(יח) וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ (יט) כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה' לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא ה' עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו׃ (כ) וַיֹּ֣אמֶר ה' זַעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה כִּי־רָ֑בָּה וְחַ֨טָּאתָ֔ם כִּ֥י כָבְדָ֖ה מְאֹֽד׃ (כא) אֵֽרֲדָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ ׀ כָּלָ֑ה וְאִם־לֹ֖א אֵדָֽעָה׃
(18) since Abraham is to become a great and populous nation and all the nations of the earth are to bless themselves by him? (19) For I have singled him out, that he may instruct his children and his posterity to keep the way of the LORD by doing what is just and right, in order that the LORD may bring about for Abraham what He has promised him.” (20) Then the LORD said, “The outrage of Sodom and Gomorrah is so great, and their sin so grave! (21) I will go down to see whether they have acted altogether according to the outcry that has reached Me; if not, I will take note.”
(א) וַ֠יָּבֹאוּ שְׁנֵ֨י הַמַּלְאָכִ֤ים סְדֹ֙מָה֙ בָּעֶ֔רֶב וְל֖וֹט יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־סְדֹ֑ם וַיַּרְא־לוֹט֙ וַיָּ֣קָם לִקְרָאתָ֔ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃ (ב) וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּא־אֲדֹנַ֗י ס֣וּרוּ נָ֠א אֶל־בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֙ינוּ֙ וְרַחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם וַהֲלַכְתֶּ֣ם לְדַרְכְּכֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָרְח֖וֹב נָלִֽין׃ (ג) וַיִּפְצַר־בָּ֣ם מְאֹ֔ד וַיָּסֻ֣רוּ אֵלָ֔יו וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וּמַצּ֥וֹת אָפָ֖ה וַיֹּאכֵֽלוּ׃ (ד) טֶרֶם֮ יִשְׁכָּבוּ֒ וְאַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר אַנְשֵׁ֤י סְדֹם֙ נָסַ֣בּוּ עַל־הַבַּ֔יִת מִנַּ֖עַר וְעַד־זָקֵ֑ן כָּל־הָעָ֖ם מִקָּצֶֽה׃ (ה) וַיִּקְרְא֤וּ אֶל־לוֹט֙ וַיֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ אַיֵּ֧ה הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ הַלָּ֑יְלָה הוֹצִיאֵ֣ם אֵלֵ֔ינוּ וְנֵדְעָ֖ה אֹתָֽם׃ (ו) וַיֵּצֵ֧א אֲלֵהֶ֛ם ל֖וֹט הַפֶּ֑תְחָה וְהַדֶּ֖לֶת סָגַ֥ר אַחֲרָֽיו׃ (ז) וַיֹּאמַ֑ר אַל־נָ֥א אַחַ֖י תָּרֵֽעוּ׃ (ח) הִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל־תַּעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹרָתִֽי׃ (ט) וַיֹּאמְר֣וּ ׀ גֶּשׁ־הָ֗לְאָה וַיֹּֽאמְרוּ֙ הָאֶחָ֤ד בָּֽא־לָגוּר֙ וַיִּשְׁפֹּ֣ט שָׁפ֔וֹט עַתָּ֕ה נָרַ֥ע לְךָ֖ מֵהֶ֑ם וַיִּפְצְר֨וּ בָאִ֤ישׁ בְּלוֹט֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּגְּשׁ֖וּ לִשְׁבֹּ֥ר הַדָּֽלֶת׃ (י) וַיִּשְׁלְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־יָדָ֔ם וַיָּבִ֧יאוּ אֶת־ל֛וֹט אֲלֵיהֶ֖ם הַבָּ֑יְתָה וְאֶת־הַדֶּ֖לֶת סָגָֽרוּ׃ (יא) וְֽאֶת־הָאֲנָשִׁ֞ים אֲשֶׁר־פֶּ֣תַח הַבַּ֗יִת הִכּוּ֙ בַּסַּנְוֵרִ֔ים מִקָּטֹ֖ן וְעַד־גָּד֑וֹל וַיִּלְא֖וּ לִמְצֹ֥א הַפָּֽתַח׃
(1) The two angels arrived in Sodom in the evening, as Lot was sitting in the gate of Sodom. When Lot saw them, he rose to greet them and, bowing low with his face to the ground, (2) he said, “Please, my lords, turn aside to your servant’s house to spend the night, and bathe your feet; then you may be on your way early.” But they said, “No, we will spend the night in the square.” (3) But he urged them strongly, so they turned his way and entered his house. He prepared a feast for them and baked unleavened bread, and they ate. (4) They