ביום השלישי של שביל ישראל הלכתם על רכס הרי נפתלי , מנבי ישע (מצודת כח) ועד לנחל דישון. ביום זה אתם נפרדים מהנוף של עמק החולה ומתחילים בעליה על רכס הרי מירון. הלימוד הערב יוקדש לפתיחת צוהר לעבר האוכלסויות השונות שגרות לצד השביל רבים מהולכי השביל רואים בשביל אתגר פיזי בלבד או מפגש עם נוף וטבע ומפספסים את הנוף האנושי המרתק . במהלך ההליכה עברתם מדרום למושב דישון, מושב שהוקם ע"י עולים ממרוקו ב 1953 וליד קבוץ יראון, קבוץ שהוקם ב1949 ע"י יוצאי חטיבת יפתח של הפלמ"ח (שחלקם לחמו במצודת נבי יושע)
בעתיד אנחנו מקווים להשיק פרויקט שיציע למטילים להיפגש עם פנסיונרים ובני גיל הזהב שגרים בקרבת השביל וללמוד מהם מעט על סיפורי הוותיקים
בלימוד היום אתם מוזמנים לבחור ללמוד על מושב כרם בן זימרה ודמותו של הרב גץ או לעבור לדף 6ב וללמוד על הכפר ריחיניה וסיפורם של הצ'רקסים
ולפתוח צוהר לאנשים המרתקים שגרים ליד השביל
תמונה של אחד הכרמים במושב כרם בן זימרה
מושב כרם בן זמרה הוקם בשנת 1949 על ידי תנועת המזרחי , המושב הוקם ע"י מייסדים מטורקיה ממצרים ומלוב שאליהם הצטרפו גרים מהכפר סאן ניקרנו שבאיטליה (כפר שלם שהתגייר בשלהי מלחמת העולם השניה) וניצולי שואה מרומניה. במושב נמצא קברו של התנא (=החכם) יוסי בן זמרה שחי במאה השלישית לספירה ועסק בעיקר בתחום האגדה.
בשנת 1950 הגיע למושב הרב מאיר יהודה גץ בראש קבוצת עולים , ומאז המושב מזוהה עם דמותו. הרב גץ בחר לגור במושב מתוך רצון לחזק את ישובי הספר (=ישובי הגבול) בארץ ישראל ולרומם את רוח העולים החדשים שגרים בפריפריה.
סרטיפיקט (אישור עליה) של הרב גץ
חידה:
תנו שמות של 4 ישובים בארץ שיש להם 3 מילים בשם הישוב (כמו: כרם בן זמרה)
מאיר יהודה גץ נולד בטו באב 1924 בתוניס. בצעירותו הוא למד בתלמוד תורה "אור התורה" ולצד לימודי הקודש למד גם שפות שונות בינהם: ערבית, צרפתית, איטלקית, לטינית ויידיש.
ב-1942 עם פלישת הנאצים לתוניס נלקחו הגברים מהמשפחה לעבודות כפיה, בערב טו בשבט 1942 ניצל הרב גץ את אחת ממהתקפות חיל האוויר הבריטי על המחנה, ובחסות ההפצצות ברח מהנאצים, מהלך בריחתו הוא נאבק בקצין נאצי והרג אותו.
בגיל 18 התחיל הרב גץ את לימודי הרבנות שלו ובמקביל למד משפטים בהתכתבות בסורבון . הרב גץ מונה בגיל 22 לרב של עירה בצפון תוניס. הרב גץ היה חבר בתנועה הציונית והוא פעל רבות לשכנע את בני העירה לעלות לארץ ישראל . הרב אף עודד את בני הנוער בתוניס ללמוד הגנה עצמית ואימון בנשק כהכנה לקראת עלית בארץ ואף הוא עצמו סייע בהגנה על יהודי העיר באחד מנסיונות הפרעות בעיר , הרב נשא לאשה את אסתר וביחד הם הקימו בית מלא שמחה. עם סיום מלחמת השחרור ב-1949 קיבל הרב גץ אישור לעלות לארץ ויחד עם עשרות תלמידים מצרפת הוא התישב במושב כרם בן זמרה. הרב גץ הקים במקום בית ספר חקלאי דתי וסייע רבות לרומם את רוח התושבים. לצד היותו רב המושב ומייסד בית הספר האזורי הרב גץ בחר לעבוד את האדמה ולנהל משק חקלאי קטן, ישנם הרבה סיפורים על הקשר המיוחד בין הרב גץ לבין ילדי המושב.
