א. היחס בין פרק י' לפרק י"א |
בנו יעקב, בפירושו לספר בראשית (גרמנית):
יחס פרק י' לפרק י"א הוא כיחס הפסוק (שמות י"ב מ"א): "...יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" לפסוק (שמות י"ב נ"א): "הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם"; וכן הוא גם כיחס הפסוק (שמות ל"ד כ"ב): "כי אוריש גויים מפניך" לפסוק (במדבר ל"ג נ"ב): "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם".
יחס פרק י' לפרק י"א הוא כיחס הפסוק (שמות י"ב מ"א): "...יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" לפסוק (שמות י"ב נ"א): "הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם"; וכן הוא גם כיחס הפסוק (שמות ל"ד כ"ב): "כי אוריש גויים מפניך" לפסוק (במדבר ל"ג נ"ב): "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם".
הסבר, במה דומה היחס שבין שני הפרקים ליחס שבין שני פסוקי כל אחד מן הצמדים הנ"ל?
ב. מה היה חטאם של בוני המגדל? |
ר' לעזר אמר: "ודברים אחדים". מעשה דור המבול נתפרש, מעשה דור הפלגה לא נתפרש.
(פירוש לבראשית רבה המיוחס לרש"י (ואינו לרש"י):
דברים אחדים – סגורים בראשית י"ט י' ואת הדלת סגרו – תרגום אונקלוס: וית דשא אחדו).
דברים אחדים – סגורים בראשית י"ט י' ואת הדלת סגרו – תרגום אונקלוס: וית דשא אחדו).
א. הסבר את דברי המדרש "לא נתפרש". והרי כתוב בפירוש מה אמרו ומה עשו!
ב. מה הביא את הדרשן לדרוש מילת "אחדים" מלשון ארמי – "סגורים" ולא לפרשו כמשמעו?
ג. מה ראה הפרשן למדרש להביא ראייתו מפרשת וירא ולא מפרשת נח עצמה ((ז' י"ט)) "ויסגור ה' בעדו"?
ד. היכן מצינו בתורה עוד שמסופר על חטא ועל עונש שנענש החוטא ואפשר לומר: מעשה החוטא לא נתפרש?
2. תנחומא ישן דף כ"ז:
"שפה אחת ודברים אחדים": דברים של חירופין היו מוציאים על הקב"ה אלא שלא פירשו הכתובים. אלא רבותינו פירשו מקצתם: מה היו אומרים? "אחר אלף שנים בשש מאות וחמשים ושש (בבראשית רבה הגירסא: אחת לאלף שנים...) מבול בא לעולם והשמים מתמוטטין והמים העליונים יפלו עלינו. אלא בואו ונעשה לנו פרגוסין (= עמודים, סמוכות), שאם יפלו השמים יהיו מעמידין בהם. הוי "ודברים אחדים".
"שפה אחת ודברים אחדים": דברים של חירופין היו מוציאים על הקב"ה אלא שלא פירשו הכתובים. אלא רבותינו פירשו מקצתם: מה היו אומרים? "אחר אלף שנים בשש מאות וחמשים ושש (בבראשית רבה הגירסא: אחת לאלף שנים...) מבול בא לעולם והשמים מתמוטטין והמים העליונים יפלו עלינו. אלא בואו ונעשה לנו פרגוסין (= עמודים, סמוכות), שאם יפלו השמים יהיו מעמידין בהם. הוי "ודברים אחדים".
א. איך דורש מדרש זה את המילים "דברים אחדים"?
**
ב. מהו חטאם לפי מדרש זה? (שים לב ביחוד ללשון הבראשית רבה!)
ג. מה פירוש המספר הזה 1656 – מניין נלקח?
אמר ר' לעזר: איזו קשה, זה שאומר למלך: "או אני או אתה בפלטין" (פירוש מהרז"ו: מאחר שאתה בפלטין אלך לי ואעזוב אותך בפלטין) או זה שאמר: 'לא אני ולא אתה בפלטין'? זה שאומר או אני או אתה בפלטין!