had not yet lain down, when the townspeople, the men of Sodom, young and old—all the people to the last man—gathered about the house. (5) And they shouted to Lot and said to him, “Where are the men who came to you tonight? Bring them out to us, that we may be intimate with them.” (6) So Lot went out to them to the entrance, shut the door behind him, (7) and said, “I beg you, my friends, do not commit such a wrong. (8) Look, I have two daughters who have not known a man. Let me bring them out to you, and you may do to them as you please; but do not do anything to these men, since they have come under the shelter of my roof.” (9) But they said, “Stand back! The fellow,” they said, “came here as an alien, and already he acts the ruler! Now we will deal worse with you than with them.” And they pressed hard against the person of Lot, and moved forward to break the door. (10) But the men stretched out their hands and pulled Lot into the house with them, and shut the door. (11) And the people who were at the entrance of the house, young and old, they struck with blinding light, so that they were helpless to find the entrance.
(י) אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם. הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם. שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ. שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד. שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, רָשָׁע:
(10) There are four temperaments among men: the one who says "what is mine is mine, and what is yours is yours" -- that's an [average] temperament. And there are some who say that is the temperament of Sodom. [A second type is one who says] "what is mine is yours, and what is yours is mine" -- [that's an] am ha'arets (uneducated person). [A third type is one who says] "what is mine is yours, and what is yours is yours" -- [that's a] pious person. [A final type is one who says] "what is yours is mine, and what is mine is mine" -- [that's a] wicked person.
ת"ר אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה...אמרו וכי מאחר שארץ ממנה יצא לחם ועפרות זהב לו למה לנו עוברי דרכים שאין באים אלינו אלא לחסרינו [מממוננו] בואו ונשכח תורת רגל מארצנו...
דרש רבא מאי דכתיב (תהלים סב, ד) עד אנה תהותתו על איש תרצחו כולכם כקיר נטוי גדר הדחויה מלמד שהיו נותנין עיניהן בבעלי ממון ומושיבין אותו אצל קיר נטוי ודוחין אותו עליו ובאים ונוטלין את ממונו
דרש רבא מאי דכתיב (איוב כד, טז) חתר בחשך בתים יומם חתמו למו לא (ראו) [ידעו] אור מלמד שהיו נותנים עיניהם בבעלי ממון ומפקידים אצלו אפרסמון ומניחים אותו בבית גנזיהם לערב באים ומריחין אותו ככלב שנא' (תהלים נט, ז) ישובו לערב יהמו ככלב ויסובבו עיר ובאים וחותרים שם ונוטלין אותו ממון
אמרי דאית ליה חד תורא מרעי חד יומא דלית ליה לירעי תרי יומי ההוא יתמא בר ארמלתא הבו ליה תורי למרעיה אזל שקלינהו וקטלינהו אמר להו דאית ליה תורא נשקול חד משכא דלית ליה תורא נשקול תרי משכי אמרו ליה מאי האי אמר להו סוף דינא כתחילת דינא מה תחילת דינא דאית ליה תורא מרעי חד יומא דלית ליה תורי מרעי תרי יומי אף סוף דינא דאית ליה חד תורא לשקול חד דלית ליה תורא לשקול תרי
דעבר במברא ניתיב חד זוזא דלא עבר במברא ניתיב תרי דהוה ליה (תורא) [דרא] דלבני אתי כל חד וחד שקל' חדא א"ל אנא חדא דשקלי דהוה שדי תומי או שמכי אתו כל חד וחד שקיל חדא א"ל אנא חדא דשקלי
