יו"כ בין פרטי לציבורי

שש

ואמאי קרו ליה ראש המדברים בכל מקום דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייהו פתח רבי יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות רבי יוסי שתק נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו שווקין להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות אמרו יהודה שעילה יתעלה יוסי ששתק יגלה לציפורי שמעון שגינה יהרג אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי כי תקיף גזירתא אמר ליה לבריה נשים דעתן קלה עליהן דילמא מצערי לה ומגליא לן אזלו טשו במערתא איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא והוו משלחי מנייהו והוו יתבי עד צוארייהו בחלא כולי יומא גרסי בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו איתבו תריסר שני במערתא אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא אמר מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזירתיה נפקו חזו אינשי דקא כרבי וזרעי אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף יצתה בת קול ואמרה להם להחריב עולמי יצאתם חיזרו למערתכם הדור אזול איתיבו תריסר ירחי שתא אמרי משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש יצתה בת קול ואמרה צאו ממערתכם נפקו כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר הוה מסי רבי שמעון אמר לו בני די לעולם אני ואתה בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא ורהיט בין השמשות אמרו ליה הני למה לך אמר להו לכבוד שבת ותיסגי לך בחד חד כנגד זכור וחד כנגד שמור אמר ליה לבריה חזי כמה חביבין מצות על ישראל יתיב דעתייהו

Shabbat 33b:5-8

In this baraita Rabbi Yehuda is described as head of the speakers in every place. The Gemara asks: And why did they call him head of the speakers in every place? The Gemara relates that this resulted due to an incident that took place when Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei and Rabbi Shimon were sitting, and Yehuda, son of converts,sat beside them. Rabbi Yehuda opened and said: How pleasant are the actions of this nation, the Romans, as they established marketplaces, established bridges, and established bathhouses. Rabbi Yosei was silent. Rabbi Shimon ben Yoḥai responded and said: Everything that they established, they established only for their own purposes. They established marketplaces, to place prostitutes in them; bathhouses, to pamper themselves; and bridges, to collect taxes from all who pass over them. Yehuda, son of converts, went and related their statements to his household, and those statements continued to spread until they were heard by the monarchy. They ruled and said: Yehuda, who elevated the Roman regime, shall be elevated and appointed as head of the Sages, the head of the speakers in every place. Yosei, who remained silent, shall be exiled from his home in Judea as punishment, and sent to the city of Tzippori in the Galilee. And Shimon, who denounced the government, shall be killed. Rabbi Shimon bar Yoḥai and his son, Rabbi Elazar, went and hid in the study hall. Every day Rabbi Shimon’s wife would bring them bread and a jug of water and they would eat. When the decree intensified, Rabbi Shimon said to his son: Women are easily impressionable and, therefore, there is room for concern lest the authorities torture her and she reveal our whereabouts. They went and they hid in a cave. A miracle occurred and a carob tree was created for them as well as a spring of water. They would remove their clothes and sit covered in sand up to their necks. They would study Torah all day in that manner. At the time of prayer, they would dress, cover themselves, and pray, and they would again remove their clothes afterward so that they would not become tattered. They sat in the cave for twelve years. Elijah the Prophet came and stood at the entrance to the cave and said: Who will inform bar Yoḥai that the emperor died and his decree has been abrogated? They emerged from the cave, and saw people who were plowing and sowing. Rabbi Shimon bar Yoḥai said: These people abandon eternal life of Torah study and engage in temporal life for their own sustenance. The Gemara relates that every place that Rabbi Shimon and his son Rabbi Elazar directed their eyes was immediately burned. A Divine Voice emerged and said to them: Did you emerge from the cave in order to destroy My world? Return to your cave. They again went and sat there for twelve months. They said: The judgment of the wicked in Gehenna lasts for twelve months. Surely their sin was atoned in that time. A Divine Voice emerged and said to them: Emerge from your cave. They emerged. Everywhere that Rabbi Elazar would strike, Rabbi Shimon would heal. Rabbi Shimon said to Rabbi Elazar: My son, you and I suffice for the entire world, as the two of us are engaged in the proper study of Torah. As the sun was setting on Shabbat eve, they saw an elderly man who was holding two bundles of myrtle branches and running at twilight. They said to him: Why do you have these? He said to them: In honor of Shabbat. They said to him: And let one suffice. He answered them: One is corresponding to: “Remember the Shabbat day, to keep it holy” (Exodus 20:8), and one is corresponding to: “Observe the Shabbat day, to keep it holy” (Deuteronomy 5:12). Rabbi Shimon said to his son: See how beloved the mitzvot are to Israel. Their minds were put at ease and they were no longer as upset that people were not engaged in Torah study. Rabbi Pineḥas ben Ya’ir, Rabbi Shimon’s son-in-law, heard and went out to greet him. He brought him into the bathhouse and began tending to his flesh. He saw that Rabbi Shimon had cracks in the skin on his body. He was crying, and the tears fell from his eyes and caused Rabbi Shimon pain. Rabbi Pineḥas said to Rabbi Shimon, his father-in-law: Woe is me, that I have seen you like this. Rabbi Shimon said to him: Happy are you that you have seen me like this, as had you not seen me like this, you would not have found in me this prominence in Torah, as the Gemara relates: At first, when Rabbi Shimon ben Yoḥai would raise a difficulty, Rabbi Pineḥas ben Ya’ir would respond to his question with twelve answers. Ultimately, when Rabbi Pineḥas ben Ya’ir would raise a difficulty, Rabbi Shimon ben Yoḥai would respond with twenty-four answers.