למרות שלרב גץ היה פטור משרות צבאי בגלל שכבר היו לו ארבעה ילדים, הוא התעקש להתגיס לצבא, עבר קורס מרגמות וקורס קצינים ולימים שימש כאחרי על רכזי הבטחון של כל ישובי מרום גליל.
נעצור רגע לחשוב ולהרהר על הסיפור עד כה , ואז נעבור לחלק השני של קורות חייו של הרב גץ
שאלות למחשבה:
למה לדעתכם רצה יהודה מאיר גץ הצעיר ללמוד שפות לצד לימודי התורה?
האם ידעתם שהנאצים הגיעו הגיעו גם לצפון אפריקה? האם אתם מכירים סיפורי התנגדות נוספים מימי מלחמת העולם השניה?
למה לדעתכם בחר הרב גץ להתישב דווקא במושב חקלאי על גבול הלבנון ולא באחת מארבעת ערי הקודש?
בשנת 1967 בקרבות ששת הימים נהרג אבנר, בנו של הרב ואסתר גץ במהלך הקרבות לשחרור הכותל.
על נפילת בנו אמר הרב גץ "אוי לי שכך קרה לי, ואשרי שכך קרה לי שזכיתי שבני נפל על שחרור ירושלים"
בעקבות נפילת הבן עברו בני המשפחה להתתגורר בירושלים על מנת להיות קרובים לקבר בנם בהר הרצל. ארבעה חודשים לאחר סיום מלחמת ששץ הימים, הציע שר הדתות לרב גץ להיות רב הכותל המערבי. הרב גץ, שבנו נהרג בדרכו אל הכותל, הצליח לסיים את משאת ליבו של בנו ולהגיע אל הכותל עצמו.
הרב גץ היה מחושפי מנהרות הכותל ושימש כראש ישיבת המקובלים "בית-אל" ברבוע היהודי. לצד פעילותו הציבורית (אותה הוא סיכם ב12 כרכים של "יומן הכותל המערבי") הרב גץ היה נוהג לפי מנהגי הקבלה. הוא נפטר ב-1995 ונקבר בהר הזיתים בירושלים. כשנפתחה צוואתו הסתבר שהוא כתב שתי צוואות: אחת לבני משפחתו וצוואה נוספת לבני מושב כרם בן זמרה שאליהם הוא הרגיש קשור כל חייו.
על סיפורו של הרב גץ כתב המשורר יוסי גימזו את הבית הרביעי בשירו הכותל:
הכותל
מילים: יוסי גמזו
לחן: דובי זלצר
עמדה נערה מול הכותל
שפתיים קרבה וסנטר.
אמרה לי: "תקיעות השופר חזקות הן,
אבל השתיקה עוד יותר..."
אמרה לי: "ציון הר הבית"
שתקה לי: "הגמול והזכות",
ומה שזהר על מצחה בין ערביים
היה ארגמן של מלכות.
הכותל - אזוב ועצבת,
הכותל - עופרת ודם.
יש אנשים עם לב של אבן,
יש אבנים עם לב אדם.
עמד הצנחן מול הכותל,
מכל מחלקתו רק אחד
אמר לי: "למוות אין דמות אך יש קוטר -
תשעה מילימטר בלבד..."
אמר לי: "אינני דומע",
ושב להשפיל מבטים,
"אך סבא שלי, אלוהים היודע,
קבור כאן בהר הזיתים".
הכותל - אזוב ועצבת...
עמדה בשחורים מול הכותל
אמו של אחד מן החי"ר.
