Pesukei D'zimra

א"ר יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום

איני והאמר מר הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף

כי קאמרינן בפסוקי דזמרא

y portion be among those who eat three meals on Shabbat. Apropos this statement of Rabbi Yosei, the Gemara cites additional declarations. Rabbi Yosei said: May my portion be among those who complete hallel every day. The Gemara is surprised at this: Is that so? Didn’t the Master say: One who reads hallel every day is tantamount to one who curses and blasphemes God. He displays contempt for hallel by not reserving it for days on which miracles occurred. The Gemara answers: When we say this statement of Rabbi Yosei, we are referring to the verses of praise [pesukei dezimra], recited during the morning service, not to hallel (Psalms 113–118) recited on special days.

רש"י על שבת קי״ח ב:ה׳:ב׳

פסוקי דזמרא - שני מזמורים של הילולים הללו את ה' מן השמים הללו אל בקדשו:

Rashi on Shabbat 118b:5:2

Pesukei D'zimra: The two psalms of praise--Praise G-d from on High (Heaven) (Psalms 148) and Praise G-d in His Holiness (Psalms 150)

ברכות ל״ב א:ל״ב

דרש רבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל

מנלן ממשה דכתיב (דברים ג, כג) ואתחנן אל ה' בעת ההיא וכתיב ה' אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך וכתיב בתריה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו':

Berakhot 32a:32

Based on Moses’ prayers, Rabbi Simlai taught: One should always set forth praise of the Holy One, Blessed be He, and then pray for his own needs. From where do we derive that one should conduct himself in this manner? From Moses, as it is written in his prayer: “And I beseeched the Lord at that time” (Deuteronomy 3:23). And immediately afterward in his prayer, it is written: “Lord, God, You have begun to show Your servant Your greatness and Your strong hand, for what God is there in the heavens or on earth who can perform deeds such as Yours and Your might” (Deuteronomy 3:24)? Here, Moses began with praise of God, and it is only thereafter that it is written: “Please, let me pass over and see the good land that is beyond the Jordan, that good hill country and the Lebanon” (Deuteronomy 3:25). Only after his praise did Moses make his personal request.

בית יוסף, אורח חיים נ״ב:ב׳:א׳

ומ"ש רב נטרונאי "ולא יאמר אותם אחר תפלה כל עיקר" דהיינו דוקא בברכה לפניהם ולאחריהם אבל בלא ברכות יכול לאמרם, ולואי דלימרינהו כולי יומא. וכ"כ הרשב"א בתשובה לסברת הגאונים...ודאי טעמיה דרב נטרונאי משום דפסוקי דזמרה הוו סידור שבחי הקב"ה, ואין לסדרם אלא קודם תפלה כדדרש ר' שמלאי בפ"ק דע"ז (ז:) אבל אחר תפלה לא, והיינו דוקא בברכה אבל שלא בברכה לית לן בה כדפרישית

Beit Yosef, Orach Chayim 52:2:1

...

טור, אורח חיים נ״ב:א׳

ואם בא לבהכ"נ ומצא צבור בסוף פסוקי דזמרה על זה שאלו לרב נטרונאי מהו שיתפלל עם הצבור ויאמר פסוקי דזמרה אח"כ והשיב שאינו יכול כי תקנום קודם תפלה... ולא יאמר אותם אחר התפלה כל עיקר

וכתבו בשם הרב רבי יונה שאמר בשם רבותיו שאם נכנס בשעה שש"צ מתחיל יוצר אור ואין לו שהות לומר אפילו תהלה לדוד, טוב הוא שיקרא ק"ש בברכותיה ויתפלל עם הצבור ואח"כ יקרא פסוקי דזמרה עם הברכות שלפניהם ושל אחריהם לפי שהתפלה רצויה ומקובלת עם הצבור:

Tur, Orach Chayim 52:1

...

