Save "פרשת נצבים - וילך תשכ"ג - הברית"
פרשת נצבים - וילך תשכ"ג - הברית
הערה: לפסוקים י"ז – י"ח עיין גליונות נצבים תשי"ט, תשכ"א.
א. פסוקים ט"ו-כ' - מאמר מוסגר
ד"ה כי אתם ידעתם: מכאן עד מקרא כ"א הוא עניין בפני עצמו, הנוגע לברית אשר כרת עם ישראל.
ד"ה ואמר הדור האחרון: הוא דרוש בפני עצמו השייך לעניין הברית.
הסבר מה ראה הפרשן (וכן פרשנים אחרים) לראות את הפסוקים ט"ו – כ' כמאמר מוסגר.
ב. בביאור "אשר עברנו... אשר עברתם"
"כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם"
for ye know how we dwelt in the land of Egypt; and how we came through the midst of the nations through which ye passed;
ר' יעקב צבי מקלנבורג, הכתב והקבלה:
ד"ה אשר עברנו: לדעתי אין זה כפל לשון העברה והעתקה ממקום למקום, דאם כן האחד הוא למותר, אבל מילת עברנו עניינו כאן כמו (שמות ל"ו) "ויעבירו קול במחנה", (ויקרא כ"ה) "תעבירו שופר בכל ארצכם", שעניינם הכרזה בקול להודעת הדבר (בעקאנט מאכונג) וישמש לכוונה זו גם בלי התקשרות המילה "קול" כמו (שמואל א' ב') "אשר אנכי שומע מעבירים עם ה'", ופירש רש"י: השמועה אשר עם ה' מעבירים, מוציאים עליכם, ומזה העניין (שמות ל"ג) "אני אעביר כל טובי לפניך" ב"כי תשא". וכן "עברנו" כאן, כלומר "נודענו", דומה ללשון אשכנזי (וויר האבען ערפאהרען), כל העניינים המפורסמים אשר נודענו בכל הגויים אשר עברתם ביניהם.
ר' מאיר שמחה מדוינסק, משך חכמה:
ד"ה כי אתם ידעתם... אשר עברתם. הוא על דרך המוסר ותוכחה. כי משל לאחד שהלך עם בנו בעיר אצל בית הזונות ובנו עמד והסתכל שם, ואחר כך הניח האב את בנו לבדו ואמר לו: "ראה בני, לא תחטא ולא תכשל אצל בית הזונות אשר עברתי", כי אביו לא עבר שם רק בשיתוף השם, אבל לא עמד שם להסתכל. כן רמז להם משה לישראל: הלא אתם עברתם אצל הגויים בעלי השיקוץ, כי נכשלו בשטים ונלכדו ברשתם ויזבחו לעצביהם ונצמדו לבעל פעור, מה שלא ייתכן ליחס זה אצל משה ואצל בני העלייה, רק העברה בשיתוף השם.
1. מה קשה להם?
2. הסבר את המקומות המסומנים בקו.
3. מה ההבדל בין שני הפירושים?
ג. הוראתה של מילת "ותראו"
"וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם"
and ye have seen their detestable things, and their idols, wood and stone, silver and gold, which were with them—
מלשון (קהלת א' ט"ז) "ולבי ראה הרבה חכמה", הוא עניין השגה.
ר' דוד הופמן:
"ותראו" מלשון (דברים י"ב י"ג) "בכל מקום אשר תראה".
1. מה קשה להם בפסוקנו?
2. כיצד הם מיישבים את פסוקנו?
ד. הדגשת "מארץ רחוקה"
"... וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה"
And the generation to come, your children that shall rise up after you, and the foreigner that shall come from a far land, shall say, when they see the plagues of that land, and the sicknesses wherewith the LORD hath made it sick;
מקשים המפרשים: למה לַכָּתוב להדגיש "אשר יבוא מארץ רחוקה", מה לי אם הנכרי מארץ רחוקה, או הוא מארץ שכנה לארץ ישראל? יישב קושייתם והוכח את חשיבות המילים האלה!
ה. העונש העתיד לישראל
"וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת..."
even all the nations shall say ‘Wherefore hath the LORD done thus unto this land? what meaneth the heat of this great anger?’
"וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתָם..."
then men shall say: ‘Because they forsook the covenant of the LORD, the God of their fathers, which He made with them when He brought them forth out of the land of Egypt;
ד"ה ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום... ואתפלל אל ה' ואומר...: מי האיש החכם ייתן לב ויבן, למה הוצרך לכפול כאן כפילת ארבעים יום? וכי דרך המקרא לכפול ולחזור דבר, ללמד כשנפלתי לפני ה' ארבעים יום כך וכך נתפללתי? למעלה היה לו לומר, ולא היה צריך לחזור ולכפול, כדי להודיע לישראל בלשון זו התפללתי? אפס חכמה גדולה יש כאן ולהוכיח לישראל בא: שמא תאמרו: "והלא חטא גדול כמעשה העגל והועילה תפילתו של משה וניצלנו, אף בארץ ישראל – אם נחטא יועילו לנו תפילות הנביאים!" אמר להם משה: לא תועיל לכם תפילה בארץ ישראל! כי עתה לא נתכפר לכם אלא כדי שלא יתחלל שמו, שהרי כך התפללתי (דברים ט' כ"ז-כ"ח) "זכור לעבדיך... פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם מבלתי יכולת ה' להביאם" ולכך לא נתחייבתם מיתה במדבר. אבל לאחר שיהרג לפניכם שלושים ואחד מלכים וינחילם את הארץ, אז יוציאכם ויגרש אתכם מן הארץ, שאין כאן עוד חילול השם, לאמר האומות "מבלתי יכולת ה'", אלא יאמרו הגויים: "ישראל חטאו לו", כמו שמפורש באתם נצבים: "ואמרו כל הגויים: על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, מה חרי האף... ואמרו: על אשר עזבו את ברית ה' אלוהי אבותם... וילכו ויעבדו אלוהים אחרים וישתחוו להם... וייחר אף ה' בארץ ההיא... ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחימה ובקצף גדול וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה".
'ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום וגו' ואתפלל אל ה ואומר וגו', who is wise enough to understand and explain why Moses had to repeat that he had to fall on his face for forty days? Is it then the custom for the Torah to keep repeating things like ואתנפל אשר התנפלתי?. We would have expected the words ואתפלל, “I prayed,” to immediately follow the words ואתנפל, “I prostrated myself! However, there is a profound wisdom in the sequence of the words the Torah quotes Moses as saying, one that contains an admonition to his people. Moses is using the way he phrases his report of what he did during those 40 days and how he did it, by pre-empting an argument by the Jewish people that just as his prayers had been helpful when they were in the desert, similar prayers would be equally helpful once the people were in the Holy Land and they committed a major sin. The prophets in such days, they would argue, would surely be able to act as their interlocutors then just as Moses had done while he was alive. The point Moses is making here is that at this time their atonement was only in order for G’d not to be perceived as being unable to fulfill His oath of bringing Avraham’s descendants to take over the land of Canaan. In other words, Israel’s pardon was for the sake of not desecrating G’d’s Holy name. Once G’d had demonstrated that He had kept His promise, and that the people concerned had been settled in the Holy Land, as promised, His Holy name would never again be in danger of being desecrated by someone citing the arguments Moses had been able to cite while the people were still in the desert. This is why Moses repeats again the wording of his prayer. He is telling the people that if his prayer had been heard, it was only on account of an irrefutable argument he had been able to advance, namely how the Egyptians and other nations would react to the Jewish people’s annihilation. It follows, that if, G’d forbid the Jewish people, once settled in the Holy Land, would become guilty of similar misdemeanours as had the Canaanites, they would face both death and expulsion. On the contrary, if that were to happen, the gentile nations would not point to G’d’s inability to keep them there as the cause of their misfortune, but they would correctly point to the disloyalty this people had demonstrated by eschewing the laws given to them by their G’d, the One who had driven out the Canaanites. We find this all spelled out in Deuteronomy 29,23-27.
יזכר עתה בכתובים האלה, איך כל יושבי ושוכני ארץ יכירו וידעו שבהשגחת השם יתברך נענשו על חטאם, ושלא היה חרבנם והפסדם בדרך טבעי או מקרי, כי אם בעונש אלוקי. ולזה אמר, שהדור האחרון אשר יקומו מאחרי אבותם וכן הנכרי, כולם ידברו בזה העניין. אם הנכרי דרך השאלה אשר ישאל ואם הדור האחרון בדרך התשובה שישיב לנכרי, איך נענשו על חטאתם. והיה השואל והמשיב שניהם יעידו יגידו, שהיתה רעתם וחרבנם מפני ההשגחה ושלא היה במקרה ובהזדמן או מפני התקוטטות בני אדם אלה עם אלה כדרך העולם.
1. מה התמיהה בפרקנו המתפרשת ע"י דברי הרשב"ם?
2. במה שווים ובמה שונים שני הפרשנים בתפישת פסוקינו?
3. מה הן ההוכחות מלשון הכתוב נגד דעת האברבנאל?
4. מי מנביאינו מושפע מדברי פסוקים אלה בתכנם ובסגנונם.
We use cookies to give you the best experience possible on our site. Click OK to continue using Sefaria. Learn More.OKאנחנו משתמשים ב"עוגיות" כדי לתת למשתמשים את חוויית השימוש הטובה ביותר.קראו עוד בנושאלחצו כאן לאישור