ארבע דייני היו בסדום שקראי ושקרוראי זייפי ומצלי דינא דמחי ליה לאיתתא דחברי' ומפלא ליה אמרי ליה יהבה ניהליה דניעברה ניהליך דפסיק ליה לאודנא דחמרא דחבריה אמרו ליה הבה ניהליה עד דקדחא דפדע ליה לחבריה אמרי ליה הב ליה אגרא דשקל לך דמא דעבר במברא יהיב ארבעה זוזי דעבר במיא יהיב תמני זוזי זימנא חדא אתא ההוא כובס איקלע להתם אמרו ליה הב ד' זוזי אמר להו אנא במיא עברי אמרו ליה א"כ הב תמניא דעברת במיא לא יהיב פדיוהו אתא לקמיה דדיינא א"ל הב ליה אגרא דשקיל לך דמא ותמניא זוזי דעברת במיא
אליעזר עבד אברהם איתרמי התם פדיוהי אתא לקמיה דיינא א"ל הב ליה אגרא דשקל לך דמא שקל גללא פדיוהי איהו לדיינא אמר מאי האי א"ל אגרא דנפק לי מינך הב ניהליה להאי וזוזי דידי כדקיימי קיימי הויא להו פורייתא דהוו מגני עלה אורחין כי מאריך גייזי ליה כי גוץ מתחין ליה אליעזר עבד אברהם אקלע להתם אמרו ליה קום גני אפוריא אמר להון נדרא נדרי מן יומא דמיתת אמא לא גנינא אפוריא כי הוה מתרמי להו עניא יהבו ליה כל חד וחד דינרא וכתיב שמיה עליה וריפתא לא הוו ממטי ליה כי הוה מית אתי כל חד וחד שקיל דידיה הכי אתני בינייהו כל מאן דמזמין גברא לבי הילולא לשלח גלימא הוי האי הילולא אקלע אליעזר להתם ולא יהבו ליה נהמא כי בעי למסעד אתא אליעזר ויתיב לסיפא דכולהו אמרו ליה מאן אזמנך להכא א"ל לההוא [דיתיב] אתה זמנתן [אמר דילמא שמעי בי דאנא אזמינתיה ומשלחי ליה מאניה דהאי גברא] שקל גלימיה ההוא דיתיב גביה ורהט לברא וכן עבד לכולהו עד דנפקי כולהו ואכלא איהו לסעודתא
הויא ההיא רביתא דהות קא מפקא ריפתא לעניא בחצבא איגלאי מלתא שפיוה דובשא ואוקמוה על איגר שורא אתא זיבורי ואכלוה והיינו דכתיב (בראשית יח, כ) ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה ואמר רב יהודה אמר רב על עיסקי ריבה:
The Sages taught: The people of Sodom became haughty due only to the goodness that the Holy One, Blessed be He, bestowed upon them. They said: Since we live in a land from which bread comes and has the dust of gold, Why do we need travelers, as they come only to divest us of our property? Come, let us cause the proper treatment of travelers to be forgotten from our land...
Rava taught: What is that which is written: “How long will you seek to overwhelm a man? You will all be murdered like a leaning wall or a tottering fence” (Psalms 62:4)? That they set their sights on property owners. They would take one and place him alongside an inclined, flimsy wall, and push it upon him, and they would come and take his property.
Rava taught: What is that which is written: “In the dark they dig through houses; by day they shut themselves up; they know not the light” (Job 24:16)? This teaches that they would set their sights on property owners. They would take one and they would give him balsam, and he would place it in his treasury. In the evening, they would come and sniff it out like a dog, as it is stated: “They return at evening; they howl like a dog, and go round about the city” (Psalms 59:7). And they would come and dig there, and they would take that property. .
They would say: One who has one ox shall herd the city’s oxen for one day. Anyone who does not have any oxen shall herd the city’s oxen for two days. They gave oxen to a certain orphan, son of a widow, to herd. He went and took them and killed them. The orphan said: Let anyone who has one ox take one hide and let anyone who does not have an ox take two hides. They said to him: What is this? The orphan said to them: The ultimate rule is parallel to the initial rule; just as the initial rule is that anyone who has one ox shall herd for one day and anyone who does not have any oxen shall herd for two days, so too, the ultimate rule is: Let anyone who has one ox take one and let anyone who does not have an ox take two.