כך דור המבול, אמרו: (איוב כ"א ט"ז)"מה שדי כי נעבדנו". דור הפלגה אמרו: "לא כל הימנו שיבור לו את העליונים וליתן לנו את התחתונים. אלא בואו ונעשה לנו מגדל וניתן עבודה זרה בראשו וניתן חרב בידה ותהי נראית כאילו עושה עמו מלחמה". מהם (= מדור המבול) לא נשארה פליטה ואלו (= דור הפלגה) נשארה מהם פליטה. אלא דור המבול על ידי שהיו שטופין בגזל (איוב כ"ד) "גבולות ישיגו, עדר גזלו וירעו", לפיכך לא נשארה מהם פליטה. אבל אלו ע"י שהיו אוהבים זה לזה "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" – לפיכך נשארה מהם פליטה.
רבי אמר: גדול שלום שאפילו ישראל עובדים עבודה זרה ושלום ביניהם, אמר הקב"ה כביכול איני שולט בהם שנאמר (הושע ד' י"ז) "חבור עצבים אפרים הנח לו". אבל אם חלוק לבם, מה כתיב? (הושע י' ב') "חלק לבם עתה יאשמו".
יפה תאר, על מדרש רבה:
לא נוכל לפרש כמשמעו, שחפצו לעלות שמימה לדור שמה ולעשות מלחמה עם היוצר, כי סכלות כזה לא ניתן להאמר גם על הפתאים היותר גדולים...
לא נוכל לפרש כמשמעו, שחפצו לעלות שמימה לדור שמה ולעשות מלחמה עם היוצר, כי סכלות כזה לא ניתן להאמר גם על הפתאים היותר גדולים...
**
א. מהו חטאם של בוני המגדל לפי מדרש זה?
ב. מה כוונת המדרש בשימו בפיהם את הדברים "ותהי נראית כאלו עושה עמו מלחמה".
**
ג. היכן מצאו בלשון הפסוק רמז לעבודה זרה?
4. פרקי דר' אליעזר:
שבע מעלות היו למגדל במזרחו ושבע ממערבו. מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן. אם נפל איש ומת, לא היו שמים לבם אליו, ואם נפלה לבנה אחת, היו יושבים ובוכים ואומרים: "אוי לנו, אימתי נעלה אחרת תחתיה".
שבע מעלות היו למגדל במזרחו ושבע ממערבו. מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן. אם נפל איש ומת, לא היו שמים לבם אליו, ואם נפלה לבנה אחת, היו יושבים ובוכים ואומרים: "אוי לנו, אימתי נעלה אחרת תחתיה".
מהו חטאם לפי מדרש זה, ובמה שונה דעתו מכל הדעות שהובאו לעיל וגם מדעת רבנו בחיי שתבוא בשאלה הבאה?
על דרך הפשט היו מבקשים להתיישב במקום אחד להיותם מחוברים יחד ולא מצאו מקום אלא שנער, ועל כן רצו לבנות להם עיר ומגדל שיהיה מחזיק את כולם, העיר לישוב והמגדל לאות ולשם שיראוהו בני כל העולם ויישיבו נגדו ויתישבו באותה העיר, וזהו "פן נפוץ". ועל כן הפיצם לפי שבאו כנגד כוונת השם, שהיא שיתפשטו האומות בכל העולם ויתישבו בכל המקומות שבארץ, לפי שלכך בראה "ולשבת יצרה".
ונעשה לנו שם , “so that we can make a name for ourselves.” According to the plain meaning of the text, all these people wanted was to settle in one single location on earth in order to stay together. However, they did not find a location other than the valley of Shinor in which to do this. This is why they wanted to build a city and a tower which could accommodate all of them. The purpose of the tower was to serve as a beacon so that people all over the earth would be able to see it and to orient themselves by means of it. They themselves would all live in a single city. This is the reason the Torah quoted them as saying פן נפוץ, “lest we will scatter.” This is why G’d punished them by scattering them to teach them that they had contravened His commandment to fill the earth with their presence (9,1). Isaiah 45,18 pointed out that G’d had made the earth in order for it to be settled by mankind.
א. מה היה המניע הנפשי לחטאם לפי דעת רבנו בחיי בניגוד לדעת המדרשים?
ב. לפי דעת בנו יעקב – המסכים עם הדעה הנ"ל במהות חטאם - הקדים הכתוב את המסופר בפרק י' לפרקנו – אע"פ שהוא מאוחר לו - כדי להבליט את האירוניה האלוקית. מהי האירוניה?
