TEHILLIM TOGETHER by HaRav Betzalel Rudinsky - Week #13
(א) וגילו ברעדה. כשתבוא אותה רעדה שכתוב בה (ישעיהו ל״ג:י״ד) אחזה רעדה חנפים תגילו ותשמחו אם עבדתם את יקוק:
(א) עבדו את ה׳. לקבל עול מלכותו: (ב) וגילו. אז תשמחו בעת בוא רעדה על המורדים כי לא עליכם תהיה הרעדה:
(ג) וענין הכתוב יורה שפירושו כך, כי לא יתכן שיאמר שהעונש יגיע אליו על שלא עבדו בהיותו בשמחה, שאם כן יתחייב שלא יהיה האדם מחוייב לעבוד את השם יתברך כשלא יהיה בשמחה וברוב כל, ומזה יראה שקיום המצוה בשמחה נותן גמר ושלמות אל המצוה, ולזה תמצא המשורר מזהיר על עבודת השם יתברך שתהיה בשמחה, אמר עבדו את ה׳ בשמחה בואו לפניו ברננה, ולפי זה ראוי שנשאל אם עבודת השם יתברך אי אפשר שתושג על השלמות אלא אם כן היא בשמחה ובטוב לבב, ונתבאר בפרק שעבר שעיקר עבודת השם יתברך ראוי שתהיה ביראה והיראה דבר מחריד הלב ומעציב אותו, ואיך אפשר שתהיה עבודת השם יתברך מושגת בעצבון ושמחה ביחד עם היותם הפכיים.
(ד) והתר זה הספק הוא על זה הדרך, כי כל כח מכחות האדם כשיעשה פעולתו כראוי יורה זה על שלמות הכח ההוא, וכשלא יעשה פעולתו כפי מה שראוי יורה זה על חסרון הכח ההוא או על חסרון בריאותו, וכאשר הוא שלמות באדם שלא יפחד ממה שאין ראוי לפחד ממנו כן הוא שלמות אליו שיפחד ממה שראוי לפחד ממנו, ואם לא יפחד ממה שראוי שיפחד ממנו הוא חסרון אליו, כי מי שלא יפחד מהכניס ידו באש יורה זה אם על ערבוב שכלו ואם על בטול חוש ידו, כמו שאמר אפוקר״ט במאמר השני מספר הפרקים, מי שיכאב דבר מגופו ולא ירגיש בכאבו ברוב עניניו הנה שכלו מעורבב, וכן הנפש בהיותה יראה וחרדה ממה שראוי שתחרד ממנו יורה זה על בריאותה ושלמות שכלה, וכאשר תגדל מעלת הנפש ושלמות שכלה כן תשער יותר התנשאות השם יתברך ורוממותו ותחרד ממנו יותר ותירא מלעבור על דבריו.
(3) That this is the interpretation can be seen as follows: The meaning can not be that punishment will come because he did not serve God when he was in good humor, for it would follow from this that one is not obliged to serve God when he is not enjoying gladness and abundance. We have proved therefore that performance of a commandment joyfully gives completion and perfection to the commandment. Therefore the Psalmist urges that the service of God shall be with gladness: “Serve the Lord with gladness; come before His presence with singing.” We must inquire, therefore, if the service of God can not be performed perfectly unless it is done with gladness and good humor, how can this be reconciled with our explanation in the preceding chapter that the service of God must be with fear, which makes the heart tremble and grieve? For one can not serve God with grief and gladness at the same time, since they are opposites.
(4) The solution of the question is as follows: The proper performance of a function is an indication of the soundness of the power or faculty in question, while the improper performance of a function is an indication of a defect in the power or of its want of soundness. Now as it is a sign of perfection in a person if he does not fear that which should not be feared, so it is a sign of perfection if he fears that which should be feared. Not to fear that which should be feared would be a defect. If one is not afraid to put his hand into the fire, it shows either an aberration of mind or insensibility of the hand, as Hippocrates says in the second book of his Aphorisms: “If any part of the body is diseased and the person does not feel pain because of absorption in his affairs, it shows an aberration of mind.” The same thing applies to the soul. If she is afraid and stands in awe of that which she should be afraid and stand in awe of, that is an indication of health and perfection of intellect. And as the virtue of the soul and the excellence of the intellect increase, she appreciates more the sublimity and exalted character of God, and stands in greater awe of Him and fears to transgress His commandments.
