א. מילה מדריכה בפרשת הבאת ביכורים |
שים לב:
1) דברים כ״ו:א׳
"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ..."
And it shall be, when thou art come in unto the land which the LORD thy God giveth thee for an inheritance, and dost possess it, and dwell therein;
2) דברים כ״ו:ב׳
"וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ"
that thou shalt take of the first of all the fruit of the ground, which thou shalt bring in from thy land that the LORD thy God giveth thee; and thou shalt put it in a basket and shalt go unto the place which the LORD thy God shall choose to cause His name to dwell there.
3) דברים כ״ו:ג׳
"...כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ"
And thou shalt come unto the priest that shall be in those days, and say unto him: ‘I profess this day unto the LORD thy God, that I am come unto the land which the LORD swore unto our fathers to give us.’
4) דברים כ״ו:ו׳
"וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה"
And the Egyptians dealt ill with us, and afflicted us, and laid upon us hard bondage.
5) דברים כ״ו:ט׳
"וַיְבִאֵנוּ,אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת"
And He hath brought us into this place, and hath given us this land, a land flowing with milk and honey.
6) דברים כ״ו:י׳
"וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי..."
And now, behold, I have brought the first of the fruit of the land, which Thou, O LORD, hast given me.’ And thou shalt set it down before the LORD thy God, and worship before the LORD thy God.
"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה'..."
ושמחת בכל הטוב AND THOU SHALT REJOICE IN EVERY GOOD THING — From this they (the Rabbis) derived the law that the recital on the occasion of bringing the first fruits is made only during the joyful period of the year — from Pentecost till the Feast of Tabernacles — when a man is gathering in his grain, his fruits, his wine and his oil; but from Tabernacles onwards until Chanucah if he brings these, he does not make the recital (Pesachim 36b).
בובר, "בין עם לארצו" לפסוק ט':
הוא, האלוקים, הוא הנותן, גם כאן כמו במקומות רבים במקרא, מתבלט העיקר ע"י זה, שבפרק הכולל את המצוה ואת התפילה חוזר שבע פעמים הפעל "נתן". היינו, שלוש הפעמים הראשונות ושלוש הפעמים האחרונות מכוונות המילים למתנת אלוקים לישראל; ואילו בין אלה לאלה נמצא "נתן" מוזר, ודאי לא כדי להשלים את מספר השבע בלבד, אלא קודם כל כדי להמחיש ביותר את הרקע השלילי שמאחורי הנתינה האלוקית. המצרים הם ש"נתנו עלינו עבודה קשה". מסוג זה היא ה"נתינה" ההסטורית של עולם הגויים לישראל, נתינת אלוקים משחררת אותו ממנה.
הוא, האלוקים, הוא הנותן, גם כאן כמו במקומות רבים במקרא, מתבלט העיקר ע"י זה, שבפרק הכולל את המצוה ואת התפילה חוזר שבע פעמים הפעל "נתן". היינו, שלוש הפעמים הראשונות ושלוש הפעמים האחרונות מכוונות המילים למתנת אלוקים לישראל; ואילו בין אלה לאלה נמצא "נתן" מוזר, ודאי לא כדי להשלים את מספר השבע בלבד, אלא קודם כל כדי להמחיש ביותר את הרקע השלילי שמאחורי הנתינה האלוקית. המצרים הם ש"נתנו עלינו עבודה קשה". מסוג זה היא ה"נתינה" ההסטורית של עולם הגויים לישראל, נתינת אלוקים משחררת אותו ממנה.
1. מהו – לפי ריבוי זה של מלת "נתן" בפרשתנו – הטעם של מצות הבאת בכורים?
2. מהו הטעם להזכרת שעבוד מצרים לפי הפירוש המקובל ומהו טעמה לפי דברי בובר?
**
3. הידועים לך עוד מקומות בתורה בם חוזרת המילה העיקרית ("המילה המדריכה") שבע פעמים?
4. מה היא המילה האחרת שגם היא חוזרת ונשנית פעמים רבות ב-י"א פסוקים אלה, ומה משמעותה של חזרה זו על אותה מילה?
ב. בטעם מצות מקרא ביכורים |
רמב"ם, מורה נבוכים מאמר ג' פרק ל"ט:
... התרומה והחלה והביכורים וראשית הגז, שהוא ליתן ראשית כל דבר לשם, לחזק מדת הנדיבות ולמעט תאות המאכל וקנות הממון. ...אבל מקרא ביכורים יש בו מדת הענוה גם כן, שהוא לוקח סל על כתפיו ומודיע חסדי ה' וגמולותיו, להודיע לבני האדם, שמעבודת ה' הוא, שיזכור האדם עתות צרתו ועניני מצוקותיו כשירחיב ה' לו; וזאת הכוונה חיזקה אותה התורה במקומות רבים: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים", מפני שפחד מן המדות המפורסמות לכל מי שגדל בעשר ובנחת, ר"ל הבעיטה והגאוה ועזיבת הדעות האמיתיות, (דברים ח' י"ב) "פן תאכל ושבעת..." עד סוף פסוק י"ז, וכן (דברים ל"ב) "וישמן ישורון ויבעט". ומפני זאת היראה ציוה ה' במקרא ביכורים כל שנה לפניו יתברך ולפני שכינתו. וכבר ידעת גם כן חיזוק התורה לזכור המכות שחלו על המצריים תמיד: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים", "למען תספר באזני בנך", ובדין היה לעשות כן בזה הענין, מפני שהם ענינים המאמתים הנבואה והגמול והעונש.
... התרומה והחלה והביכורים וראשית הגז, שהוא ליתן ראשית כל דבר לשם, לחזק מדת הנדיבות ולמעט תאות המאכל וקנות הממון. ...אבל מקרא ביכורים יש בו מדת הענוה גם כן, שהוא לוקח סל על כתפיו ומודיע חסדי ה' וגמולותיו, להודיע לבני האדם, שמעבודת ה' הוא, שיזכור האדם עתות צרתו ועניני מצוקותיו כשירחיב ה' לו; וזאת הכוונה חיזקה אותה התורה במקומות רבים: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים", מפני שפחד מן המדות המפורסמות לכל מי שגדל בעשר ובנחת, ר"ל הבעיטה והגאוה ועזיבת הדעות האמיתיות, (דברים ח' י"ב) "פן תאכל ושבעת..." עד סוף פסוק י"ז, וכן (דברים ל"ב) "וישמן ישורון ויבעט". ומפני זאת היראה ציוה ה' במקרא ביכורים כל שנה לפניו יתברך ולפני שכינתו. וכבר ידעת גם כן חיזוק התורה לזכור המכות שחלו על המצריים תמיד: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים", "למען תספר באזני בנך", ובדין היה לעשות כן בזה הענין, מפני שהם ענינים המאמתים הנבואה והגמול והעונש.
ספר החנוך:
משורשי המצוה לפי שאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכח דברי פיו, ועל כן בהיטיב אליו ה' ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פירות וזכה להביאם לבית אלוקינו, ראוי לו לעורר לבבו בדברי פיו ולחשוב, כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל ישראל דרך כלל; ועל כן מתחיל בענין יעקב אבינו, שחילצו האל מיד לבן, וענין עבודת המצרים בנו והצילנו הוא יתברך מידם, ואחר השבח מבקש מלפניו להתמיד הברכה עליו...
משורשי המצוה לפי שאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכח דברי פיו, ועל כן בהיטיב אליו ה' ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פירות וזכה להביאם לבית אלוקינו, ראוי לו לעורר לבבו בדברי פיו ולחשוב, כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל ישראל דרך כלל; ועל כן מתחיל בענין יעקב אבינו, שחילצו האל מיד לבן, וענין עבודת המצרים בנו והצילנו הוא יתברך מידם, ואחר השבח מבקש מלפניו להתמיד הברכה עליו...
1. הסבר מה ההבדל בין דבריהם.
2. הסבר את המלים המסומנות בקו בדברי בעל ספר החנוך.
3. היכן מצינו ראיה במקרא לכך שה"ראשית" אשר צוּוינו לתתה לשם דוקא היא החביבה על אדם – והוא בטבעו להוט אחריה?
ג. שאלות ודיוקים ברש"י |
1. דברים כ״ו:א׳
"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ"
And it shall be, when thou art come in unto the land which the LORD thy God giveth thee for an inheritance, and dost possess it, and dwell therein;
ד"ה והיה כי תבוא וירשתה וישבת בה: מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחילקוה.
והיה כי תבוא … וירשתה וישבת בה AND IT SHALL BE, WHEN YOU COME IN [UNTO THE LAND …] AND POSSESS IT AND SETTLE THEREIN — This tells us that they (the Israelites) were not under the obligation to bring first fruits until they had conquered the land and divided it (cf. Kiddushin 37b).
בעל צידה לדרך, מקשה:
קשה, למה לי קרא? תיפוק ליה מקרא (שמות כ"ג י"ט) "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך" דילפינן מיניה: "בזמן שיש לך בית – יש לך ביכורים; אין לך בית – אין לך ביכורים". מכאן אמרו, שאין ביכורים נוהגין אלא בפני הבית דוקא, כדתנן בפרק ב' דביכורים ובסוף שקלים. ובספרי קיליף ליה מקרא (פסוק ד') "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלוקיך" – כל זמן שיש לך מזבח – יש לך ביכורים; וכל זמן שאין לך מזבח – אין לך ביכורים.
קשה, למה לי קרא? תיפוק ליה מקרא (שמות כ"ג י"ט) "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך" דילפינן מיניה: "בזמן שיש לך בית – יש לך ביכורים; אין לך בית – אין לך ביכורים". מכאן אמרו, שאין ביכורים נוהגין אלא בפני הבית דוקא, כדתנן בפרק ב' דביכורים ובסוף שקלים. ובספרי קיליף ליה מקרא (פסוק ד') "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלוקיך" – כל זמן שיש לך מזבח – יש לך ביכורים; וכל זמן שאין לך מזבח – אין לך ביכורים.
הסבר מה היא קושיתו של בעל צידה לדרך על דברי רש"י, ונסה לתרצה!
2. דברים כ״ו:ג׳
"וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ"
And thou shalt come unto the priest that shall be in those days, and say unto him: ‘I profess this day unto the LORD thy God, that I am come unto the land which the LORD swore unto our fathers to give us.’
ד"ה ואמרת אליו: שאינך כפוי טובה.
ואמרת אליו AND SAY UNTO HIM that you are not ungrateful (Sifrei Devarim 299:1).
מה קשה לו בפסוקנו?
3. דברים כ״ו:ה׳
"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט"
And thou shalt speak and say before the LORD thy God: ‘A wandering Aramean was my father, and he went down into Egypt, and sojourned there, few in number; and he became there a nation, great, mighty, and populous.
ד"ה וירד מצרימה: ועוד אחרים באו עלינו לכלותינו, שאחרי זאת ירד יעקב למצרים.
וירד מצרימה AND HE WENT DOWN INTO EGYPT — But there were others, too, “who came against us to destroy us” (cf. the Passover Haggadah), for afterwards Jacob went down into Egypt with his children and these were enslaved there).
מה קשה לו בפסוקנו?
**
4. דברים כ״ו:ט׳
"וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"
**
And He hath brought us into this place, and hath given us this land, a land flowing with milk and honey.
ד"ה אל המקום הזה: זה בית-המקדש.
אל המקום הזה [AND HE HATH BROUGHT US] UNTO THIS PLACE — This refers to the Temple where the worshipper was standing when he made this declaration.
ד"ה ויתן לנו את הארץ: כמשמעו.
מה ראה רש"י צורך לומר שמילת "הארץ" יש לפרשה כאן כמשמעה?
*
5. דברים כ״ו:ו׳
"וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה"
*
And the Egyptians dealt ill with us, and afflicted us, and laid upon us hard bondage.
ד"ה וירעו אותנו: "וירעו לנו" מיבעי! כמו שכתוב בפרשת חוקת (במדבר כ' ט"ו) "וירעו לנו מצרים". אלא הפירוש "וירעו אותנו המצרים" – עשו אותנו לרעים וכפויי טובה, עד שחשדו אותנו ואמרו: (שמות א' י') "ונוסף גם הוא על שונאינו וגו'", מה שלא עלה על דעת ישראל.
Treated us badly. The text should say that they acted badly towards us. Rather the Egyptians made us into the wicked ones, who lacked gratitude. They suspected that we would side with their enemies, which had never entered the minds of the Jewish people.
*
א. התוכל לתת תשובה אחרת לתמיהתו זו, למה לא נאמר גם כאן – בהתאם לכללי הלשון וכפי שכתוב בבמדבר כ' – "וירעו לנו"?
**
ב. רש"י אינו מפרש במקומנו דבר, ולעומת זה הוא מפרש בפסוק הנ"ל, במדבר כ' ט"ו:
ד"ה וירעו לנו: סבלנו צרות רבות.
ד"ה וירעו לנו: סבלנו צרות רבות.
הסבר מה קושי מצא רש"י בפסוק ההוא, והלא דוקא שם לשון הפסוק הוא בהתאם לכללי הלשון (וכפי שמעיר על כך גם בעל העמק דבר לעיל)?