Furthermore, they declared in Sodom: Let one who crosses on a ferry give one dinar; let one who does not cross on a ferry give two. When there was anyone who had a row of bricks, each and every one of the people would take one brick and say to him: I am taking only one. And when there was anyone who would cast garlic or onions to dry, each and every one of the people of Sodom would come and take one and say to him: I took only one garlic or onion.
There were four judges in Sodom: Shakrai, meaning liar, and Shakrurai, habitual liar, Zayfai, forger, and Matzlei Dina, perverter of justice. In a case of one who strikes the wife of another and causes her to miscarry, they would say to the woman’s husband: Give the woman to the one who struck her, so that she will be impregnated for you. In a case of one who severed the ear of another’s donkey, they would say: Give the donkey to the one who caused the damage, until the ear grows back. In a case of one who wounds another, they would say: Give the one who wounded you a fee, as he let your blood. And they instituted an ordinance: One who crossed the river on a ferry gives four dinars, and one who crossed the river in the water gives eight dinars. One time a certain launderer came and arrived there. The people of Sodom said to him: Give four dinars. He said to them: I crossed in the water. They said to him: If so, give eight, as you crossed in the water. He did not give the payment, and they struck him and wounded him. He came before the judge. The judge said to him: Give your assailant a fee, as he let your blood, and eight dinars, as you crossed the river in the water.
They had beds on which they would lay their guests; when a guest was longer than the bed they would cut him, and when a guest was shorter than the bed they would stretch him.
When a poor person would happen to come to Sodom, each and every person would give him a dinar, and the name of the giver was written on each dinar. And they would not give or sell him bread. When he would die, each and every person would come and take his dinar.
This is what the people of Sodom stipulated among themselves: Whoever invites a man to a wedding, his cloak will be removed.
There was a young woman who would take bread out to the poor people in a pitcher so the people of Sodom would not see it. The matter was revealed, and they smeared her with honey and positioned her on the wall of the city, and the hornets came and consumed her. And that is the meaning of that which is written: “And the Lord said: Because the cry of Sodom and Gomorrah is great [rabba]” (Genesis 18:20). And Rav Yehuda says that Rav says: Rabba is an allusion to the matter of the young woman [riva].
רבי מתתיה היצהרי על אבות פרק ה משנה י
כלומר שאעפ"י שסדום כתיב עליהם ויד עני ואביון לא החזיקה (יחזקאל טז, מט), והאומר שלי שלי ושלך שלך מחזיק ידיהם, כי לא יאות לומר שלך שלך לעני ואביון, אפילו הכי הודיענו כי מי שאינו מרחם על האביונים אינו מן הישוב, לפי שטבע האדם יעוררהו לרחם על מינו. ועוד שהעולם מלא שנויים רבים, ושמא ישתנה עליו הזמן וצריך שירחמו עליו,
ר' עובדיה מברטנורא מסכת אבות פרק ה משנה י
ויש אומרים זו מדת סדום - קרוב הדבר לבוא לידי מדת סדום. שמתוך שהוא רגיל בכך, אפילו בדבר שחבירו נהנה והוא אינו חסר לא ירצה להנות את חבירו, וזו היתה מדת סדום שהיו מתכוונים לכלות הרגל מביניהם, ואף על פי שהיתה הארץ רחבת ידים לפניהם ולא היו חסרים כלום:
תפארת ישראל - יכין מסכת אבות פרק ה
זו מדת סדום. שאע"ג שמשווה רעהו לעצמו, כמ"ש ואהבת לרעך כמוך, עכ"פ ע"י התנהגות שלו, תתבטל האהבה שבין אדם לחבירו, כבסדום שמנעו רגל אורחים מביניהן, אף שידעו שימדדו להם במדינתם כמדתם. ויצאו מרעה אל רעה להתאכזר גם על עניים:
רב אליעזר מלמד, פניני הלכה, ליקוטים
וכך אמרו במשנה אבות (ה, י): "האומר שלי שלי ושלך שלך זו מידה בינונית. ויש אומרים זו מידת סדום". ואין כאן מחלוקת, אלא בארו המפרשים, שאמנם מי שאומר "שלי שלי ושלך שלך" אינו חוטא עדיין במידת סדום, מפני שעדיין אין בזה ביטוי לכך שעינו צרה בכך שחבירו לא ייהנה מרכושו. מכל מקום על ידי עמדה כזו קרובים להגיע למידת סדום. כי בעצם עיקר כוונתו שלא יצטרך לתת דבר לחבירו (ר"ע מברטנורא, ורשב"ץ בפירושו מגן אבות).
