פרשת צו תשכ"ח - איסור אכילת דם

ד"ה כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו על המזבח: המשמע מן הכתוב הזה, שיאמר שיאסור לנו הדם, מפני שנתנו לנו להיות על המזבח לכפר על נפשותינו. ואם נקשה: למה אסר דם החיה והעוף אשר לא יקרב? נדחה את השואל לאמור לו, שרצה להרחיקנו מכל דם שלא נשגה בו... והרב כתב במורה נבוכים, כי היו הכשדים מואסים בדם ויחשבוהו להם לטומאה, אבל יאכלו ממנו הרוצים להתחבר לשדים ולהנבא מהם עתידות, והתורה תכון לעולם להרוס בעניני סכלותם בהפוך מחשבותיהם ולכך אסרה הדם באכילה ובחרה בו להטהר בהזאות לזרקו על המזבח לכפרה. ולכך אמרה התורה "ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם" (מ"ז י') כמו שאמר בנותן מזרעו למולך, שהוא מביא למין ממיני עבודה זרה, כי לא נאמר כן במצוה אחרת.
ואלה דברים מיושבים, אבל הכתובים לא יורו כך, שהם יאמרו תמיד בטעם האסור "כי נפש כל דבר דמו בנפשו" (י"ז י"ד) "כי נפש הבשר בדם הוא" (י"ז י"א) והחזיר במשנה תורה: "רק חזק לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים י"ב כ"ג).
וראוי שנפרש בטעם איסורו כי השם ברא כל הנבראים התחתונים לצורך האדם, כי הוא לבדו בהם מכיר את בוראו, ואעפ"י כן לא התיר להם באכילה מתחילה רק הצומח לא בעלי הנפש, כאשר בא בפרשת בראשית (א' כ"ט) "הנה נתתי לכם את כל עזב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה". וכאשר היה במבול שניצולו בזכותו של נח והקריב מהם קרבן והיה לרצון לו, התיר להם השחיטה, כמו שאמר (בראשית ט' ג') "כל רמש אשר הוא חי, לכם יהיה לאכלה; כירק עשב נתתי לכם את כל", כי היותם בעבור האדם. והנה התיר גופם אשר הוא חי בעבור האדם, שיהיה להנאתו ולצרכו של האדם. ושתהיה הנפש שבהם לכפרה לאדם – בקרבים לפניו יתברך – לא שיאכלוהו, כי אין לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כולן לאל הנה, כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה, ומקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה... ולכן יש בה (בנפש החי) דעת לברוח מן הנזק וללכת אחרי הנאות לה והיכר ברגילים ואהבה להם, כאהבת הכלבים לבעליהם...