנִי מַצִּיל אוֹתָן, לְכָךְ כְּתִיב: שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי, לְכָךְ אָמַר: וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת משֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם.

For one woman I went down to Egypt to save, when Sarah was taken by Pharaoh--but for 60,000 women and 60,000 women--I won't come down to save? No, first you (Moshe, Aharon, and Miriam) go down and tell my sons that I will save the,

9.

(כט) וּבְנֵ֣י עַמְרָ֔ם אַהֲרֹ֥ן וּמֹשֶׁ֖ה וּמִרְיָ֑ם (ס) וּבְנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן נָדָב֙ וַאֲבִיה֔וּא אֶלְעָזָ֖ר וְאִיתָמָֽר׃ (ס)
(29) The children of Amram: Aaron, Moses, and Miriam. The sons of Aaron: Nadab, Abihu, Eleazar, and Ithamar.

10.

(ט) זָכ֕וֹר אֵ֧ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֛ה ה' אֱלֹקֶ֖יךָ לְמִרְיָ֑ם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃ (ס)
(9) Remember what the LORD your God did to Miriam on the journey after you left Egypt.
(א) זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים. פרש"י אם באת ליזהר שלא תלקה בצרע' לא תספר לשון הרע. וכתב הרמב"ן ולפי דעתי שהוא מצות עשה ממש כמו זכור את יום השבת. זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. זכור את אשר עשה לך עמלק שהוא אזהרה מלדבר לשון הרע שמצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה השם לצדקת הנביאה שלא דיברה אלא באחיה ובפניו ולא בפני רבים וכל מעשיה הטובי' לא הועילו לה גם אתה אם תשב באחיך תדבר לא תנצל ולא שיזכור במחשבת הלב אלא בפיו וכן דורש בסיפרי זכור את אשר עשה ה' למרים יכול בלבבך כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמור מאוד הרי שמירת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. ואיך יתכן שלשון הרע שהוא שקול כשפיכות דמים לא תהיה בו בתורה לא תעשה גמור או לאו הבא מכלל עשה אבל בכתוב הזה אזהרה גדולה להמנע ממנו בין בגלוי בין בסתר בין במתכוין להזיק ולהבזות בין אינו מכוין להזיק כלל והוא מצוה מכלל התרי"ג מנאה בעל הלכות וכל המונים אחריו:
(1) זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים, “keep remembering what the Lord your G’d had done to Miriam, etc.” Rashi understands this as a veiled warning that if we do not want to be struck with the affliction of tzoraat, we must remember how Miriam was punished for badmouthing her brother Moses. Nachmanides writes that in his opinion this verse is a positive commandment ranking parallel to the fourth Commandment in the Ten Commandments זכור את יום השבת לקדשו, “keep remembering the Sabbath Day to keep it holy.” There are other such verses, such as to remember the day we left Egypt as a free nation, (Exodus 13,3) or, at the end of this portion, ”remember what Amalek did to you, etc.” (Deut. 25,17) This is the Torah’s way of underlining the grave sin of badmouthing people by adding a positive commandment to the negative commandment. The positive commandment is to constantly remember how even the illustrious Miriam, Moses’ lifesaver in a certain manner, was punished for saying a few words criticizing him unjustly. She had not done so publicly, and yet all her numerous merits did not protect her against being punished, and that punishment being very public, the whole nation having to wait a whole week before they could move on. It is not enough to remember what happened to Miriam only in one’s heart, but we are required to read the relevant verses with our lips to impress the importance of the problem of badmouthing people. In the last verse the Torah warned us to be extremely careful in matters of the affliction called tzoraat, i.e. in that verse we were warned to remember what that affliction is for in our hearts and minds. Now the Torah reinforces this commandment by ordering us to voice the fact that we have