The Welfare State: Is the Jewish Approach to Poverty Individual or Communal?
Income

(א) כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים וזו היא הנקרא קופה.

(ב) וכן מעמידין גבאין שלוקחין בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל או פירות או מעות ממי שמתנדב לפי שעה ומחלקין את הגבוי לערב בין העניים ונותנין לכל עני ממנו פרנסת יומו וזהו הנקרא תמחוי.

(ג) מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה אבל תמחוי יש מקומות שנהגו בו ויש מקומות שלא נהגו בו והמנהג הפשוט היום שיהיו גבאי הקופה מחזירין בכל יום ומחלקין מערב שבת לערב שבת.

(1) Any city with a Jewish population must establish tz'dakah gabbaim, men who are known and reliable, who will go about among the people from one Friday to the next, taking from each what he ought to give and that which is fixed for him, and they distribute the money for the Friday-to-Friday period, giving to each poor person enough food for seven days, and this is what is called "kupah."
(2) And likewise they establish gabbaim who will take each day, from each courtyard, bread and foodstuffs, or fruit, or money from whoever donates at that time, and they distribute the collection in the evening among the poor people, giving from it to each poor person a day's sustenance, and this is what is called "tam'hui."
(3) We have never seen or heard of a Jewish community that does not have a kupah of tz'dakah, but as regards a tam'hui, some places have the practice of having one, and some places do not, and the general practice today is that the gabbaim of the kupah go about each day and distribute for the Friday-to-Friday period. [RF transl.]

(א) מי הוא הראוי ליטול צדקה. ובו י"ב סעיפים:
מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מהתמחוי מזון י"ד סעודות לא יטול מהקופה ואם יש לו ר' זוז ואינו נושא ונותן בהם או שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם לא יטול צדקה ואם יש לו ר' זוז חסר דינר ואינו נושא ונותן בהם אפי' נותנים לו אלף זוז בבת אחת הרי זה יטול: הגה ומי שהולך מביתו ונוסע מעיר לעיר לקבץ כל הדרך שהיה בדעתו ליסע כשהלך מביתו נקרא פעם א' ואפי' נתנו לו ר' זוז בעיר א' יכול לקבל יותר ומכאן ואילך אסור (מרדכי פ"ק דב"ב בשם א"ז) ואם יש לו הרבה והוא עליו בחוב או שממושכן לכתובת אשתו הרי זה יטול ואם יש לו בית וכלי בית הרבה ואין לו ר' זוז הרי זה יטול ואין צריך למכור כלי ביתו ואפי' הם של כסף וזהב במה דברים אמורים בכלי אכילה ושתיה ומלבוש ומצעות וכיוצא בהן אבל מגרדה או עלי שהם של כסף מוכרם ולא יטול מהצדקה והא דאין מחייבים אותו למכור כלי תשמישו של כסף וזהב דוקא כל זמן שאינו צריך ליטול מהקופה אלא נוטל בסתר מיחידים אבל אם בא ליטול מהקופה של צדקה לא יתנו לו עד שימכור כליו: הגה וכן במקום דאיכא תקנה שלא ליתן צדקה למי שיש לו דבר קצוב אין חושבין לו בית דירה וכלי תשמישיו (מרדכי ריש פ"ק דב"ק) וכל מי שהוא עשיר אסור ליתן לבניו אע"פ שהם גדולים אם הם סמוכים על שולחן אביהם (מרדכי פ"ק דב"מ בב"י סי' רנ"ב) וכל זה דרך צדקה אבל דרך דורון וכבוד יכול לקבל אדם כדאמרי' הרוצה ליהנות יהנה כאלישע (מרדכי מהגהות דב"ק):

(ב) ויש אומרים שלא נאמרו השיעורים הללו אלא בימיהם אבל בזמן הזה יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי שיתפרנס הוא ובני ביתו מהריוח ודברים של טעם הם:

(ג) מי שהיו לו קרקעות ואם ימכרם בימות הגשמים ימכרם בזול ואם יניחם עד ימות החמה מוכרן בשויין אין מחייבין אותו למכור אלא מאכילין אותו מעשר עני עד חצי דמיהם ולא ידחוק עצמו וימכור שלא בזמן מכירה (ל' הרמב"ם פ"ט מהל' מ"ע דין י"ז) (ויש אומרים שאין מאכילין אותו רק עד שיכול למכור קרקעותיו בחצי דמיהן) (טור ושאר הרבה פוסקים) היו שאר האדם לוקחים ביוקר והוא אינו מוצא מי שיקח ממנו אלא בזול מפני שהוא דחוק וטרוד אין מחייבים אותו למכור אלא אוכל מעשר עני והולך עד שימכור בשוה וידעו הכל שאינו דחוק למכור:

(ד) בעל הבית ההולך ממקום למקום וכלו מעותיו בדרך ואין לו מה יאכל יטול צדקה וכשיחזיר לביתו אינו חייב [לשלם] (דהוה ליה כעני והעשיר דאינו חייב לשלם) (טור) :

(1) One who has food to suffice for two meals must not take any from the Tamhuy. One who has enough for fourteen meals must not take anything from the Kuphah. And if he has two hundred Zuz uninvested or fifty Zuz invested, he should receive no charity. But if he has two hundred Zuz minus one denar uninvested, he may accept charity, even if the sum of a thousand Zuz be given him at one time. [Isserles: One who leaves home and goes from town to town to collect the entire way that he planned to travel when he left home is assessed only once; even if they give him 200 zuz in one town, he may accept more, but from there on, he may not.] And if he has much money in his possession, but is indebted to others, or the money is the security of his wife's widowhood-endowment, he is entitled to charity. If one possesses a house and many household utensils but no two hundred Zuz, he may accept charity; and he does not have to sell his household goods, even if they be vessels of gold and silver. This applies only to eating and drinking utensils, articles of clothing, bedclothes and the like; but if he has a silver strigil or pestle, he should sell it and not depend on charity. Further, this law that he is not required to sell his gold and silver utensils applies only where he does not have to touch the public charity-fund but depends upon secret private assistance. But where he asks to be maintained out of the Kuphah, he should be refused until he sell the utensils.

RMI.—And so, in communities where it is a rule not to give charity to anyone having a definite capital, the dwelling and the necessary household utensils are not reckoned as "definite capital."

(2) Some authorities hold that the limits spoken of here, were meant only for their days, but that to-day one may depend on charity until he possesses a large enough principal to yield a sufficient income with which to support himself and family—and there is sound reason in this view.

(3) If a poor man possesses a piece of land which he would have to sell cheaply if he sold it in the winter time, but which he could sell at full value if he waited till the summer, then he is not obliged to sell at a loss: he should be maintained by the tithes-of-the-poor to the extent of half the value of the property, so that he should not be driven to sell out of season. (But some hold that he is to be supported until he is able to sell at half-price.) If others are buying at a high price, but he is unable to find a purchaser except at a low price, because he is occupied, he is not compelled to sell but may live on the tithes-of-the-poor until he can sell at a fair price; so that all may know that he is not pressed to sell.

(4) If, while journeying from place to place, one's funds give out, he may resort to charity, and on returning home he is not compelled to refund (for the law in this case is like that of a poor man who later grows rich,—he does not have to repay).

(ה) ענה' העיר מרובים והעשירים אומרים יחזרו על הפתחים והבינונים אומרים שלא יחזרו על הפתחים אלא תהיה פרנסתן מוטלת על הצבור לפי ממון הדין עם הבינונים:...

(5) If the poor of the city are many, and the wealthy say, "Let them go door to door," and the middle class say that they should not go door to door but that their sustenance rest on the community according to wealth, the law is with the middle class. .... [RF transl.]

(ה) מי שנתן ממון לגבאים לצדקה אין לו ולא ליורשיו שום כח בהם והקהל יעשו הטוב בעיני א-להים ואדם: הגה: אבל קודם שבאו לידי גבאי אם נדר צדקה סתם נותנין לקרוביו העניים דאומדין דעתו דכוונתו לקרוביו ודוקא אם היו לו קרובים עניים בשעת הנדר אבל אם היו עשירים אז והענו אין נותנין להם וכל זה בפוסק צדקה לבד אבל אם פוסק צדקה עם בני העיר על דעת בני העיר נדר והם יעשו מה שירצו (הכל במרדכי בפ"ק דב"ב תשובת מהר"ם):

(5) One who gives his money to the gabbaim for tz'dakah, neither he nor his heirs have any control over it; the community may do with it what is fit in the eyes of God and people. [Isserles: But before the money has reached the gabbai, if he vowed to give without specifying [an object], they give [the funds] to his poor relatives, since they estimate that his intent and purpose were for his relatives. And this applies specifically when he had poor relatives at the time he made the vow, but if they were rich and [subsequently] became impoverished, they [the gabbaim] don't give to them [the now-poor relatives]. And all of this applies only when one gives tz'dakah alone, but when gives along with the [other] residents of the city, he has pledged contingent on the intent of the [other] residents, and they may do what they wish. (All of this in the Mordechai, ch. 1 of B.Bat.; T'shuvah of MaHaRaM.)] [RF transl.]

Education

ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה מי שאין לו אב לא היה למד תורה מאי דרוש (דברים יא, יט) ולמדתם אותם ולמדתם אתם התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים מאי דרוש (ישעיהו ב, ג) כי מציון תצא תורה ועדיין מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז ומי שהיה רבו כועס עליו מבעיט בו ויצא עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע

Verily the name of that man is to be blessed, to wit Joshua ben Gamala, for but for him the Torah would have been forgotten from Israel. For at first if a child had a father, his father taught him, and if he had no father he did not learn at all. By what [verse of the Scripture] did they guide themselves? — By the verse, "And ye shall teach them to your children" (Deut. 11:19), laying the emphasis on the word 'ye'. They then made an ordinance that teachers of children should be appointed in Jerusalem. By what verse did they guide themselves? — By the verse, "For from Zion shall the Torah go forth." (Isa. 2:3). Even so, however, if a child had a father, the father would take him up to Jerusalem and have him taught there, and if not, he would not go up to learn there. They therefore ordained that teachers should be appointed In each prefecture, and that boys should enter school at the age of sixteen or seventeen. [They did so] and if the teacher punished them they used to rebel and leave the school. At length Joshua b. Gamala came and ordained that teachers of young children should be appointed in each district and each town. and that children should enter school at the age of six or seven. ...

(א) מצות עשה על האיש ללמד את בנו תורה. ואם לא למדו אביו, חייב ללמד לעצמו. (וע"ל סימן רמ"ו סעיף ו').

(ב) היה הוא צריך ללמוד, ויש לו בן ללמד, ואין ידו משגת להספיק לשניהם, אם שניהם שוים הוא קודם לבנו. ואם בנו נבון ומשכיל מה שילמד יותר ממנו, בנו קודמו. ואף על פי כן לא יבטל הוא.

...

(ז) מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר. וכל עיר שאין בה מלמד תינוקות, מחרימין אנשי העיר עד שיושיבו מלמד תינוקות. ואם לא השיבו, מחריבין העיר, שאין העולם מתקים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן.(ועין בחושן המשפט קס"ג סעיף ג).

(1) There is a positive mitzva on the man to teach his son Torah. And if his father has not taught him, he is obligated to teach himself. (...)

(2) If he [the father] needs to learn, and he has a son to teach, and his means do not suffice to provide for both, if they are equal [in ability], he takes precedence over his son, but if his sun is discerning and gains in knowledge from his study more than he does, his son takes precedence over him, but he [the father] should nevertheless not desist.

...

(7) We are to establish teachers of young children in every single city. And we excommunicate any city that lacks a teacher of young children. And if they [still] have not established [a teacher], we destroy the city, for the world is sustained solely by the breath of schoolchildren. (...) [RF transl.]

Health Care

גופא מניין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבדת גופו מניין ת"ל והשבותו לו אי מהתם הוה אמינא ה"מ בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא קמ"ל

[To revert to] the above text: 'Whence do we know that if a man sees his neighbour drowning, mauled by beasts, or attacked by robbers, he is bound to save him? From the verse, "Thou shalt not stand by the blood of thy neighbour." (Lev. 19:16). But is it derived from this verse? Is it not rather from elsewhere? Viz., Whence do we know [that one must save his neighbour from] the loss of himself? From the verse, "And thou shalt restore him to himself!" (Deut. 22:2) — From that verse I might think that it is only a personal obligation, but that he is not bound to take the trouble of hiring men [if he cannot deliver him himself]: therefore, this verse teaches that he must.

פסק דין מר' יצחק יעקב וייס, רב ראשי לירושלים, ור' שלמה זלמן אויערבך, 22/5/83

לכבוד הנהלה בית החולים שערי צדק ורופא-ה הי"ו

היות ושמענו כי יש רופאים שנטשו את עבודתם בבית החולים ועזבו את חוליהם ומצב נוכחות הרופאים בביה"ח היא אפילו למטה מהרגיל ביום שבת קודש ועל פי הלכה המפורשת בשלחן ערוך (יו"ד סי' של"ו סי' א') "הרופא המונע עצמו לרפאות הרי זה שופך דמים."

לכן החיוב מוטל עליכם להשתדל שתהיה נוכחות הרופאים בביה"ח לא פחות מאשר ביום שבת קודש ועל כל הרופאים החיוב את האמור לעיל.

אבקשכם להעביר הוראתינו זו לכל רופאי ביה"ח.

בברכה רפואה שלימה לכל חולי ושראל.

Ruling of R' Yitzhak Yaakov Weiss, Ashkenazi Chief Rabbi of Jerusalem, and R' Shlomo Zalman Auerbach, 5/22/83

To the honorable management of Sha'arei Tzedek Hospital and its doctors:

As we have heard that there are doctors who have left their work in the hospital and have forsaken their patients and the status of attendance of doctors in the hospital is even lower than on Shabbat, which is the lowest that is necessary for saving souls and saving lives, which is permissible even on Shabbat, and according to the explicit halacha in the Shulhan Aruch (Y.D. 336:1), "The doctor who refrains from healing is a shedder of blood." Therefore the obligation is incumbent on you to endeavor that the attendance of doctors in the hospiral be no less than on Shabbat, and the obligation is on all doctors to fulfill what is said above.

I ask that you forward this instruction to all doctors in the hospital. [RF transl.]

ר׳ שלמה גורן, שביתת הרופאים לאור ההלכה

...

לכן שוב מתעוררת השאלה הקונקרטית, האם ישנה רשות לציבור הרופאים לנטוש את בתי החולים ולא להיענות לקריאות החולים, גם כאשר טענותיהם צודקות ושכרם מקופח ? נכון שהממשלה נושאת באחריות על בריאות הציבור, ולא הרופאים, שאינם משועבדים לאף אחד ויכולים הם לחזור בהם תמיד ולהתפטר מתפקידם בבתי חולים או במרפאות, כפי שביררנו בראשית הדברים, בהסתמך על העקרון המקודש בתורה שכל אדם הוא חפשי ואינו משועבד לא ליחיד ולא לציבור, ככתוב "כי לי בני ישראל עבדים", ולא עבדים לעבדים, כדברי הש"ך שלא מועילה בזה שום התחייבות המשעבדת את האדם לזולת ואפילו לא לציבור. כי רק הממשלה משועבדת לציבור ולא היחיד, כאמור במס' הוריות י, א, כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם עבדות אני נותן לכם, שנאמר: "וידברו אליו לאמור אם היום תהיה עבד לעם הזה"(מ"א, יב). מעצת הזקנים לרחבעם משתמע, שהמלך משועבד לעם והוא עבד לעם ואין העם משועבד למלך. ולכן אין הממשלה יכולה להשתחרר מן האחריות שלה כלפי החולים, משום שהיא אחראית לבריאות העם ולא הרופאים. כי אין להם כל התחייבות כלפי החולים, וגם לא כלפי מעבידיהם ברגע שהם מתפטרים מתפקידם. וכבר ראינו 7 שהם רשאים לעשות זאת ולהשתחרר מחובתם בכל עת, משום שאסור לאדם להיות משועבד לחברו או למעבידיו, ולכן מבחינת ההתחייבויות שלהם, הרופאים חפשיים לנטוש את בתי החולים ע"י שיתפטרו מעבודתם.

אלא שקשה לאדם להשתחרר מן המצוה "לא תעמוד על דם רעך", המוטלת על כל אחד מהם כיחיד, כאשר יכול לבוא לעזרת הזולת הזקוק לו ביותר. לפי המבואר ברמב"ם פ"א מהלכות רוצח ושמירת נפש הי"ד : כל היכול להציל ולא הציל עובר על "לא תעמוד על דם רעך". וכן הרואה את חברו טובע בים, או ליסטים באים עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו ולא הציל וכו' וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על "לא תעמוד על דם רעך". ובנדון זה של הרופאים, מכיון שיכול כל אחד במקום עבודתו להציל חיים ולבוא לעזרת החולים המתדפקים בשערי בתי החולים והמרפאות, איך יכולים הרופאים להתעלם מזה, ולא להגיש להם עזרה רפואית. ואם יאמר כל אחד מה לי לחוב בבריאותו של זה, ישנם רופאים אחרים שיבואו הם לעזרת החולים של בית החולים - התשובה לכך היא כמו שכתב הרמב"ן וכאמור בשו"ע שאפילו יש לו מי שירפאנו, הרופא שמונע עצמו הרי זה שופך דמים שלא מן הכל האדם זוכה להתרפאות.

אולם בדרך זו יוצא שרופאים לא יוכלו להשתחרר ממקום עבודתם לעולם, כל עוד שהחולים יבקשו אותם מצווים הם להיענות להם מטעם השבת גופו, או מטעם "לא תעמוד על דם רעך", גם כאשר זה גורם נזק לרופאים ונמצאים הם שוב משועבדים למקום עבודתם ואם לא למעבידים, הרי משתעבדים הם לחולים. וכאשר מדובר על כל ציבור הרופאים זה גוזל מהם את נשק השביתה, כי לא יוכלו אף פעם לשבות ולהשיג את זכויותיהם באמצעות שביתה כמו כל עובדים אחרים במדינה.

פרק יא. החובה לפצות את הרופאים.

והנה כשאנו באים לרופאים לטעון מכוח הטענה של "והשבות לו" שבא לרבות השבת גופו, כמבואר במס' סנהדרין עג, א, ולכן אסור להם לשבות, ברור שכל שיש לרופאים הפסד כספי מזה, אפילו מניעת הרווח, או ע"י גרמא, חייבים החולים או בית החולים או כל גורם אחר לפצות אותם על כך. וזאת למרות דברי הש"ך והט"ז (ביו"ד סימן שלו ס"ק ג, וב"י), שאסור לקחת שכר רופא דינה כמו של השבת אבידה, שההלכה קובעת שאם יש למשיב אבידה הפסד ממון ממה שהוא מתבטל ממלאכתו, יכול המשיב להתנות שעל דעת כן הוא משיב, שיחזירו לו כל מה שיפסיד, ואם אין שם בעלים להתנות אתו כן, ולא בי"ד אינו חייב להשיב. הוא הדין בנידון דידן מטעם מצוות השבת גופו. יכולים הרופאים להתנות קודם שהחולים או הנהלת בתי החולים או משרד הבריאות ישלמו להם, כפי שיקבעו הרופאים שמגיע להם עבור טיפולם, לאחר שאינם חייבים לעשות זאת משום שהתפטרו מעבודתם, אלא מטעם מצוות השבת גופם של החולים, כמבואר בחו"מ סימן רסה. וכן משמע מסוגית הגמרא בסנהדרין הנ"ל.

באשר לאיסור של "לא תעמוד על דם רעך", איסור זה אינו מרשה לקבל שכר על ההצלה. לפי ההלכה חייב לשכור גם אחרים להצלת הזולת, כמבואר בסנהדרין הנ"ל, ובחו"מ סימן תכו ס"א לאמור: הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו וכו' ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להציל ולא הציל עובר על "לא תעמוד על דם רעך". וכן הוא ברמב"ם בפ"א מהל' רוצח הי"ד. גם בזה כתב הרא"ש בסנהדרין שהניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא, דאין אדם מחוייב להציל נפש חבירו בממונו היכא דאית ליה ממון לניצול. ואע"פ שאין פסק זה של הרא"ש מובא בחו"מ, נמצא הוא בטור חו"מ. ואם כי הסמ"ע תמה על השמטת בעל השו"ע הלכה זו של הרא"ש, צדק שם הש"ך שכתב שהלכה זו נלמדת מהגהת הרמ"א בשם המרדכי ביו"ד סימן רנב סי"ב שכתב לעניין הפודה חבירו מן השביה שחייב לשלם לו, אם יש לו ממה לשלם, ואין אומרים שהפודה הוא מבריח ארי מנכסי חבירו שהוא פטור. ומסתבר לומר כי בנידון דידן, מכיון שרוב המאושפזים בבתי חולים, מבוטחים בקופות חולים נחשבים הם כמי שיש בידם לשלם לרופאים, מכיוון שקופות החולים יהיו נאלצות לשלם עבורם.

R' Shlomo Goren, Chief Rabbi, The Doctors' Strike in Light of Halacha

Thus, the concrete question arises again whether the doctors' community has the right to leave the hospitals and not to respond to the calls of the sick, even when their [financial] claims are just and their salaries are low. It is true that the government carries the responsibility for the health of the community, and not the doctors, who are not enslaved to anyone, and who can always opt out and resign their positions in the hospitals or the clinics, as we have explained at the beginning of these comments, relying on the principle sanctified in the Torah that every person is free and not enslaved, neither to an individual nor to the community, as it is written, "For the Israelites are My servants," and not the servants of servants; as the Sh"Ch says, that no obligation subjugating a person to another can be effective, not even to the community. For only the government is subjugated to the community, not an individual, as is stated in Horayot 10a-b: "Do you imagine that I offer you rulership? It is servitude that I offer you; as it is said, 'And they spoke to him saying: If thou wilt be a servant unto this people this day.' (I Kings 12:7)" From this counsel of the elders to Rehov'am, we can infer that the king is subjugated to the people, and he is a servant to the people, and not the people subjugated to the king. Therefore, the government cannot free itself from its responsibility towards the sick, because it is responsible for the health of the people, and not the doctors. For they have no obligation to the sick, nor to their employers at the moment that they resign their positions. And we have already seen that they are authorized to do this and to free themselves from their obligations at any time, because it is forbidden for a person to be subjugated to his fellow or to his employer, and thus, from the point of view of their obligations, the doctors are free to leave the hospitals by resigning from their work.

However, it is hard for a person to free himself from the mitzva "do not stand by the blood of your fellow," which is binding on each of them individually, as he can come to the aid of the other who needs him most. According to what is made clear in the Rambam, Laws of Murder 1:14, "Anyone who can save but does not save violates 'do not stand by the blood of your fellow.' And likewise one who sees his fellow drowning in the sea, or brigands attacking him, or a wile beast attacking him, and can save him but does not, etc., and the like, one who does these violates 'do not stand by the blood of your fellow.'" And in this case of the doctors, since each of them can, in his workplace, save lives and come to the aid of the sick who knock at the gates of the hospitals and the clinics, how can the doctors turn aside from this, and fail to offer them medical help. And if each of them were to say, "Why should I be obligated for this one's health? There are other doctors who can come to the aid of the sick in the hospital," the answer is as the Ramban wrote, and the Shulhan Aruch said, that even if there is someone to heal him, the doctor who refrains is a shedder of blood, because a person does not achieve a cure from every doctor.

However, in this way, it emerges that the doctors cannot free themselves from their workplaces ever, as long as the sick seek them, they are commanded to respond to them, because of "returning his body" or because of "do not stand by the blood of your fellow," even when this causes damage to the doctors, and they still wind up enslaved to their workplaces, and if they are not enslaved to their employers, they are enslaved to the sick. And when what's at issue is the entire doctors' community, this steals from them the weapon of the strike, since they can never strike and obtain their rights through a strike like any other workers in the country.

Ch. 11. The obligation to induce the doctors.
So here, when we come to the doctors with the claim based on "return to him," which includes return of his body, as is explained in Sanh. 73a, and thus they are prohibited from striking, it is clear that as long as there is a financial loss from this, even forgoing gain or indirectly, the sick or the hospitals or any other actor must induce them to do so. And this in spite of the statements of the Sh"CH and the Ta"Z (Y.D. 336:3) that it is prohibited to take the payment for healing -- its rule is like that for restoring lost property, where the halacha prescribes that, if the returner incurs a financial loss by not working [in order to return the lost property], the returner may establish that he returns the property on condition that the owner reimburse his losses. And if there are no owners with whom to make such a deal, nor the court, he need not return the property. That is the law in this case, with respect to the mitzva of "returning his body." The doctors may establish in advance that the sick, or hospital management, or the Health Ministry will repay them, according to what the doctors determine is due them for the care, since they are not obligated to do this since they have resigned their jobs, but it is rather for reasons of the mitzva of "returning the bodies" of the sick, as is explained in H.M. 265, and likewise is implied by the Gemara in Sanhedrin.

And as for the prohibition of "do not stand by the blood of your fellow," this prohibition does not authorize one to receive payment for the saving. According to halacha, one must even [go to the expense of] hiring others to save someone, as is explained in Sanhedrin, and in H.M. 426:1, saying, ... And likewise in Rambam, Laws of Murder 1:14. Here also, the RoSH wrote, on Sanhedrin, that the one who is saved is obligated to repay the savior whatever the savior has expended, since one is not obligated to spend one's own money to save someone when that person has money. And even though this ruling of the RoSH is not in the Shulhan Aruch, it is in the Tur, .... And it is sensible to say in our case, since most hospitalized persons are insured by health funds, they are deemed to be one who has the ability to repay the doctors, since the health funds will be compelled to pay on their behalf. [RF transl.]

General Communal Responsibilities

(א) כִּי־יִמָּצֵ֣א חָלָ֗ל בָּאֲדָמָה֙ אֲשֶׁר֩ ה' אֱ-לֹהֶ֜יךָ נֹתֵ֤ן לְךָ֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ נֹפֵ֖ל בַּשָּׂדֶ֑ה לֹ֥א נוֹדַ֖ע מִ֥י הִכָּֽהוּ׃ (ב) וְיָצְא֥וּ זְקֵנֶ֖יךָ וְשֹׁפְטֶ֑יךָ וּמָדְדוּ֙ אֶל־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר סְבִיבֹ֥ת הֶחָלָֽל׃ (ג) וְהָיָ֣ה הָעִ֔יר הַקְּרֹבָ֖ה אֶל־הֶחָלָ֑ל וְלָֽקְח֡וּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֜וא עֶגְלַ֣ת בָּקָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־עֻבַּד֙ בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר לֹא־מָשְׁכָ֖ה בְּעֹֽל׃ (ד) וְהוֹרִ֡דוּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֤וא אֶת־הָֽעֶגְלָה֙ אֶל־נַ֣חַל אֵיתָ֔ן אֲשֶׁ֛ר לֹא־יֵעָבֵ֥ד בּ֖וֹ וְלֹ֣א יִזָּרֵ֑עַ וְעָֽרְפוּ־שָׁ֥ם אֶת־הָעֶגְלָ֖ה בַּנָּֽחַל׃ (ה) וְנִגְּשׁ֣וּ הַכֹּהֲנִים֮ בְּנֵ֣י לֵוִי֒ כִּ֣י בָ֗ם בָּחַ֞ר ה' אֱ-לֹהֶ֙יךָ֙ לְשָׁ֣רְת֔וֹ וּלְבָרֵ֖ךְ בְּשֵׁ֣ם ה' וְעַל־פִּיהֶ֥ם יִהְיֶ֖ה כָּל־רִ֥יב וְכָל־נָֽגַע׃ (ו) וְכֹ֗ל זִקְנֵי֙ הָעִ֣יר הַהִ֔וא הַקְּרֹבִ֖ים אֶל־הֶחָלָ֑ל יִרְחֲצוּ֙ אֶת־יְדֵיהֶ֔ם עַל־הָעֶגְלָ֖ה הָעֲרוּפָ֥ה בַנָּֽחַל׃ (ז) וְעָנ֖וּ וְאָמְר֑וּ יָדֵ֗ינוּ לֹ֤א שפכה [שָֽׁפְכוּ֙] אֶת־הַדָּ֣ם הַזֶּ֔ה וְעֵינֵ֖ינוּ לֹ֥א רָאֽוּ׃ (ח) כַּפֵּר֩ לְעַמְּךָ֨ יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶׁר־פָּדִ֙יתָ֙ ה' וְאַל־תִּתֵּן֙ דָּ֣ם נָקִ֔י בְּקֶ֖רֶב עַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִכַּפֵּ֥ר לָהֶ֖ם הַדָּֽם׃ (ט) וְאַתָּ֗ה תְּבַעֵ֛ר הַדָּ֥ם הַנָּקִ֖י מִקִּרְבֶּ֑ךָ כִּֽי־תַעֲשֶׂ֥ה הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֥י ה' (ס)