א בתוך הברייתא הוזכר כעין תואר לר' יהודה "ראש המדברים בכל מקום" ושואלים: ואמאי קרו ליה [ומדוע קראו לו] "ראש המדברים בכל מקום "? ומספרים כי הדבר אירע בשל מעשה שהיה. דיתבי [שישבו] ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון, ויתיב [וישב] יהודה בן גרים גבייהו [לידם]. פתח ר' יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זוהרומאים, שהרי רואים שהם תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. נענה ר' שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן. תקנו שווקין כדי להושיב בהן זונות, מרחצאות — לעדן בהןאת עצמן, וגשרים — ליטול מהן מכס מכל עובר גשר.הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם בביתו, וכך התגלגלו הדברים עד שנשמעו למלכות. ופסקו: יהודה שעילה את השלטון הרומאי יתעלה ויתמנה מנהיג החכמים ("ראש המדברים"). יוסי ששתק — יגלה כעונש ממקומו ביהודהלציפורי בגליל. ושמעון שגינה את המלכות — יהרג.

ב אזל [הלך] הוא, ר' שמעון בר יוחאי ובריה [ובנו] ר' אלעזר, טשו בי מדרשא [והתחבאו בבית המדרש]. כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי [כל יום היתה מביאה להם אשתו של ר' שמעון לחם וקנקן מים ואכלו]. כי תקיף גזירתא [כאשר התחזקה הגזירה] אמר ליה לבריה [לו ר' שמעון לבנו]: נשים דעתן קלה עליהן, ויש אם כן לחשושדילמא מצערי לה ומגליא לן [שמא יצערו אותה השלטונות ותגלה אותנו]. אזלו טשו במערתא [הלכו והתחבאו במערה].איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא [התרחש נס ונברא להם עץ חרוב ומעין מים], והוו משלחי מנייהו והוו יתבי[והיו פושטים בגדיהם והיו יושבים] עד צוארייהו בחלא [צווארם בחול], שלא להשאר ערומים, וכך כולי יומא גרסי [כל היוםהיו לומדים]. בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו, והדר משלחי מנייהו, כי היכי דלא ליבלו [ובזמן התפילה היו מתלבשים מתכסים ומתפללים, וחוזרים ופושטים את בגדיהם, כדי שלא יבלו].איתבו תריסר שני במערתא [ישבו שתים עשרה שנה במערה].אתא [בא] אליהו הנביא וקם אפיתחא דמערתא [ועמד על פתח המערה] ואמר: מאן לודעיה [מי יודיעו] לבר יוחאי דמית[שמת] הקיסר ובטיל גזרתיה [ובטלה גזירתו].

נפקו [יצאו] מהמערה, ובתוך כך חזו אינשי דקא כרבי וזרעי[יצאו, ראו אנשים שהם חורשים וזורעים] ואמר: הרי אנשים אלהמניחין חיי עולם של לימוד תורה ועוסקין בחיי שעהלצורך פרנסתם. ומסופר כי בכל מקום שהם נותנין בו אתעיניהן מיד היה נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: וכילהחריב את עולמי יצאתם מהמערה?! חיזרו למערתכם! הדור אזול איתיבו תריסר ירחי שתא [חזרו והלכו וישבו שנים עשר חודש]. אמרי [אמרו]: משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש ובודאי כבר נתכפר להם חטאם בישיבה נוספת זו.יצתה בת קול ואמרה להם: צאו ממערתכם! נפקו [יצאו].כל היכא דהוה מחי [מקום שהיה מכה] ר' אלעזר, הוה מסי[היה מרפא] ר' שמעון. אמר לו ר' שמעון לר' אלעזר בנו:בני, די לעולם אני ואתה שאנו שנינו עוסקים בתורה כראוי.

בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא ורהיט [בערוב יום ערב שבת ראו זקן אחד שהיה מחזיק שני צרורות הדסים ורץ] בין השמשות. אמרו ליה [לו]:הני [אלה] למה לך? אמר להו [להם]: לכבוד שבת. אמרו לו: ותיסגי [ויספיק] לך בחד [בצרור אחד]! ענה להם: חד[אחד מהם] כנגד "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ח), וחד [ואחד מהם] כנגד "שמור את יום השבת לקדשו"(דברים ה, יב). אמר ליה לבריה [לו ר' שמעון לבנו]: חזי[ראה] כמה חביבין מצות על ישראל. יתיב דעתייהו[נתיישבה דעתם] ולא כעסו עוד על שאין הכל עוסקין בתורה.

חנה סנש על יום הכיפורים:

11.10.1940, ערב יום הכיפורים

"רצוני להתוודות, לתת דין-וחשבון לעצמי, לתת דין-וחשבון לאלוהים, זאת אומרת למדוד את חיי ומעשיי לעומת האידיאל הגבוה, הטהור ביותר אשר עומד לפניי. להשוות מה שהיה צריך להיות לעומת מה שהיה.
אתחיל את הווידוי בשם האנושיות. אין חטא בעולם שאינו נכנס השנה לתור העוונות, שבעתיים יותר מאשר כל השנים. אין מה לענוש אותנו, כי כל צעד ומעש נענשים מיד. כולנו נענשים על חטאים שנדמה לנו שלא חטאנו או נאלצנו לחטוא. אינני רוצה לומר שרק הם, הדיקטטורים, הנם היחידים שגרמו למלחמה נוראה זו, לשבירת הרוח, לחושך הגדול, שרק הם אחראים לכול. מי איפוא האשם? כל אחד ואחד לחוד? אולי לא. אבל הכל ביחד – הבניין, הסדר, המוסר הקיים – כל האנושיות כאחד. אבל דווקא אלה האשמים ביותר אינם מרגישים בזה, והיהדות נשארת לבדה עם הווידוי: "חטאנו".
ואני… חטאתי לאמא שלא התחשבתי עמה במידה מספקת בהחלטתי. – חטאתי לאחי שזילזלתי בשאלת עלייתו. – חטאתי לארץ כשדנתי באופן שטחי ולא התעמקתי די בחוויותיה. חטאתי לאנשים באדישות, בחביבות חיצונית. – חטאתי לעצמי בבזבוז כוחות וכישרונות, בהזנחה, בחוסר התפתחות רוחנית.
ובכל זאת איני יראה לעמוד בפני הדין. חטאתי לשם מטרה ורצוני היה טוב. אם נכשלתי, אם לא הייתי די חזקה, אם לא מצאתי את הדרך, את הצורה – איני מתביישת, רק מצטערת על כך.
והתכנית לשנה החדשה – לימוד והתעמקות במקצוע, בשפה, וחיפוש הדרך: להיות בן-אדם. אני יראה שלדבר האחרון התנאים פה קשים מאוד. אך אשתדל, כי זאת היא הדרך היחידה שכדאי ללכת בה. אבל איך? – אחרי שנה אראה אם הצלחתי.

אם חגים היו ילדים /אתגר קרת
מתוך אתר אלכסון, ספטמבר 2014
יום כיפור תמיד היה החג שהכי אהבתי. עוד בימי הפעוטון, כשכל שאר הילדים אהבו את פורים בגלל התחפושות, את חנוכה בגלל הלביבות ואת פסח בגלל החופשה הארוכה, אני ננעלתי על יום כיפור. "אם חגים היו ילדים," חשבתי לעצמי פעם, כשעוד הייתי נער, "אז פורים וחנוכה היו הכי מקובלים, ראש השנה היתה הכי יפה בכיתה ויום כיפור היה מין ילד קצת מוזר כזה, מתבודד, אבל הכי מעניין מכולם."
כשאני חושב על זה עכשיו, ההגדרה "קצת מוזר כזה, מתבודד, אבל הכי מעניין מכולם" היא בדיוק מה שחשבתי על עצמי אז, כך שייתכן שהסיבה האמיתית לכך שאהבתי כל כך את יום כיפור היא שחשבתי שהוא דומה לי. העניין הוא שגם היום, כשאני כבר לא כל כך מוזר, בכלל לא מתבודד ומספיק בוגר כדי להבין שאני לא הכי מעניין מכולם, אני עדיין מאוהב בחג הזה.
אולי זה כי יום כיפור הוא החג היחיד שמכיר, בעצם מהותו, בחולשה אנושית. אם בפסח משה רבנו ואלוהים סגרו חשבון עם המצרים, בחנוכה יהודה המכבי כיסח את הצורה ליוונים, וביום העצמאות נלחמנו באומץ וזכינו במדינתנו, ביום כיפור אנחנו כבר לא שושלת או עם, אנחנו אוסף אינדיווידואלים שמביטים במראה, מתביישים במה שצריך להתבייש ומתנצלים על מה שאפשר להתנצל. ואולי, בעצם, זאת התכונה שמשכה אותי ליום כיפור מלכתחילה: שמכל החגים היהודיים והלאומיים אותם אנו חוגגים בישראל יום כיפור הוא החג הכי פרטי, חג שבו אתה עומד בודד מול מעשיך ותוצאותיהם בלי שידורי טלוויזיה, בלי בתי קפה ומסעדות, בלי חנויות עמוסי מוצרים ושאר הרעש הרגיל של היומיום שמרכך את זה. זה החג שבו אתה פוגש את המציאות כפי שהיא, בלי ריאליטי מטמטם לשקוע בו, בלי עדכוני חדשות, ובלי ארטיק שוקו בננה שיציע לך איזו נחמה.
יום כיפור היה ונשאר בשבילי ה-חג, תמיד. ולכן, למרות שכבר שנים אני לא טורח לאחל לאנשים שנה טובה בראש השנה ומתעצל להתחפש בפורים, לקראת יום כיפור אני עדיין ממשיך לבקש סליחה מאנשים שאני מרגיש שפגעתי בהם. זה לא קורה פעמים רבות מדי, אבל כשאני כבר מתקשר לבקש סליחה ממישהו, בעוד אני ממתין נבוך על הקו לתשובה ובאותו זמן מתפלל עמוק בלב שאיש לא יענה ואוכל להסתפק בהודעה מתנצלת במשיבון, אני מרגיש בכל רמ"ח אברי שיש משהו מאוד בריא בלהיות מוכרח לבקש סליחה. אז נכון שקל יותר לאהוב חג שמצווה לאכול בו סופגניות ממולאות בריבה מאשר חג שדורש ממך להעמיד את עצמך במקום פגיע ולא נוח, אבל כשאתה סוף-סוף גומר עם זה אתה מרגיש שבזכות החג המוזר הזה נפטרת ממשהו שהעיק עליך כבר הרבה מאוד זמן בלי שבכלל היית מודע לעד כמה.
סיפור התנצלות יום הכיפורים הכי מוזר שלי מתחיל בגיל ארבע. בגן הילדים החדש שאליו עברתי היתה ילדה יפה וחמודה בשם נועה. היא היתה ילדה שקטה וחייכנית, שתי תכונות שלא התברכתי בהן, והיה לה שיער בלונדיני סמיך ויבש שכשנגעתי בו פעם בטעות הרגיש כמו צמר גפן מתוק. מאוד רציתי לשחק איתה אבל לא ממש ידעתי איך עושים את זה, אז אחרי חצי שנה של הסתכלות מרחוק החלטתי לעשות מעשה, ובוקר אחד, כשראיתי אותה רצה לידי בחצר של הגן, שמתי לה רגל.
נועה נפלה וקיבלה מכה. היא התחילה לבכות, וכשהגננת רצה לעזור לה נועה הצביעה עלי ואמרה, "זה הוא עשה את זה. הוא שם לי רגל." הגננת, שאהבה אותי מאוד, שאלה אם זה נכון, ואני מיד עניתי שלא. הגננת פנתה לנועה וגערה בה, "אתגר הוא ילד טוב שאף פעם לא משקר. למה את ממציאה עליו דברים נוראים כאלה? תתביישי לך!" ונועה שכבר כמעט סיימה לבכות, התחילה לבכות מחדש, והגננת ליטפה לי את הראש והתרחקה משם בצעד כעוס. עוד באותו רגע רציתי לבקש מנועה סליחה ולספר לגננת ששיקרתי, אבל לא היה לי האומץ. בינתיים ילדה אחרת עזרה לנועה ללכת לברזיה כדי לשטוף את השפשוף בברך שלה, ואני המשכתי לעמוד בחצר הגן.
בגן חובה נועה כבר לא היתה איתי, וגם לא בבית הספר היסודי. בתיכון, כשכבר הייתי בן 17, באחת ההפסקות, מישהי שלמדה איתי בכיתה הזכירה את שמה המלא של נועה ואמרה שהיא מאוד חרשנית ושהיא לומדת במגמה הביולוגית. זה היה בחודש הראשון ללימודים, ראש השנה כבר היה מאחורינו ויום כיפור כבר היה ממש קרוב, ובסוף הלימודים ניגשתי והמתנתי לנועה ליד הכיתה שלה. היא יצאה כמעט אחרונה עם אוזניות ספוג כתומות על הראש ווקמן סוני ביד. היא נראתה לגמרי שונה ממה שזכרתי מגיל ארבע, היא כמעט ולא חייכה והיו לה הרבה פצעי בגרות על הפנים, אבל השיער שלה נשאר צהוב וסמיך והוא עדיין נראה כמו צמר גפן מתוק. ניגשתי אליה בצעד רועד. תמיד קשה לבקש סליחה, אבל לבקש סליחה אחרי שלוש-עשרה שנה זה קשה במיוחד. רציתי לומר לה שמאז היום ההוא בחצר של גן מלכה התאמצתי לא לשקר, ושבכל פעם שהתעורר בי הדחף לשקר נזכרתי בה פרועת שיער, בוכה ונעלבת בחצר ומיד עצרתי בעצמי ואמרתי את האמת. רציתי לומר לה שעוד מעט אהיה כבר גבר ואלך לצבא והכול, ושכשאני מסתכל אחורה על החיים שלי, מה שעשיתי לה אז, בגיל ארבע, הוא המעשה שאני הכי מתבייש בו, ושלמרות כל הזמן שעבר הייתי רוצה לפצות אותה במשהו: לקנות לה ארטיק, להשאיל לה את האופני ספורט שלי לשבוע, או לא יודע מה, משהו. אבל במקום כל זה רק יצא לי מהפה השם שלה, "נועה," בקול גבוה מאוד.
נועה עצרה, הורידה את האוזניות ותקעה בי מבט בוחן. "אני אתגר," אמרתי לה, "אתגר קרת. למדתי איתך פעם בגן מלכה." היא חייכה ואמרה שהיא זוכרת את הגן אבל לא זוכרת אותי. סיפרתי לה איך שמתי לה רגל ואיך שיקרתי ואיך היא בכתה אחר כך מעלבון וגם קצת מכאב, אבל היא לא זכרה כלום. "זה היה מזמן," היא אמרה בטון חצי מתנצל. "אבל אני זוכר," התעקשתי, "ועוד מעט יום כיפור, ורציתי לבקש סליחה." "סליחה על משהו טיפשי שעשית כשהיית בן ארבע?" היא אמרה וחייכה את החיוך הנעים שזכרתי עוד מהגן, ומיד הוסיפה: "תגיד, גם בגן היית כזה מוזר?" וצחקה, כי זה היה משפט די שנון בשביל תלמידת תיכון, ואני לא צחקתי, כי באמת כבר בגן הייתי מוזר, אבל התאמצתי לפחות לחייך. "אני סולחת לך," היא אמרה אחרי שתיקה קצרה, ואז שמה את האוזניות הכתומות על האוזניים והלכה משם.
אני זוכר את הדרך חזרה מבית הספר ביום ההוא. רכבתי על האופניים שלי, הפדלים הסתובבו בקלות, הכביש הרגיש נטול חיכוך, אפילו העליות הרגישו כמו ירידה. לא ראיתי אותה יותר, אבל מאז, בכל פעם שיש לי דחף עז לשקר, אני נזכר בה מחוץ לכיתה בתיכון, מחייכת חיוך ענקי מלא בפצעי בגרות ואומרת שהיא סולחת, ואז לוקח נשימה עמוקה ומשקר.

We use cookies to give you the best experience possible on our site. Click OK to continue using Sefaria. Learn More.OKאנחנו משתמשים ב"עוגיות" כדי לתת למשתמשים את חוויית השימוש הטובה ביותר.קראו עוד בנושאלחצו כאן לאישור