committed this lesson to memory. Seeing that in the eyes of our sages the sin of לשון הרע, badmouthing people is equated with the spilling of innocent blood, (compare Erchin 15) it is not surprising therefore that the Torah reinforces it. It is quite inconceivable that such a grievous sin should not have been spelled out in the Torah. We therefore regard what is written in verse 8 and verse 9 as a severe warning not to become guilty of such a sin either in public or even in private. The sin is not lessened if the intent of the criticism was not to harm the good reputation of the party discussed. [Miriam’s criticism was in defense of her sister-in-law Tzipporah whom Moses had divorced for no good cause, as she had thought. Ed.] לשון הרע is part of the roster of the 613 commandments, no less so than not to violate the Sabbath.
(א) זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים. זו מצות עשה על ענין לשון הרע, יאמר שנזכור לשון הרע של מרים והעונש שאירע לה על שדברה במשה וחל עליה עונש הצרעת, ולכך נסמך פסוק זה לפסוק שלמעלה שאמר השמר בנגע הצרעת, ואם כן הכתוב אזהרה על לשון הרע והוא לאו הבא מכלל עשה.
(1) זכור את אשר עשה ה' אלו-היך למרים, “keep remembering what the Lord your G’d did to Miriam.” This is a positive commandment related to the negative commandment not to speak evil about people (לשון הרע). We are not only to remember that Miriam badmouthed her brother Moses but the punishment that she endured on account of that. It is mentioned here as her punishment was to become afflicted with the skin disease tzoraat. Seeing that the previous verse had commenced with the word השמר, something which always introduces a negative command-ment, I might have thought that this too is a negative commandment. The Torah teaches that although this was a negative commandment which was a direct derivative of a positive commandment and is usually not viewed with the severity of an ordinary negative commandment, the reason that Miriam’s punishment is recalled here is to remind us how serious the sin of לשון הרע is considered in the eyes of the Torah.
(ו) קשה לשון הרע משפיכות דמים ומגלוי עריות ומעבודה זרה, משפיכות דמים, דכתיב (בראשית ד) ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא, מגלוי עריות דכתיב (שם לט) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, מעבודה זרה דכתיב (שמות לב) אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, ואילו בלשון הרע כתיב (תהלים יב) יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות, לכך נאמר מות וחיים ביד לשון.
במרים (במדבר יב) ותדבר מרים ואהרן במשה, מה היה עונשם, צרעת, דכתיב (שם) ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת וכתיב (שם) ויחר אף ה' בם וילך, אהרן בכלל. מה כתיב (דברים כד) זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים בדרך, והלא הדברים ק"ו ומה מרים שלא דברה אלא באחיה ושלא בפניו ושלא נתכוונה אלא להחזירו לאשתו כך, המספר לשון הרע בפני חבירו על אחת כמה וכמה. מה כתיב למעלה מן הענין השמר בנגע צרעת. ואף אהרן שהיה כהן נגעה בו ידו של הקב"ה שנאמר ויחר אף ה' בם וילך, בם באהרן ומרים, אלא שאהרן נתרפא מיד ומרים אחר שבעה ימים שנאמר (במדבר יב) ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים.
וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני שעל שספר לשון הרע על בוראו לפיכך נצטרע שנאמר (בראשית ג יד) ויאמר ה' אלקים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה, אררו בצרעת דכתיב (ויקרא יג) צרעת ממארת היא, א"ר הונא בשם רבי יהושע בן לוי הסלעים שהן על הנחש זוהי צרעתו, ולא עוד אלא שבעלי מומין מתרפאים לעוה"ב והוא אינו מתרפא כבני אדם, שנאמר (ישעיה לה) אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם, וכן חיות ובהמות וזאב וטלה ירעו כאחד, אבל נחש עפר לחמו, שאינו מתרפא לעולם לפי שהוריד את הבריות לעפר, ומי גרם לו, שספר לשון הרע.