מהרש"א חידושי אגדות מסכת שבת דף קיח עמוד ב

ה"ז מחרף כו'. משום דהלל נתקן בימים מיוחדים על הנס לפרסם כי הקדוש ברוך הוא הוא בעל היכולת לשנות טבע הבריאה ששינה בימים אלו, ונמצא מי שאומרו בכל יום לא יתפרסם אומרו על הנס גם בימים הראוים לפרסם נסי הש"י, וה"ז כמחרף ומגדף, שאין בידו חלילה לשנות טבע הבריאה. ומשני בפסוקי דזמרה כפירש"י ב' מזמורים של הלולים כו' דאינן באים לפרסם נסיו אלא שהם דברי הלול ושבח דבעי בכל יום כדאמרי' לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל וק"ל:

לבושׁ ס׳ נ״א
ואח״כ מתחילין לומר בּרוך שׁאמר...ונתקנה בּרכה זו משׁום שאחז״ל שחייב אדם לגמור הלל בּכל יום לשׁבּח הקבּ״ה בּתהילות ותשׁבּחות שׁל דוד, ולא ר״ל הלל המצרי אלא פּסוקי דזמרה, וקראום הלל משׁום שׁמתחילים ממזמור תהלה לדוד ארוממך...עד כל הנשׁמה תהלל י־ה...וכּיון שׁמוטל על האדם לאומרו בּכל יום תקנו לאומרו קודם התפלה, כּי כּן הוא דרך המוסר ותכסיס מלכות לסדר שׁבח תחלה ואח״כ יבקשׁ צרכיו ממנו

