(ז) אִישׁ, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אִישׁ, צַדִּיק וּמֻמְחֶה, שֶׁכָּל מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה הָיָה נֹחַ נוֹטֵעַ אֲרָזִים וְקוֹצְצָן, אָמְרוּ לוֹ לָמָּה כְדֵין, אֲמַר לְהוֹן כָּךְ אָמַר מָארֵיהּ דְעָלְמָא דְּהוּא מַיְתֵי מַבּוּלָא עַל עַלְמָא, אָמְרוּ לֵיהּ אִין אֵיתֵי מַבּוּלָא לָא אָתֵי אֶלָּא עַל בֵּיתֵיהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא, כֵּיוָן שֶׁמֵּת מְתוּשֶׁלַח אָמְרוּ לוֹ הָא לָא אָתֵי מַבּוּלָא אֶלָּא עַל בֵּיתֵיהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב יב, ה): לַפִּיד בּוּז לְעַשְׁתּוּת שַׁאֲנָן נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא כָּרוֹז אֶחָד עָמַד לִי בְּדוֹר הַמַּבּוּל, זֶה נֹחַ, תַּמָּן אָמְרִין כָּרוֹז לֵיהּ לַפִּיד לֵיהּ, בּוּז, שֶׁהָיוּ מְבַזִּים עָלָיו וְקָרוֹ לֵיהּ בִּיזַיָא סָבָא, לְעַשְׁתּוּת שַׁאֲנָן, שֶׁהָיוּ קָשִׁים כַּעֲשָׁתוֹת. נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל, שֶׁהָיוּ מוּכָנִים לִשְׁנֵי שְׁבָרִים לְשֶׁבֶר מִלְּמַעְלָה וּלְשֶׁבֶר מִלְּמַטָּה.
(7) ... For one hundred and twenty years Noach planted cedars and cut them down
(ו) עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר, אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה הָיָה מַתְרֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ תְשׁוּבָה. כֵּיוָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְשׁוּבָה, אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר. עָמַד נֹחַ וְעָשָׂה תְשׁוּבָה וְנָטַע אֲרָזִים. וְהָיוּ אוֹמְרִין לוֹ, אֲרָזִים אֵלּוּ לָמָּה? אָמַר לָהֶן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ לְהָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, וְאָמַר לִי לַעֲשׂוֹת תֵּבָה, כְּדֵי שֶׁאִמָּלֵט בָּהּ אֲנִי וּבֵיתִי. וְהָיוּ מְשַׂחֲקִין מִמֶּנּוּ וּמַלְעִיגִין בִּדְבָרָיו. וְהָיָה מַשְׁקֶה אוֹתָן אֲרָזִים וְהֵן גְּדֵלִין. וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? וּמֵשִׁיב לָהֶן כָּעִנְיָן הַזֶּה, וְהָיוּ מַלְעִיגִין עָלָיו. לְסוֹף יָמִים קִצְּצָן וְהָיָה מְנַסְּרָן, וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה. וְאוֹמֵר לָהֶן כָּךְ, וְהָיָה מַתְרֶה בָהֶן. כֵּיוָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְשׁוּבָה, מִיָּד הֵבִיא עֲלֵיהֶן מַבּוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּמַּח אֶת כָּל הַיְקוּם.
(6) Make yourself an ark of acacia-wood (Gen. 6:14). R. Huna said in the name of R. Yosé: The Holy One, blessed be He, forewarned the generation of the flood to repent its misdeeds for one hundred and twenty years.11This number is derived from And therefore shall his days be one hundred and twenty years (Gen. 6:3). When they refused to repent, He commanded Noah to build an ark of acacia-wood. Then Noah arose, repented his sins, and planted cedar trees. They asked him: “What are these cedars for?” “The Holy One, blessed be He, intends to bring a flood upon the earth, and He has ordered me to build an ark so that I and my family might escape,” he replied. They laughed at him and ridiculed his words. Nevertheless, he tended the trees till they grew large. Once again they asked him: “What are you doing?” He repeated what he had told them previously, but they continued to mock him. After some time, he cut down the trees and sawed them into lumber. Again they inquired: “What are you doing?” He warned them once again as to what would happen, but they still refused to repent. Thereupon the Holy One, blessed be He, brought the flood upon them, as it is said: And they were blotted out from the earth (Gen. 27:23).
(ב) תֵּדַע, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה שִׁמֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְחָיָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. וּשְׁמוּאֵל כָּל יְמֵי חַיָּיו שְׁתַּיִם וַחֲמִשִּׁים, וְסָבַל מַשָּׂאָן וְטָרְחָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וּשְׁקָלָן הַכָּתוּב כְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ (תהלים צט, ו). הֱוֵי, מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל וְגוֹ'.
(2) R. Hanina said: A proof of this is the fact that though Moses served Israel in Egypt and in the desert for forty years and lived one hundred and twenty years, while Samuel lived only fifty-two years, and bore the burdens and pains of Israel (for only part of that time), Scripture treats them equally, as it is said: Moses and Aaron among His priests, and Samuel among them that called upon His name (Ps. 99:6). Hence, Sweet is the sleep of the laboring man, whether he eat little or much.
(לג) ומשה בן מאה ועשרים שנה - זה אחד מארבעה שמתו בן מאה ועשרים, ואלו הם: משה והלל הזקן ורבן יוחנן בן זכאי ור' עקיבא. משה היה במצרים מ' שנה, ובמדין מ' שנה, ופירנס את ישראל מ' שנה; הלל הזקן עלה מבבל בן מ' שנה, ושימש חכמים מ' שנה, ופירנס את ישראל מ' שנה; רבן יוחנן בן זכאי עסק בפרגמטיא מ' שנה, ושימש חכמים מ' שנה, ופירנס ישראל מ' שנה; רבי עקיבא למד תורה מ' שנה, ופירנס את ישראל מ' שנה; שש זוגות ששנותיהם שוות: רבקה וקהת, לוי ועמרם, יוסף ויהושע, שמואל ושלמה, משה והלל הזקן, רבן יוחנן בן זכאי ור' עקיבא:
(33) (Ibid. 7) "And Moses was one hundred and twenty years old when he died": He was one of the four who died at the age of one hundred and twenty: Moses, Hillel the Elder, R. Yochanan b. Zakkai, and R. Akiva. Moses was in Egypt for forty years, in Midian for forty years, and led Israel for forty years. Hillel the Elder went up from Bavel (to Eretz Yisrael) at the age of forty, attended upon the sages for forty years, and led Israel for forty years. R. Yochanan b. Zakkai was in business for forty years, attended upon the sages for forty years, and led Israel for forty years. R. Akiva was a shepherd for forty years, learned (Torah) for forty years, and led Israel for forty years. Six "pairs" whose years (of life) were the same: Rivka and Kehoth; Levi and Amram; Joseph and Joshua; Samuel and Solomon; Moses and Hillel the Elder; R. Yochanan b. Zakkai and R. Akiva.
(א) וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. ראובן נולד בי"ד בכסלו ומת בן קכ"ה שנים, שמעון נולד בכ"א טבת ומת בן ק"כ שנים. לוי נולד בי"ו בניסן ומת בן קל"ז שנים, יהודה נולד בט"ו בסיון ומת בן קי"ט שנים, דן נולד ט' אלול ומת בן קכ"ה שנים, נפתלי נולד ה' בתשרי ומת בן קל"ג שנה, גד נולד י' במרחשון ומת בן קכ"ה שנה, אשר נולד כ' בשבט ומת בן קכ"ג שנים, יששכר נולד י' באב ומת בן קכ"ב שנה, זבולן נולד ז' בתשרי ומת בן קי"ד שנה, יוסף נולד אחד בתמוז ומת בן ק"י שנה, בנימן נולד י"א במרחשון ומת בן ק"ט שנה, באדר ובאייר לא נולדו נשתיירו לאפרים ולמנשה, מצאתי במדרש תדשא. וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. דרשו רז"ל אע"פ שמת יוסף אלהיהם קיים שנאמר וימת יוסף, וסמיך ליה ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, למדך הכתוב שקודם השעבוד נשתלחה בהם ברכה זו שריצה ועצימה, ואחר שהתחיל השעבוד נפחת מהשריצה והעצימה ונשאר בהם הפריה ורביה, וזהו שאמר וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ.
(ט) ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ובעשו כתיב כל נפשות ביתו (כתוב ברמז קל"ח). ויוסף היה במצרים ראה עולם חדש (כתוב ברמז מ"ט). (סדר עולם) וימת יוסף וכל אחיו אין לך קצר ימים בשבטים פחות מיוסף ואין לך בשבטים שהאריך ימים יותר מלוי. שכל זמן שהיה לוי קיים לא נשתעבדו ישראל במצרים שנאמר וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא ובני ישראל פרו. נמצא משמת לוי עד שיצאו ישראל ממצרים מאה ושש עשרה שנה אין שעבוד יותר עליו לא פחות משמונים ושש כשנותיה של מרים שנקראת על שם המרור. אמר ר' יהודה אמר רב שלשה דברים מקצרין ימיו של אדם (כתוב ברמז ס"ו). וימת יוסף וכל אחיו ראובן נולד בי"ד בכסליו מת בן מאה חמשים וחמש שנים. שמעון נולד בכ"ח בטבת ומת בן מאה ועשרים שנה. לוי נולד בי"ו בניסן ומת בן מאה שלושים ושבע שנים. יהודה נולד בט"ו בסיון ומת בן מאה ותשע עשרה שנים. דן בט' באלול ומת מאה ועשרים וחמש שנה. נפתלי נולד בה' בתשרי ומת בן מאה שלושים ושלוש שנה. גד בי' במרחשון ומת בן מאה ועשרים וחמש שנים. אשר בכ' בשבט ומת בן מאה ועשרים ושלש שנים. יששכר נולד בי' באב ומת בן מאה ועשרים ושתים שנים. זבולון בז' בתשרי ומת בן מאה ועשר שנה. בנימין נולד בי"א במרחשון ומת בן מאה וחמש עשרה שנים. באייר ושבט לא נולדו נשתייר לאפרים ומנשה:
(יב) ח׳) שני הצדיקים, שני חיי אברהם - קע״ה (בראשית כ״ה:ז׳) שני חיי יצחק - ק״פ (שם ל״ה), שני חיי יעקב - קמ״ז (שם מ״ז), שני חיי שרה - קכ״ז (שם כ״ג), שני חיי רבקה - קל״ג (מ״ר ויחי), שני חיי רחל - ל״ז, שני חיי לאה - מ״ז (בסדר עולם פ״ב שני חיי רחל ל״ו ולאה לא עברה על מ״ד שנה). ראובן נולד ביום י״ד לחדש התשיעי ומת בן קכ״ה שנים, שמעון נולד בכ"א לחדש העשירי ומת בן ק״כ שנים, לוי נולד בט"ז (נ״א בא׳) לחדש הראשון ומת בן קל״ז שנים, דן נולד בט׳ לחדש הששי ומת בן קכ״ה שנים, יהודה נולד בט״ו לחדש השלישי ומת בן קי״ט שנים, נפתלי נולד בה׳ לחדש השלישי ומת בן קל״ג שנים, גד נולד בי׳ לחדש השביעי ומת בן קכ״ה, יששכר נולד בי׳ (נ״א בד׳) לחדש החמישי ומת בן קכ״ב, אשר נולד בב׳ לעשתי עשר חדש ומת בן קכ"ג, יוסף נולד בכ"א לחדש השביעי ומת בן ק״י, [זבולון נולד בז׳ לחדש תשרי ומת בן קי״ד, ובנימין נולד בי״א לחדש מרחשון ומת בן קי״א], באדר ובאייר לא נולדו, נשתיירו לאפרים ולמנשה (נוסף פה ע״פ גירסת הבחיי לפ׳ שמות). מלמד שלא היה אחד מן השבטים חי יותר משנותיו של לוי ולא פחות משנותיו של יוסף. ומכל השבטים יצאו שופטים ומלכים, רק משבט שמעון לא קם שופט ומלך בשביל החטא שעשה זמרי בשיטים, ללמדך כמה חמורה הזנות. וכן מצינו בכל השבטים: עתניאל משבט יהודה, אהוד מבנימין, דבורה וברק מאפרים ומקדש נפתלי, גדעון משבט מנשה, ואבימלך בנו אחריו, תולע בן פואה מיששכר, יאיר הגלעדי מחוות יאיר משבט מנשה, וכן יפתח ממנשה מיושבי גלעד, אבצן מבית לחם יהודה, אילון מזבולון. עבדון בן הלל משבט אפרים, שמשון משבט דן, עלי ושמואל משבט לוי, כל אלו היו שופטים בישראל. ואלו היו המלכים: שאול מבנימין, דוד ושלמה מיהודה, ירבעם מאפרים, יהוא בן נמשי ממנשה (נ״א מגד). אבל שמעון לא העמיד לא מלך ולא שופט בשביל עון הזנות, לפיכך ניתנה ברית מילה בערוה, שיהא יראת המקום מונעת לעשות חטא.
(קלה) וּבֵין כָּךְ יִהְיוּ לַמָּשִׁיחַ צִירִים וַחֲבָלִים כַּיּוֹלֵדָה. וְעַל הַזְּמַן הַהוּא כָּתוּב, (תהלים כ)יַעַנְךְ ה' בְּיוֹם צָרָה. שֶׁאוֹתָם תִּשְׁעָה פְסוּקִים, כְּיַרְחֵי הַיּוֹלֵדָה. וְשִׁבְעִים תֵּבוֹת, שֶׁהֲרֵי לְשִׁבְעִים שָׁנִים בָּאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי יוֹלִיד וְיִשְׁלֹט עַל כָּל הָעוֹלָם. וּמִשּׁוּם כָּךְ בְּאוֹתָם תִּשְׁעָה יְרָחִים יִרְאוּ בְּכָל לַיְלָה, מֵחֲצוֹת וְאֵילָךְ, רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ מִחוּץ לָרָקִיעַ, עוֹרְכִים קְרָבוֹת אֵלּוּ בְאֵלּוּ, עַד שֶׁיָּאִיר הַבֹּקֶר.
(ג) בְּשָׁעָה שֶׁמִּתְעַבֶּרֶת, נִסְתֶּמֶת. כֵּיוָן שֶׁמַּגִּיעַ זְמַנָּהּ לֵילֵד, בּוֹכָה וּמְרִימָה קוֹלוֹת, קוֹל אַחַר קוֹל, עַד שִׁבְעִים קוֹלוֹת כְּחֶשְׁבּוֹן תֵּבוֹת שֶׁל מִזְמוֹר (תהלים כ) יַעַנְךְ ה' בְּיוֹם צָרָה, שֶׁהִיא שִׁירָה שֶׁל הַמְעֻבֶּרֶת הַזֹּאת. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ לָהּ וּמָצוּי אֶצְלָהּ. וְאָז מוֹצִיא נָחָשׁ אֶחָד גָּדוֹל מִתּוֹךְ הָרֵי הַחֹשֶׁךְ, וּבָא בֵּין הֶהָרִים, פִּיו מְלַחֵךְ בְּעָפָר, מַגִּיעַ עַד אַיָּל זֶה, וּבָא וְנוֹשֵׁךְ לָהּ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם פַּעֲמַיִם.
(א) דְּעָלְמָא דָחֲקִין לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִדַּאי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָס עַל ד' מִן חֶסֶד דְּאִיהִי דָּלֵ''ת בְּגָלוּתָא, וְאִתְקַיַּים קְרָא בֵיהּ (ישעיה סו ז) בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה, וְשַׁבְעִין תֵּיבִין דְּמִזְמוֹר יַעַנְךָ יהו''ה בְּיוֹם צָרָה (תהלים כ ב) אִינוּן לָקֳבֵל שִׁבְעִים שָׂרִים, דְּאִינוּן צִירִים וַחֲבָלִים דִּשְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה, דְּאַתְוָון ב' בֵּיהּ אִתְקְרִיאָן פַּלְטְרִין גְּדוֹלִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קיא ב) גְּדֹלִים מַעֲשֵׂי יהו''ה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּיהּ אִתְקְרִי גָּדוֹל, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (שם קמז ה) גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ, וּבֵיהּ סָלְקִין יִשְׂרָאֵל לִגְדוּלָה.
The next verse states: “But the more they afflicted him, the more he would multiply and the more he would spread about” (Exodus 1:12). The Gemara comments: It should have stated: The more they multiplied and the more they spread about, in the past tense. Reish Lakish says: Divine inspiration proclaimed to the Egyptians: As long as this nation is afflicted, the more he will multiply and the more he will spread about. As the verse states: “And they became disgusted [vayyakutzu] due to the children of Israel.” The Gemara explains: This teaches that the Jewish people appeared in their eyes like thorns [kotzim].
(ה) וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ה, ב): אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, אֲנִי יְשֵׁנָה מִן הַמִּצְוֹת, וְלִבִּי עֵר לַעֲשׂוֹתָן. (שיר השירים ה, ב): תַּמָּתִי בְּסִינַי, שֶׁנִּתַּמְּמוּ עִמִּי בְּסִינַי וְאָמְרוּ (שמות כד, ז): כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. אָמַר רַבִּי יַנַּאי, מַה הַתְּאוֹמִים הַלָּלוּ, אִם חָשַׁשׁ אֶחָד בְּרֹאשׁוֹ חֲבֵרוֹ מַרְגִּישׁ, כֵּן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְיָכוֹל (תהלים צא, טו): עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה. דָּבָר אַחֵר, מַהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה, כְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶם צָרָה אֵינָם קוֹרְאִים אֶלָּא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּמִצְרַיִם, (שמות ב, כג): וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים. בַּיָּם, (שמות יד, י): וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה', וְכָאֵלֶּה רַבִּים. וְאוֹמֵר (ישעיה סג, ט): בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, אִי אַתָּה מַרְגִּישׁ שֶׁאֲנִי שָׁרוּי בְּצַעַר כְּשֵׁם שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִם בְּצַעַר, הֱוֵי יוֹדֵעַ מִמָּקוֹם שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר עִמְּךָ מִתּוֹךְ הַקּוֹצִים כִּבְיָכוֹל אֲנִי שֻׁתָּף בְּצַעֲרָן. וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה', רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר זֶה מִיכָאֵל. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר זֶה גַּבְרִיאֵל. רַבִּי יוֹסֵי הָאָרֹךְ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיוּ רוֹאִין אוֹתוֹ הָיוּ אוֹמְרִים שָׁם רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, כָּךְ כָּל מָקוֹם שֶׁמִּיכָאֵל נִרְאֶה שָׁם הוּא כְּבוֹד הַשְּׁכִינָה. אֵלָיו, מַהוּ אֵלָיו, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ אֲנָשִׁים עִמּוֹ וְלֹא רָאוּ אֶלָּא משֶׁה בִּלְבָד. כְּשֵׁם שֶׁכָּתוּב בְּדָנִיֵּאל (דניאל י, ז): וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל לְבַדִּי אֶת הַמַּרְאָה. בְּלַבַּת אֵשׁ, לְלַבְּבוֹ כְּשֶׁיָּבוֹא לְסִינַי וְיִרְאֶה אוֹתָן אִשּׁוֹת וְלֹא יִירָא מֵהֶם. דָּבָר אַחֵר, בְּלַבַּת אֵשׁ, מִשְּׁנֵי חֲלָקָיו שֶׁל סְנֶה וּלְמַעְלָה, כְּשֵׁם שֶׁהַלֵּב נָתוּן מִשְּׁנֵי חֲלָקָיו שֶׁל אָדָם וּלְמַעְלָה. מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, שָׁאַל גּוֹי אֶחָד אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, מָה רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדַבֵּר עִם משֶׁה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. אָמַר לוֹ אִלּוּ מִתּוֹךְ חָרוּב אוֹ מִתּוֹךְ שִׁקְמָה כָּךְ הָיִיתָ שׁוֹאֲלֵנִי, אֶלָּא לְהוֹצִיאֲךָ חָלָק אִי אֶפְשָׁר, לָמָּה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין מָקוֹם פָּנוּי בְּלֹא שְׁכִינָה אֲפִלּוּ סְנֶה. בְּלַבַּת אֵשׁ, בַּתְּחִלָּה לֹא יָרַד אֶלָּא מַלְאָךְ אֶחָד שֶׁהָיָה מְמֻצָּע וְעוֹמֵד בְּאֶמְצַע הָאֵשׁ, וְאַחַר כָּךְ יָרְדָה שְׁכִינָה וְדִבְּרָה עִמּוֹ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מָה הַסְּנֶה שָׁפָל מִכָּל הָאִילָנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל שְׁפָלִים וִיְרוּדִים לְמִצְרַיִם, לְפִיכָךְ נִגְלָה עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ, בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג, ח): וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁהַסְּנֶה קָשֶׁה מִכָּל הָאִילָנוֹת, וְכָל עוֹף שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ הַסְּנֶה אֵין יוֹצֵא בְּשָׁלוֹם, כָּךְ הָיָה שִׁעְבּוּד מִצְרַיִם קָשֶׁה לִפְנֵי הַמָּקוֹם מִכָּל הַשִּׁעְבּוּדִים שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג, ז): וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר רָאֹה רָאִיתִי שְׁתֵּי פְּעָמִים, אֶלָּא מֵאַחַר שֶׁהָיוּ מַטְבִּיעִין אוֹתָן בַּנָּהָר, הָיוּ חוֹזְרִין וְכוֹבְשִׁין אוֹתָן בַּבִּנְיָן. מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁנָּטַל אֶת הַמַּקֵּל וְהִכָּה שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם וּשְׁנֵיהֶם קִבְּלוּ אֶת הָרְצוּעָה וְיוֹדְעִים צַעֲרָהּ, כָּךְ הָיָה צַעֲרָן וְשִׁעְבּוּדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג, ז): כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, מָה הַסְּנֶה הַזֶּה עוֹשִׂין אוֹתוֹ גָּדֵר לַגִּנָּה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל גָּדֵר לָעוֹלָם. דָּבָר אַחֵר, מָה הַסְּנֶה הַזֶּה גָדֵל עַל כָּל מַיִם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵינָן גְּדֵלִים אֶלָּא בִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת מַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה, א): הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, דָּבָר אַחֵר, מָה הַסְּנֶה הַזֶּה גָּדֵל בַּגִּנָּה וּבַנָּהָר, כָּךְ יִשְׂרָאֵל הֵם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. דָּבָר אַחֵר, מָה הַסְּנֶה עוֹשֶׂה קוֹצִין וְעוֹשֶׂה וְרָדִין, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶן צַדִּיקִים וּרְשָׁעִים. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס הַכֹּהֵן בְּרַבִּי חָמָא, מָה הַסְּנֶה הַזֶּה כְּשֶׁאָדָם מַכְנִיס יָדוֹ לְתוֹכוֹ אֵינוֹ מַרְגִּישׁ וּכְשֶׁהוּא מוֹצִיאָהּ מִסְתָּרֶטֶת, כָּךְ כְּשֶׁיָּרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם לֹא הִכִּיר בָּהֶן בְּרִיָּה, כְּשֶׁיָּצְאוּ יָצְאוּ בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה. רַבִּי יְהוּדָה בַּר שָׁלוֹם אָמַר, מָה הַסְּנֶה הָעוֹף נִכְנָס לְתוֹכוֹ וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ וּכְשֶׁהוּא יוֹצֵא כְּנָפָיו מִתְמָרְטוֹת, כָּךְ כְּשֶׁיָּרַד אַבְרָהָם אָבִינוּ לְמִצְרַיִם לֹא הִכִּיר בּוֹ בְּרִיָה, וּכְשֶׁיָּצָא (בראשית יב, יז): וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה. דָּבָר אַחֵר, מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, רַבִּי נַחְמָן בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אוֹמֵר, כָּל הָאִילָנוֹת יֵשׁ מֵהֶן עוֹשֶׂה עָלֶה אַחַת, וְיֵשׁ מֵהֶן שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ, הֲדַס עוֹשֶׂה שָׁלשׁ, שֶׁנִּקְרָא (ויקרא כג, מ): עֵץ עָבֹת. אֲבָל הַסְּנֶה יֵשׁ לוֹ חָמֵשׁ עָלִין. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, אֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּזְכוּת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וּבִזְכוּתְךָ וּבִזְכוּת אַהֲרֹן. דָּבָר אַחֵר, מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, רָמַז לוֹ שֶׁיִּחְיֶה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה כְּמִנְיַן הַסְּנֶה. וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ. מִכָּן אָמְרוּ הָאֵשׁ שֶׁל מַעְלָה מַעֲלָה לוּלָבִין וְשׂוֹרֶפֶת וְאֵינָהּ אוֹכֶלֶת וְהִיא שְׁחוֹרָה, הָאֵשׁ שֶׁל מַטָּה אֵינָהּ מַעֲלָה לוּלָבִין וְהִיא אֲדֻמָּה וְאוֹכֶלֶת וְאֵינָהּ שׂוֹרֶפֶת. וְלָמָּה הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בָּעִנְיָן הַזֶּה, לְפִי שֶׁהָיָה מְחַשֵּׁב בְּלִבּוֹ וְאוֹמֵר, שֶׁמָּא יִהְיוּ הַמִּצְרִיִּים מְכַלִּין אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵשׁ בּוֹעֶרֶת וְאֵינֶנּוּ אֻכָּל, אָמַר לוֹ כְּשֵׁם שֶׁהַסְּנֶה בּוֹעֵר בָּאֵשׁ וְאֵינֶנּוּ אֻכָּל, כָּךְ הַמִּצְרִיִּים אֵינָן יְכוֹלִין לְכַלּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל. דָּבָר אַחֵר, לְפִי שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר עִם משֶׁה וְלֹא הָיָה מְבַקֵּשׁ לִבָּטֵל מִמְּלַאכְתוֹ, הֶרְאָה לוֹ אוֹתוֹ דָּבָר כְּדֵי שֶׁיַּהֲפֹךְ פָּנָיו וְיִרְאֶה וִידַבֵּר עִמּוֹ, שֶׁכָּךְ אַתָּה מוֹצֵא מִתְּחִלָּה וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו, וְלֹא הָלַךְ משֶׁה, וְכֵיוָן שֶׁבָּטַל מִמְּלַאכְתוֹ וְהָלַךְ לִרְאוֹת, מִיָּד (שמות ג, ד): וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים.
(5) A Gentile once asked R. Joshua b. Karhah: Why did the Holy One, Blessed be He, see fit to speak to Moses from within a thorn-bush? [R. Joshua retorted]: If it had been a carob tree or a sycamore tree, would you not have asked the same question. However to send you away you without any answer is not possible, [so] why from within a thorn-bush? To teach you that there is no empty place devoid of the Shechinah, not even a [lowly] thorn-bush. "In a flame of fire." At first only one angel descended and stood in the center of the fire as an intermediary. Only afterwards did the Shechinah descend and spoke with him from within the thorn-bush. Rabbi Eliezer said: Just as the thorn-bush is the lowliest of all trees in the world, so too Israel were lowly and downtrodden in Egypt. Therefore the Holy One, Blessed be He revealed Himself to them and redeemed them, as it says (Exodus 3:8) "And I will go down and save them from the Egypt." Rabbi Yossi said: Just as the thorn-bush is the hardest of all the trees, and any bird that enters into it does not come out unharmed, so too the servitude in Egypt was harsher to God more than any other servitude in the world, as it says (Ibid. 7) "And the LORD said seen I have seen the poverty of My people..." Rabbi Pinhas ha-Kohen the son of Rabbi Hama said: Just as this thorn-bush, if someone puts his hand in he does not feel anything, but when he takes it out it gets scratched; so too when Israel went down to Egypt no one noticed anything, but when they went out "The Lord plagued Pharaoh" (Genesis 12:17). Alternatively, "From with in the thorn-bush." Rabbi Nahman the son of Rabbi Shmuel the son of Nahman said: of all the trees, some produce one leaf, some two or three. A myrtle produces three, as it says (Leviticus 23:40) "A plaited tree". A thorn-bush however has five leafs. The Holy One, Blessed be He, said to Moses, Israel will only be redeemed in the merit of Abraham, Isaac, Jacob, and in your and Aaron's merit. Alternatively, "From with in the thorn-bush." He hinted to him [Moses] that he would live 120 years, the numerical value of the thorn-bush [הסנה - ה=5 ס=60, נ=50, ה=5]. "And he saw and behold the thorn-bush was consumed by fire." From here they said, Heavenly fire raises palm branches and burns but does not consume and is black. Earthly fire does not raise palm branches and is red, consumes and does not burn. And why did the Holy One, Blessed be He reveal Himself to Moses in this way? Because he [Moses] thought in his heart, saying, Maybe the Egyptians will destroy Israel. Therefore the Holy One, Blessed be He revealed Himself in a thorn-bush that was burning but not consumed. He said to him, just as the thorn-bush is burning but is not consumed, so too the Egyptians will not be able to destroy Israel. Alternatively, since the Holy One, Blessed be He was talking with Moses and he did not want stop his task [of minding the sheep], He showed him this thing so he would turn his face and see Him. You find this [intimated] from the beginning [of the verse]: "An angel of the LORD appeared to him" - yet Moses did not go. Once he stopped doing his task and went to see, immediately "God called him" (Exodus 3:4).
(ה) וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ה, ב): אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, אֲנִי יְשֵׁנָה מִן הַמִּצְוֹת, וְלִבִּי עֵר לַעֲשׂוֹתָן. (שיר השירים ה, ב): תַּמָּתִי בְּסִינַי, שֶׁנִּתַּמְּמוּ עִמִּי בְּסִינַי וְאָמְרוּ (שמות כד, ז): כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. אָמַר רַבִּי יַנַּאי, מַה הַתְּאוֹמִים הַלָּלוּ, אִם חָשַׁשׁ אֶחָד בְּרֹאשׁוֹ חֲבֵרוֹ מַרְגִּישׁ, כֵּן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְיָכוֹל (תהלים צא, טו): עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה. דָּבָר אַחֵר, מַהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה, כְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶם צָרָה אֵינָם קוֹרְאִים אֶלָּא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּמִצְרַיִם, (שמות ב, כג): וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים. בַּיָּם, (שמות יד, י): וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה', וְכָאֵלֶּה רַבִּים. וְאוֹמֵר (ישעיה סג, ט): בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, אִי אַתָּה מַרְגִּישׁ שֶׁאֲנִי שָׁרוּי בְּצַעַר כְּשֵׁם שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִם בְּצַעַר, הֱוֵי יוֹדֵעַ מִמָּקוֹם שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר עִמְּךָ מִתּוֹךְ הַקּוֹצִים כִּבְיָכוֹל אֲנִי שֻׁתָּף בְּצַעֲרָן. וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה', רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר זֶה מִיכָאֵל. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר זֶה גַּבְרִיאֵל. רַבִּי יוֹסֵי הָאָרֹךְ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיוּ רוֹאִין אוֹתוֹ הָיוּ אוֹמְרִים שָׁם רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, כָּךְ כָּל מָקוֹם שֶׁמִּיכָאֵל נִרְאֶה שָׁם הוּא כְּבוֹד הַשְּׁכִינָה. אֵלָיו, מַהוּ אֵלָיו, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ אֲנָשִׁים עִמּוֹ וְלֹא רָאוּ אֶלָּא משֶׁה בִּלְבָד. כְּשֵׁם שֶׁכָּתוּב בְּדָנִיֵּאל (דניאל י, ז): וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל לְבַדִּי אֶת הַמַּרְאָה. בְּלַבַּת אֵשׁ, לְלַבְּבוֹ כְּשֶׁיָּבוֹא לְסִינַי וְיִרְאֶה אוֹתָן אִשּׁוֹת וְלֹא יִירָא מֵהֶם. דָּבָר אַחֵר, בְּלַבַּת אֵשׁ, מִשְּׁנֵי חֲלָקָיו שֶׁל סְנֶה וּלְמַעְלָה, כְּשֵׁם שֶׁהַלֵּב נָתוּן מִשְּׁנֵי חֲלָקָיו שֶׁל אָדָם וּלְמַעְלָה. מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, שָׁאַל גּוֹי אֶחָד אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, מָה רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדַבֵּר עִם משֶׁה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. אָמַר לוֹ אִלּוּ מִתּוֹךְ חָרוּב אוֹ מִתּוֹךְ שִׁקְמָה כָּךְ הָיִיתָ שׁוֹאֲלֵנִי, אֶלָּא לְהוֹצִיאֲךָ חָלָק אִי אֶפְשָׁר, לָמָּה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין מָקוֹם פָּנוּי בְּלֹא שְׁכִינָה אֲפִלּוּ סְנֶה. בְּלַבַּת אֵשׁ, בַּתְּחִלָּה לֹא יָרַד אֶלָּא מַלְאָךְ אֶחָד שֶׁהָיָה מְמֻצָּע וְעוֹמֵד בְּאֶמְצַע הָאֵשׁ, וְאַחַר כָּךְ יָרְדָה שְׁכִינָה וְדִבְּרָה עִמּוֹ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מָה הַסְּנֶה שָׁפָל מִכָּל הָאִילָנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל שְׁפָלִים וִיְרוּדִים לְמִצְרַיִם, לְפִיכָךְ נִגְלָה עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ, בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג, ח): וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁהַסְּנֶה קָשֶׁה מִכָּל הָאִילָנוֹת, וְכָל עוֹף שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ הַסְּנֶה אֵין יוֹצֵא בְּשָׁלוֹם, כָּךְ הָיָה שִׁעְבּוּד מִצְרַיִם קָשֶׁה לִפְנֵי הַמָּקוֹם מִכָּל הַשִּׁעְבּוּדִים שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג, ז): וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר רָאֹה רָאִיתִי שְׁתֵּי פְּעָמִים, אֶלָּא מֵאַחַר שֶׁהָיוּ מַטְבִּיעִין אוֹתָן בַּנָּהָר, הָיוּ חוֹזְרִין וְכוֹבְשִׁין אוֹתָן בַּבִּנְיָן. מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁנָּטַל אֶת הַמַּקֵּל וְהִכָּה שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם וּשְׁנֵיהֶם קִבְּלוּ אֶת הָרְצוּעָה וְיוֹדְעִים צַעֲרָהּ, כָּךְ הָיָה צַעֲרָן וְשִׁעְבּוּדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג, ז): כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, מָה הַסְּנֶה הַזֶּה עוֹשִׂין אוֹתוֹ גָּדֵר לַגִּנָּה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל גָּדֵר לָעוֹלָם. דָּבָר אַחֵר, מָה הַסְּנֶה הַזֶּה גָדֵל עַל כָּל מַיִם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵינָן גְּדֵלִים אֶלָּא בִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת מַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה, א): הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, דָּבָר אַחֵר, מָה הַסְּנֶה הַזֶּה גָּדֵל בַּגִּנָּה וּבַנָּהָר, כָּךְ יִשְׂרָאֵל הֵם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. דָּבָר אַחֵר, מָה הַסְּנֶה עוֹשֶׂה קוֹצִין וְעוֹשֶׂה וְרָדִין, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶן צַדִּיקִים וּרְשָׁעִים. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס הַכֹּהֵן בְּרַבִּי חָמָא, מָה הַסְּנֶה הַזֶּה כְּשֶׁאָדָם מַכְנִיס יָדוֹ לְתוֹכוֹ אֵינוֹ מַרְגִּישׁ וּכְשֶׁהוּא מוֹצִיאָהּ מִסְתָּרֶטֶת, כָּךְ כְּשֶׁיָּרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם לֹא הִכִּיר בָּהֶן בְּרִיָּה, כְּשֶׁיָּצְאוּ יָצְאוּ בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה. רַבִּי יְהוּדָה בַּר שָׁלוֹם אָמַר, מָה הַסְּנֶה הָעוֹף נִכְנָס לְתוֹכוֹ וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ וּכְשֶׁהוּא יוֹצֵא כְּנָפָיו מִתְמָרְטוֹת, כָּךְ כְּשֶׁיָּרַד אַבְרָהָם אָבִינוּ לְמִצְרַיִם לֹא הִכִּיר בּוֹ בְּרִיָה, וּכְשֶׁיָּצָא (בראשית יב, יז): וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה. דָּבָר אַחֵר, מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, רַבִּי נַחְמָן בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אוֹמֵר, כָּל הָאִילָנוֹת יֵשׁ מֵהֶן עוֹשֶׂה עָלֶה אַחַת, וְיֵשׁ מֵהֶן שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ, הֲדַס עוֹשֶׂה שָׁלשׁ, שֶׁנִּקְרָא (ויקרא כג, מ): עֵץ עָבֹת. אֲבָל הַסְּנֶה יֵשׁ לוֹ חָמֵשׁ עָלִין. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, אֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּזְכוּת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וּבִזְכוּתְךָ וּבִזְכוּת אַהֲרֹן. דָּבָר אַחֵר, מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, רָמַז לוֹ שֶׁיִּחְיֶה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה כְּמִנְיַן הַסְּנֶה. וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ. מִכָּן אָמְרוּ הָאֵשׁ שֶׁל מַעְלָה מַעֲלָה לוּלָבִין וְשׂוֹרֶפֶת וְאֵינָהּ אוֹכֶלֶת וְהִיא שְׁחוֹרָה, הָאֵשׁ שֶׁל מַטָּה אֵינָהּ מַעֲלָה לוּלָבִין וְהִיא אֲדֻמָּה וְאוֹכֶלֶת וְאֵינָהּ שׂוֹרֶפֶת. וְלָמָּה הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בָּעִנְיָן הַזֶּה, לְפִי שֶׁהָיָה מְחַשֵּׁב בְּלִבּוֹ וְאוֹמֵר, שֶׁמָּא יִהְיוּ הַמִּצְרִיִּים מְכַלִּין אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵשׁ בּוֹעֶרֶת וְאֵינֶנּוּ אֻכָּל, אָמַר לוֹ כְּשֵׁם שֶׁהַסְּנֶה בּוֹעֵר בָּאֵשׁ וְאֵינֶנּוּ אֻכָּל, כָּךְ הַמִּצְרִיִּים אֵינָן יְכוֹלִין לְכַלּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל. דָּבָר אַחֵר, לְפִי שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר עִם משֶׁה וְלֹא הָיָה מְבַקֵּשׁ לִבָּטֵל מִמְּלַאכְתוֹ, הֶרְאָה לוֹ אוֹתוֹ דָּבָר כְּדֵי שֶׁיַּהֲפֹךְ פָּנָיו וְיִרְאֶה וִידַבֵּר עִמּוֹ, שֶׁכָּךְ אַתָּה מוֹצֵא מִתְּחִלָּה וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו, וְלֹא הָלַךְ משֶׁה, וְכֵיוָן שֶׁבָּטַל מִמְּלַאכְתוֹ וְהָלַךְ לִרְאוֹת, מִיָּד (שמות ג, ד): וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים.
(5) A Gentile once asked R. Joshua b. Karhah: Why did the Holy One, Blessed be He, see fit to speak to Moses from within a thorn-bush? [R. Joshua retorted]: If it had been a carob tree or a sycamore tree, would you not have asked the same question. However to send you away you without any answer is not possible, [so] why from within a thorn-bush? To teach you that there is no empty place devoid of the Shechinah, not even a [lowly] thorn-bush. "In a flame of fire." At first only one angel descended and stood in the center of the fire as an intermediary. Only afterwards did the Shechinah descend and spoke with him from within the thorn-bush. Rabbi Eliezer said: Just as the thorn-bush is the lowliest of all trees in the world, so too Israel were lowly and downtrodden in Egypt. Therefore the Holy One, Blessed be He revealed Himself to them and redeemed them, as it says (Exodus 3:8) "And I will go down and save them from the Egypt." Rabbi Yossi said: Just as the thorn-bush is the hardest of all the trees, and any bird that enters into it does not come out unharmed, so too the servitude in Egypt was harsher to God more than any other servitude in the world, as it says (Ibid. 7) "And the LORD said seen I have seen the poverty of My people." Why does the verse say "see I have seen" twice? For after they drowned them in the river they would then bury them in a building. This can be compared to someone who took a staff and hit two people, and the two of them received [a lashing] with a whip and know its suffering. So too the suffering and the servitude of Israel was revealed and known to the One who spoke and thereby was the world, as it says "For I know their pains." Rabbi Yohanan said: Just as this thorn-bush is used as a fence for a garden, so too Israel is a fence for the world. Alternatively, just as the thorn-bush grows near any water, so too Israel only grows in the merit of Torah which is called water, as it says (Isaiah 55:1) "Ho any thirsty one go to water." Alternatively, just as the thorn-bush grows in a garden or in a river, so too Israel are in this world and the next world. Alternatively, just as the thorn-bush produces thorns and roses, so too Israel contains righteous and wicked people. Rabbi Pinhas ha-Kohen the son of Rabbi Hama said: Just as this thorn-bush, if someone puts his hand in he does not feel anything, but when he takes it out it gets scratched; so too when Israel went down to Egypt no one noticed anything, but when they went out "The Lord plagued Pharaoh" (Genesis 12:17). Alternatively, "From with in the thorn-bush." Rabbi Nahman the son of Rabbi Shmuel the son of Nahman said: of all the trees, some produce one leaf, some two or three. A myrtle produces three, as it says (Leviticus 23:40) "A plaited tree". A thorn-bush however has five leafs. The Holy One, Blessed be He, said to Moses, Israel will only be redeemed in the merit of Abraham, Isaac, Jacob, and in your and Aaron's merit. Alternatively, "From with in the thorn-bush." He hinted to him [Moses] that he would live 120 years, the numerical value of the thorn-bush [הסנה - ה=5 ס=60, נ=50, ה=5]. "And he saw and behold the thorn-bush was consumed by fire." From here they said, Heavenly fire raises palm branches and burns but does not consume and is black. Earthly fire does not raise palm branches and is red, consumes and does not burn. And why did the Holy One, Blessed be He reveal Himself to Moses in this way? Because he [Moses] thought in his heart, saying, Maybe the Egyptians will destroy Israel. Therefore the Holy One, Blessed be He revealed Himself in a thorn-bush that was burning but not consumed. He said to him, just as the thorn-bush is burning but is not consumed, so too the Egyptians will not be able to destroy Israel. Alternatively, since the Holy One, Blessed be He was talking with Moses and he did not want stop his task [of minding the sheep], He showed him this thing so he would turn his face and see Him. You find this [intimated] from the beginning [of the verse]: "An angel of the LORD appeared to him" - yet Moses did not go. Once he stopped doing his task and went to see, immediately "God called him" (Exodus 3:4).
(ב) אֵין הוֹלְכִין בְּחֻקּוֹת הַגּוֹיִים, וְלֹא מִתְדַמִּים לָהֶם, לֹא בְמַלְבּוּשׁ וְלֹא בְשֵׂעָר וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקּוֹת הַגּוֹי. וְנֶאֱמַר, בְּחֻקּוֹתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ. וְנֶאֱמַר, הִשָּׁמֵר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם. לֹא יִלְבַּשׁ מַלְבּוּשׁ הַמְּיֻחָד לָהֶם לְשׁוּם גֵּאוּת וְהוּא מַלְבּוּשׁ שָׂרִים, וּלְדֻגְמָא הָא דְּאָמְרֵינָן בַגְּמָרָא, דְּאָסוּר לְיִשְֹרָאֵל לְהִתְדַּמּוֹת לָהֶם אֲפִלּוּ בִרְצוּעוֹת הַמִּנְעָל. שֶׁאִם הָיָה דַרְכָּם לִקְשֹׁר כָּךְ וְדֶרֶךְ יִשְֹרָאֵל בְּעִנְיָן אַחֵר אוֹ שֶׁהָיָה מִנְהָגָם לִהְיוֹת לָהֶם רְצוּעוֹת אֲדֻמּוֹת וְשֶׁל יִשְֹרָאֵל שְׁחוֹרוֹת מִשּׁוּם דְּצֶבַע שָׁחוֹר מוֹרֶה עַל עֲנָוָה וְשִׁפְלוּת וּצְנִיעוּת, אָסוּר לְיִשְֹרָאֵל לְשַׁנּוֹת. וּמִזֶּה יִלְמַד כָּל אָדָם לְפִי מְקוֹמוֹ וְשַׁעְתּוֹ, שֶׁהַמַּלְבּוּשׁ הֶעָשׂוּי לְיוּהֲרָא וּפְרִיצוּת לֹא יַעֲשֶׂה הַיִשְֹרָאֵל כֵּן, אֶלָּא מַלְבּוּשָׁיו יִהְיוּ עֲשׂוּיִים בְּעִנְיָן הַמּוֹרֶה עַל הַכְנָעָה וּצְנִיעוּת. הָכֵי אָמְרִינָן בְּסִפְרֵי, שֶׁלֹּא תֹאמַר הוֹאִיל וְהֵן יוֹצְאִין בְּאַרְגָּמָן אַף אֲנִי אֵצֵא בְּאַרְגָּמָן, הוֹאִיל וְהֵן יוֹצְאִין בְּקוֹלְסִין (פֵּרוּשׁ, כְּלֵי זַיִן) אַף אֲנִי אֵצֵא בְּקוֹלְסִין, שֶׁדְּבָרִים הַלָּלוּ דִבְרֵי שַׁחַץ וְגַאֲוָה הֵם, וְלֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב, אֶלָּא דַּרְכָּם לִהְיוֹת צְנוּעִים וַעֲנָוִים, וְלֹא לִפְנוֹת אֶל רְהָבִים. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁנָּהֲגוּ לְמִנְהָג וּלְחֹק דְאִכָּא לְמֵיחָשׁ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֶׁמֶץ עֲבוֹדָה זָרָה, לֹא יַעֲשֶׂה הַיִשְֹרָאֵל כֵּן. וְכֵן לֹא יְגַלַּח וְלֹא יְגַדֵּל שַעֲרוֹת רֹאשׁוֹ כְּמוֹהֶם, אֶלּא יְהֵא מֻבְדָּל מֵהֶם בְּמַלְבּוּשָׁיו וּבְדִבּוּרוֹ וּבִשְׁאָר מַעֲשָׂיו כְּמוֹ שֶׁהוּא מֻבְדָּל מֵהֶם בְּמַדָּעוֹ וּבְדֵעוֹתָיו. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וָאַבְדִּיל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים.
(2) We are not permitted to follow the ways of the gentiles, nor adopt their styles in dress or in hair style or similar things, as it is said: "You shall not follow the ways of the gentile."3Leviticus 20:33. It is [also] said: "In their ways you shall not follow"4Leviticus 18:3. It is [also] said: "Guard yourself lest you be ensnared to follow them."5Deuteronomy 12:30. You should not wear a garment which is specifically worn by them as a symbol of ostentation, such as a garment of high-ranking officers. For example, the Talmud states:6Maseches Sanhedrin 74a. that it is forbidden for a Jew to be similar to them even in regard to shoelaces; if their practice was to tie one way and the practice of Jews to tie another way, or if their practice was to wear red shoelaces and Jews wear black shoelaces because the color black indicates humility, submissiveness and modesty. [In all such instances] it is forbidden for a Jew to deviate. From these examples everyone should learn how to apply these standards to his time and place. A garment designed for showiness or immodesty must not be worn by a Jew, but rather his clothing should be made in a style which suggests humility and modesty. The following is mentioned in Sifrei: You should not say that since they go out with scarlet I shall go out with scarlet, since they go out with kulsin (the word kulsin meaning weaponry) I also shall go out with kulsin, because these practices are indicative of arrogance and haughtiness which are not the heritage of Jacob. Rather, our heritage demands of us to be modest and humble, and not be influenced by the haughty. Similarly, any custom or statute of which there is a suspicion of idolatrous intent or background should be avoided by Jews. Similarly, you should not cut your hair or style your hair as they do, but rather you should be distinct, in your clothing and speech and all other endeavors just as you are distinct in your perspectives and concepts. Similarly, it is said: "I have set you apart from the nations."7Leviticus 20:26.
(ב) נשים המסוללות (פי' המשחקות ומתחככות זו בזו) אסור ממעשה ארץ מצרים שהוזהרנו עליו וראוי להכותן מכת מרדות הואיל ועשו איסור ויש לאיש להקפיד על אשתו מדבר זה ומונע הנשים הידועות בכך מלהכנס לה ומלצאת היא אליהן:
(2) Women who rub up on each other is forbidden, from it being like that of the forbidden sexual actions of the Egyptians (cf. Lev. 18:3), upon which we were warned. And it is appropriate to strike them with disciplinary flogging since they have committed a prohibited action. And there is for a man to be careful about his wife's activities in this regard and to hold back women who are known to be involved in this from coming into see his wife or for her to visit them.