(6) Evil gossip is a greater sin than “mere” murder, idolatry or indulging one’s carnal instincts indiscriminately. Proof that it is worse than murder is deduced from Genesis 4,13 where Kayin describes his sin as too severe to endure its burden. It is more serious than indulging one’s carnal instincts with partners forbidden to one as we know from Joseph (Genesis 39,9) who explained the severity of that sin to the wife of Potiphar. It is more serious than idolatry seeing that when Moses described this sin committed by the Jewish people to G’d when they worshipped the golden calf he said: “indeed the people committed a very great sin.” When describing the sin of לשון הרע on the other hand, (Psalms 12,4) David invokes G’d pleading: “may the Lord cut off all flattering lips, every tongue that speaks גדולות, “arrogance.” The commentators understand the plural of the word גדולות in that psalm as describing the sin of abusing the power of the tongue as a “double” sin, i.e. more severe than a single sin such as worshipping idols, for instance. This is why Solomon said that life and death are at the disposal of one’s tongue.
Look at what happened to Miriam who was struck with the disease of tzoraat (Numbers 12,1) because she spoke against Moses. What did she do that was so terrible? She spoke to her own brother (Aaron) privately, not within the hearing of Moses nor of anyone else. She was well-intentioned meaning to reunite Moses with his wife whom he had divorced. The Torah describes G’d’s reaction as fierce, and had Moses not interceded on her behalf she would not have been cured. To this day we recite the lines of Deut. 24,9 in which the Torah demands that we remember what Miriam was guilty of and how G’d punished her. You may apply a little logic to see how serious is the ordinary sin of spreading evil gossip when you reflect on what happened to well-intentioned Miriam who had spoken privately to her brother. How will G’d react to people who deliberately besmirch someone’s reputation by the tales they spread about him? Consider what the Torah wrote immediately prior to the reminder to remember what G’d did to Miriam (Deut. 24,8) The Torah writes: “beware of the tzoraat affliction, be very careful and act according to everything the priests and Levites teach you.” Even Aaron, who was the High Priest, (and had not said a word) was struck with that affliction seeing that the Torah said that G’d was angry “at them,”‘ i.e. not merely at Miriam. Aaron was healed immediately, seeing his was the lesser sin as he had not said anything, had only listened without admonishing Miriam. We know that Aaron must have been cured immediately as the Torah only writes of Miriam having been quarantined outside the camp for seven days delaying the Israelites’ journey during that period (Numbers 12,15).
You will also find that the original serpent, the first creature ever to engage in slander against its Creator, was struck with tzoraat as the Torah reports G’d saying to the serpent “because you have done this, etc., you are cursed” (Genesis 3,14). The curse consisted of the serpent being afflicted with tzoraat. Our sages derive this from the expression צרעת ממארת היא in Leviticus 13,52. On these words Rav Hunna quoted a comment by Rabbi Joshua ben Levi who said that the scales on the skin of the snake are a form the tzoraat took when it afflicted the serpent (compare Bereshit Rabbah 20,4). This was not the full extent of the serpent’s punishment. We have a tradition that in the world to come (after the resurrection), people who suffered from diverse deformities while on earth the previous time will be resurrected as completely healthy and with unblemished bodies. The snake will be the only exception to this rule. Seeing that Isaiah wrote (Isaiah 35,6): ”then the lame shall leap like a deer, and the tongue of the dumb shall shout aloud,” the prophet prophesies resurrection of the beasts mentioning that domesticated beasts and lions will graze together; however the snake will still have to eat dust as it will never be cured from its affliction (compare Isaiah 11,6). The reason is that the serpent through its use of the tongue dragged man into the dust, (caused his mortality, Tanchuma Metzora 2).

(א) בדרך בצאתכם ממצרים - שאף על פי שהיו טרודים ללכת - העם לא נסע עד האסף מרים - וכל שכן שאר בני אדם.
(1) בדרך בצאתכם ממצרים, even though segregating her at that time meant that the whole nation would have to remain in an inhospitable desert for an extra seven days, the people did not complain about this. Other, less distinguished people, will certainly not be treated better than was Miriam if they should become afflicted in a similar manner.

עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵן, פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה:

Ten things were created on the eve of Sabbath at twilight, [i.e., on the eve of the Sabbath of the creation, before its completion]: the mouth of the earth [to swallow up Korach and his congregation], the mouth of the well [of Miriam, which accompanied Israel in the desert in all of its journeyings. (Some say that it opened its mouth and sang (Numbers 21:17): "Arise, O, Well, sing to her!"]...

מה נקרא שמו שער המים שבו מכניסין צלוחית של מים [של ניסוך] בחג ראב"י אומר [בו] (יחזקאל מז) מים מפכים [מלמד שמפכפכין ויוצאין כמו הפך הזה] ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית...