רמב"ן על שמות י״ג:ט״ז:א׳

ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון

Ramban on Exodus 13:16:1

(1) And for frontlets (totafot) between your eyes: This word does not have a known family (meaning etymologically it has no relation to any other word), but the masters of language (linguists) have thought to relate it to the expression, "and speak (hatef) to the South" (Ezekiel 21:2), "and my word would drip (titof) upon them" (Job 29:22) - which is a borrowed [usage] from "and from the mountains will drip (vehitifu) sweet wine" (Amos 9:13). [The verse is] saying that you should make the leaving of Egypt on your arm a sign and between your eyes a speech, that it should drip like dew upon its listeners. But our rabbis call something that is placed on one's head totafot, like they said (Shabbat 57a), "not with totafot and not with sanbutin." And Rabbi Abahu said (Shabbat 57a), "Which is totafot? [That which] surrounds from ear to ear." And they are the real masters of language, as they speak it and know it, and from them it is fitting to accept [their explanation]. And the verse says totafot (in the plural), and not totefet (in the singular) because they are [made up of] many compartments, as we have received [this tradition] about their form from our holy forefathers, who saw the prophets and the early ones making [them] like this all the way until Moshe, our teacher. And behold, the principle of this commandment is that we should place the written word of leaving Egypt on our arm and head, which correspond to the heart and the head that are the dwelling places of thought. And behold, we write the 'Kadesh' section (Exodus 13:1-10) and 'Vehaya ki yeviekha' (Exodus 13:11-17) in the totafot, because of this commandment that we have been commanded about them, to make the leaving of Egypt totafot between your eyes. And in the 'Shema' section (Deuteronomy 6:4-9) and 'Vehaya eem shemoa', (Deuteronomy 11:13-22), we are commanded that we also make the commandments totafot, as it is written (Deuteronomy 6:6), "And these words which I command you today shall be on your hearts and they will be totafot between your eyes." And therefore we write these two sections in the totafot, which are the commandment of unifying [God] and the memory of all of the commandments and their punishments and rewards and all of the basis for faith. And it stated about the one of the arm, "and it shall be a sign upon your arm, and they expounded upon it (Menachot 36b), "It is [on] the left [arm] towards which the heart veers." And according to the true path, that which the verse stated, "Because of this, did God do for me," is just like, "this is my God and I will adorn Him" (Exodus 15:2), to say that because of His name and His honor, did He do this for us and took us out of Egypt. "And this will be a sign" upon the forearm of your strength is like the explanation of "You are the glory of their strength" (Psalms 89:18). And behold, the sign is like the sign of circumcision and Shabbat. And because all is included in its general rule, our forefathers copied the sign on the hand from Moshe - from the mouth of the All powerful - that it be one compartment, as is the matter that the verse stated (Song of Songs 5:1), "my sister (achoti), my bride (kallah)," because it unifies (mitachedet) and is composed (kelullah) of thirty-two paths; and it is written (Song of Songs 2:6), "And his left is under my head." And it states, "and for a memory between your eyes," that he should place them on the place of memory between the eyes which is the beginning of the brain. And that is the beginning point of memory and where forms are stored after they separate from being in front of him. And the expression, "between your eyes," is that it be in the middle of the head and not to one side; or since there are [found] the roots of the eyes, and from there is seeing. And so [too] (Deuteronomy 14:1), "do not place a baldness between your eyes for the dead." And to explain this, it went back and stated, "and for totafot," to elucidate that the commandment is not between the eyes below, but [rather] at the top of the head are they placed, like totafot. And it states a plural expression, as there are many compartments, as we have received [in our tradition]. And now I will tell you a general rule about the explanation of many commandments. Behold, from the time of there being idolatry in the world - from the days of Enosh - the opinions about faith started to blur. Some of them deny the fundamental principle and say that the world is prior [to God's creation] and 'they rejected God and say, "It is not Him.'" And some reject His knowledge of particulars - 'And they say, "How can He know, and is there knowledge to the most High?"' And some of them concede His knowledge but reject His oversight, and 'they make man to be like the fish of the sea,' that God not supervise them and there not be punishments and reward with them at all - they say, '"The Lord has abandoned the Earth."' And when God favors a certain community or individual and does a wonder for them by changing the custom of the world and its nature, the nullification of these opinions becomes clear to everyone. As the amazing wonder teaches that there is a God in the world who innovated it, and knows and supervises and is able [to do whatever He wants]. And when this wonder is first proclaimed by the mouth of a prophet, the truth of prophecy also becomes clear from it - that God speaks with man and reveals His secret to His servants, the prophets. And with this, all of the Torah is established. And therefore the verse states about the wonders (Exodus 8:18), "so that you will know that I am the Lord in the midst of the Earth," to teach about [His] supervision, that He did not leave it to happenstance, as per their opinion. And it stated (Exodus 9:29), "so that you will know that to the Lord is the Earth," to teach about [His] innovation [of the Earth] - since they are His, as He created them from nothing. And it stated (Exodus 9:14), "in order that you will know that there is none like Me in the whole Earth," to teach about His ability, that He is the Decider about everything - there is no one that stops Him. As the Egyptians rejected or were in doubt about all of this. If so, the great signs and wonders were trustworthy witnesses about faith in the Creator and about the entire Torah. And since the Holy One, blessed be He, will not do a sign and wonder in each generation in front of the eyes of each evildoer or heretic, He commanded us that we should always make a memorial and a sign to that which our eyes saw. And we should copy this thing for our children, and their children for their children, and their children for the last generation. And [the Torah] was very strict about this, such that it made one liable for cutting off, for eating of chamets (Exodus 12:15), and for leaving the Pesach sacrifice (Numbers 9:13). And it required that we write all that was shown to us of signs and wonders upon our arms and upon our eyes, and also to write them at the entrances to houses in mezuzot. And [it required] that we mention it with our mouths, in the morning and in the evening, as the sages said (Berakhot 21a), "[The blessing that mentions the leaving of Egypt and begins,] 'true and solid' is [an obligation from] the Torah," from that which is written (Deuteronomy 16:3), "in order that you remember the day of your leaving the land of Egypt all the days of your life." And [it required] that we make a Sukkah booth every year. And so [too], many commandments in memory of the leaving of Egypt, are similar to these. And all of it is to be a testimony for us for all of the generations about the wonders, that they not be forgotten; and that there not be an opening for the heretic to speak and reject faith in God. As one who buys a mezuzah for one zuz and affixes it to his entrance and has intent for its matter, has already conceded to [God's] innovation [of the Earth] and to the knowledge of the Creator and His supervision, and also to prophecy. And [such a person] believes in all of the outlines of the Torah, besides conceding that the kindness of the Creator to those who do His will is very great - as He took us out of Egypt, from that slavery to freedom and great honor in the merit of their forefathers that desired to fear His name. And therefore they said (Avot 2:1), "Be careful with a light commandment as with a weighty one," since they are all very desirable and beloved - as through them a person concedes to his God all the time. And the intention of all the commandments is that we believe in our God and concede to Him that He is our Creator. And that is the intention of provenance, as we have no other explanation for the first provenance - and the highest God only desires the lower beings, so that man should know and concede to his God that He created him. And the intention of raising of the voice in prayer and the intention of synagogues and the merit of communal prayer is that there be a place for people to gather and concede to God that He created them and makes them exist, and to publicize this and to say in front of Him, "We are Your creatures." And this is the intention of what they said, may their memory be blessed (Yerushalmi Taanit 2:5), "'And they called to God with strength' (Jonah 3:8) - from here you learn that prayer requires [an audible] voice; the brazen is victorious over the timid (See Arukh's entry on chatzaf). And from the great public miracles, a person can [also] concede to hidden miracles, which constitute the foundation of the entire Torah. As a person does not have a share in the Torah of Moshe, our teacher, until we believe that all of the things and events we [encounter] are all miracles [and] there is no nature or custom of the world with them, whether with regard to the many or to the individual. But rather, if one does the commandments, his reward will bring him success and if the transgresses them, his punishment will cut him off - everything is the decree of the Most High, as I have already mentioned (Ramban on Genesis 17:1, and Exodus 6:2). And hidden miracles regarding the many become publicized when they come from the objectives of the Torah in [the form] of the blessings and the curses, as the verse stated (Deuteronomy 29:23-24), "All the nations will say, 'Why did the Lord do thus to this land?'[...] They will say, 'Because they forsook the covenant of the Lord, God of their fathers," such that it will be publicized to all of the nations that it is from the Lord, as their punishment. And regarding the fulfillment [of the commandments], it states (Deuteronomy 28:10), "And all of the peoples of the land will see that the name of the Lord is called upon you and they will fear from you.'" And I will explain this more with God's help (Ramban on Leviticus 26:11).

משך חכמה, בחקתי ב׳

(ב) ונתתי גשמיכם בעתם...והטבע הוא רק נסים רצופים, אשר מתרגל עין הרואה... ולמען שלא יטעה האדם וישכח בורא ומסדר, ומשגיח מהטבע, ויחשוב לרוב הרגלו, כי הטבע היא בעצמה, להפרידה מיוצרה, לכן יש נסיים, אבל אינם תכליתיים, והנסים הוא רק להעיר לבות בני אדם על מפעלות הבורא ב"ה בהטבע, כי היא ידו והשגחתו הטהורה. ולכן האומר הלל הגדול בכל יום, שמורה שראוי להודות רק על הנך פעולות שעל דרך נס, אבל מפעלות הטבע אין צריכים להיוצר אחרי שבראן, ה"ז מחרף ומגדף, אבל כל האומר תהלה לדוד בכל יום, שזה מדבר על מפעלות סדור הטבעיי, אשר בכל יום, כמבואר, מובטח שהוא בן העולם הבא.

Meshekh Chokhmah, Bekhukotai 2

...

רש"י על עבודה זרה ז׳ ב:י״ח:א׳

יסדר אדם שבחו של הקב"ה - שלש ברכות ראשונות אבות גבורות וקדושת השם שאין בהן תפלה אלא שבח ואח"כ בשאר ברכות יש דברי תחנה ותפלה:

Rashi on Avodah Zarah 7b:18:1

...

טור, אורח חיים נ״ד:א׳

ישתבח אינו פותח בברוך לפי שהוא סמוך לב"ש ששניהם נתקנו על פסוקי דזמרה זו לפניהם וזו לאחריהם ופסוקים שביניהם לא הוי הפסק וחותם בא"י מלך מהולל בתשבחות ואל ההודאות וכו' עד חי העולמים

וכתב רב עמרם ולאלתר מיבעי ליה לאיניש לאתחולי בפריסת שמע ויוצר אור ואסור לאשתעויי בין ישתבח לפריסת שמע. וה"מ במידי דלאו צרכי צבור הוא אבל במידי דצרכי צבור או לצורך מי שבא להתפרנס מן הצדקה ובעי למפסק ליה שפיר דמי :

Tur, Orach Chayim 54:1

...

מחזור ויטרי

דרש רב שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב״ה ואח״כ יתפלל לפיכך תקנו חכמים פסוקי דזימרא הודו לה׳ וכל המזמורים שלפניו ושלאחריו לפי שׁהן שבחו שׁל הקב״ה ואח״כ עומדין להתפּלל

בית יוסף, אורח חיים נ״ד:ג׳:א׳

(א) וכתב רב עמרם ולאלתר מיבעי ליה לאיניש לאתחולי בפריסת שמע ויוצר אור ואסור לאשתעויי וכו' כ"כ ג"כ הרי"ף והרא"ש בפרק אין עומדין דמיבעי ליה לאיניש דלא לאשתעויי מכי מתחיל ב"ש עד דמסיים י"ח וכתב הכלבו הטעם לפי שב"ש נתקן עם התפלה להסדיר שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל וכיון שכן הוא אינו דין לדבר בין סידור השבח והתפלה אמנם בעניני מצות כגון לפסוק צדקה לעניים או לדבר צדקה אחרת מותר לספר אחר ישתבח

ורבינו ירוחם כתב שיש מי שסובר שבין ישתבח ליוצר יכול לדבר

Beit Yosef, Orach Chayim 54:3:1

...

ערוך השולחן א׳:נ״ב:ה׳

(ה) אמנם דברי רבינו הבית יוסף תמוהין: דאיך אפשר לומר שהגאון כוונתו אברכות? והא איהו מיירי שבירך "ברוך שאמר" ו"ישתבח", רק שקיצר בפסוקי דזמרה. ועל זה כתב: ולא יאמר אותם אחר התפילה כל עיקר, כמבואר בטור – הרי אין כוונתו על הברכות שהרי כבר אמרם, אלא כוונתו על המזמורים עצמם שלא יקראם אחר התפילה, משום שלא נתקנו רק קודם התפילה. וכן ראיתי מי שפסק כן: דאפילו התחיל מ"יוצר אור" ולא אמר כלל פסוקי דזמרה קודם התפילה – לא יאמרו אחר כך אפילו בלא ברכות. וכל שכן אם אמר "ברוך שאמר" ו"ישתבח", וקיצר בפסוקי דזמרה – שלא ישלימם אחר התפילה כלל (ב"ח), דאחר התפילה לא יאות לומר זמירות. והן אמת שבשם רבינו יונה הביא הטור שאם לא אמר פסוקי דזמרה כל עיקר – יאמר אותן אחר התפילה בברכותיהן, ב"ברוך שאמר" ו"ישתבח" כמו קודם התפילה, עיין שם. מיהו לא קיימא לן כן. ויש שרוצים לחלק בין לא אמרם כלל, דאז אומרם בברכותיהן אחר התפילה, ובין אמר מקצתן בברכותיהן, דאז אין משלימן אחד התפילה כלל אפילו בלא ברכות (אגור, ולהפרישה גם דעת הטור כן, עיין שם). אך כבר נדחו דברים אלו (כמו שכתבו הבית יוסף והב"ח). ולדינא נראה ד"שב ואל תעשה, עדיף. ובפרט שיש אומרים שאיסור גדול הוא לאומרם אחר התפילה, שכן כתבו כמה מהראשונים. (עיין ב"ח שכתב כן בשם סמ"ג ורמב"ן וליקוטי פרדס, עיין שם. וכן נראה דעת חכמי הקבלה. ודייק ותמצא קל.)

Complex Aruch HaShulchan, Orach Chaim 52:5

...

ב"ח, אורח חיים נ״ב:א׳:א׳

ומה שכתב ולא יאמר אותם אחר התפלה כל עיקר נראה דרצונו לומר דבין כשהוא מדלג מקצת מזמורים כדאמרן ובין שאינו אומרן כל עיקר...אין רשאי לאמרן אחר התפלה אף בלא ברכות דלא תקנום אלא כדי לסדר שבחיו קודם שיתפלל כדדריש רבי שמלאי ומאחר שאי אפשר לסדר שבחיו קודם שיתפלל אין זה כבודו יתברך להתפלל לפניו על צרכיו של אדם ואחר כך לסדר שבחיו ולכן לא מיבעיא דאין לאומרן אחר התפלה בברכות דהוה ליה ברכה לבטלה דלא תקנו ברכות אלו אלא קודם תפלה ולא לאחר תחלה אלא אפילו בלא ברכות נמי אין לאמרן אחר התפלה

Bach, Orach Chayim 52:1:1

...