(ב) עִבְד֣וּ אֶת־יקוק בְּשִׂמְחָ֑ה בֹּ֥אוּ לְ֝פָנָ֗יו בִּרְנָנָֽה׃
(ה) וכשימצא האדם בנפשו המדרגה הזאת מן היראה ראוי שיהיה שש ושמח ביראה ההיא לפי שזה יורה על בריאות נפשו ושלמות שכלו, ולהעיר על זה באר דוד במקום אחר כי מה שאמר עבדו את ה׳ בשמחה לא שתהיה העבודד בשחוק וקלות ראש ודרך הדיוטות, אבל ראוי שתהיה העבודה ביראה, אמר עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה, כלומר שעיקר עבודת השם יתברך ראוי שתהיה ביראה ורעדה כשתשער הנפש רוממות ה׳ והתנשאותו ותירא ממנו בהיותה מבחנת שפלות ערכה וגודל מעלתו, ותגיל ותשמח באותה היראה והרעדה בעבור ששערה הדבר הנורא שראוי לירא ממנו, שזה יורה על שלמותה ובריאות שכלה, ובגילה הזאת שתשיגו תהיה עבודתכם שלמה, ועל כן אמר וגילו ברעדה להורות שהשמחה נותנת גמר ושלמות אל העבודה.
(5) Now when a person finds in himself this degree of fear, he should rejoice in this fear, for it shows health of soul and perfection of intellect. To prove that this is the correct idea, David, in another passage, makes clear that the expression, “Serve the Lord with gladness,” does not mean that the service should be conducted in a light, frivolous and vulgar fashion, but that it should be inspired with fear, “Serve the Lord with fear, and rejoice with trembling.” The meaning is that the fundamental spirit of the service should be one of fear and trembling. When the soul considers the sublimity of God and His exalted character, she will be afraid of Him, as she compares her own lowliness with His greatness and worth. At the same time she will be glad and rejoice at the fear and trembling she feels, because she will realize that she fears that which is deserving of fear—an indication of intellectual perfection and health on her part. This joy, therefore, makes the service perfect and complete—“And rejoice with trembling”—i. e. joy gives completeness and perfection to the service.
(ב) גַּם נוֹהֲגִין שֶׁבִּשְׁעַת כְּתִיבַת הַתְּנָאִין, אַחַר קְרִיאָתָן, שׁוֹבְרִין קְדֵרָה לַעֲשׂוֹת זֵכֶר לַחֻרְבָּן, אֲבָל יֵשׁ לִקַּח קְדֵרָה שְׁבוּרָה. וְתַחַת הַחֻפָּה שׁוֹבֵר הֶחָתָן כְּלִי זְכוּכִית, וְזֶה יָכוֹל לִהְיוֹת כּוֹס שָׁלֵם.
(2) It is also customary, that after the tenaim [engagement agreement] has been read to break a plate, as a reminder of the destruction of the Beis Hamikdash, but a damaged plate is used (for that purpose). Under the chuppah the bridegroom breaks a glass, and for this purpose, a whole glass may be used.
מר בריה דרבינא עבד הילולא לבריה חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא
אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי ותבר קמיהו ואעציבו
רב אשי עבד הילולא לבריה חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמיהו ואעציבו
(ד) שִׁבְטְךָ֥ וּ֝מִשְׁעַנְתֶּ֗ךָ הֵ֣מָּה יְנַֽחֲמֻֽנִי׃
(4) Your rod and Your staff—they comfort me.
(ב) שבטך ומשענתך. יסורים שבאו עלי ומשען שאני בטוח על חסדך שניהם ינחמוני שיהיו לי לסלוח עון ובטוח אני שתערוך לפני שלחן היא המלכות:
(ג) שבטך ומשענתך, שני אלה (ד) המה ינחמוני, כי ידעתי שכל רע לא יקרב אלי, והמליצה שהיסורים המה לטובתו לנחותו ע''י בדרך הטוב, ויקוק משענתו בידו להציל אותו מכף כל אויביו ולכן בטח ביקוק תמיד :
(ג) שבטך ומשענתך. מה שאתה מכה אותי בשבט של יסורין ותחזור ותסמוך אותי הם הם המנחמים אותי כי בזה אראה שלא עזבתני להמקרים:
(ד) שבטך ומשענתך כי הרועה ינהל הצאן במטה אשר בידו וישען עליו כשיעמוד; ואמר: (ה) המה ינחמני: אף על פי שהוא אחד לפי שזכרו בשנים שבט ומשענת. וכן לדוד חסד האל וצדקו היו לו שבט ומשענת וינחמוהו מכל צרה: השבט בלכתו והמשענת בעמדו.