...וכך היתה הבאר שהיתה עם ישראל במדבר דומה לסלע מלא [כברה] מפרפרת ועולה כמפי הפך הזה עולה עמהן להרים ויורדת עמהן לגאיות מקום שישראל שורין הוא שורה כנגדן במקום גבוהה כנגד פתחו של אהל מועד נשיאי ישראל באין וסובבין אותה במקלותיהן ואומרים עליה את השירה (במדבר כא) עלי באר ענו לה עלי באר והמים מבעבעין ועולין כעמוד למעלה וכל אחד ואחד מושך במקלו איש לשבטו ואיש למשפחתו [שנא' (שם) באר חפרוה שרים וגו'

וגם היא סובבת את כל מחנה ישראל ומשקה את כל הישימון] שנאמר (שם) ונשקפה על פני הישימון והיא נעשה נחלים שנאמר (תהילים עח) ונחלים ישטפו הן יושבין באיספקאות ובאין זה אצל זה שנאמר (תהילים קה) הלכו בציות נהר

העולה דרך ימין [עולה] דרך ימין

[העולה] דרך שמאל [עולה] דרך שמאל [כן מים מתמצין הימנה היא] נעשית נחל גדול והולכין לים הגדול ומביאין [משם] כל חמדת העולם שנאמר (דברים ב) זה ארבעים שנה [ה' אלקיך עמך] לא חסרת דבר.

Whence is the name "Water Gate" ? It is so called because through it they take the flask of water used for the libation at the Feast. R. Eliezer b. Jacob says of it: " The waters are dripping," intimating that water oozing out and rising, as if from this flask, will in future days come forth from under the threshhold of the Temple...

....So the well, which was with Israel in the wilderness, was like a rock of the size of a k'bara, and was oozing out and rising as from the mouth of this flask, travelling with them up the mountains and going down with them to the valleys. Wherever Israel encamped it encamped opposite them before the door of the Tabernacle. The princes of Israel with their staves surrounded it, and said over it this song, Spring up, O well, sing ye unto it. Then the waters bubbled forth, and rose on high like a pillar ; and every one drew out the staff of his tribe and family, as it is said, "The well which the princes digged, Which the nobles of the people delved, With the sceptre and with their staves."

"And from Mattanah to Nahaliel ; and from Nahaliel to Bamoth ; and from Bamoth to the valley, etc." - going round every camp of the Lord, and watering all Jeshimon ; and it made mighty streams, as it is said, "And streams overflowed." And they were sitting in skiffs, going from place to place, as it is written, "They ran in the dry places like a river."

If Israel went up on the right, it would come down on the right; if on the left, it would come down on the left. The waters which emptied themselves from it became a great river, pouring themselves into the Mediterranean, and bringing thence all the precious things of the world, as it is said, "These forty years the Lord thy God hath been with thee ; thou hast lacked nothing."