אמרה לי: "עיני נערי הדולקות הן
ולא הנרות שבקיר".
אמרה לי: "אינני רושמת
שום פתק לטמון בין סדקיו.
כי מה שנתתי לכותל רק אמש,
גדול ממילים ומכתב".
הכותל - אזוב ועצבת...
עמד מול הכותל עימנו
הרב הישיש בתפילה.
אמר לי: "אשרי שזכינו כולנו"
ושב, ונזכר, לא כולם.
עמד בדמעה מנצנצת
יחיד בין עשרות טוראים.
אמר לי: "מתחת לחאקי, בעצם,
כולכם כוהנים ולווים"
בחניון הלילה של נחל דישון ניתן לראות לכיוון דרום את האורות של כרם בן זמרה (לצד האורות של מושב עלמה ושל ריחינה).
מכל הדברים שלמדתם על הרב גץ מה הכי נגע בכם?
מה הייתם רוצים לקחת מדמותו של הרב גץ להמשך ההליכה בשביל?
איך לדעתכם משתלבת (אם בכלל) דמותו של הרב גץ בתוך נופי הגליל?
לסיכום, אתם מוזמנים לצפות בסרט קצר על הרב גץ (יש במרשתת מספר סרטים על הרב גץ, כולל מספר ראיונות שהתקימו עם הרב)
הרחבה:
ליד כרם בן זמרה אתם יכולים להבחין באורות הכפר ריחניה
ריחאניה הוא יישוב צארקסי . תושבי היישוב הם אבזאכים, אחד מ-12 השבטים הצ'רקסים.
לצרקסים יש היסטוריה מפוארת והיתה להם ממלכה עצמאית בקווקז כבר במאה הרביעית לפני הספירה. במאה החמישית לספירה התנצרו רוב עמי הקווקז בעקבות האימפריה הבזינטית (אבל שמרו על מסורות מקומיות של אלי טבע קדומים), בקווקז גם התקיימה למשך זמן קצר ממלכת כוזר היהודית, במאה ה-15 עם חדירת האיסלאם רוב הקווקזים התאסלמו. החל מהמאה התשיעית נחטפו ילדים מהקווקז לטובת הקמת הצבא הממלוכי של מצרים , ובמאה ה-13 הממלוכים השתלטו על מצרים ושלטו בה עד לכיבושי האמפריה העותמאנית (עד היום הערבים ממוצא קוקזי נחשבים לאליטה במצרים) . במאה ה-19 השתלטה רוסיה על הקווקז, קרוב למיליון וחצי צ'רקסים נרצחו וכמעט 90% מהם הוגלו ממולדתם ע"י הרוסים.
בעקסות הגירוש הרוסי, האמיפריה העותמאנית, שראתה בצ'רקסים לוחמים מנוסים, מוסלמים, ונאמנים לשלטון הטורכי, קלטה אותם בשטחה ויישבה אותם באזורים שהיו דלילים בהתיישבות- וכך הם הגיעו לארץ ישראל.
במלחמת העצמאות סייעו תושבי היישוב להעפלה מלבנון והתנדבו לשרת לצד היישוב היהודי. מכיוון שהצ'רקסים היו לבני ברית של היהודים, ברחו למקום מעט תושבים ערבים וכיום חלק מתושבי המקום הם ערבים. בכפר קיים מוזיאון (כניסה בתשלום) להנצחת התרבות ואורח החיים הצ'רקסי. הצ'רקסים מדברים בשני ניבים בשפה האדיגית שמכונה בישראל בשם "צ'רקסית".
ריחאניה הוא אחד משני הכפרים הצ'רקסיים היחידים בישראל (השני הוא כפר כמא שבגליל התחתון).
דמותו של השומר העברי, הרכוב על סוס, ולובש שרשרת של כדורים השופעה רבות מדומתם עזת הנפש של הלוחמים הצ'רקסים בגליל
בגדים צרקסים מסורתים. צילום מתוך ויקפדיה