(ד) כי מי שלא יפחד מהכניס ידו באש יורה זה אם על ערבוב שכלו ואם על בטול חוש ידו, כמו שאמר אפוקר״ט במאמר השני מספר הפרקים, מי שיכאב דבר מגופו ולא ירגיש בכאבו ברוב עניניו הנה שכלו מעורבב, וכן הנפש בהיותה יראה וחרדה ממה שראוי שתחרד ממנו יורה זה על בריאותה ושלמות שכלה, וכאשר תגדל מעלת הנפש ושלמות שכלה כן תשער יותר התנשאות השם יתברך ורוממותו ותחרד ממנו יותר ותירא מלעבור על דבריו.
(ה) וכשימצא האדם בנפשו המדרגה הזאת מן היראה ראוי שיהיה שש ושמח ביראה ההיא לפי שזה יורה על בריאות נפשו ושלמות שכלו... עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה, כלומר שעיקר עבודת השם יתברך ראוי שתהיה ביראה ורעדה כשתשער הנפש רוממות ה׳ והתנשאותו ותירא ממנו בהיותה מבחנת שפלות ערכה וגודל מעלתו, ותגיל ותשמח באותה היראה והרעדה בעבור ששערה הדבר הנורא שראוי לירא ממנו, שזה יורה על שלמותה ובריאות שכלה, ובגילה הזאת שתשיגו תהיה עבודתכם שלמה, ועל כן אמר וגילו ברעדה להורות שהשמחה נותנת גמר ושלמות אל העבודה.
(4) If one is not afraid to put his hand into the fire, it shows either an aberration of mind or insensibility of the hand, as Hippocrates says in the second book of his Aphorisms: “If any part of the body is diseased and the person does not feel pain because of absorption in his affairs, it shows an aberration of mind.” The same thing applies to the soul. If she is afraid and stands in awe of that which she should be afraid and stand in awe of, that is an indication of health and perfection of intellect. And as the virtue of the soul and the excellence of the intellect increase, she appreciates more the sublimity and exalted character of God, and stands in greater awe of Him and fears to transgress His commandments.
(5) Now when a person finds in himself this degree of fear, he should rejoice in this fear, for it shows health of soul and perfection of intellect... “Serve the Lord with fear, and rejoice with trembling.” The meaning is that the fundamental spirit of the service should be one of fear and trembling. When the soul considers the sublimity of God and His exalted character, she will be afraid of Him, as she compares her own lowliness with His greatness and worth. At the same time she will be glad and rejoice at the fear and trembling she feels, because she will realize that she fears that which is deserving of fear—an indication of intellectual perfection and health on her part. This joy, therefore, makes the service perfect and complete—“And rejoice with trembling”—i. e. joy gives completeness and perfection to the service.
(נה) מַעֲבִיר עֲוֹנוֹת עַמּוֹ,
(55) Who passes over the iniquities of His people,
(י) כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים אָנוּ בְטוּחִים, וְעַל צִדְקוֹתֶיךָ אָנוּ נִשְׁעָנִים, וְלִסְלִיחוֹתֶיךָ אָנוּ מְקַוִּים, וְלִישׁוּעָתְךָ אָנוּ מְצַפִּים: אַתָּה הוּא מֶלֶךְ, אוֹהֵב צְדָקוֹת מִקֶּדֶם, מַעֲבִיר עֲוֹנוֹת עַמּוֹ, וּמֵסִיר חַטֹּאת יְרֵאָיו: כּוֹרֵת בְּרִית לָרִאשׁוֹנִים, וּמְקַיֵּם שְׁבוּעָה לָאַחֲרוֹנִים: אַתָּה הוּא, שֶׁיָּרַדְתָּ בַּעֲנַן כְּבוֹדֶךָ עַל הַר סִינַי, וְהֶרְאֵיתָ דַּרְכֵי טוּבְךָ לְמֹשֶׁה עַבְדֶּךָ: וְאָרְחוֹת חֲסָדֶיךָ גִּלִּיתָ לוֹ, וְהוֹדַעְתּוֹ כִּי אַתָּה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וּמַרְבֶּה לְהֵטִיב, וּמַנְהִיג אֶת־כָּל־הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים: וְכֵן כָּתוּב: וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל־טוּבִי עַל־פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יקוק לְפָנֶיךָ. וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן, וְרִחַמְתִּי אֶת־אֲשֶׁר אֲרַחֵם: