(ב) וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה לַשָּׁמַיִם... רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר לֹא זָזָה הַשְּׁכִינָה מִתּוֹךְ הַהֵיכָל... וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים ג, ה): קוֹלִי אֶל יקוק אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָרֵב הֲרֵי הוּא בִּקְדֻשָּׁתוֹ... אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָרֵב הָאֱלֹקִים אֵינוֹ זָז מִשָּׁם... לְעוֹלָם אֵין הַשְּׁכִינָה זָזָה מִכֹּתֶל מַעֲרָבִי...
(2) ... Our teachers have said: Once, while Moses our Teacher was tending [his father-in-law] Yitro’s sheep, one of the sheep ran away. Moses ran after it until it reached a small, shaded place. There, the lamb came across a pool and began to drink. As Moses approached the lamb, he said, “I did not know you ran away because you were thirsty. You are so exhausted!” He then put the lamb on his shoulders and carried him back. The Holy One said, “Since you tend the sheep of human beings with such overwhelming love - by your life, I swear you shall be the shepherd of My sheep, Israel.”
(א) ומשחרב בית המקדש יקוק במשים כסאו (שם), סילק שכינתו לשמים, אמר ר' אלעזר בן פדת בין חרב ובין לא חרב אין השכינה זזה ממקומה... וכן הוא אומר קולי אל יקוק אקרא ויענני מהר קדשו סלה (תהלים ג ה)... לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי של בית המקדש...
(1) After the Temple was destroyed, (ibid. cont.:) THE LORD'S THRONE IS IN THE HEAVENS. He had removed his Divine Presence to the heavens. R. Eleazar ben Pedat said: Whether the Temple is destroyed or not destroyed, the Divine Presence has not moved from its place, as stated (in Ps. 11:4): THE LORD IS IN HIS HOLY TEMPLE... It also says so (in Ps. 3:5 [4]): I RAISE MY VOICE UNTO THE LORD, AND HE ANSWERS ME FROM HIS HOLY HILL. SELAH... He has not moved from there. R. Aha said: The Divine Presence has never moved from the West Wall (i.e., the Wailing Wall) of the Sanctuary. Thus it is stated (in Cant. 2:9): THERE HE STANDS BEHIND OUR WALL. Ergo (in Ps. 11:4): THE LORD IS IN HIS HOLY TEMPLE.
(ד) יקוק בהיכל קדשו יקוק בשמים כסאו. בזמן שישראל עושין רצונו של מקום יקוק בהיכל קדשו ובזמן שאין עושין רצונו של מקום יקוק בשמים כסאו. א"ר אלעזר בין שחרב בית המקדש ובין שלא חרב אין השכינה זזה מתוכו שנאמר יקוק בהיכל קדשו. אף על פי שבשמים כסאו שכינתו בבית המקדש שנאמר (מלכים-א ט ג) והיו עיני ולבי שם כל הימים. וכן הוא אומר (תהלים ג ה) ויענני מהר קדשו סלה. אף על פי שהוא הר בקדושתו הוא עומד. א"ר אלעזר ראה מה כתיב (מיכה ד י) כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה. ושכנתי כתיב שאף על פי שחרב שכינתי עומדת שם. א"ר אחא לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי שנאמר (שיר השירים ב ט) הנה זה עומד אחר כתלנו. א"ר ינאי מלך בשר ודם כשהוא נכנס לטרקלין אינו יודע מה בקיטון והקב"ה אינו כן אלא יקוק בהיכל קדשו יקוק בשמים כסאו. צופה ומביט לכל באי עולם ואין עין שולטת בו:
(4) “The Lord is in His Holy Temple. The Lord-His throne is in Heaven…” (Tehillim 11:4) When Israel does the will of the Makom ‘The Lord is in His Holy Temple,’ and when they do not do the will of the Makom ‘The Lord-His throne is in Heaven.’ R’ Elazar said: whether the Holy Temple is destroyed or not the Divine Presence doesn’t move from within it, as it says “The Lord is in His Holy Temple.” Even though His throne is in Heaven, His Presence is in the Holy Temple, as it says “…and My eyes and My heart shall be there at all times.” (Kings I 9:3) So too it says “…and He answered me from His holy mount to eternity.” (Tehillim 3:5) Even though it is just a mountain, it maintains its holiness. R’ Elazar said: see what is written “…for now you shall go forth from the city; and you shall dwell (shachantah) in the field…” (Micah 4:10) It is written as shechinati (My Presence), even though it is destroyed My Presence remains there. R’ Acha said: the Divine Presence never moved from the western wall, as it says “…behold, he is standing behind our wall…” (Shir haShirim 2:9) R’ Yanai said: when a king of flesh and blood enters his banquet hall, he does not know what is in the bed chamber. Not so the Holy One, rather ‘The Lord is in His Holy Temple. The Lord-His throne is in Heaven.’ He looks and sees the whole world, and no eye can grasp Him.
(א) אמר רבי שמואל בר נחמני עד שלא חרב בית המקדש היתה השכינה נתונה בהיכל שנאמר יקוק בהיכל קדשו, משחרב בית המקדש יקוק בשמים כסאו סלק שכינתו בשמים. א"ר אלעזר בן פדת בין חרב בין לא חרב אינו זז ממקומו שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים. וכה"א קולי אל יקוק אקרא ויענני מהר קדשו סלה... אמר רבי אחא לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי של בית המקדש שנאמר הנה זה עומד אחר כתלנו.
(ו) אף על פי שחרב בית המקדש לא זזה השכינה משם...
תני היה רוכב על החמור ירד אם יש לו מי לאחוז בחמורו יורד ומתפלל למטן ואם לאו מתפלל במקומו רבי אומר בין כך ובין כך מתפלל במקומו שכך לבו מיושב ר' יודה בן פזי בשם ר' יהושע בן לוי הלכה כרבי א"ר יעקב בר אחא תניי תמן לכל הרוחות אין מחזירין חוץ מרוח מזרחית אמר רבי יוסי בר אבון בתחילה (יחזקאל ח׳:ט״ז) אחוריהם אל היכל יקוק ופניהם קדמה והמה משתחויתם קדמה לשמש תני סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות הרי אילו מתפללין כלפי למעלן שנאמר (מלכים א ח; וראה דברי הימים ב ו) והתפללו אל יקוק העומדים ומתפללין בחוצה לארץ הופכין את פניהן כלפי ארץ ישראל ומה טעם (שם) והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתת לאבותם העומדין ומתפללין בארץ ישראל הופכין את פניהן כלפי ירושלים ומה טעם (שם) והתפללו אליך דרך העיר אשר בחרת בה העומדים ומתפללין בירושלים הופכין פניהן כלפי הר הבית שנאמר (שם) והבית אשר בניתי לשמך העומדים ומתפללין בהר הבית הופכין פניהן כלפי בית קדשי הקדשים ומה טעם (שם) והתפללו אל המקום הזה ואתה תשמע אל מכון שבתך אל השמים ושמעת וסלחת נמצא העומדין בצפון פניהן לדרום העומדין לדרום פניהם לצפון העומדים במזרח פניהן למערב למערב פניהן למזרח נמצאו כל ישראל מתפללין אל מקום אחד הה"ד (ישעיהו נ״ו:ז׳) כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים אמר ריב"ל (מלכים א ו׳:י״ז) הוא ההיכל לפני לפנים היכל שכל הפנים פונין לו עד כדון בביניינו בחורבנו מניין א"ר אבון (שיר השירים ד׳:ד׳) בנוי לתלפיות תל שכל הפיות מתפללין עליו
The Gemara cites a midrash on the following verse from Isaiah, relating to the sin of the Golden Calf and Moses’ supplication for forgiveness: “But Zion said: The Lord has forsaken me and the Lord has forgotten me. Can a woman forget her suckling baby, that she would not have compassion for the child of her womb? These may forget, but you I will not forget” (Isaiah 49:14–15). The Gemara seeks to clarify: Forsaken is the same as forgotten. They are synonymous; why repeat the same idea twice? Reish Lakish said: The community of Israel said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, even when a man marries a second wife after his first wife, he certainly recalls the deeds of his first wife. Yet You have not only forsaken me, but You have forgotten me as well.
עזבתני ושכחתני כו'. עזובה כאלו נשאת אשה על הראשונה ושכוחה שלא זכרת מעשי הראשונה. ואמר התשכח אשה עולה. א"ל הקב"ה בתי י"ב מזלות כו' לא ידענא מוצאו דהך מלתא מהאי קרא ולקמן דריש מיניה כלום אשכח עולות אילים כו' ואפשר דסמך בזה הדרוש אכתוב דבתרי' הן על כפים חקותיך וגו' ר"ל ואיך אשכחך הלא על כפים דהיינו שמי השמים וכל צבאם שהם למעלה מעננים וכפים חקותיך שאתה סבת חקותם כמ"ש אם לא בריתי וגו' חקות שמים וארץ לא שמתי כדמסיק וכלן לא בראתי אלא בשבילך והיינו אשה העולה למעלה מכל המזלות בצורת יעקב שחקוקה תחת כסא כבוד:
(ו) בפרק אין עומדין (ברכות ל"ב, ב') ותאמר ציון עזבני יקוק ויקוק שכחני אמר ריש לקיש אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע אדם נושא אשה זוכר מעשה ראשונה אתה עזבתני ושכחתני התשכח אשה עולה אמר לה הקב"ה בתי י"ב מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלשים רהטים ועל כל רהטים ורהטים בראתי בו שלשים גסטרא ועל כל גסטרא וגסטרא שס"ה כוכבים כמנין ימות החמה וכולם לא בראתי אלא בשבילך ואת אומרת עזבתני ושכחתני התשכח אשה עולה אמר לה הקב"ה כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה עגל אמר לה גם אלה תשכחנה אמרה לפניו רבונו של עולם הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני אמר לה ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני עד כאן:
(לא) ובמדרש ויקרא רבה, אתה מוצא בשעה שבקשו לפרוק עול בימי יחזקאל, באו אנשים מזקיני יהודה לדרוש את יקוק (יחזקאל כ, א), אמרו לו, בן אדם, כהן שקנה עבד מהו שיאכל בתרומה, אמר להם אוכל. חזר הכהן ומכרו לישראל לא יצא העבד מרשותו, אף אנו יצאנו מרשותו של הקדוש ברוך הוא. אמר להם (שם שם לב-לג) "העולה על רוחכם היה לא תהיה חי אני אם לא ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם". כי הוא יתברך עלה הכרחית אל ישראל, ואין עלה בלא עלול, ולפיכך בהכרח ימלוך השם יתברך עליהם אף אם לא ירצו, כי דבר זה הוא מצד העלה, ולא מצד העלול. כי דבר שהוא מצד העלול אפשר שישתנה, כי העלול הוא בעל שנוי, לכך הוא אפשרי מצד עצמו ומחוייב מצד עלתו. ולפיכך אמר מאחר שהדבר הזה הוא מצד העלה, הוא מחויב, ולפיכך "בחימה שפוכה אמלוך עליכם". הנה התבאר לך סבה השניה אשר בחר בישראל, והסבה קיימת ולא סרה, ומאחר שהסבה קיימת - גם כן המסובב שבחר בישראל גם כן קיים:
ר"ל אמר שבעה ואלו הן וילון רקיע שחקים זבול מעון מכון ערבות וילון אינו משמש כלום אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית ומחדש בכל יום מעשה בראשית שנאמר (ישעיהו מ, כב) הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות קבועין שנאמר (בראשית א, יז) ויתן אותם אלקים ברקיע השמים שחקים שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים שנאמר (תהלים עח, כג) ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכול וגו' זבול שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן שנאמר (מלכים א ח, יג) בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים ומנלן דאיקרי שמים דכתיב (ישעיהו סג, טו) הבט משמים וראה מזבול קדשך ותפארתך מעון שבו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל שנאמר (תהלים מב, ט) יומם יצוה יקוק חסדו ובלילה שירה עמי
ואין מה"ש אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה שנאמר (איוב לח, ז) ברן יחד כוכבי בקר והדר ויריעו כל בני אלקים
(ג) אמר ר׳ ישמעאל, אשריכם ישראל כמה הם חביבין לפני הקב״ה יותר ממלאכי השרת, כי בשעה שמלאכי השרת מבקשים לומר שירה למעלה תחלה באין סביבות כסא הכבוד נהרי אש וגבעות של להבה, ואומר להם הקב״ה ית׳ החרישו אלי כל מלאך ומלאך וכל חיה וחיה וכל אופן ואופן וכל שרף ושרף שבראתי עד שאשמע ואאזין תחלה קול שירתן ותושבחתן של ישראל בני, שנאמר ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלקים, זהו פמלייתן של מלאכים. אימתי כבוד בשמים, כדכתיב רומה על השמים אלקים (בזמן) על כל הארץ כבודך (תהילים נ״ז:ו׳). אלפים ורבבות של מלאכי השרת עומדים לימין הכסא וכנגדם לשמאל הכסא. ובין נהרי אש מקיפין ועומדין, ושרים הגדולים העומדים ממונים על כל גדוד וגדוד, ועל כל צבא וצבא מימין הכסא ומשמאל הכסא, ומלמדין לומר שירה וזמרה לכבודו של מלך מלכי המלכים הקדוש ב״ה ית', וכשמגיע זמן לומר שירה שמעיא״ל השר הגדול הנכבד והנורא עומד על חלוני הרקיע התחתון לשמוע ולהקשיב קול שירות ותשבחות העולים מן הארץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות להשמיע לבני ערבות. ומפני מה עושה כן? שאין רשות למלאכי השרת לומר שירה ער שפותחין תחלה ישראל בשירה, שנאמר רוממו ה׳ אלקינו והשתחוו להר קדשו, אלו מלאכי השרת, וכל מלאכי רקיע ורקיע כששומעין שירות ותשבחות שאומרין מלמטה, הן פותחין קדוש קדוש קדוש מלמעלה.
ואמר רבי אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה שנאמר גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי ואף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו שנאמר שמעה תפלתי ה׳ ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש
On the subject of prayer, Rabbi Elazar also said: Since the day the Temple was destroyed the gates of prayer were locked and prayer is not accepted as it once was, as it is said in lamentation of the Temple’s destruction: “Though I plead and call out, He shuts out my prayer” (Lamentations 3:8). Yet, despite the fact that the gates of prayer were locked with the destruction of the Temple, the gates of tears were not locked, and one who cries before God may rest assured that his prayers will be answered, as it is stated: “Hear my prayer, Lord, and give ear to my pleading, keep not silence at my tears” (Psalms 39:13). Since this prayer is a request that God should pay heed to the tears of one who is praying, he is certain that at least the gates of tears are not locked.
(ד) א"ר אלעזר בין שחרב בית המקדש ובין שלא חרב אין השכינה זזה...
(4) R’ Elazar said: whether the Holy Temple is destroyed or not the Divine Presence doesn’t move from within it...
(ה) לְהִתְפַּלַּל לוֹ, שֶׁנֶּאֱמָר: "וַעֲבַדְתֶּם, אֵת יקוק אֱלֹקֵיכֶם" (שמות כג, כה) – עֲבוֹדָה זוֹ תְּפִלָּה.
(5) To pray to Him. Ex.23.25.
(א) מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג כה) ״וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁעֲבוֹדָה זוֹ הִיא תְּפִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יא יג) ״וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם״ אָמְרוּ חֲכָמִים אֵי זוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב זוֹ תְּפִלָּה. וְאֵין מִנְיַן הַתְּפִלּוֹת מִן הַתּוֹרָה. וְאֵין מִשְׁנֶה הַתְּפִלָּה הַזֹּאת מִן הַתּוֹרָה. וְאֵין לַתְּפִלָּה זְמַן קָבוּעַ מִן הַתּוֹרָה:
(ב) וּלְפִיכָךְ נָשִׁים וַעֲבָדִים חַיָּבִין בִּתְפִלָּה לְפִי שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא אֶלָּא חִיּוּב מִצְוָה זוֹ כָּךְ הוּא שֶׁיְּהֵא אָדָם מִתְחַנֵּן וּמִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם וּמַגִּיד שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאַחַר כָּךְ שׁוֹאֵל צְרָכָיו שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶם בְּבַקָּשָׁה וּבִתְחִנָּה וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לַה׳ עַל הַטּוֹבָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ לוֹ כָּל אֶחָד לְפִי כֹּחוֹ:
(ג) אִם הָיָה רָגִיל מַרְבֶּה בִּתְחִנָּה וּבַקָּשָׁה וְאִם הָיָה עֲרַל שְׂפָתַיִם מְדַבֵּר כְּפִי יְכָלְתּוֹ וּבְכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. וְכֵן מִנְיַן הַתְּפִלּוֹת כָּל אֶחָד כְּפִי יְכָלְתּוֹ. יֵשׁ מִתְפַּלֵּל פַּעַם אַחַת בְּיוֹם. וְיֵשׁ מִתְפַּלְּלִין פְּעָמִים הַרְבֵּה. וְהַכּל יִהְיוּ מִתְפַּלְּלִין נֹכַח הַמִּקְדָּשׁ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּהְיֶה. וְכֵן הָיָה הַדָּבָר תָּמִיד מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ וְעַד עֶזְרָא:
(ד) כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל בִּימֵי נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע נִתְעָרְבוּ בְּפָרַס וְיָוָן וּשְׁאָר הָאֻמּוֹת וְנוֹלְדוּ לָהֶם בָּנִים בְּאַרְצוֹת הַגּוֹיִם וְאוֹתָן הַבָּנִים נִתְבַּלְבְּלוּ שְׂפָתָם וְהָיְתָה שְׂפַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְעֹרֶבֶת מִלְּשׁוֹנוֹת הַרְבֵּה וְכֵיוָן שֶׁהָיָה מְדַבֵּר אֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ בְּלָשׁוֹן אַחַת אֶלָּא בְּשִׁבּוּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה יג כד) ״וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית״ וְגוֹ׳ (נחמיה יג כד) ״וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וְעַם״. וּמִפְּנֵי זֶה כְּשֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן מִתְפַּלֵּל תִּקְצַר לְשׁוֹנוֹ לִשְׁאל חֲפָצָיו אוֹ לְהַגִּיד שֶׁבַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ עַד שֶׁיֵּעָרְבוּ עִמָּהּ לְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה עֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ כָּךְ עָמְדוּ וְתִקְּנוּ לָהֶם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת עַל הַסֵּדֶר. שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת שֶׁבַח לַה׳ וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת הוֹדָיָה. וְאֶמְצָעִיּוֹת יֵשׁ בָּהֶן שְׁאֵלַת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהֵן כְּמוֹ אָבוֹת לְכָל חֶפְצֵי אִישׁ וָאִישׁ וּלְצָרְכֵי הַצִּבּוּר כֻּלָּן, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עֲרוּכוֹת בְּפִי הַכּל וְיִלְמְדוּ אוֹתָן וְתִהְיֶה תְּפִלַּת אֵלּוּ הָעִלְּגִים תְּפִלָּה שְׁלֵמָה כִּתְפִלַּת בַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן הַצֶּחָה. וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה תִּקְּנוּ כָּל הַבְּרָכוֹת וְהַתְּפִלּוֹת מְסֻדָּרוֹת בְּפִי כָּל יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עִנְיַן כָּל בְּרָכָה עָרוּךְ בְּפִי הָעִלֵּג:
(1) To pray daily is an affirmative duty, as it is said, "And ye shall serve the Lord, your God" (Exodus 23:25). The service, here referred to, according to the teaching of tradition, is Prayer, as it is said, "And to serve Him with all your heart" (Deuteronomy 11:13), on which the sages commented, "What may be described as Service of the Heart? Prayer". The number of prayers is not prescribed in the Torah. No form of prayer is prescribed in the Torah. Nor does the Torah prescribe a fixed time for Prayer. Hence, women and slaves are under an obligation to pray, this being a duty, the fulfillment of which is independent of set periods.
(2) The obligation in this precept is that every person should daily, according to his ability, offer up supplication and prayer; first uttering praises of God, then, with humble supplication and petition ask for all that he needs, and finally offer praise and thanksgiving to the Eternal for the benefits already bestowed upon him in rich measure.
(3) One who was fluent, would offer up many prayers and supplications. If one was slow of speech, he would pray as he could and whenever he pleased. Thus also, the number of separate services depended on an individual's ability. One would pray once daily; others, several times in the day. All, however, turned during prayer to the Sanctuary, in whichever direction that might be. This was the uniform practice from the times of Moses to those of Ezra.
(4) When the people of Israel went into exile in the days of the wicked Nebucednezzar, they mingled with the Persians, Greeks and other nations. In those foreign countries, children were born to them, whose language was confused. Everyone's speech was a mixture of many tongues. No one was able, when he spoke, to express his thoughts adequately in any one language, otherwise than incoherently, as it is said, "And their children spoke half in the speech of Ashdod and they could not speak in the Jews' language, but according to the language of each people" (Nehemiah 13:24). Consequently, when anyone of them prayed in Hebrew, he was unable adequately to express his needs or recount the praises of God, without mixing Hebrew with other languages. When Ezra and his Council realized this condition, they ordained the Eighteen Benedictions in their present order. The first three blessings consist of praises of God and the last three, of thanksgiving to Him. The intermediate benedictions are petitions for the things which may stand as categories of all the desires of the individual and the needs of the community. The object aimed at was that these prayers should be in an orderly form in everyone's mouth, that all should learn them, and thus the prayer of those who were not expert in speech would be as perfect as that of those who had command of a chaste style. For the same reason, they arranged [in a fixed form] all the blessings and prayers for all Jews so that the substance of every blessing should be familiar and current in the mouth of one who is not expert in speech.