מגילה כ״ה א:ז׳

ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא האדיר והחזק והאמיץ

Megillah 25a:7

With regard to additions to prayers formulated by the Sages, the Gemara relates that a particular individual descended before the ark as prayer leader in the presence of Rabbi Ḥanina. He extended his prayer and said: God, the great, the mighty, and the awesome, the powerful, and the strong, and the fearless.

מגילה כ״ה א:ח׳

אמר ליה סיימתינהו לשבחיה דמרך השתא הני תלתא אי לאו דכתבינהו משה באורייתא ואתו כנסת הגדולה ותקנינהו אנן לא אמרינן להו ואת אמרת כולי האי משל לאדם שהיו לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו (באלף) דינרי כסף לא גנאי הוא לו

Megillah 25a:8

When he finished, Rabbi Ḥanina said to him: Have you concluded all of the praises of your Master? Even these three praises that we recite: The great, the mighty, and the awesome, had Moses our teacher not written them in the Torah (Deuteronomy 10:17), and had the members of the Great Assembly not come and incorporated them into the Amida prayer (see Nehemiah 9:32), we would not be permitted to recite them. And you went on and recited all of these. It is comparable to a man who possessed many thousands of golden dinars, yet they were praising him for owning a thousand silver ones. Isn’t that deprecatory toward him? All of the praises one can lavish upon the Lord are nothing but a few silver dinars relative to many thousands of gold dinars. Reciting a litany of praise does not enhance God’s honor.

מגילה י״ח א:ח׳

וכי מאחר דמאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תקנו תפלה על הסדר שמעון הפקולי מאי הסדיר שכחום וחזר וסדרום

Megillah 18a:8

The Gemara returns to the baraita cited at the beginning of the discussion: Now, since the baraita teaches that a hundred and twenty Elders, including many prophets, established the Amida prayer in its fixed order, what is it that Shimon HaPakuli arranged in a much later period of time, as related by Rabbi Yoḥanan? The Gemara answers: Indeed, the blessings of the Amida prayer were originally arranged by the hundred and twenty members of the Great Assembly, but over the course of time the people forgot them, and Shimon HaPakuli then arranged them again.

מגילה י״ח א:ח׳

וכי מאחר דמאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תקנו תפלה על הסדר שמעון הפקולי מאי הסדיר שכחום וחזר וסדרום

Megillah 18a:8

מגילה י״ח א:ט׳

מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של הקב"ה דא"ר אלעזר מאי דכתיב (תהלים קו, ב) מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו למי נאה למלל גבורות ה' למי שיכול להשמיע כל תהלתו

Megillah 18a:9

The Gemara comments: These nineteen blessings are a fixed number, and beyond this it is prohibited for one to declare the praises of the Holy One, Blessed be He, by adding additional blessings to the Amida. As Rabbi Elazar said: What is the meaning of that which is written: “Who can utter the mighty acts of the Lord? Who can declare all His praise?” (Psalms 106:2)? It means: For whom is it fitting to utter the mighty acts of the Lord? Only for one who can declare all His praise. And since no one is capable of declaring all of God’s praises, we must suffice with the set formula established by the Sages.

פסחים קי״ז א:ז׳

אמר רב יהודה אמר שמואל שיר שבתורה משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים והלל זה מי אמרו נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן

Pesachim 117a:7

Rav Yehuda said that Shmuel said: The song in the Torah, i.e., the Song at the Sea (Exodus 15:1–19), Moses and the Jewish people recited it when they ascended from the sea. The Gemara asks: And who said this hallel mentioned in the mishna, Psalms 113–118? The Gemara answers: The Prophets among them established this hallel for the Jewish people, that they should recite it on every appropriate occasion; and for every trouble, may it not come upon them, they recite the supplications included in hallel. When they are redeemed, they recite it over their redemption, as hallel includes expressions of gratitude for the redemption.

We use cookies to give you the best experience possible on our site. Click OK to continue using Sefaria. Learn More.OKאנחנו משתמשים ב"עוגיות" כדי לתת למשתמשים את חוויית השימוש הטובה ביותר.קראו עוד בנושאלחצו כאן לאישור