translated by Albert William Greenup 1925

הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב. הצור הזה שברפידים הוא הסלע שבקדש הכל אחד והוא היה בארה של מרים והלך כל ימי המדבר עמהם וזהו שאמר לשון הנני כלשון האמור במן הנני ממטיר לכם ללמד כשם שהמן עמד לישראל ארבעים שנה כן עמד הבאר הזה, ועוד כי כשם שנגלית שכינה במן שנאמר וראיתם, את כבוד ה' כן נגלית בכאן על הצור לבאר כי היה ענין הבאר פלא קיים כפלא המן.
הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, “here I shall stand in front of you there by the Chorev (mountain).” This rock at Refidim was the same rock which we encounter almost 40 years later at Kadesh. This was also the source of the well of Miriam which traveled with the Israelites through the desert during all those years (compare Bamidbar Rabbah 1,2). The very word הנני used by G’d prior to the rock erupting in a well was the same as that used by G’d prior to releasing the manna from heaven. Just as the manna became a daily feature for the remainder of their trek through the desert until Moses’ death, so the well which appeared here for the first time became the Israelites’ constant companion at least until the death of Miriam. Furthermore, just as the giving of the manna had been preceded by a revelation of G’d’s glory (16,7), so the miracle of the rock erupting as a well was also preceded by a revelation of the glory of G’d seeing it was an ongoing miracle just as was that of the manna (compare Nachmanides).
באר חפרוה שרים. הם משה ואהרן, וקראם שרים ונדיבי העם כי הם חפרוה וכרוה במשענותם שהכו במטה. ולפי שהשוה הכתוב שניהם בחפירתה לכך הוצרך להזכיר במחוקק, והוא משה, ולומר כי אחר שנסתלק הבאר במיתת מרים לא חזר אלא בזכות מחוקק.
. באר חפרוה שרים, “a well dug by princes.” A reference to Moses and Aaron. The reason the Torah calls them by the title שרים and נדיבי העם, is because they used their staffs to dig the well. Seeing that the Torah (or the authors of the words of the song) equated Moses and Aaron by referring to them by the same titles, the Torah had to add the word במחקק, “through a lawgiver” (sing.) to teach us that after the death of Miriam the well became reactivated only through the merit of the lawgiver, i.e. Moses.
(כא) וַיְהִ֕י כִּֽי־יָֽרְא֥וּ הַֽמְיַלְּדֹ֖ת אֶת־הָאֱלֹקִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם בָּתִּֽים׃
(21) And because the midwives feared God, He established households for them.
שפרה. יוֹכֶבֶד, עַל שֵׁם שֶׁמְּשַׁפֶּרֶת אֶת הַוָּלָד (שם):
שפרה SHIPHRAH — This was Jochebed; she bore this additional name because she used to put the babe after its birth into good physical condition (משפרת) by the care she bestowed upon it (Sotah 11b).
פועה. זוֹ מִרְיָם, שֶׁפּוֹעָה וּמְדַבֶּרֶת וְהוֹגָה לַוָּלָד (שם), כְּדֶרֶךְ הַנָּשִׁים הַמְּפַיְּסוֹת תִּינוֹק הַבּוֹכֶה.
פועה PUAH — This was Miriam, and she bore this additional name because she used to Call aloud and speak and croon to the babe just as women do who soothe a child when it is crying (Sotah 11b).
(שמות א, כא) ויהי כי יראו המילדות את האלקים ויעש להם בתים רב ושמואל חד אמר בתי כהונה ולויה וחד אמר בתי מלכות מ"ד בתי כהונה ולויה אהרן ומשה ומ"ד בתי מלכות דוד נמי ממרים קאתי דכתיב (דברי הימים א ב, יט) ותמת עזובה (אשת כלב) ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור וכתיב (שמואל א יז, יב) ודוד בן איש אפרתי וגו'

The verse relates the midwives’ reward: “And it came to pass, because the midwives feared God, that He made them houses” (Exodus 1:21). Rav and Shmuel disagree as to the precise interpretation of these houses: One says that God made the houses of the priesthood and the Levites descend from the midwives, and one says that God made the houses of royalty descend from them. The one who says that it is referring to the houses of the priesthood and the Levites is referring to Aaron and Moses, who were sons of Jochebed. And the one who says that it is referring to houses of royalty is referring to David, who also comes from Miriam, as it is written: “And Azubah,” the wife of Caleb, “died, and Caleb took to him Ephrath, who bore him Hur” (I Chronicles 2:19) and, as will be explained further, Ephrath is Miriam. And it is written: “David was the son of that Ephrathite of Bethlehem in Judah” (I Samuel 17:12). Therefore, he was a descendant of Miriam.

(שמות א, כא) ויהי כי יראו המילדות את האלקים ויעש להם בתים רב ושמואל חד אמר בתי כהונה ולויה וחד אמר בתי מלכות מ"ד בתי כהונה ולויה אהרן ומשה ומ"ד בתי מלכות דוד נמי ממרים קאתי דכתיב (דברי הימים א ב, יט) ותמת עזובה (אשת כלב) ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור וכתיב (שמואל א יז, יב) ודוד בן איש אפרתי וגו'
The verse relates the midwives’ reward: “And it came to pass, because the midwives feared God, that He made them houses” (Exodus 1:21). Rav and Shmuel disagree as to the precise interpretation of these houses: One says that God made the houses of the priesthood and the Levites descend from the midwives, and one says that God made the houses of royalty descend from them. The one who says that it is referring to the houses of the priesthood and the Levites is referring to Aaron and Moses, who were sons of Jochebed. And the one who says that it is referring to houses of royalty is referring to David, who also comes from Miriam, as it is written: “And Azubah,” the wife of Caleb, “died, and Caleb took to him Ephrath, who bore him Hur” (I Chronicles 2:19) and, as will be explained further, Ephrath is Miriam. And it is written: “David was the son of that Ephrathite of Bethlehem in Judah” (I Samuel 17:12). Therefore, he was a descendant of Miriam.
(דף לה) אמר רבי חייא הרוצה לראות בארה של מרים יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים וזו היא בארה של מרים. אמר רב מעיין המיטלטל טהור וזו היא בארה של מרים:
(Fol. 35a) R. Chiya said: "Whoever desires to see the well of Miriam, let him ascend to the top of Mount Carmel and, looking down, he will observe in the sea a stone in the form of a sieve, and this is the well of Miriam." Rab said: "A movable well is clean (not subject to levitical uncleanliness). This concerns only the well of Miriam."
וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד. אוֹתוֹ הַדּוֹר הַנָּשִׁים הָיוּ גּוֹדְרוֹת מַה שֶּׁאֲנָשִׁים פּוֹרְצִין. שֶׁכֵּן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁאָמַר לָהֶם אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב (שמות לב, ב), וְלֹא רָצוּ הַנָּשִׁים וּמִחוּ בְּבַעֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם וְגוֹ' (שם פסוק ג), וְהַנָּשִׁים לֹא נִשְׁתַּתְּפוּ בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. וְכֵן בַּמְּרַגְּלִים שֶׁהוֹצִיאוּ דִּבָּה, וַיָּשׁוּבוּ וַיָּלִינוּ עָלָיו (במדבר יד, לו). וַעֲלֵיהֶם נִגְזְרָה גְּזֵרָה, שֶׁאָמְרוּ, לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם (שם יג, לא). אֲבָל הַנָּשִׁים לֹא הָיוּ עִמָּהֶם בְּעֵצָה, שֶׁהָרֵי כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, כִּי אָמַר ה' לָהֶם מוֹת יָמוּתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ וְגוֹ' (שם כו, סה), אִישׁ וְלֹא אִשָּׁה, עַל מַה שֶּׁלֹּא רָצוּ לְהִכָּנֵס לָאָרֶץ. אֲבָל הַנָּשִׁים, קֵרְבוּ עַצְמָן לְבַקֵּשׁ נַחֲלָה. וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד. וּלְכָךְ נִכְתְּבָה פָּרָשָׁהּ זוֹ סָמוּךְ לְמִיתַת מִרְיָם, שֶׁמִּשָּׁם פָּרְצוּ הָאֲנָשִׁים וְגָדְרוּ הַנָּשִׁים. דָּבָר אַחֵר, וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד וְגוֹ', גְּדֻלָּה לָהֶם וּגְדֻלָּה לַאֲבִיהֶם, גְּדֻלָּה לְמָכִיר וּגְדֻלָּה לִמְנַשֶּׁה, וּגְדֻלָּה לְיוֹסֵף, שֶׁכָּךְ יָצְאוּ מִמֶּנּוּ נָשִׁים חֲכָמוֹת צִדְקָנִיּוֹת. וּמַה חָכְמָתָן, שֶׁלְּפִי שָׁעָה דִּבְּרוּ, שֶׁהָיָה מֹשֶׁה עוֹסֵק בְּפָרָשַׁת נַחֲלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ. אָמְרוּ לוֹ: אִם כְּבֵן אָנוּ, נִירַשׁ כְּבֵן. וְאִם לָאו, תִּתְיַבֵּם אִמֵּנוּ. מִיָּד, וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן. צִדְקָנִיּוֹת הָיוּ, שֶׁלֹּא נִשְּׂאוּ אֶלָּא לֶהָגוּן לָהֶם. וְלָמָּה זִמְּנוּ לְמֹשֶׁה בָּאַחֲרוֹנָה. שֶׁלֹּא יִרְאֶה מֹשֶׁה עַצְמוֹ שֶׁפָּרַשׁ מִן הָאִשָּׁה אַרְבָּעִים שָׁנָה, הוֹדִיעוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאֵלּוּ לוֹמַר, הֲרֵי הַנָּשִׁים שֶׁלֹּא נִצְטַוּוּ, יָשְׁבוּ אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד שֶׁנִּשְּׂאוּ לֶהָגוּן לָהֶם.

(7) "And they came near the daughters of Zelophehad." (Numbers 27:1) - During this generation women were fencing in that on which men were breaking down fences. Thus you find Aaron told them, "Break off the gold rings" (Exodus 32:2), and the women did not want to and they protested against their husbands, as it says, "and all the nation broke off the golden rings which were in their ears" (Exodus 32:3), and women did not participate in the incident of the calf. And so too, in the incident of the spies, [the women] did not participate "and when [the spies] returned, they caused all the congregation to murmur against [Moses]" (Numbers 14:36), and they decreed a decree, as they said, "we can not go up" (Numbers 13:31), but the women were not in agreement with them, just as is written above regarding the matter: "because God had said of them: 'they will surely die in the wilderness' and there was not left of them a man" (Numbers 26:65) - "a man" and not a woman, for they did not want to enter to the Land, but the women became close by seeking a portion in the Land. And thus this episode was written next to [the death of Miriam], from which the men broke down fences and women erected fences.

Miriam's Cup, Miriamscup.com

Miriam’s Cup originated in a Boston Rosh Chodesh group in the late 1980’s. Based on the Legend of Miriam’s Well, Stephanie Loo created a new ritual. A member of the group led a guided meditation during which women gained inspiration and renewal from the Mayim Chayyim (Living Waters) of Miriam’s well, and the group drank from a special vessel called Kos Miriam (The Cup of Miriam).

Members of the group found the ritual so empowering that they adopted the idea of using Kos Miriam on Shabbat. The idea of using Kos Miriam at the Passover Seder was a natural progression because of Miriam’s central role in the Exodus story.


A Midrash teaches us that a miraculous well accompanied the Hebrews throughout their journey in the desert, given by God because of the merit of Miriam, the prophetess. Miriam’s optimism and faith also was a spiritual oasis, giving the Hebrews the confidence to overcome the hardships of the Exodus.

Like Miriam, Jewish women in all generations have been essential for the continuity of our people. As keepers of traditions in the home, women passed down songs and stories, rituals and recipes, from mother to daughter, from generation to generation. Let us each fill the cup of Miriam with water from our own glasses, so that our daughters may continue to draw from the strength and wisdom of our heritage.


Yehi ratzon milfanecha, adonai eloheinu, velohei avoteinu v'imoteinu, borei ha'olam: shetishm'reinu ut'kaymeinu bamidbar chayeinu im mayim chayim. V'titen lanu et hachizzuk v'et hachomchah l'daat she'tzmichat geulateinu nimtza baderekh chayim lo rak b'sof haderekh.

"You abound in blessings, God, creator of the universe, Who sustains us with living water. May we, like the children of Israel leaving Egypt, be guarded and nurtured and kept alive in the wilderness, and may You give us wisdom to understand that the journey itself holds the promise of redemption." (from Rabbi Susan Shnur)


Each Passover, we dedicate Miriam's cup to a Jewish woman who has made important contributions in achieving equality and freedom for others. This year, we honor. . .


Miriam's life is a contrast to the life of Elijah. Elijah was a hermit, who spent part of his life alone in the desert. He was a visionary and prophet, often very critical of the Jewish people, and focused on the world to come. On the other hand, Miriam lived among her people in the desert, constantly encouraging them throughout their long journey. Therefore, Elijah's cup is a symbol of future messianic redemption, while Miriam's cup is a symbol of hope and renewal in the present life. We must achieve balance in our own lives, not only preparing our souls for redemption, but rejuvenating our souls in the present. Thus, we need both Elijah's cup and Miriam's cup at our Seder table.