מגן אבות לרשב"ץ על אבות פרק ה משנה י
וזו המשנה היא מדברת בגמילות חסדים שגומלים בעלי בתים העשירים זה לזה, והם נחלקים לארבע מדות. ומדות בכאן, הם כמו מנהגים, שאדם נוהג בהם במדה ידועה, כמו שמודד בסאה או בקב, כן הוא נוהג במדה זו. והאומר שלי שלי, אינו רוצה להנותך, ושלך שלך, והלואי שלא תהנה אותי זו מדה ממוצעת, בין החסיד המהנה ובלתי נהנה, ובין רשע הנהנה ובלתי מהנה. והיה סובר תנא קמא שאדם ההולך במדה בינונית, רשאי ללכת במדה זו. וכן היתה מדתו של שמואל, שנאמר [שמו"א ז יז] ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, בכל מקום שהולך ביתו עמו, כמו שנזכר בראשון מברכות [י ב]. וכן אמרו במדרש חזית [שיהש"ר פרשה ב פסקה יח ג, ד"ה בשלפי השמד], על אליהו שנתארח עם הצרפתית, שאפילו נרות ואפילו פתילות היה מעביר עמו ממקום למקום, שלא להטריח כל בריה.
ויש אומרים זו מדת סדום אין במסכתא זו מחלוקת, כמו שפירשתי בואל תסתכל בקנקן [לעיל פ"ד מ"כ ד"ה רבי יוסי בן יהודה], על כן אני אומר, שלא בא זה התנא אלא להוסיף כי מדה זו יש בה רע, קרוב למדה סדומית, כי אעפ"י ששמואל לא היה נהנה, היה מהנה, וכן אליהו, כמו שנזכר שם, 'ותאכל היא והוא' [מלכים א יז טו], שהיא נהנית ממנו. וזה שאינו מהנה כלל אם תגבר עליו מדה זו, יבא שלא יהנה אפילו במה שאינו חסר כלום ושכנו או חברו אינו מקבל ממנו הנאה, וזו היתה מדת סדום, שנאמר 'פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל' [איוב כח ד], שהיו רוצים לשכח תורת הרגל מביניהם אעפ"י שהיתה הארץ רחבת ידים מספקת לכולם. ועל זאת המדה אמרו חז"ל, כופין על מדת סדום, כמו שנזכר בפרק הכונס..
דרך חיים על אבות פרק ה משנה י
כי אי אפשר לאדם לבקש דבר כמו זה שיאמר שלי שלי ושלך שלי ולפיכך אומר שלך שלך כדי שלא תבקש משלי, ודבר זה בודאי מדת סדום שלא היו רוצים להנות אחרים משלהם כלל והיו מרחיקים עצמם שלא יהיו מהנים אחרים, עד שלא היו רוצים הם להיות נהנים מאחרים מפני שהיו יראים שגם אחרים יבאו להיות נהנים מהם, ולכך מדה זאת שאומר שלך שלך ושלי שלי מדת סדום. ובהא פליגי כי ללישנא קמא האומר שלך שלך ושלי שלי, אין אומר שלך שלך כדי שלא יבאו אחרים להיות נהנים ממנו וכו' רק שאינו חפץ להנות מן אחרים, ואם היה שואל חבירו דבר שזה נהנה וזה לא חסר היה עושה, וליש אומרים לא היה עושה כי מה שאמר שלך שלך שלא יבא אדם להיות נהנה ממנו, וכיון שמרחיק כל כך בודאי אינו רוצה שיהיו אחרים נהנים ממנו כלל אפילו בדבר שאינו חסר. ואין להקשות מנין ליש אומרים לומר שלכך אינו רוצה להיות נהנה מן אחרים שגם אחרים לא יהיו נהנים ממנו, שמא מדה בינונית היא. ויראה דסבירא ליה דיותר יש לומר מה שאמר שלך שלך ושלי שלי הכל מדה אחת בשביל כך אומר שלך שלך כדי שיוכל לומר שלי שלי כדלעיל, ולא תאמר מה שאומר שלך שלך שאינו רוצה להיות נהנה והוא מדה טובה ושלי שלי היא מדה רעה דבר זה אין סברא כל כך, ויותר יש לומר שהכל מדה אחת
עקידת יצחק בראשית שער כ (פרשת וירא)