ג. "איתם אל התבה", "וימח" |
"בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ
וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה"
In the selfsame day entered Noah, and Shem, and Ham, and Japheth, the sons of Noah, and Noah’s wife, and the three wives of his sons with them, into the ark;
"אל-התבה" שבסוף הפסוק חוזר גם לנח ולשם וחם ויפת, ואין הטעמים מדויקים, ולא מבלי דעת, אלא שהיתה קריאת הפסוק כבדה אם לא היה בו לא אתנח ולא זקף רק טעמים פחותים מטפחא. ובעל הטעמים בחר לעשות שני חלקים נפרדים, והמקרא קצר וכאילו כתוב: בעצם היום הזה באו נח ושם וחם ויפת בני נח אל התבה; ואשת נח ושלשת נשי בניו באו איתם אל התבה; וכיוצא בזה למטה ל"ד כ"ח: את-צאנם ואת בקרם ואת חמריהם ואת אשר-בעיר ואת-אשר בשדה לקחו.
הרב מ. ברויאר, (פיסוק טעמים שבמקרא עמ' 131-132):
הניתוח ההגיוני היה דורש בוא אתנח במלה "אתם". אך אין הוא הולם את כללי הקריאה הטבעית. הקורא את היחידה יעדיף להשוות את שני חלקיה, ואין הוא נוטה להפסיק סמוך לסיומה. טעמי המקרא מתחשבים בנטייה זו ומקדימים את ההפסקה, גם בניגוד לכללי הפיסוק ההגיוני.
הניתוח ההגיוני היה דורש בוא אתנח במלה "אתם". אך אין הוא הולם את כללי הקריאה הטבעית. הקורא את היחידה יעדיף להשוות את שני חלקיה, ואין הוא נוטה להפסיק סמוך לסיומה. טעמי המקרא מתחשבים בנטייה זו ומקדימים את ההפסקה, גם בניגוד לכללי הפיסוק ההגיוני.
א. מה קשה למפרשים?
ב. מהו המשותף לפסוקנו ולפסוק ל"ד כ"ח?
ג. מהו העיקרון החשוב המוסבר ע"י המפרשים לפיו הוטעם פסוקנו?
"וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה"
And He blotted out every living substance which was upon the face of the ground, both man, and cattle, and creeping thing, and fowl of the heaven; and they were blotted out from the earth; and Noah only was left, and they that were with him in the ark.
ד"ה וימח: קל מן מחה, כמו ויחר.
ד"ה וימחו: נפעל.
And He blotted out every living substance which was upon the face of the ground, both man, and cattle, and creeping thing, and fowl of the heaven; and they were blotted out from the earth; and Noah only was left, and they that were with him in the ark.
ד"ה וישאר אך נח: היה נראה להטעים במונח זקף, ותהיה מליצת "אשר אתו בתיבה" עומדת בפני עצמה כמו למטה ח' א'; ולפי הנגינה הכוונה: נשאר בתבה רק נח ואשר אתו.
מנחת שי:
וימח: בספרי כתיב יד מדויקים המ"ם רפה, שהוא מן הקל, וכן כתב בעל "אור תורה", כי הקורא וימח במ"ם דגושה נמצא אומר ששונאו של הקב"ה ימחק עם כל היקום, כי "וימח" הדגש הוא מהנפעל כמו "ימח שמם" (תהילים ק"ט י"ג), אך כשהמ"ם רפה, הוא מהקל והוא פועל יוצא, וצריך להזהר בזה מאד ע"כ, ושפתיים ישק... ומה שכתב בעל גור אריה "בספרים שלנו מ"ם של וימח דגוש" - הם ספרים משובשים ואין לסמוך עליהם.
וימח: בספרי כתיב יד מדויקים המ"ם רפה, שהוא מן הקל, וכן כתב בעל "אור תורה", כי הקורא וימח במ"ם דגושה נמצא אומר ששונאו של הקב"ה ימחק עם כל היקום, כי "וימח" הדגש הוא מהנפעל כמו "ימח שמם" (תהילים ק"ט י"ג), אך כשהמ"ם רפה, הוא מהקל והוא פועל יוצא, וצריך להזהר בזה מאד ע"כ, ושפתיים ישק... ומה שכתב בעל גור אריה "בספרים שלנו מ"ם של וימח דגוש" - הם ספרים משובשים ואין לסמוך עליהם.
א. מהו הפירוש המוטעה שעלולים לפרש את "וימח" כאשר מדגישים את המ"ם?
ב. הסבר את דברי שד"ל - מדוע היה נראה להטעים במונח זקף?
ג. מהו ההבדל בין שני הפסוקים שגרם להטעמה שונה?