פרשת אחרי מות - קדושים תש"ב - "קדושים תהיו"
עצה טובה: קרא רמב"ם הלכות דעות פרק שישי הל' ג'-ח'. רש"י לבראשית ל"ח כ"ה ד"ה היא מוצאת.
א. קדושים תהיו
הוו פרושים מן העריות ומן העבירה (ויקרא רבה), שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה - (ויקרא כא) "אשה זונה וחללה וגו' אני ה' מקדשכם", (שם) "ולא יחלל זרעו, אני ה' מקדשו", (שם) "קדושים יהיו, אשה זונה וחללה" וגו'.
קדשים תהיו YE SHALL BE HOLY — This means, keep aloof from the forbidden sexual relations just mentioned and from sinful thoughts. [It is evident that this is the meaning of קדשים תהיו because] wherever you find in the Torah a command to fence yourself in against such relations you also find mention of “holiness". Examples are: (Leviticus 21:7) “[They shall not take] a wife that is a harlot, or a profane etc.", and in the next verse "for I, the Lord, who sanctifieth you, [am holy]"; (Leviticus 21:15) “Neither shall he profane his seed (by the forbidden unions mentioned in the preceding verses) for I the Lord do sanctify him"; (Leviticus 21:6) "They shall be holy… followed by (v. 7) "[they shall not take] a wife that is a harlot or a profane" (cf. Vayikra Rabbah 24:4-6).
הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה, לשון רש"י. אבל בתורת כהנים (פרשה א ב) ראיתי סתם: פרושים תהיו. וכן שנו שם (שמיני פרק יב ג), "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני" - כשם שאני קדוש, כך אתם תהיו קדושים. כשם שאני פרוש, כך אתם תהיו פרושים. ולפי דעתי, אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים. והעניין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן, ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה: לפיכך בא הכתוב, אחרי שפירט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וציוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כעניין שאמרו (ברכות כב.) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה) הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה (בראשית ט כא) בנח ובלוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אף על פי שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כמו שהזכירו (חגיגה יח:) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו ח) בשמרו מטומאת המת גם כן. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה ומן הדיבור הנמאס, כעניין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט טז) "וכל פה דובר נבלה", ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא, שלא שח שיחה בטלה מימיו. באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפירט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שייכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו (ברכות נג:) "והתקדשתם" - אלו מים ראשונים, "והייתם קדושים" - אלו מים אחרונים, "כי קדוש" - זה שמן ערב. כי אף על פי שאלו מצוות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם, שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים. וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם, "לא תגנוב" ו"לא תגזול" ו"לא תונו" ושאר האזהרות, אמר בכלל "ועשית הישר והטוב" (דברים ו יח), שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו, כאשר אפרש (שם) בהגיעי למקומו ברצון הקדוש ברוך הוא. וכן בעניין השבת, אסר המלאכות בלאו והטרחים בעשה כללי שנאמר "תשבות", ועוד אפרש זה (להלן כג כד) בע"ה: וטעם הכתוב שאמר "כי קדוש אני ה' אלהיכם". לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים. והנה זה כעניין הדיבור הראשון בעשרת הדברות (שמות כ ב): (ג) וצוה "איש אמו ואביו תיראו". (פסוק ג) כי שם ציוה על הכבוד, וכאן יצוה על המורא: ואמר "ואת שבתתי תשמרו". כי שם ציוה על הזכירה, וכאן על השמירה, וכבר פירשנו (שמות כ ח) עניין שניהם.
To all the congregation of the Children of Israel: Our rabbis already said (Sifra, Kedoshim, Section 1) that this section was stated in assembly, since the majority of the corpus of the Torah depends on it - and this is the reason [it states,] "to all the congregation of the Children of Israel." However, it is mentioned here in Torat Kohanim (Leviticus), because it will mention the peace offerings in [this section] and because it will mention the judgement that it will command [about] what to do to those that do the abominations that are mentioned in it. And the sexual transgressions and the abominations are mentioned in this book because of the reason that we wrote at the beginning of the book. You shall be holy: "One should be separate from sexual transgressions and from sin, for any place that one finds a fence [before] sexual transgressions, one [also] finds holiness (kedusha)" - this is the language of Rashi. But in Sifra, Kedoshim, Section 1, Chapter 2, I saw only, "You shall be holy." And [so,] they learned there (Sifra, Shemini, Chapter 12:3), "'And you shall sanctify yourselves and be holy, since holy am I' (Leviticus 11:44) - Just like I am holy, you should be holy; just like I am separate, you should be separate." But according to my opinion, this separation is not to separate from sexual transgressions, like the words of the rabbi (Rashi). But [rather], the separation is the one mentioned in every place in the Talmud where its [practitioners] are called those that have separated themselves (perushim). And the matter is [that] the Torah prohibited sexual transgressions and forbidden foods, and permitted sexual relations between husband and wife and the eating of meat and [the drinking of] wine. If so, a desirous person will find a place to be lecherous with his wife or his many wives, or to be among the guzzlers of wine and the gluttons of meat. He will speak as he pleases about all the vulgarities, the prohibition of which is not mentioned in the Torah. And behold, he would be a scoundrel with the permission of the Torah. Therefore, Scripture came, after it specified the prohibitions that it completely forbade, and commanded a more general [rule] - that we should be separated from [indulgence of] those things that are permissible: He should minimize sexual relations, like the matter that they stated (Berakhot 22a), "That Torah scholars should not be found with their wives [constantly] like chickens." And he should only have relations according to the need for his execution of the commandment. And he should sanctify himself from wine by minimizing it - just as Scripture calls the Nazarite, holy (Numbers 6:5); and mentions the evil that comes from it in the Torah with Noach (Genesis 9:21) and with Lot (Genesis 19:33). And so [too], he should separate himself from impurity - even though we are not prohibited from it in the Torah - as they mentioned (Chagigah 18b), "The clothing of ignorant people are [considered] midras (a type of impurity) for perushim." And just as the Nazarite is also called holy for his guarding [himself] from the impurity of the dead. And he should also guard his mouth and his tongue from becoming defiled from the multitude of coarse food and from disgusting speech, as mentioned by Scripture (Isaiah 9:16), "and every mouth speaks a vulgarity." And he should sanctify himself with this, until he comes to separation (perishut) - as they said about Rabbi Chiya, that he never spoke idle conversation in his life. For these [things] and similar to them comes this general commandment - after it listed all of the sins that are completely forbidden - until he includes in this general rule the command of cleanliness of his hands and his body. As they stated (Berakhot 53b), "'And you shall sanctify yourselves' - these are the first waters (to wash hands before the meal), 'and be holy' - these are the last waters (to wash hands after the meal), 'since holy' - this is fragrant oil (to ward off bad odors)." As even though these commandments are rabbinic, the essence of Scripture prohibits things like these; that we should be clean and pure and separate ourselves from the masses of people, who dirty themselves with those things that are permissible and with those things that are ugly. And this is the way of the Torah to state the particulars and [then] the general rules. And similar to this is when after the prohibition of the specific laws of trade among men - do not steal, do not burglarize, do not deceive, and all of the other prohibitions - it states the general principle, "And you shall do the straight and the good" (Deuteronomy 6:18), so that it places into a positive commandment, uprightness, compromise and going beyond the letter of the law towards the will of his friend - as I will explain (there), when I get to its place, with the will of the Holy One, blessed be He. And so [too] with the matter of the Shabbat, it forbade the types of work with a negative commandment and the exertions with a general positive commandment, as it states, "rest"; and I will explain this more (Ramban on Leviticus 23:24), with the will of God. And the explanation of the verse saying, "since Holy am I the Lord, your God," is to say that we merit to cling to Him by our being holy. And this is like the matter of the first statement in the ten statements (Ten Commandments - Exodus 20:3). And it commanded (Leviticus 19:3), "A man, his mother and father must fear" [here], since there (in the Ten Commandments), it commanded about honor, and here it will command about fear. And it said [here] "and guard my Shabbats," since there it commanded on the remembering [of the Shabbat] and here on the guarding and we have already explained the matter of both of them (Ramban on Exodus 20:8).
1. מה ההבדל בין פירוש רש"י לפירוש רמב"ן?
2. מה פירוש המושג "נבל ברשות התורה" שבדברי הרמב"ן?
ד"ה ועשית הישר והטוב: על דרך הפשט יאמר תשמרו מצוות השם ועדותיו וחוקותיו ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד. ו"למען ייטב לך", הבטחה, יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך, כי השם מיטיב לטובים ולישרים בלבותם. ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו: זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחילה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר ציווך, ועתה יאמר גם באשר לא ציווך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה עניין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני היישוב והמדינות כולם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון "לא תלך רכיל" (ויקרא יט טז), "לא תִּקום ולא תִּטור" (שם פסוק יח), ו"לא תעמוד על דם רעך" (שם פסוק טז), "לא תקלל חרש" (שם פסוק יד), "מפני שיבה תקום" (שם פסוק לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שייכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח.), ואפילו מה שאמרו (יומא פו.) פרקו נאה ודיבורו בנחת עם הבריות, עד שייקרא בכל עניין תם וישר.
(18) And do right and good in the eyes of the Lord. The contextual meaning of this verse is, keep God's commandments, testimonies, and laws, and prepare them to do what is good and right in God's eyes alone. And for "it may go well with you," (Deuteronomy 6:18b) it is a promise. It says, that by doing what is good in God's eyes it will be good for you, because God brings what is good to those who are good and right in their hearts. And our Rabbis in the beautiful midrash (BK 100a) said: This refers to a compromise, acting beyond the strict demands of the law. And the intention of this is that from the beginning God said to keep God's commandments, testimonies, and laws as God has commanded them. And now, it says: even regarding what God did not command, pay attention to do what is good and right in God's eyes, because God loves goodness and righteousness. And it is important because it is impossible to mention in the Torah (what should be) everyone's conduct; with their neighbors and friends, in any business matter, and regarding ordinances of any town or country, because the Torah already mentions many of these laws, such as: "Do not gossip" (Leviticus 19:16); "You shall not take vengeance or bear a grudge" (Leviticus 19:18); "You shall not stand idly by the blood of your neighbor" (Leviticus 19:16); "You shall not insult the deaf" (Leviticus 19:14); "You shall rise before the aged" (Leviticus 19:32), etc. Once more for emphasis, generally one should do what is good and right regarding everything, including compromise, acting beyond the strict demands of the law. - (Other examples of that can be found in rabbinic literature) like what was mentioned regarding "the law of one whose field borders the field of his neighbor" (BM 108a); and even what they said, (Regarding the depiction of the worthy prayer leader) “and his youth was becoming and he is humble and accepted by the people,” (Taanit 16a); and "he does not speak pleasantly with other people" (Ioma 86a) - until one reads about all matters of honesty and integrity.
ב. שאלות לשון וסגנון
באר על סמך המפרשים את ההפרש שבין המושגים הבאים:
א. כחש – שקר (פסוק י"א).
ב. עשק – גזל (פסוק י"ג). עיין גם רמב"ם הלכה גזלה ואבדה א'
הלכה ג'
[ד] איזה הוא עושק--זה שבא ממון חברו לתוך ידו ברצון הבעלים, וכיון שתבעוהו כבש הממון אצלו בחוזקה ולא החזירו: כגון שהיה לו ביד חברו הלוואה או פיקדון או שכירות, והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו, מפני שהוא אלם וקשה; ועל זה נאמר "לא תעשוק את רעך" (ויקרא יט,יג).
הלכה ד
[ה] כל הגוזל--חייב להחזיר הגזילה עצמה, שנאמר "והשיב את הגזילה אשר גזל" (ויקרא ה,כג). ואם אבדה או נשתנית, משלם דמיה: בין שהודה מפי עצמו, בין שבאו עליו עדים שגזל--הרי זה חייב לשלם הקרן בלבד. אפילו גזל קורה, ובנה אותה בבירה, הואיל ולא נשתנית, דין תורה הוא שיהרוס את כל הבניין ויחזיר קורה לבעליה; אבל תיקנו חכמים מפני תקנת השבים, שיהיה נותן את דמיה, ולא יפסיד הבניין. וכן כל כיוצא בזה.
ג. נקמה – נטירה (פסוק י"ח).
ד. אהב את – אהב ל... (פסוק י"ח). עיין בייחוד רמב"ן, פסוק י"ז:
ואחרי כן יצוה שיאהב לו כמוהו: וטעם "ואהבת לרעך כמוך" - הפלגה, כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו, ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולימד חייך קודמין לחיי חבירך (ב"מ סב.).אלא מצות התורה שיאהב חבירו בכל עניין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב. וייתכן בעבור שלא אמר "ואהבת את רעך כמוך", והשוה אותם במלת "לרעך", וכן "ואהבת לו כמוך" (פסוק לד) דגר, שיהיה פירושו להשוות אהבת שניהם בדעתו, כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים, להיטיבו בעושר ולא בחכמה וכיוצא בזה, ואם יהיה אוהבו בכל, יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה, ולא שישוה אליו, אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה, ויצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו, אבל יאהב ברבות הטובה לחבירו, כאשר אדם עושה לנפשו, ולא ייתן שיעורין באהבה. ועל כן אמר ביהונתן (ש"א כ יז) "כי אהבת נפשו אהבו", בעבור שהסיר מדת הקנאה מלבו ואמר (שם כג יז) "ואתה תמלוך על ישראל" וגו'. וענין הנקימה והנטירה, כבר פירשוהו רבותינו (תו"כ קדושים ד י יא) שהוא בדבר שאין בו חיוב ממון: השאילני מגלך השאילני קרדומך. כי בדבר שנתחייב לו חברו ממון, כגון בנזיקין וכיוצא בהן, אינו מחוייב להניח לו, אבל יתבענו בבית דין וישולם ממנו, מפסוק "כאשר עשה כן יעשה לו" (להלן כד יט), והוא מעצמו חייב לשלם, כאשר ישלם מה שלוה או מה שגזל. וכל שכן בעניין נפש, שיהיה נוקם ונוטר לו, עד שיגאל דמי אחיו מידו, על פי בית דין המורים במשפטי התורה.
You shall not hate your brother in your heart: Since it is the way of haters to hide their hatred in their hearts, as it stated (Proverbs 26:24), "A hater makes his lips foreign," the verse mentioned what is common. And [then] it stated, "you shall surely rebuke your kinsman," [as] a separate commandment to teach him ethical reproofs. And "and you shall not carry sin for him" [is] that there will be guilt upon you if he sins and you had not reproved him. And the language of Onkelos inclines to this [understanding], as he says, "that you not receive liability for what is his" - that you do not receive punishment for his sin. And afterwards (Leviticus 19:18), it commanded that you love him. And behold, one who hates his neighbor transgresses a negative commandment and one who loves him, fulfills a positive commandment. And what is correct in my eyes is that "you shall surely rebuke your kinsman," is like "And Avraham rebuked Avimelekh" (Genesis 21:25). And the verse states, "You shall not hate your brother in your heart" in his doing to you that which is not like your will; but rather, rebuke him [by saying], "Why did you do like this to me." [Hence the meaning of] "And you shall not carry sin for him" [is] to cover up your hatred for him in your heart and not to tell him. As in your rebuking him, he will make amends with you or repent and admit his sin, and it will be atoned for him. And afterwards it warns that you not take revenge from him and not bear a grudge in your heart [about] what he did to you. As it is likely that he will not hate him but he will remember the sin in his heart. And therefore it warns him that he erase the crime and sin of his brother from his heart. And afterwards it commands him, "and you shall love your neighbor as yourself." The phrase "love your neighbor as yourself" is an exaggeration, since the heart of a person will not accept that he love his fellow as he loves himself. Moreover, Rabbi Akiva has already taught (Bava Metzia 62), "Your life comes before the life of your fellow." Rather, the Torah here enjoins us that one should love his neighbor with every item with which he loves himself, [to receive] every benefit [that he wish upon himself]. It is likely that this is the reason for the dative (literally, "to your neighbor") instead of the accusative form of the verb phrase; we find the same in "and you shall love to him as yourself" (Leviticus 19:34) regarding the convert - the understanding of which is to equalize the love of both of them in his mind. As sometimes a person may wish upon his neighbor certain benefits, but only wealth, not wisdom and the like. But even if he wishes his cherished friend well in everything, i.e. wealth, honor, knowledge, and wisdom, he will not make him equal to him, but rather he will still desire in his heart a larger share of all the benefits. And [so] the Torah commanded that there not be this petty jealousy in his heart. Rather, a man should wish his fellow well in everything, just as he does in his own case, and place no limitations on his love. Therefore, in the case of Yonatan and David (I Samuel 20:17), it stated that Yonatan "loved him as his own soul," since he had removed all jealousy from his heart, and stated "and you shall rule over Israel, etc." (I Samuel 23:17). And our Rabbis have already explained the matter of vengeance and grudges (Sifra, Kedoshim Chapter 4 10-11), that it is with something that has no monetary liability [such as if he says], "Lend me your sickle, lend me your spade." As with something that his fellow has a monetary liability to him, such as with damages and similar to it, he is not obligated to leave him alone. Rather, he should make a claim against him in court and be paid by him, from the verse (Leviticus 24:19), "as he has done, so shall it be done to him." And when he pays that which he borrowed or which he stole, he himself is obligated to pay [it]. And all the more so with the matter of souls, that he take vengeance and a grudge through a court that instructs with the laws of the Torah, until he redeems the blood of his brother from his hand.
ג. שאלה כללית
"לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ"
לא תגנבו YE SHALL NOT STEAL — This is a warning addressed to him who steals money (the property of his fellow-man), but the law “Thou shalt not steal" which is contained in the Ten Commandments is a warning addressed to him who steals a human being. For this it what is learnt from the context, because it must be a matter for which one becomes liable to death by sentence of the court, (since the preceding laws in the Ten Commandments are of this character, which is the case with kidnapping and not with theft of money; cf. Rashi on Exodus 19:14) (Mekhilta 20:13:3; Sanhedrin 86a).
ד"ה לא תגנובו לא תכחשו לא תשקרו ולא תשבעו: אם גנבת סופך לכחש, סופך לשקר, סופך להישבע לשקר.
ולא תכחשו NEITHER SHALL YE DEAL FALSELY [WITH ONE ANOTHER] — Since Scripture has stated (Leviticus 5:21, 22) "[If a man sin… and deny unto his neighbour a charge, or a deposit… or has found that which was lost] and denieth it (וכחש בה)", that he shall pay the principal and add a fifth part more thereto, we have there mention only of the punishment he incurs; whence do we derive the prohibition (i.e. where is it forbidden)? From Scripture's statement here “neither shall ye deal falsely" (The Hebrew here is תכחשו, the same term as is used in the verse quoted — וכחש בה) (Sifra, Kedoshim, Section 2 3; Bava Kamma 105b). ולא תשקרו NEITHER SHALL YE LIE [ONE TO ANOTHER] — Since Scripture has stated (V. 22) “[If a soul sin… and deny unto his neighbour a charge or a deposit…] and sweareth falsely (לשקר)" that he shall pay the principal and shall add the fifth part more thereto, we have there mention only of the punishment he incurs; whence do we derive the prohibition to lie? From Scripture's statement here “ye shall not lie one to another”.
"לְבִלְתִּי בֹא בַּגּוֹיִם הָאֵלֶּה הַנִּשְׁאָרִים הָאֵלֶּה אִתְּכֶם וּבְשֵׁם אֱלֹהֵיהֶם לֹא תַזְכִּירוּ וְלֹא תַשְׁבִּיעוּ וְלֹא תַעַבְדוּם וְלֹא תִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם"!).
that ye come not among these nations, these that remain among you; neither make mention of the name of their gods, nor cause to swear by them, neither serve them, nor worship them;
איך הביעו חז"ל רעיון זה? הנפגשת ברעיון זה בנ"ך?
ד. שאלות ודיוקים ברש"י
פרש את הביטויים האלה המובאים ברש"י:
א. "כינויים"
פסוק י"ב
ד"ה ולא תישבעו בשמי: למה נאמר? לפי שנאמר (שמות כ) "לא תשא את שם ה' אלוהיך לשוא", יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד. מנין לרבות כל הכינויין? תלמוד לומר "ולא תישבעו בשמי לשקר" - כל שם שיש לי.
ב. "דברים המסורים ללב"
ד"ה ויראת מאלקיך: לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות, לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה. ויכול להישמט ולומר: לטובה נתכוונתי. לפיכך נאמר בו "ויראת מאלוהיך", המכיר מחשבותיך, וכן כל דבר המסור ללבו של אדם - העושהו ואין שאר הבריות מכירות בו - נאמר בו "ויראת מאלוהיך".
ויראת מאלהיך BUT THOU SHALT BE AFRAID OF THY GOD — Because in this case it is not given to human beings to know whether the intention of this man (the offender) was for the advantage or the disadvantage of the person whom he advised, and he thus might be able to evade the responsibility by saying: "I meant it for the best", Scripture therefore states with reference to him: "But thou shall be afraid of thy God" Who is cognizant of thy secret thoughts. Similarly in all actions where it is given only to the heart of him who does it to know the motive that prompts him and where other people have no insight into it, Scripture states, "But be afraid of thy God!" (Sifra, Kedoshim, Section 2 14; Bava Metzia 58b).
ה. "לא תלין...עד בקר" - שאלות ברש"י
"לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר"
Thou shalt not oppress thy neighbour, nor rob him; the wages of a hired servant shall not abide with thee all night until the morning.
ד"ה לא תלין: לשון נקבה מוסב על הפעולה.
לא תלין The word תלין is feminine gender and refers to the wages.
ד"ה עד בוקר: בשכיר יום הכתוב מדבר שיציאתו מששקעה חמה, לפיכך זמן גיבוי שכרו כל הלילה. ובמקום אחר הוא אומר (דברים כד) "ולא תבוא עליו השמש" - מדבר בשכיר לילה שהשלמת פעולתו משיעלה עמוד השחר (ב"מ קי) לפיכך זמן גיבוי שכרו כל היום, לפי שנתנה תורה זמן לבעל הבית עונה לבקש מעות.
עד בקר UNTIL THE MORNING — Scripture speaks here of a person hired for day-work (שכיר יום) whose departure from work is at sunset. The time for drawing his wages is therefore the whole night (and the law is not infringed provided he pays it before the moment of day break). In another passage (Deuteronomy 24:14) it states, "the sun shall not go down upon it (the man's wages)”. There, however, it is speaking of one hired for night-work (שכיר לילה) the end of whose period of work is at day break, therefore the time for drawing his wages is the whole day (but it must be done before sunset). The reason why he has the whole night or whole day to pay the wages is because the Torah gives the employer the time of one "Ona" (one half of the astronomical day; cf. for the meaning of the word Niddah 65b) to endeavour to obtain the money he requires for paying the wages (Bava Metzia 110b).
1. מה קשה לרש"י?
ד"ה ביומו תתן שכרו: על דרך הפשט ביאור ממה שנאמר בתורה (ויקרא יט יג) "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר", כי דרך הכתובים לדבר בהווה, והמנהג לשכור הפועל ביום אחד, ולערב הוא יוצא טרם בא השמש. ויצוה הכתוב לפרעו ביומו בהשלים מלאכתו מיד, ושלא תבוא עליו השמש, כדי שיקנה בשכרו לו ולאשתו ולבניו מה שיאכלו בלילה, כי עני הוא כרובי הנשכרים, ואל השכר הזה הוא נושא נפשו, שיקנה בו מזון להחיות נפשו. ילמד אותנו בכאן, כי מה שאמר בתורה "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר", הכונה בו שתפרענו ביומו, שאם לא תפרענו בצאתו ממלאכתו מיד הנה ילך לביתו וישאר שכרו אתך עד בוקר, וימות הוא ברעב בלילה. וכן "כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב" (שמות כב כו), יזכיר טעם המצוה ברובי הלאוין. ורבותינו פירשו (ב"מ קי:) כי הכתוב בתורה "עד בוקר" בשכיר יום, ושב לבאר בכאן דין שכיר לילה, והנה לכל אחד זמן לפירעון שנים עשר שעות. והוא האמת בקבלה, והנאות בטעם נכון.
ו. שאלות כלליות
"לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי ה'"
Thou shalt not curse the deaf, nor put a stumbling-block before the blind, but thou shalt fear thy God: I am the LORD.
ד"ה לא תקלל: אין לי אלא חרש, מניין לרבות כל אדם? תלמוד לומר "בעמך לא תאור" (שמות כב כז). אם כן למה נאמר חרש? - מה חרש מיוחד שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים, לשון רש"י, והוא שנוי בתורת כהנים (פרשה ב יג). אבל המדרש בגמרא (סנהדרין סו.) אינו כן, אלא הזהיר הכתוב בנכבדים בעם, הדיין והנשיא, שאמר (שמות כב כז) "אלוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור", וחזר והזהיר (כאן) באומללים שבעם והוא החרש, ומהם ילמדו בנין אב אל כל שאר העם, כי מן הראש ועד הסוף הכל בכלל האזהרה. ומלת "בעמך" נדרש (בסנהדרין פה.) בעושה מעשה עמך להוציא הרשעים. ועל דרך הפשט, הזכיר החרש בקללה, כי אף על פי שלא ישמע ולא יתקצף בקללתו הזהירה התורה עליו, ואין צריך לומר בשומעים שיתביישו ויחר להם מאוד. ועוד, כי יזהיר בהווה, שאדם מקלל החרש ומכשיל העיוור שלא יירא מהם כי לא ידעו ולא יבינו, על כן "ויראת מאלהיך" (כאן) שהוא רואה הנסתרות. והוסיף לאו אחר במושלים, הנשיא והדיין, בעבור שדרך האנשים לקללם בחדרי משכבם, כאשר בהישפטו יצא רשע. ובקללת הנשיא והדיין תקלות רבות, כי המון העם בסכלותם ישנאו אותם ויתעוררו לקום עליהם, והם במשפטם יעמידו ארץ.
You shall not curse a deaf person. Rashi writes: “I [know this of] a deaf person, from where [do I know to] include everyone?” This is taught in Toras Kohanim. However, the Gemara derives something different (Sanhedrin 66a): Rather, Scripture has cautioned about the honorable people in the nation, the judge and the prince, as it says, “You shall not curse a judge, neither shall you curse a prince among your people” (Shemos 22:27). Now, it returns and warns about the nation’s wretched ones, for example, the deaf person, and from them we should draw a comparison to all the rest of the nation, for everyone is included in the warning from the highest to the lowest. From the phrase, “among your people” (ibid) we derive that the warning applies only to someone who is performing the deeds of your people, which excludes the wicked. In the plain meaning, the Torah mentions a deaf person with regard to cursing because even though he does not hear and will not become angry about the curse, still, the Torah warns one not to curse him. So much the more so it applies to hearing people who will be ashamed and extremely vexed. Furthermore, we can explain that it warns about the usual case, for a man will curse a deaf person or place a stumbling-block before the blind, because he is not afraid of them, for they will not know or understand. Therefore it says, “you shall fear your God” because He sees what is hidden.
מה טעם הזכירה התורה דווקא את החרש?
ד"ה ולפני עיוור: (ת"כ) לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו. אל תאמר: מכור שדך, וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו.
ולפני עור לא תתן מכשל THOU SHALT NOT PUT A STUMBLING BLOCK BEFORE THE BLIND — This implies: "Give not a person who is "blind" in a matter an advice which is improper for him. Do not say to him: "Sell your field and buy from the proceeds of the sale an ass", the fact being that you are endeavouring to circumvent him and to take it (the field) from him (Sifra, Kedoshim, Section 2 14).
מה ראו חז"ל להוציא את הפסוק מפשוטו?
ז. "לא תשנא..."
"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא"
Thou shalt not hate thy brother in thy heart; thou shalt surely rebuke thy neighbour, and not bear sin because of him.
ד"ה לא תשנא: בעבור שדרך השונאים לכסות את שנאתם בלבם כמו שאמר (משלי כו כד) "בשפתיו ינכר שונא", הזכיר הכתוב בהווה. ואמר "הוכח תוכיח את עמיתך". מצוה אחרת, ללמדו תוכחת מוסר, "ולא תשא עליו חטא" שיהיה עליך אשם כאשר יחטא, ולא הוכחת אותו. ולזה יטה לשון אונקלוס שאמר, ולא תקבל על דיליה חובא, שלא תקבל אתה עונש בחטא שלו. ואחרי כן צוה שתאהוב אותו. והנה השונא את רעהו עובר בלאו, והאוהב לו מקיים עשה. והנכון בעיני, כי "הוכח תוכיח", כמו "והוכיח אברהם את אבימלך" (בראשית כא כה). ויאמר הכתוב, אל תשנא את אחיך בלבבך בעשותו לך שלא כרצונך, אבל תוכיחנו: מדוע ככה עשית עמדי, "ולא תשא עליו חטא" לכסות שנאתו בלבך, ולא תגיד לו, כי בהוכיחך אותו יתנצל לך, או ישוב ויתודה על חטאו ותכפר לו.
You shall not hate your brother in your heart: Since it is the way of haters to hide their hatred in their hearts, as it stated (Proverbs 26:24), "A hater makes his lips foreign," the verse mentioned what is common. And [then] it stated, "you shall surely rebuke your kinsman," [as] a separate commandment to teach him ethical reproofs. And "and you shall not carry sin for him" [is] that there will be guilt upon you if he sins and you had not reproved him. And the language of Onkelos inclines to this [understanding], as he says, "that you not receive liability for what is his" - that you do not receive punishment for his sin. And afterwards (Leviticus 19:18), it commanded that you love him. And behold, one who hates his neighbor transgresses a negative commandment and one who loves him, fulfills a positive commandment. And what is correct in my eyes is that "you shall surely rebuke your kinsman," is like "And Avraham rebuked Avimelekh" (Genesis 21:25). And the verse states, "You shall not hate your brother in your heart" in his doing to you that which is not like your will; but rather, rebuke him [by saying], "Why did you do like this to me." [Hence the meaning of] "And you shall not carry sin for him" [is] to cover up your hatred for him in your heart and not to tell him. As in your rebuking him, he will make amends with you or repent and admit his sin, and it will be atoned for him. And afterwards it warns that you not take revenge from him and not bear a grudge in your heart [about] what he did to you. As it is likely that he will not hate him but he will remember the sin in his heart. And therefore it warns him that he erase the crime and sin of his brother from his heart. And afterwards it commands him, "and you shall love your neighbor as yourself." The phrase "love your neighbor as yourself" is an exaggeration, since the heart of a person will not accept that he love his fellow as he loves himself. Moreover, Rabbi Akiva has already taught (Bava Metzia 62), "Your life comes before the life of your fellow." Rather, the Torah here enjoins us that one should love his neighbor with every item with which he loves himself, [to receive] every benefit [that he wish upon himself]. It is likely that this is the reason for the dative (literally, "to your neighbor") instead of the accusative form of the verb phrase; we find the same in "and you shall love to him as yourself" (Leviticus 19:34) regarding the convert - the understanding of which is to equalize the love of both of them in his mind. As sometimes a person may wish upon his neighbor certain benefits, but only wealth, not wisdom and the like. But even if he wishes his cherished friend well in everything, i.e. wealth, honor, knowledge, and wisdom, he will not make him equal to him, but rather he will still desire in his heart a larger share of all the benefits. And [so] the Torah commanded that there not be this petty jealousy in his heart. Rather, a man should wish his fellow well in everything, just as he does in his own case, and place no limitations on his love. Therefore, in the case of Yonatan and David (I Samuel 20:17), it stated that Yonatan "loved him as his own soul," since he had removed all jealousy from his heart, and stated "and you shall rule over Israel, etc." (I Samuel 23:17). And our Rabbis have already explained the matter of vengeance and grudges (Sifra, Kedoshim Chapter 4 10-11), that it is with something that has no monetary liability [such as if he says], "Lend me your sickle, lend me your spade." As with something that his fellow has a monetary liability to him, such as with damages and similar to it, he is not obligated to leave him alone. Rather, he should make a claim against him in court and be paid by him, from the verse (Leviticus 24:19), "as he has done, so shall it be done to him." And when he pays that which he borrowed or which he stole, he himself is obligated to pay [it]. And all the more so with the matter of souls, that he take vengeance and a grudge through a court that instructs with the laws of the Torah, until he redeems the blood of his brother from his hand.
לא תשני ית אחוך בלבך אוכחא תוכח ית חברך ולא תקבל על די ליה חובא.
ד"ה ולא תשא עליו חטא: לא תלבין את פניו ברבים.
ולא תשא עליו חטא [THOU SHALT IN ANY WISE REBUKE THY COMPANION] AND NOT BEAR A SIN ON ACCOUNT OF HIM — i. e. though rebuking him thou shalt not expose him to shame (lit., make his face grow pale) in public, in which case you will bear sin on account of him (cf. Sifra, Kedoshim, Chapter 4 8; Arakhin 16b).
אם גמלך רעה, לא תתראה לפניו כאוהב. ובקרבו ישים אורבו לא טוב. אל תשנאהו בלבך אלא הוכח תוכיחהו על מה שעשה, ומתוך כך יהיה שלום.
לא תשנא את אחיך בלבבך, if he has done something evil to you, do not behave as if you continue to love him, all the time setting an ambush for him in your heart. (compare Jeremiah,7) Such an attitude is unhealthy, but הוכח תוכיח, rebuke him for what he has done and as a result you will restore harmonious relations.
1. מה ההבדל בין שני פירושי הרמב"ן לפסוק? (בשני מתחיל "והנכון בעיני")
2. מה פירוש המלים "ולא תשא עליו חטא", לפי אונקלוס, רש"י, רמב"ן (פירוש א' ופירוש ב') ורשב"ם?
3. למי מן המפרשים האלה אפשר להביא סיוע מן הפסוק במדבר פרק י"ח פסוק ל"ב: "ולא תשאו עליו חטא..."?
ד"ה כמפני חרב: כאילו בורחים מלפני הורגים, שיהא בלבבם פחד, וכל שעה סבורים שאדם רודפם (ת"כ) ומדרשו "וכשלו איש באחיו" - זה נכשל בעוונו של זה, שכל ישראל ערבין זה לזה.
כמפני חרב AS IT WERE BEFORE THE SWORD — i. e. as though they were fleeing from before murderers. It means that in their heart there will be timidity, and at every moment they will think that somebody is pursuing them. A Midrashic explanation of וכשלו איש באחיו is: one will stumble by reason of the sin of the other (באחיו is taken in the sense of: on account of the other), for all Israelites are held responsible for one another (Sifra, Bechukotai, Chapter 7 5; Sanhedrin 27b).
5. ספרא, לפסוק זה:
אמר ר' טרפון: העבודה אם יש בדור הזה יכול להוכיח. אמר ר' אלעזר בן עזריה: העבודה אם יש בדור הזה יכול לקבל תוכחת. אמר ר' עקיבא: העבודה אם יש בדור הזה יודע איך מוכיחים.
א. מה פירוש המילה "העבודה"?
ב. מה בין ר' טרפון לר' עקיבא? (עיין גם ערכין ט"ז א'!!)
ח. "ואהבת לרעך כמוך"
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'"
Thou shalt not take vengeance, nor bear any grudge against the children of thy people, but thou shalt love thy neighbour as thyself: I am the LORD.
ד"ה ואהבת לרעך כמוך: (תורת כהנים): אמר ר' עקיבא: זה כלל גדול בתורה .
ואהבת לרעך כמוך THOU SHALT LOVE THY FELLOW MAN AS THYSELF —Rabbi Akiba said: “This is a fundamental principle of the Torah” (Sifra, Kedoshim, Chapter 4 12; Talmud Yerushalmi Nedarim 9:3).
דברי רש"י אלה לקוחים מתורת כהנים (ספרא) וזה הוא המשכם שם:
בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" (בראשית ה' א') כלל גדול מזה.
ואהבת לרעך כמוך THOU SHALT LOVE THY FELLOW MAN AS THYSELF —Rabbi Akiba said: “This is a fundamental principle of the Torah” (Sifra, Kedoshim, Chapter 4 12; Talmud Yerushalmi Nedarim 9:3).
באר את דברי שני התנאים!
ט. כלאים
"אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ"
Ye shall keep My statutes. Thou shalt not let thy cattle gender with a diverse kind; thou shalt not sow thy field with two kinds of seed; neither shall there come upon thee a garment of two kinds of stuff mingled together.
ואלו הן: "בהמתך לא תרביע כלאים: וגו'. חוקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר.
חקתי תשמרו ‎את YE SHALL KEEP MY ORDINANCES — These are they: “Thou shalt not cause two kinds of thy cattle to gender etc.”, (and the other ordinances laid down in this verse), for by the term חוקים are meant those enactments of the King for which no reason is given and those that precede are not of this character.
ואלו הן "בהמתך לא תרביע כלאים" וגו', חוקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר, לשון רש"י. ולא הזכירו רבותינו שיהיה הטעם נעלם, ושיהיו יצר הרע ואומות העולם משיבים עליהם, אלא בלבישת שעטנז, לא בכלאי הבהמה. ואין הכונה בהם שתהיה גזרת מלך מלכי המלכים בשום מקום בלא טעם, כי "כל אמרת אלוה צרופה" (משלי ל ה), רק החוקים הם גזירת המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם לעם, ואין העם נהנים בהם, אבל מהרהרין אחריהם בלבם ומקבלים אותם ליראת המלכות, וכן חוקי הקדוש ברוך הוא הם הסודות אשר לו בתורה, שאין העם במחשבתם נהנים בהם כמשפטים, אבל כולם בטעם נכון ותועלת שלימה. והטעם בכלאים, כי השם ברא המינים בעולם, בכל בעלי הנפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה, ונתן בהם כוח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד, כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם. וציוה בכוחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם, שנאמר בכולם "למינהו" (בראשית א), והנה ציוה סיבת המשכב שנרביע בהמות זו עם זו לקיום המינין, כאשר יבואו האנשים על הנשים לפריה ורביה. והמרכיב שני מינין, משנה ומכחיש במעשה בראשית, כאילו יחשוב שלא השלים הקדוש ברוך הוא בעולמו כל הצורך, ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות. והמינים בבעלי חיים לא יולידו מין משאינו מינו, וגם הקרובים בטבע שיולדו מהם כגון הפרדים, ייכרת זרעם כי הם לא יולידו. והנה מצד שני הדברים האלה, פעולת ההרכבה במינים דבר נמאס ובטל. וגם הצמחים אשר יתרכבו מין בשאינו מינו אין פרים צומח אחרי כן, ויהיו באיסורם שני טעמים הנזכרים, וזה טעם "שדך לא תזרע כלאים", שהוא בהרכבה על דעת רבותינו (קידושין לט.). ואסר אף כלאי זרעים, מפני שישתנו בטבעם גם בצורתם בהיותם יונקים זה מזה, ויהיה כל גרעין ממנו כאילו הורכב משני מינין. ואסור לחרוש בשור ובחמור, מפני שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת ויבואו לידי הרכבה.
You shall keep my statutes: [And he cites the words of Rashi above]. But our Rabbis only mentioned that the reason is hidden and that the evil inclination and the idolaters question them about the wearing of shatnez (clothes made from linen and wool together), and not about forbidden mixtures of animals. And the intention about them is not that there be any decree of the King of the kings of kings in any place without a reason, since 'every word of God is pure' (see Proverbs 30:5). Rather, statutes are decrees of a king who imprints it with his authority without revealing their purpose to the people; such that the people do not benefit from them but rather question them in their hearts. Yet they accept them out of fear of the monarchy. So too, the statutes of the Holy One, blessed be He, are secrets that He has in the Torah that the people do not benefit from, according to their thoughts. But all [of His laws] have a correct reason and a perfect purpose. And the reason for forbidden mixtures is that God created species in the world - in all of those with spirits, in plants and in animate beings - and gave them the ability to reproduce, such that the species survive with them forever, so long as He, may He be blessed, wants the world to exist. So He commanded that they be able to produce according to their species, and that they never ever change; as it is stated about all of them, "according to its species" (Genesis 1). And this is the reason that we breed animals one with the other; for the continuation of the species - just as men have conjugal relations with women in order to be fruitful and multiply. And one who crosses two species together, changes and denies [God's] act of creation, as if he is thinking that the Holy One, blessed be He, did not perfect His world completely, and he wants to help with His creation of the world [by] adding creatures to it. [Moreover,] species of animals will not give birth when one specie is crossed with another. And even those that are close enough in nature so as to give birth - such as mules [that are born from crossing horses and mules]; their seed will be excised, as [the resultant mixed-breeds] will not give birth. And behold, on account of these two things, the act of mixing species has already been rejected and abandoned. And the fruits of plants that have been mixed from two species also do not grow afterwards; such that both of the reasons mentioned exist in their prohibition. And this is the reason for "you shall not seed forbidden mixtures" - which is grafting, according to the opinion of our Rabbis. And it also prohibited planting forbidden mixtures; because when they derive sustenance one from the other, it changes their nature, as well as their form. And it is as if each seed is grafted from two species. And the prohibition of plowing with an ox and a donkey is because it is the way of all those that work the land to bring the pair from the same barn, such that they would come to mixing [them].
ד"ה את משפטי תעשו: אלו דברים האמורים בתורה במשפט, שאילו לא נאמרו - היו כדאי לאומרן.
את משפטי תעשו YE SHALL DO MY JUDGMENTS — Matters prescribed in the Torah which are in conformity with the human feeling of justice such as one feels ought to be ordained if they had not been already ordained by the Torah.
ד"ה את חוקתי תשמרו: דברים שהם גזירת המלך שיצר הרע משיב עליהם למה לנו לשומרן, ואומות העולם עובדי אלילים משיבין עליהם, כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז וטהרת מי חטאת. לכך נאמר "אני ה'" גזרתי עליכם אי אתם רשאים להיפטר.
ואת חקתי תשמרו AND KEEP MINE ORDINANCES — matters which are decrees of the King (promulgated without any reason being stated) against which the evil inclination raises objections: "Why should we observe them and against which also the nations of the world raise objections, as e. g., the prohibition of eating swine’s flesh, of wearing clothes of a mixture of wool and linen, the purgatory power of "water mingled with the ashes of the Red Heifer" (טהרת מי חטאת) — therefore it is stated: "I", the Lord, have enacted this for you — you are not at liberty to evade the obligation (Yoma 67b).
1. מה הן טענותיו של רמב"ן נגד רש"י?
2. מה הם טעמי איסור כלאים לפי הרמב"ן?