וכבר עשה החוקר למוד מהמדינה אשר היא על זה התואר אל זה הענין עצמו בפרק ב' מהמאמר הנזכר אמר החוטא דומה למדינה אשר בה כל הדברים ההכרחיים ובה אמנם דתות טובות ולא תרגיל באחת מהן כמו שאמר הפילוסוף אנקש"נדריש. והרשע הוא דומה למדינה אשר בה דתות רעות תרגיל אותם. והנה באמת זה היה חטאת סדום ובנותיה כי הנה הם לא חטאו בחטא התאוה לבד כערים אשר יש להם חוקים ומצות טובים ועושים אינם אותם גם לא היה די להם בשהיו עיר פרוצה אין חומה משום דת ונמוס ישר אבל כבר נפסדה התחלתם בתכלית ההפסד עד אשר הקימו להם דברים רעים ומגונים לחוקים ומשפטים טובים וישרים וקבעו בהם מסמרים בקנסות ועונשים שלא יעברו מהם לעולם והעקר אשר שמו כל מגמתם הוא לשמור ממונם בתכלית השמירה ולזה בחרו באותה מדה של שלי שלי ושלך שלך באותו בינונית שאמר שהיא מדת סדום לא בתורת מדה אלא בתורת דת ונמוס אחת דתו להמית המהנה לזולתו אפילו בזה נהנה וזה אינו חסר כי על כן אמרו חכמינו כופין אותו על מדת סדום (ב"ב י"ב ב). וההנחה הזאת בתורת נמוס תחייב אותם לצאת אל הקצה האחרון בכל דרכי הרשע והחמס.
תדע כי תורתנו התמימה הפליגה להזהיר במאד מאד על היותנו מהנים מממונותינו ומגופותינו זה לזה בנתינת הצדקה וההענקה וההלואות ויתר המתנות והעזר בפריקה וטעינה או בהשבת אבדה ובכל דבר שיצטרך אל חבירו שמטה ידו עמו עד שכבר תשים צד שתוף בכל אשר לנו עם חבירנו ושכנינו וכל אנשי שלומינו ועם כל זה מעט מזער אשר היו בכל דור ודור אשר ישמעו וישיתו לב לקיים את תוקף הצוויים ההם ויותר מהמה כמה רובי כמו פתן חרש יאטמו אזנם הממאנים לתת מאשר להם דבר גדול וקטן ורוב רבי רבבות אשר יכספו להיות על מדת שלי ושלך שלי ויבקשו להם כמה תחבולות ועלילות לקחת כל ממון חבריהם החביב עליהם מאשר להם. ומה גם עתה אם תהיה ההנחה הדתית שיחזיק כל אחד בשלו ושלא יהנה לזולתו כי אז תמצא התר רצועה לכל דבר פשע ויקל בענינו לעמוד ללסטם את הבריות כעושה מצוה. ולפי שהיתה לסדומים התשוקה הפחותה הזאת באו לקבוע דת וחוק שלא יעשה איש מהם שום אכסניא לשום עובר אורח כדי לכלות רגלי האנשים הנכרים מביניהם ולהרחיק הנאתם ולהיות הדבר הזה יקר מאד בעיניהם לפי רוע מזגיהם התירו ביניהם לעשות הנבלה ההיא לכל הבאים שמה כדי שישנאו מעבור ביניהם לא שרצו בפועל המגונה ההוא מצד עצמו שלא נזכר שהיו נוהגין ביניהם אבל שלא מצאו דבר יותר מגונה להבריחם מעליהם:
והנה עם זה נתבאר כונת יחזקאל ע"ה באומרו זה היה עון סדום אחותך וכו' ויד עני ואביון לא החזיקה (יחזקאל ט"ז). והכונה ששמו להם כן לחוק ולנמוס. אמנם לא זכר את דבר הנבלה אשר נוהגין בה לפי שהיא עם שמתירין עצמם לעשותה אינה מחקותיהם ואינן נוהגין בה ביניהם אבל כל קלקוליהם היה בדבר הממון. ומזה המין נמצא לרבותינו ז"ל (סנהדרין ק"ט א) כמה ענינים מוכיחים…