(1) If one be found slain in the land which the LORD thy God giveth thee to possess it, lying in the field, and it be not known who hath smitten him; (2) then thy elders and thy judges shall come forth, and they shall measure unto the cities which are round about him that is slain. (3) And it shall be, that the city which is nearest unto the slain man, even the elders of that city shall take a heifer of the herd, which hath not been wrought with, and which hath not drawn in the yoke. (4) And the elders of that city shall bring down the heifer unto a rough valley, which may neither be plowed nor sown, and shall break the heifer’s neck there in the valley. (5) And the priests the sons of Levi shall come near—for them the LORD thy God hath chosen to minister unto Him, and to bless in the name of the LORD; and according to their word shall every controversy and every stroke be. (6) And all the elders of that city, who are nearest unto the slain man, shall wash their hands over the heifer whose neck was broken in the valley. (7) And they shall speak and say: ‘Our hands have not shed this blood, neither have our eyes seen it. (8) Forgive, O LORD, Thy people Israel, whom Thou hast redeemed, and suffer not innocent blood to remain in the midst of Thy people Israel.’ And the blood shall be forgiven them. (9) So shalt thou put away the innocent blood from the midst of thee, when thou shalt do that which is right in the eyes of the LORD.

(ו) זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן במים במקום עריפה של עגלה, ואומרים, (שם) ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו.וכי על דעתנו עלתה, שזקני בית דין שופכי דמים הן, אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו (בלא מזון) , ולא ראינוהו והנחנוהו (בלא לויה) .והכהנים אומרים (שם) כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל.לא היו צריכים לומר (שם) ונכפר להם הדם, אלא רוח הקדש מבשרתן, אימתי שתעשו ככה, הדם מתכפר להם.

(6) The elders of that city wash their hands with water in the place where the heifer's neck was broken and they say, “Our hands have not shed this blood, neither have our eyes seen it” (Deuteronomy 21:7). But did we really think that the elders of the court are shedders of blood! Rather, he did not come to us and we dismissed him without supplying him with food and we did not see him and let him go without escort. Then the priests exclaim, “Absolve, O Lord, Your people Israel, whom You redeemed, and do not let guilt for the blood of the innocent remain among your people Israel” (vs. 8). They did not need to say, “And they will be absolved of bloodguilt” (ibid), rather the Holy Spirit announces to them, “When you act in this way, the blood is forgiven you.”

Tamari, With All Your Possessions, 255-56.

Some years ago, the mayor of Jerusalem proposed a law outlawing begging in the Streets of Jerusalem, as this was a bother and a nuisance to passers-by. The city council dismissed it, among other reasons, on account of the traditional Jewish attitude to begging.... It is true that the argument for the Jerusalem proposal was based on the assumption that society will take care of these people in a more dignified and efficient way. Irrespective of whether in actual fact this is so, there is an additional reason behind such legislation: viz., to prevent the sorrows and misery of the poor and weak from being thrust onto the everyday consciousness of the average person. In the Israeli religious kibbutz movement, for example, we found in the 1950s that even though the kibbutz gave charity as it was supposed to, our children had grown up completely unaware of the reality of poverty and suffering -- an ignorance that has far-reaching effects on the moral and ethical development of a person.