ומכאן אתה מוצא תשובה נכונה לאנשי הגבעה כי אם נהגו כמנהגיהם בשני הענינים רצוני בכלות רגל העוברים והשבים ובהתר הנבלה הזאת כמוהם הנה לא היה זה להם דבר מזה בתשומת דתית ולא הותר להם לעשות כן מדיניהם חלילה אבל היו כמדינה שחקיה טובים ועושים אינם אותם ולזה לא יקשה לנו למה לא המטיר עליהם גפרית ואש מאת ה' מן השמים אבל היה עליהם מדיניהם על זה עון פלילי והיו שופטי העיר או השבט חייבים לבערם מן העולם ובמה שראו ולא מיחו בידם או העלימו עיניהם מן מה שעשו בפרהסיא היה החטא ההוא מוטל על כל השבטים והיה מאת הש"י להפרע מכלן אחרי מלאת יד התובעים את דינם. וכן הוא הדין בכל מה שחטאו היחידים בכל צבור וצבור בפרוץ באחד מהאיסורים שבתורה כגון ביין נסך או גבינה של עכו"ם או שעטנז וכיוצא שהעלם עין השופטים והמנהיגים מתיר אותם כאלו הם מותרים מן הדין שכבר הפכו בזה חטאות היחיד אל חטאות הצבור מכללם. וכמה פעמים נתחבטתי על זה על אודות הנשים הקדשות שהיה אסורן רופף ביד שופטי ישראל אשר בדורנו ולא עוד אלא שכבר יאותו בקצת הקהלות ליתן להם חנינה ביניהם גם יש שמפסיקין להם פרס מהקהל כי אמרו כיון שמצילות את הרווקים או הסכלים מחטא אסור אשת איש החמור או מסכנת הגויות מוטב שיעברו על לאו זה משיבאו לידי אסור סקילה או סכנת שריפה. ואני דנתי על זה פעמים רבות לפניהם ולפני גדוליהם והסברתי להם שהחטא הגדול אשר יעבור עליו איש איש מבית ישראל בסתר ושלא לדעת הרבים וברשות ב"ד חטאת יחיד הוא והוא שבעונו ימות ע"י ב"ד של מעלה או מטה וכל ישראל נקיים כמו שהיה עון פילגש בגבעה אם היו ב"ד שלהם מוסרין האנשים הרשעים ההם לבדם ביד ישראל. אמנם החטא הקטן כשיסכימו עליו דעת הרבים והדת נתנה בבתי דיניהם שלא למחות בו הנה הוא זמה ועון פלילי וחטאת הקהל כלו ולא נתן למחילה אם לא בפורענות הקהל כמו שהיה בבני בנימן על השתתפם בעון והוא היה עון סדום כמו שביארנו שהם ובתי דינין שלהם הסכימו שלא להחזיק יד עני ואביון. ולכן הוא טוב ומוטב שיכרתו או ישרפו או יסקלו החטאים ההם בנפשותם משתעקר אות אחד מהתורה בהסכמת הרבים כמו שאמר בזה שעשתה בו פרשה בפני עצמו לא תהיה קדשה וכו' (דברים כ"ג) כמו שיתבאר שם ב"ה. ומי שלא יקבל זה בדעתו אין לו חלק בבינה ונחלה בתורת אלהית…
ועתה ראה כי אחר שזכר הכתוב זה החטא העצום אשר נפלו עליו אנשי סדום הרעים בממוניהם במה שאחזו באותה מדה פחותה שקראוה מדת סדום והיא אשר הביאה אותם אל שתוף המדה המקולקלת שבכלם שהיא שלי ושלך שלי אשר בה מלאה הארץ חמס כדור המבול עד שקבלו בה את פורענותם כמ"ש הנה יסדר אחריו ספורים אשר יראה מתוכם שדרך המעולים הוא להיות על שאר המדות הנשארות רצונו שלי ושלך שלך או לפחות על דרך החליפין לתת אל הזולת מה שיראה לו ולקבל ממנו הראוי בבא עתו ומקומו וזה יהיה בשני ספורי אבימלך עם אבינו אברהם כמו שיבא. ואחר שנתישב כל זה וכבר התרנו כל הספקות הנופלים בעקר זה החטא ועונשו ובעונש בעלי הגבעה הדומה אליו למראה עינים נזכור ג"כ שאר הספקות הנופלות בו ובספורים הנמשכים אליו:
Martin Luther King Jr., Where Do We go From Here, 1968
Being a Negro in America means having your legs cut off, and then being condemned for being a cripple...It is a vicious circle. You can't get a job because you are poorly educated, and you must depend on welfare to feed your children; but if you receive public aid in Chicago, you cannot own property, not even an automobile, so you are condemned to the jobs and shops which are closest to your home. Once confined to the isolated community, one no longer participates in a free economy, but is subject to price-fixing and wholesale robbery...No Negro escapes this cycle of modern slavery. Even the new Negro middle class often finds itself in ghettoized housing and in jobs at the mercy of the white world....
In the days ahead we must not consider it unpatriotic to raise certain basic questions about our national character. We must begin to ask: Why are there forty million people in a nation overflowing with such unbelievable affluence?...Why have we substituted the arrogant undertaking of policing the whole world for the high task of putting our own house in order? All of these questions remind us that there is a need for a radical restructuring of the architecture of American society.
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף יב עמוד ב
ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשיה, כי קא פלגו, א"ל: פליגו לי אמצראי; אמר רבה: כגון זה כופין על מדת סדום. מתקיף לה רב יוסף, אמרי ליה אחי: מעלינן ליה עלויא כי נכסי דבי בר מריון! והלכתא כרב יוסף. תרי ארעתא אתרי נגרי - אמר רבה: כגון זה כופין על מדת סדום. מתקיף לה רב יוסף, זמנין דהאי מדויל והאי לא מדויל! והלכתא כרב יוסף. תרתי אחד נגרא - א"ר יוסף: כגון זה כופין על מדת סדום. מתקיף לה אביי, מצי אמר: בעינא דאפיש אריסי! והלכתא כרב יוסף, אפושי לאו מילתא היא.
רש"י מסכת בבא בתרא דף יב עמוד ב
ומסתברא הא דרב יוסף בשדה בעל שיכולין לומר פעמים שזו מתברכת משאר השדות.
תוספות מסכת בבא בתרא דף יב עמוד ב
מעלינן ליה כנכסי דבר מריון - פירש הקונטרס בשדה הבעל שיכולים לומר שפעמים מתברכת משאר שדות ובתרתי ארעתא אתרי נגרי לא שייך למימר מעלינן כיון שצריך להשקות ואין מתברכת זו יותר מזו ואין נראה דגם אותם שצריך להשקות מתברכת אחת מהם פעמים יותר שאחת לוקה בשידפון ואחת אינה לוקה ופר"ת מעלינן כנכסי דבר מריון לא ניתן לך זכות שיש לנו בשדה זו אם לא בדמים יקרים
חתם סופר מסכת בבא בתרא דף יב עמוד ב
ועכ"פ לדברי כולם אי ליכא שום טעם וסברא לא מצי למימר מעלי' לי' כנכסי דבר מריון והוה מדת סדום ודלא כהתוס' ולולא דמסתפינא הוי אמינא הא דתנינן תמן האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינינו' וי"א זו מדת סדום דמיירו בכי האי גוני שהאח אינו רוצה לוותר שיקח זה חלקו במיצר שלו אלא נטיל גורל ויהי' שלי שלי ושלך שלך ומעלי' לי' כנכסי דבר מריון שאינו מוכר קרקעותו כפי' תוס' ות"ק ס"ל זו מדה בינוני' ולא מדת סדום וכהתוס' וי"א ס"ל דהוה מדת סדום כיון שמקפיד בלי שום טעם וסברא: