Monsters played not only a polemical role in Jewish literature and art; they also raised practical, indeed halakhic problems. Such problems receive startling expression in an early nineteenth-century response (a legal decision made by a rabbi to a question sent to him) written by the famous rabbi of Prague Eleazar Fleckeles. The response described the birth of a “monster” to a Jewish couple in a small village by the name of Tushka. The community was in turmoil and a local rabbi was called in to determine the creature’s fate. The rabbi rushed to the couple’s home, but what he witnessed upon entering the birthing room was something more terrifying than he could ever have imagined. “My hair turned white,” he would later recall, “my heart dropped, and all my organs shuddered in terror.” The creature was adorned by a kind of large red wreath. Its eyes, which rested on its forehead, were huge, red, and blazing, and its mouth, which was located where its nose should have been, was crooked, twisted in a kind of infernal smirk. Perplexed and bewildered, the local rabbi immediately wrote Fleckeles to ask whether the creature should be put to death. The reply was unequivocal; any creature born to a human mother—the great rabbi retorted—bears the right to life, no matter how malformed. We know nothing more about the child born that fateful ere Shabbat in Tushka, whether it was a boy or a girl, whether it survived the night, whether it grew to be loved and cared for, whether indeed, it ever really existed.
(ח) ר' מאיר אומר: מרגלית אחת היתה תלויה במעיו של דג מאירה ליונה כשמש הזה שהוא מאיר בצהרים ומראה לו כל מה שבים ובתהומות, ועליו הכתוב אומר (תהלים צז, יא): "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק".
(ט) אמר לו הדג ליונה: אין אתה יודע שבא יומי להאכל בפיו של לויתן? אמר לו יונה: הוליכני אצלו, אמר יונה ללויתן: בשבילך ירדתי לראות מקום מדורך שאני עתיד ליתן חבל בלשונך ולהעלותך ולזבוח אותך לסעודה הגדולה של צדיקים, הראהו חותמו של אברהם, אמר: הבט לברית, וראה לויתן וברח מפני יונה מהלך שני ימים. אמר לו: הרי הצלתיך מפיו של לויתן, הראני כל מה שבים ובתהומות, והראהו נהר גדול של מימי אוקיינוס, שנאמר (יונה ב, ו): "תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי", והראהו ים סוף שעברו בתוכו ישראל, שנאמר (יונה ב, ו): "סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי" והראהו מקום משברי ים וגליו יוצאים ממנו, שנאמר (יונה ב, ד): "כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ", והראהו עמודי ארץ ומכוניה, שנאמר (יונה ב, ז): "הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם", והראהו גיהנם, שנאמר (יונה ב, ז): "וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי ה' אֱלֹהָי", והראהו שאול תחתית, שנאמר (יונה ב, ב): "מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי", והראהו היכל ה', שנאמר (יונה ב, ז): "לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי", מכאן אנו למדין שירושלים על שבעה הרים היא עומדת, הראהו אבן שתיה קבועה בתהומות תחת היכל ה' ובני קרח עומדים ומתפללין עליה, אמר לו הדג: יונה, הרי אתה עומד תחת היכל ה', התפלל ואתה נענה. אמר יונה לדג: עמוד במקום עמדך שאני מבקש להתפלל. עמד הדג והתחיל יונה להתפלל לפני הקב"ה, ואמר לפניו: רבש"ע, נקראת מוריד ומעלה, ירדתי – העלני; נקראת ממית ומחיה, הרי נפשי הגיעה למות – החייני, ולא נענה, עד שיצא מפיו דבר זה ואמר: אשר נדרתי אשלמה, אשר נדרתי להעלות את לויתן ולזבוח אותו לפניך אשלם ביום ישועת ישראל, מיד רמז הקב"ה והשליך את יונה, שנאמר (יונה ב, יא): "וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה".
(8) Rabbi Meir said: One pearl was suspended inside the belly of the fish and it gave illumination to Jonah, like this sun which shines with its might at noon; and it showed to Jonah all that was in the sea and in the depths, as it is said, "Light is sown for the righteous" (Ps. 97:11).
(9) The fish said to Jonah: Don't you know that my day to be devoured in Leviathan's mouth has come?
Jonah replied, "Take me next to it, and I will deliver you and me both from its mouth."
It brought him next to the Leviathan. [Jonah] said to the Leviathan "On your account I have descended to see your abode in the sea, for, moreover, in the future I will descend and put a rope in your tongue, and I will bring you up and prepare you for the great feast of the righteous."
[Jonah] showed it the seal of our father Abraham (saying): "Look at the Covenant" (seal), and Leviathan saw it and fled from Jonah a distance of two days' journey. [Jonah] said to [the fish] "Behold, I have saved you from the mouth of Leviathan, show me what is in the sea and in the depths."
It showed him the great river of the waters of the Ocean, as it is said, "The deep was round about me" (Jonah 2:5), and it showed him the paths of the Reed Sea through which Israel passed, as it is said, "The reeds were wrapped about my head" (ibid.); and it showed him the place whence the waves of the sea and its billows flow, as it is said, "All your waves and your billows passed over me" (Jonah 2:3); and it showed him the pillars of the earth in its foundations, as it is said, "The earth with her bars for the world were by me" (Jonah 2:6); and it showed him the lowest Sheol, as it is said, "Yet you have brought up my life from destruction, O Lord, my God" (ibid.); and it showed him Gehinnom, as it is said, "Out of the belly of Sheol I cried, and you did hear my voice" (Jonah 2:2); and it showed him (what was) beneath the Temple of God, as it is said,"(I went down) to the bottom of the mountains" (Jonah 2:6). Hence we may learn that Jerusalem stands upon seven (hills), and he saw there the Eben Shethiyah (Foundation Stone) fixed in the depths.
תניא אבא בנימין אומר: "אלמלי נתנה רשות לעין לראות אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין.אמר אביי: אינהו נפישי מינן וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא. אמר רב הונא: כל חד וחד מינן אלפא משמאליה ורבבתא מימיניה.אמר רבא: האי דוחקא דהוי בכלה מנייהו הוי הני ברכי דשלהי מנייהו. הני מאני דרבנן דבלו מחופיא דידהו. הני כרעי דמנקפן מנייהו.האי מאן דבעי למידע להו לייתי קיטמא נהילא ונהדר אפורייה ובצפרא חזי כי כרעי דתרנגולא. האי מאן דבעי למחזינהו ליתי שלייתא דשונרתא אוכמתא בת אוכמתא בוכרתא בת בוכרתא וליקליה בנורא ולשחקיה ולימלי עיניה מניה. וחזי להו ולשדייה בגובתא דפרזלא ולחתמיה בגושפנקא דפרזלא דילמא גנבי מניה ולחתום פומיה כי היכי דלא ליתזק. רב ביבי בר אביי עבד הכי חזא ואתזק. בעו רבנן רחמי עליה ואתסי:
Another baraita taught that Abba Binyamin said: "If the eye was permitted to see, no creature would be able to withstand presence before the mazikin (demons).
Abaye said: There are more of them than us, and they stand over us like mounds of earth surrounding a pit.
Rav Huna said: Each and every one of us has a thousand [demons] to their left and ten thousand to their right. [Ps 91:7 says: A thousand may fall at your side and ten thousand at your right hand; they will not approach you.]
Rava said: The crushing force at the general assemblies [during Elul and Adar] is from [the demons]. Having tired knees [even though you haven't exerted them] is from [the demons]. The sages worn-out clothing [even though they don't do physical labor] is from friction [with the demons]. Feet worn out with pain is from [the demons].
Someone who wants to know [that demons exist] should place fine ashes around their bed, and in the morning, they appear like chickens' footprints. One who wants to see them should take the afterbirth of the firstborn of a female black cat, burn it in the fire, grind it, and place it in his eyes, and he will see [demons]. [The person then must] place [the ashes] in an iron tube sealed with an iron seal, so that the demons cannot steal it from them, and seal the opening, so that they will not be harmed.
Rav Beivei bar Abaye did this, and he was harmed. The rabbis came and prayed for mercy over him, and he was healed.
The Sages taught: A person should not drink water at night. And if they drink, their blood is on their own head, due to the danger.
What is the danger?
The danger of the shavrirei, [an evil spirit that rules over water].
And if they are thirsty, what should they do to fix it?
If there is another person with them, they should wake the other person up and say to them: I am thirsty for water.
If there is no other person with them, they should knock with the lid on the jug and say to [aloud]: So-and-so, son of so-and-so, your mother said to you to beware of the shavrirei verirei rirei yirei rei, found in white cups. [This is an incantation against the evil spirit].
(27) After his accession to the throne, a peculiar quarrel among heirs was brought before Solomon for adjudication. Asmodeus, the king of demons, once said to Solomon: "Thou art the wisest of men, yet I shall show thee something thou hast never seen." Thereupon Asmodeus stuck his finger in the ground, and up came a double-headed man. He was one of the Cainites, who live underground, and are altogether different in nature and habit from the denizens of the upper world. When the Cainite wanted to descend to his dwelling-place again, it appeared that he could not return thither. Not even Asmodeus could bring the thing about. So he remained on earth, took unto himself a wife, and begot seven sons, one of whom resembled his father in having two heads. When the Cainite died, a dispute broke out among his descendants as to how the property was to be divided. The double-headed son claimed two portions. Both Solomon and the Sanhedrin were at a loss; they could not discover a precedent to guide them. Then Solomon prayed to God: "O Lord of all, when Thou didst appear to me in Gibeon, and didst give me leave to ask a gift of Thee, I desired neither silver nor gold, but only wisdom, that I might be able to judge men in justice."
(28) God heard his prayer. When the sons of the Cainite again came before Solomon, he poured hot water on one of the heads of the double-headed monster, whereupon both heads flinched, and both mouths cried out: "We are dying, we are dying! We are but one, not two." Solomon decided that the double-headed son was after all only a single being.
(א) אלפא ביתא אחרת לבן סירא
(ב) כתיב עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר בא וראה כמה גדולים מעשיו של הקב״ה. אם נאמר עושה גדולות עד אין חקר למה נאמר ונפלאות עד אין מספר, ואם נאמר ונפלאות עד אין מספר למה נאמר עושה גדולות עד אין חקר? כיצד פירשו חז״ל עושה גדולות עד אין חקר כנגד כל יצירות שבעולם, ונפלאות עד אין מספר כנגד שלשה שנולדו בלא שכיבת הורתן עם אדם, ואלו הם בן סירא ורב פפא ורבי זירא (היוחסין מביא המעשה בערך אבוה בשם ר׳ יהודה החסיד, ועי' צמח דוד ח"א ג״א תמ״ח), וכלם צדיקים גמורים היו וחכמים גדולים בתורה, ואמרו עליהם על רבי זירא ועל רב פפא שמימיהם לא שחו שיחת חולין, ולא ישנו בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא קידמן אדם לבית המדרש, ולא מצאן אדם יושבין ושותקין אלא יושבין ושונין, ולא בטלו מקדוש היום, ולא כנו שם רע לחביריהם, ולא נתכבדו בקלון חביריהם, ולא עלתה קללת חביריהם על מטתם, ולא נסתכלו בצלם דמות רשע, ולא קבלו מתנות, ותרנין היו לקיים מה שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא (בתלמוד רשומות המדות האלה על חכמים שונים, עי׳ מגילה כ״ז: כ״ח.). והאיך ילדתן אמן בלא בעל? אמרו פעם אחת הלכו לבית המרחץ ונכנס לה בקובתן זרע מישראל ונתעברו וילדו מהם ולא היו יודעים מי היה אביהם, אבל בן סירא נודע לו מי היה אביו והאיך ילדתו אמו בלא בעילת בעל. אמרו עליה כי בת ירמיהו היתה, פעם אחת הלך ירמיה לבית המרחץ ומצא שם רשעים משבט אפרים וראה כי כלם מוציאין שכבת זרע לבטלה, לפי שכל שבט אפרים באותו הדור רשעים היו, שכן כתיב בו ויעש הרע בעיני ה', וכיון שראה אותם התחיל להוכיחם מיד קמו עליו ואמרו מפני מה הוכחתני חי דרך באר שבע שלא תזוז מכאן עד שתעשה כמונו. אמר להם הניחו לי ואשבע לכם שלא אגלה דבר זה לעולם, אמרו לו והלא צדקיהו ראה לנבוכדנצר אוכל ארנבת חיה ונשבע לו בגזירת השם שלא יגלה עליו ובטל שבועתו (נדרים ס״ה: איכה רבה פ׳ ישבו לארץ), וכן תעשה גם אתה, ועתה אם תעשה כמונו הרי טוב ואם לאו נעשה בך מעשה סדום כשם שעשו אבותינו בע״ז שלהם, ואם בע״ז היו עושין כך אנו בך על אחת כמה וכמה, מיד עשה כן מרוב הפחד והיראה מהם, וכמו שיצא משם התחיל לקלל יומו שנאמר ארור היום אשר יולדתי בו, ויצא והתענה על דבר זה רמ״ח תעניות כנגד כל איברים שבאדם, ושמורה היתה טיפה של אותו צדיק עד שבאתה בתו של אותו צדיק לבית המרחץ ונכנסה בקובתה, ולשבעה חדשים ילדה בן בשינים ובדיבור, וכיון שילדה היתה מתביישת מבני אדם שהיו אומרים מזנות ילדה, ופתח פיו הנער ואמר לאמו, על מה מתביישת מבני אדם כי בן סירא אני, אמרה לו סירא זה מי הוא? אמר לה ירמיהו, ולמה נקרא סירא שהוא שר על כל השרים והוא עתיד ליתן שם לכל שר ומלך, וכשתחשוב סירא וירמיהו בגימטריא שוין. אמרה לו בני אם כן היה לך לומר בן ירמיהו אני, אמר לה וכן הייתי רוצה לומר אלא שגנאי הדבר לומר ירמיהו בא על בתו, אמרה לו בני והא כתיב מה שהיה הוא שיהיה ומי ראה בת יולדת מאביה, אמר לה אמי אין כל חדש תחת השמש, מה לוט צדיק גמור אף אבי צדיק גמור, מה ללוט נעשה באונס אף לאבי נעשה באונס, אמרה לו תומהת אני ממך איך תדע דברים הללו, אמר לה אל תתמהי ממני שאין כל חדש תחת השמש, והרי ירמיהו אבי כך עשה בשעה שהיתה אמו כורעת לילד פתח פיו וקרא אבי ממעי אמו, ואמר לא אצא עד שתאמרו לי שמי, פתח אביו פיו ואמר צא ויקרא שמך אברהם, אמר לא כן שמי, אמר לו יקרא שמך יצחק יעקב וכן כל השבטים וכל אנשי הדור ההוא, ואמר לא כן שמי, עד שנזדמן שם אליהו ז״ל ואמר יקרא שמך ירמיה, שבימיך יקים הקב״ה אויב שירם ידו על ירושלם. [אמר לו כך שמי] ואתה שאמרת [לי שמי] יקרא שמי על שמך יהא לי משמך "יהו" ויקרא שמי ירמ-יהו, מה הוא יצא בדיבור אף אני יצאתי בדיבור, מה הוא יצא בנבואה ממעי אמו שנאמר בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו' אף אני יצאתי בנבואה, מה הוא יצא בשמו ממעי אמו אף אני יצאתי בשמי ממעי אמי, מה הוא עשה ספר באלפא ביתא (איכה) אף אני אעשה ספר באלפא ביתא, ועכשיו אל תתמהי מדברי. אמרה לו בני אל תדבר שלא ישלוט בך עין הרע, אמר לה אין עין הרע רשאה לשלטאה בי, ועתה אל תרבי [לדבר] עלי שאני עושה מה שעשה אבי, ועלי נאמר רחילא בתר רחילא אזלא וברא בתר עובדיה דאבוהי. אמרה לו בני מפני מה אתה מונע אותי מדיבור, אמר לה מפני שאת יודעת שאני רעב ואינך נותנת לי לאכול כלום, אמרה לו והרי לך דדים אכול מאכלך ושתה משתך, אמר לה אין לי חפץ בדדיך אלא לכי ובררי קמח כתרנגולא ולושי לחם נקי ובשר שמן ויין ישן ותאכלי עמי ביחד, אמרה לו ומהיכן אקנה דברים אלו, אמר לה עשי בגדים ומכרי ויתקיים בך הפסוק סדין עשתה ותמכור, ואם את מפרנסת אותי יתקיים בך הפסוק רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה. התחילה לעשות בגדים ומוכרת, ומביאה לו לחם ובשר שמן ויין ישן וכלכלתו שנה אחת, ולאחר השנה אמר לה הוליכני לבית הכנסת, והוליכה אותו לבית מלמד אחד שהיו לו שבע בנות, ישב בצדו ואמר לו רבי למדני תורה, אמר לו עדיין אין אתה בר לימוד כי קטון אתה, ואמרו חז״ל בן חמש שנים למקרא. אמר לו בן סירא ולא למדת היום קצר והמלאכה מרובה, ואתה אומר לי שב ולא תלמוד עדיין כי קטון אתה, ואני רואה בבית הקברות קטנים ממנו מתים, ומי יודע מה יהיה אם אחיה ואם אמות. אמר לו המלמד מפני מה אתה מורני ואמרו חז״ל כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה, אמר לו עד כאן אינך רבי ועד כאן לא למדתי ממך כלום, אמר לו המלמד לבן סירא אמור אל״ף, השיב לו ואמר:
(ג) א׳) אל תתן דאגה בלבך כי רבים הרגה הדאגה.
(ד) מיד נבהל המלמד ואמר, אין לי דאגה בעולם אלא בשביל אשתי שהיא מכוערת. אמר לו אמור בי״ת, אמר לו:
(ה) ב׳) בתואר אשה יפה רבים הושחתו ועצומים כל הרוגיה. אמר לו בשביל שגליתי לך סודי ואמרתי לך שאשתי מכוערת, אתה אומר לי כך, שמא הרע לך שאמרתי לך סודי. אמר לו אמור גימ״ל, אמר לו:
(ו) ג) גלה סודך לאחד מני אלף, ואם (אף אם) רבים דורשי שלומך. חזר ואמר לו לך גלית סודי ולא לאחר. אמר לו יעצני ממה שאומר לך, כי אני רוצה לגרש את אשתי, בשביל שיש בחצרי אשה יפה ביותר. אמר לו אמור דל״ת, אמר לו:
(ז) ד) דל בשרך מאשת חן, כנגד שלהבת של גחלת. אמר לו ומה אעשה שכל שעה ושעה שאני נכנס לבית היא משתטחת לפני ואני נותן בה עיני שישרה בעיני. אמר לו אמור ה״א, אמר לו:
(ח) ה׳) העלם עינך מאשת חן פן תלכד במצודתה. אמר לו המלמד בני באיזה מצודה אלכד, אם בשביל כשפים שתעשה לי אני יודע שלא תעשה לי כשפים מעולם, מפני שבעלה הראשון זלדקן ואני עבדקן (עי' סנהדרין ק׳: זלדקן מי שזקנו דקה וחלושה עבדקן מי שזקנו עבה, רש״י שם). אמר לו אמור וא"ו, אמר לו:
(ט) ו׳) ווי למי שהולך אחר עיניו וידע כי בני זנונים המה ואין לו כלום בהם. אמר לו אמור זיי״ן, אמר לו:
(י) ז׳) זלדקן ועבדקן אל תהי [תלעג] מהם כי לא תדע מה נגזר עליך. אמר לו איני רוצה ליטול עצתך לפי שאני מחשב לישא אותה. ויש לי שבע בנות ולה אחת ויהיו בביתי ויכלכלו אותי בכבוד, אמר לו אמור חי״ת, אמר לו:
(יא) ח׳) חביבין לכל אדם הזכרים ואוי לאבי הנקבות. אמר לו והלא שבע בנות יש לי וטוות ועושות כל מלאכת ביתי והן בביתי כזית רענן וכגנה יפה, והאיך אתה אומר לי אוי לאבי הנקבות, ואם אין נקבות זכרים מהיכן באים. אמר לו בן סירא עני! תנחומים של הבל אתה מתנחם, שכך אמרו חז"ל אשרי מי שבניו זכרים ואוי לאבי הנקבות (פסחים ס"ה.), לפיכך אני אמרתי לך. ועוד בשעה שהבת יוצאת ממעי אמה לאויר העולם שמים וארץ וכוכבים ומזלות וכל מה שנברא בעולם מתאבלים עליה, וכשיצא הבן לאויר העולם כל העולם שמחים, ואם נולד בת לאדם ואתה שואל מה ילדה אשת פלוני הוא משיבך בשפה רפה ובכובד ראש ועיניו כלפי מטה "בת ילדה", ואם זכר הוא משיבך בצחצחות "בן ילדה" בלשון יפה ובמיטב הגיון ועיניו כלפי מעלה, אמר לו אמור טי״ת, אמר לו:
(יב) ט׳) טמונת שוא בת לאביה, מפחדה לא יישן בלילה. אמר לו אמור יו״ד, אמר לו:
(יג) י׳) יישן לא יישן שומר, קטנה שמא תתפתה בנערותיה או תאנס, בגרה שמא תזנה (עי׳ סנהדרין ק׳:). אמר לו כל מה שאמרת אמת אמרת. אמר לו אמור כ״ף, אמר לו:
(יד) כ׳) כשתנשא הבת אתה מצטער עליה ביותר שמא לא יהיו לה בנים וכשתזקין שמא תעשה כשפים. אמר לו אמור למ״ד, אמר לו:
(טו) ל׳) לא תישן בנערותך, ובזקנותך לא תשא אשה זקנה, שאשה זקנה מתשת כחך אע״פ שאתה בחור, ואשה בתולה מוספת לך כח וגבורה. אמר לו אמור מ"ם, אמר לו:
(טז) מ') מימי אשה בתולה מתוקים ומוסיפים כח, ומימי אשה זקנה מרים כלענה ומתישים כח, כבור שהיה בו מים ושאבם הרוח. אמר לו אמור נו״ן, אמר לו:
(יז) נ׳) נער עצמך מאשה רעה ושולטת עליך בלשונה, כי אשה רעה ככלבים מבולבלים (שוטים) ועליה דלתים סגורות, והיא רבים תתן בפיה במענה. (ר״ל אע״פ שהיא סגורה בבית יש בפיה מענה לדברים רבים). אמר לו אמור סמ״ך, אמר לו;
(יח) ס׳) סופר ומלמד ישא אשה בתולה ואל ישא בעולה, כי מימי הבתולה יהיו לך לבדך, ומימי הבעולה כבר שאבם זר בלעדך. אמר לו אמור עי״ן, אמר לו:
(יט) ע׳) עינך העלם מאשה אלמנה ואל תחמוד יפיה בלבבך, כי בניה בני זנונים. אמר לו אמור פ״א, אמר לו:
(כ) פ') פניך כבוש מחבירים רעים, אל תלך בדרך אתם מנע רגלך מהם פן תלכד במצודתם. אמר לו אמור צד״י אמר לו:
(כא) צ׳) צפון בני ממונך בחייך וטמנהו, וליורשיך עד יום מותך אל תתנהו. אמר לו אמור קו״ף, אמר לו:
(כב) ק') קנה לך ממון ואשה טובה יראת ה׳ והרבה לך בנים ואפילו הם מאה. אמר לו אמור רי"ש, אמר לו:
(כג) ר׳) רחוק משכן רע ואל תמנה בחברתם, כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפך דם, וכמו כן רחם [על] שכניך ואפילו הם רעים, תן להם ממאכלך, כי בעת עמדך לדין יעידו עליך. אמר לו אמור שי״ן, אמר לו:
(כד) ש') שמע אדוני אל אמרי והט אזנך אל דברי,
(כה) שב לך אדוני מעשות מריבה עם שכניך, ואם ראית בחביריך דבר רע אל תוציא דבתן על לשונך. אמר לו אמור תא״ו, אמר לו:
(כו) ת׳) תקנה לך זהובים וכל ממון, ואל תגיד לאשתך אנה הוא הממון, ואפילו היא טובה.
(כז) אמר לו המלמד עליך נשתנו סדרי בראשית, אמר לו אין כל חדש תחת השמש שהרי ירמיהו כך למד לברוך בן נריה ולא נשתנו סדרי בראשית, שאמר לו אמור אל״ף והוא אומר איכה ישבה בדד העיד, ואמר לו אמור בי״ת ואמר בכה תבכה בלילה, וכן כל האלפא ביתא שיש במגילת איכה, ואמרו על בן סירא שלמר ספר ויקרא ביום אחד, ואמר לו המלמד עליך נשתנו סדרי בראשית, אמר לו בן סירא אין כל חדש תחת השמש, שהרי ירמיהו למדו, ועוד כתיב ובניהו בן יהוידע בן איש חי, חי כתיב וקרינן חיל, וכי כל העולם מתים והוא חי, אלא שהיה חי בתורה שלמד ספר תורת כהנים ביום אחד.
(כח) ואמרו עליו על בן סירא שאותה שנה למד ספר תורה כלה, לשנה שנית למד מקרא ומשנה תלמוד הלכות ואגדות, לשנה שלישית למד דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, לשנה רביעית למד קלות וחמורות תקופות וגימטריאות, לשנה חמישית למד שיחת דקלים שיחת מלאכי השרת שיחת שדים ומשלות שועלים, לשנה ששית למד ספרא וספרי ותנא דבי אליהו, לשנה שביעית לא הניח דבר גדול ולא קטון שלא למד.
(כט) בא וראה כמה היתה חכמתו של בן סירא, שהיו מביאין לו סאה של חטים והיה אומר להם חשבו חטים של סאה זו ותמצאו בו כך וכך גרגרים בחשבון, עד שיצא שמו בכל העולם, עד ששמע נבוכדנצר מלך בבל חכמתו, וממי שמע מחכמיו, וכששמעו חכמיו חכמתו אמרו אוי לנו ווי לנו שעכשיו יאבדנו נבוכדנצר, אלא נלשינהו למלך וישלח אחריו ונשאלהו דבר קשה מדעתינו שלא מדעתו, ואם לא ישיב לנו תשובה ונהרגהו. וכן עשו הגידו למלך ושלח אחריו, אמר להם ומה אתם רוצים לשואלו, ואמרו לו מה הוא "אוי ונהי", אם ידע מוטב ואם לאו נהרגהו, הלכו אחריו אלף רוכבי סוסים כולם מקוטעי אצבע ועוקרי אילנות, אמרו כולם פה אחד למלך: אדונינו אם תרצה לשגרנו בכל העולם נלך ואל תשלחנו לאחד מחכמי ישראל, שלא יעשנו כמו שעשה אלישע לגדודי ארם, כתב להם "וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו״ (ירמיה כ״ז ז׳, שבת קכ"ט:) כאשר יאמר לכם, אתם לכו אמרו לו סימן זה שהבטיחני אלהיו ויבא עמכם, וכתב להם באגרת. כשבאו אליו והראוהו האגרת אמר להם בן סירא, לא שיגר אתכם בשבילי אלא בשביל ארנבת אחת שיש לי, מיד נטל ארנבת וכתב על ראשה הרי זו מחית השדה ויעבוד לך, אמר האיך שער זה מגולח כקלף, אמר אין זה בברזל או בדבר אחר, אני רואה בשרו בתוכו וקלף לא יתכן שיהיה בשרו בתוכו, ולא היה יודע איך הוא עשוי, מיד שיגר אחריו גדוד אחר ושלח לו בכתב אם לא תרצה שתבא בכבודי בוא לכבוד הארנבת שלך, מיד נתרכך ונתרצה בדבר והלך אצלו. וכשבא אליו אז היה בן שבע שנים, מיד נקבצו כל חכמיו של נבוכדנצר אליו התחילו שואלין אותו, אמרו לו מהו אוי ונהי? אמר להם כששמעתם עלי הרי לכם אוי ועתה אם אהרוג אתכם הרי לכם נהי, אמרו לו פרוש לנו בטוב מהו נהי ומהו ווי, אמר שני ווין בו ופירושן כשילך אדם ויגע בכלב ויחזיק באזנו ווי לו בודאי, ועד שלא ינצל מנחש אם יבוא עליו אריה אז הרי אוי ונהי, כשמעם פחדו והעבירו הדברים ואמרו אין אנו יודעים מה תאמר, הראינו ווי ונהי בעינינו, מיד הלך ונטל קרסטל (קנה חלול) שהיה לו שני פיות והלך ותפש שלשה נחשים ושלשה עקרבים ושם העקרבים בפי התחתון והנחשים בפי העליון וסתם הקרסטל ובא לפני המלך, ואמרו לו חכמיו מה יש בקרסטל, אמר להם ראו, מיד שם אחד מהם ידו בקרסטל בפי הראשון ומשש נחשים אמר ווי מה זה, שם ידו בפי התחתון והכהו עקרב אמר ווי ונהי. אמר להם בן סירא הרי ידעתם ווי ונהי וראיתם אותם. בראותם כן מיד פחדו וזעו ורעדו ונפלו על פניהם, אמר להם המלך התניתם עמי שאם לא ידע ווי ונהי תהרגוהו הרי ידע ווי ונהי, המשפט אשר שפטתם עליו שיהרג עתה חייבים אתם בהריגה, אמרו לו יעשה המלך לעבדיו מה שירצה, מיד מסרם לבן סירא אמר להם והלא אתם הבאתם אותי בשביל ווי ונהי, מיד נטלם וזרקם בגוב אריות ומתו בווי ונהי. אז נטל המלך לבן סירא והושיבו בכסא זהב וקבע כתר בראשו, אמר לו המלך אני אמליכך שאתה ראוי למלכות, אמר לו אדוני איני רוצה, שאני קטון ולא ראוי לי שאמלוך על ישראל שאיני מזרע דוד, אמר לו יואש בן שבע שנים מלך, א"ל הוא היה מזרע המלוכה, א"ל הואיל ולא תרצה שב עמי במלכותי, שאני רוצה לשאלך כל דבר שיש בלבי שאני רואה בעולם ואיני יודע, אמר לו אדוני כל מה שאתה רוצה שאל ואני אפרש לך כל מה שתאמר. אז שאלו שתים ועשרים שאלות (כמנין א״ב) וחזר לו (והשיבו על) שאלותיו, ואלו הן:
(ל) א׳) בתחלה אמר לו בעד הארנבת איך גלחת ראשה? אמר לו בנסיוב של סיד, א״ל מה טיבו? א״ל תגלחת מגלחת השער. אמר לו ומה שמו? א״ל תגלחת נסיוב סיד והוא סיד וזרניך (ארזניך), וזה הדבר בימי אמך ברא אותו שלמה מלבו בחכמתו, כשבאה אמך מלכת שבא אל שלמה והביאה לו דורון לראות חכמתו ישרה בעיניו ובקש לשכב עמה, ומצאה כולה שער והביא סיד וזרניך ופרר במרגזייה ביד (בכף) רגלא ושחק הזרניך וערבם במים ונעשה נסיוב סיד תגלחת, ומשחה ורחצה ונשר שערה ובא עליה באותו שעה. אמר לו לא האמנתי לדברים עד שראיתים בעיני. אמר לו מאין תדע, א״ל נביא אני והקב״ה מגלה לי כל סתום, א"ל אם כן אמת מה שאמרת לי.
(לא) ב׳) ספר אילנות שבגני, אמר לו שלשים מיני אילנות הם בגנך, עשרה מהם נאכלין כמו שהם ואלו הן: תפוחים תאנים שקמים אתרוגין ענבים ספרגלים (בערך ע׳ פריש אומר: בן סירא קראן ספרגלין, גם ר' חיים ויטאל מונה שלשים מיני פירות, עי' הקדמת ס׳ פרי עץ הדר ואוצר ישראל ע׳ שבט) אנסים בטנים פלפלין ולימוניא היא לשון ישמעאל שעושין מלוחין, ועשרה מהם נאכלין מה שבפנים ומה שבחוץ נשלכין ואלו הן: רמונים אגוזים שקדים פסתקין סנובדין מורלין קטפילין [קלפילין] גונזרין קרומין. ושמם בלשון ערב גוז לוז פיסתק בנדוק שהבלוט דומן צנובר בלוט [...], עשרה מהם נאכלין מה שבחוץ ואלו הן: תמרים זיתים חרובים פירסקין עזרדין שזופים אחוניות גדגדניות חרותים עלוסים. אמר לו ומי נטעם? א״ל אדם הראשון לקחם מגן עדן ולא יצא עד שלקחם משם ברשות הקב״ה. גם לקח עמהם כל מיני בשמים ומיני רפואות אחרים שלשים מינים.
(לב) ג׳) אמר לו ראית אותם בגני או הוגד לך, אמר לו סתום עיני אם תרצה וצא עם חיילותיך ועשה לך גדודים ואגיד לך באיזה גדוד אתה, ועשה כן, סתם עיניו ושם איש נאמן עמו, עבר גדוד ברעש ובקולות עד שהיתה הארץ מרעשת, אמר לו אותו נאמן שעמו המלך בזה הגדוד הוא ? אמר לו לאו (בתלמוד מסופר זאת על רב ששת, ברכות נ"ה.), עבר גדוד אחר ברוב קולות ובו פרשים רצין מכל צדדים, אמר האיש הנאמן המלך בזה הגדוד? אמר לו לאו, עבר גדוד שלישי בהלולים ובכל מיני זמר, אמר לו יש כאן המלך? אמר לו לאו, עבר גדוד רביעי בשתיקה ואפילו קול רגלי סוסים לא נשמעו אלא דממה דקה, אמר לו יש כאן ? אמר לו הין [והרי הוא נגדי, מיד פתחו עיניו וראה אותו עומד עליו], אמר לו המלך הודיעני מאין תדע זה סוד גדול, אמר לו אתה נתגיאת במלכותך כל כך ודמית עצמך להקב״ה שנאמר והנה ה' עובר בקול דממה דקה, שם נראה מלך מלכי המלכים יושב על כסא רם ונשא, אמר לו תשויני לאלהיך! אמר לו אינך שוה לו אבל מגאותך ורוב זדונך דמית למלכות הקב״ה ולכך יש עליך חרונו, אמר לו ואם חרונו עלי איך נשאני וגדלני בעולם ומסר הכל תחת ידי, א״ל הקב״ה אם רוצה להשפיל אדם קודם יעלהו ואח"כ ישפילהו שנאמר אם תגביה כנשר וגו׳. מיד אמר לו אם תהיה לי חתן ותקח את בתי לאשה אמליכך במקומי, אמר לו אני בן אדם ואינו יכול לישא בהמה שנאמר אשר בשר חמורים בשרם וגו׳. כששמע המלך שהיה מקלל ומחרף ומגדף לאומות העולם חרה לו מאד, אמר לחכמיו הגידו לי דבר שנאכילהו לו בסתר וימות, אמרו לו אין אנו יודעין, מיד הרגן ואמר לבן סירא.
(לג) ד׳) אשאלך דבר והודיעני ואתן משקל ראם כסף וזהב עד לאין חקר, יש לי אהוב ואני שונאו והוא אוהבני וארצה להרגו בדבר שאינו יודע בו, במאכל יאכלהו וימות. מיד הבין בן סירא שהוא רוצה להרגו, אמר לו אמשול לך משל, היה סוס נאה לנמרוד עד לאין די, אמרו לו הסוסים תן לנו ראשך לחתכו ונתן לך בית מלא תבן ושעורים, ידע הסוס מה שהם מבקשים לעשות לו שהיה פקח, אמר להם שוטים! אם אתן את ראשי לכם לחתכו מי יאכל התבן והשעורים, כך אתה מבקש להרגני ואם תהרגני מי יטול משקל ראם כסף וזהב ומי יאכלם. אמר לו חי כמוש לא אהרגך, אמר לו אני מספר (אגיד) לך, אמר לו תן לו עשרה ימים ויאכל חלמוני ביצים בלא מלח וימות, אמר המלך בלבו שקר ידבר, הביא אדם והאכילהו ומת, אמר לו המלך אכול לפני כך ואניחך, א״ל כל מה שתעשה בידך איני יכול לאוכלו, אעשה אני ואוכלם, מה עשה שם מלח בסתר והיה אוכל חדש ימים, אמר לו למה שקרתני, א״ל עשיתי מהם קלשיאות שחקתים מעט ושמתי בהם דבר, מיד הלך המלך ועשה כן וחלה, א"ל רפאני, כתב לו קמיע ונתרפא, א״ל למה בקשת להרגני, א״ל כך אמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע, אקדים קטול למאן דבעי למקטלך (הבא להרגך השכם להורגו). מיד חלה בנו הקטון אמר לו המלך רפא לבני ואם לאו אהרוג אותך, מיד ישב וכתב לו קמיע בשם מהרה, וכתב שם המלאכים הממונים לרפואה בשמותם ותבניתם ודמותם וכנפיהם וידיהם ורגליהם, וכשראה נבוכדנצר בקמיע אמר לו מה אלו.
(לד) ה׳) א״ל המלאכים הממונים לרפואה סנוי סנסנוי סמנגלוף (11). כשברא הקב״ה אדם הראשון יחיד, אמר לא טוב היות האדם לבדו, ברא לו אשה מן האדמה כמוהו וקראה לילית, מיד התחילו מתגרין זה בזה, אמרה היא איני שוכבת למטה, והוא אומר איני שוכב למטה אלא למעלה שאת ראויה למטה ואני למעלה, אמרה לו שנינו שוין לפי ששנינו מאדמה, ולא היו שומעין זה לזה, כיון שראתה לילית אמרה שם המפורש ופרחה באויר העולם, עמד אדם בתפלה לפני קונו ואמר, רבש״ע אשה שנתת לי ברחה ממני, מיד שגר הקב״ה שלשה מלאכים הללו אחריה להחזירה, אמר לו הקב״ה אם תרצה לחזור מוטב, ואם לאו תקבל על עצמה שימותו מבניה בכל יום מאה בנים, עזבו אותה והלכו אחריה והשיגוה בתוך הים במים עזים שעתידין המצריים לטבוע בו וספרוה דבר ה' ולא רצתה לחזור, אמרו לה אנו נטביעך בים, אמרה להם הניחוני שלא נבראתי אלא להחליש התינוקות כשהן משמונה ימים מיום שיולד אשלוט בו אם הוא זכר, ואם נקבה מיום ילדותה עד עשרים יום. וכששמעו דבריה הפצירו לקחתה, נשבעת להם בשם אל חי וקיים שכל זמן שאני רואה אתכם או שמכם או תבניתכם בקמיע לא אשלוט באותו התינוק, וקבלה על עצמה שימותו מבניה מאה בכל יום, לפיכך בכל יום מתים מאה מן השדים, ולכך אנו כותבים שמותם בקמיע של נערים קטנים ורואה אותם וזוכרת השבועה ומתרפא הילד. לאחר ימים אמר לו המלך יש לי בת אחת ומתעטשת בכל שעה אלף עיטושים רפא אותה, אמר לו שגרה לי בבקר עם סריסיה וארפאנה, בבקר באה אליו עם סריסיה, כשראה אותה התחיל לכעוס, אמרה לו למה כעסת, אמר לה אביך גזר עלי שאעטוש אלף עטושים לפניו למחר ומחרתים ואפחד שמא ימיתני, והמתין עלי שלשה ימים ולא אדע מה אעשה, אמרה לו אל תדאג בזה אני אלך במקומך ואעטוש לפניו אלף עטושים בשבילך ובשבילי, אמר לה הואיל וכך הדבר שבי עמי שלשה ימים ואל תעטוש בהם ויהיו מוכנים ליום השלישי, מיד כל שעה שבא לה העיטוש היתה עומדת ברגלה ומרחבת בין עיניה כאשר אמר לה וסובלת עצמה וסוגרת את פיה מעט מעט ונפסק ממנה העיטוש כלל. לאחר שלשה ימים לא יצא מפיה עיטוש, ליום השלישי לקחה לאביה ואמר לה לכי עטשי לאביך אלפים עטושים, באה לפניו ולא יכולה לעטוש אפילו פעם אחת, מיד עמד ונשקו. התחיל לשואלו שאלות, אמר לו:
(לה) ו') למה נבראו עטושים? אמר לו אלולי עטושים היה אדם נתרז בבגדיו וכשידע אדם שעטושים באים עליו ילך ויעשה צרכיו שלא יבא לידי בושה וישב בבגדיו מטונפים.
(לו) ז') אמר לו למה בכל גופו של אדם בכל גומא שתי שערות ובראשו בכל גומא שער אחת, אמר לו ברא הקב״ה בראש כל גומא שער אחת ואם ברא שתים בכל גומא שתי עיניו היו מחשיכות (ב״ב ט״ז.), וכך העולם אם היה יורד שני טיפין במטר בגומא אחת נחרב העולם והיה יותר מהמבול, ובמקום שברא הקב״ה נגע ברא אצלו רפואתו, אמר לו אשריך בני שגילה לך הקב״ה כל כך.
(לז) ח׳) אמר לו מפני מה נבראו יתושין בעולם שאינן מתקיימין בעולם אלא יום אחד בלבד ויאבדו ויבראו אחרים? אמר לו בזכות יתוש אחד שעתיד ליפרע מן טיטוס הרשע, והנשארים להחיות בהם בני העורבים כשיצאו מן הבצים יצאו לקינם ויברחו אבותיהם ויניחום ויקראו אליו, שנאמר לבני עורב אשר יקראו, ויביא להם יתושים בפיהם ויאכלו ויחיו בהם שלשה ימים, ולאחר שלשה ימים ישחירו ויחזרו אבותיהם להם והקב״ה מקדים רפואה למכה.
(לח) ט׳) אמר לו מפני מה הקב״ה ברא בעולמו צירעין ועכביש שמפסידין ואין בהם הנאה? אמר לו פעם אחת היה דוד מלך ישראל ע״ה יושב בגנו וראה צירעה אוכלת עכביש ובא שוטה ובידו עץ והיה מגרשם, אמר דוד לפני הקב״ה רבש״ע מה הנאה באלו שבראת בעולמך צירעה אוכלת דבש ומשחתת ואין בה הנאה, עכביש יארוג כל השנה ולא ילבשנו, שוטה חסר דעה מזיק את הבריות ואינו יודע יחודך וגבורתך ואין בו הנאה לעולם. אמר לו הקב״ה דוד! מלעיג אתה על הבריות תבא שעה ותצטרך להם ותדע למה נבראו. וכשנחבא במערה מפני שאול המלך שלח הקב״ה עכביש וארגה על פי המערה וסגרה אותו, בא שאול וראה ארוג אמר בודאי לא נכנס אדם הנה שאם נכנס היה קורע הארוג לקרעים והלך ולא נכנס לשם, וכשיצא דוד וראה העכביש נשקה ואמר לה ברוך בוראיך וברוכה את, רבש"ע מי יעשה כמעשיך וכגבורותיך שכל מעשיך נאים. ולפני אכיש עשה עצמו שוטה לפני אנשיו והיתה בת אכיש שוטה ומשוגעת, כיון שהביאוהו אליו אמר להם מלעיגים אתם אותי בשביל בתי שהיא שוטה הבאתם זה אלי, או שמא חסר משוגעים אני. מיד הניחוהו וברח והודה לאל על מעשיו, שכל מה שברא בעולם יש בו הנאה. ובזמן שמצא דוד לשאול שוכב בצהרים והיה אבנר שוכב בפתח ראשו בפתח אחד ורגליו זקופות בא ונכנס מבין רגליו ונטל צפחת המים, וכשבא לצאת מבין רגליו פשט אבנר רגליו וכסהו בם והיו עליו כשני עמודים גדולים ובקש רחמים מה' ואמר אלי אלי למה עזבתני, באותה שעה עשה לו נס ושלח לו צירעה ונשכה רגלי אבנר וזקפן ויצא דוד ושבח להקב״ה, ולא ראוי לבן אדם להלעיג במעשה האל.
(לט) י׳) אמר נבוכדנצר לבן סירא השור מפני מה אין לו שער בחוטמו ? אמר לו כשהיו ישראל ויהושע סובבין ליריחו להפילה היה יהושע בריא, הביאו לו סוס וחמור ופרד לרכוב ומתו כולם תחתיו, והביאו לו שור וסבל אותו, וכשראה כן נשקו בחוטמו ולפיכך אין לו שער.
(מ) י״א) אמר לו מפני מה חתול אוכל העכבר יותר מכל השרצים? אמר לו בתחלה חתול ועכבר חברים היו, פעם אחת הלך העכבר והלשין לחתול להקב"ה, אמר לו רבש"ע אני וחתול נשתתפנו ואין לנו מה לאכול, אמר לו אתה הלשנת את חבירך כדי שתאכלנו עתה הוא יאכל אותך ואתה תהיה לו מזונות, אמר לו רבש"ע ומה עשיתי, אמר לו אי שרץ טמא! והלא למדת משמש וירח שהיו שוין בקומה ובתואר ועל שהלשינה הלבנה לשמש חסרתי ממאורת והוספתי לשמש, כן גם אתה הלשנת על חבירך שתאכלנו לפיכך הוא יאכל אותך, אמר לו רבש״ע אם כן נאבד אני וזרעי, אמר לו אני אשאיר לך פליט כמו שעשיתי לירח, מיד הלך העכבר ונשך החתול בראשו וקפץ החתול והשלך העכבר בארץ ונשכו ומת, באותה שעה נפל אימת חתול בעכבר ולפיכך יאכלנו.
(מא) י״ב) אמר לו מפני מה ישתין החמור בהשתנת חבירו ומריח צואתו, אמר לו כשברא הקב״ה כל בריה אמר חמור לסוס ופרד כל בריה יש לה ריוח ואנו עמלין לדורי דורים ואין לנו ריוח, נתפלל לקוננו שיתן לנו ריוח ואם לא נבטל לזרעינו, התפללו ולא נענו, אבל אמר להם כשיהיו מימי רגלים שלכם נהרות וטוחנים בהם ריחים וריח צאתכם כריח בשמים אז אתן לכם שכרכם, ולכך הם מריחים ומשתינים (כנ״ל).
(מב) י״ג) אמר לו ולמה יש שנאה בין כלב לחתול ? אמר לו כשנברא החתול הלך ונשתתף עם הכלב והיו שניהם צדין ואוכלין, בא להם יום אחד ושני ושלישי ולא מצאו כלום לאכול, אז אמר הכלב לחתול עד מתי אנו יושבין רעבים לך אתה אצל אדם הראשון ושב עמו בביתו ותאכל ותשבע ואני אלך אצל שקצים ורמשים ונמצא כלום ונאכל ונחיה, אמר חתול לכלב נשבע שנינו שלא נלך לאדון אחד, אמר לו בטוב אמרת, מיד נשבעו שניהם והלך חתול לבית אדם הראשון ומצא עכברים ואכל ושבע והנשארים ברחו מלפניו, כשראה כן אדם אמר רפואה גדולה שלח לי הקב״ה, מיד הושיבו בביתו והאכילהו לחם והשקהו מים, אז מה עשה הכלב הלך אצל זאב אמר לו אלך עמך הלילה ואלין, אמר לו הין, הלכו במערה שניהם ושכבו, שמע הכלב קול צעקת רגלים של חיות, מיד הקיץ לזאב ואמר לו שמועת לסטין אני שומע, אמר לו צא אתה לגרשם, עמדו עליו להרגו, ברח והלך אצל הקוף וגרשו והלך אצל הכבש וקבלו ושכב עמו, שמע שמועת רגלים. אמר הכלב לכבש שמועת לסטים אני שומע, אמר לו צא אתה ויצא הכלב והיה נובח, אמרו הזאבים כבש לשם, הלכו ומצאוהו ואכלוהו, וברח הכלב ממלון למלון ולא מצא מנוחה כלל, מיד הלך לאדם הראשון קבלו ושכב עמו במלון, ובחצי הלילה אמר הכלב לאדם קול רגלים אני שומע, מיד עמד אדם ונטל הרומח והלך עם הכלב ורדפו לחיות עד שהבריחום מלפניהם וחזרו שניהם ביחד. אמר אדם לכלב בוא עמי לבית ותדור עמי ותאכל ממאכלי ותשתה ממשתיי, והלך עמו. כששמע חתול קולו של כלב יצא לקראתו אמר לו מפני מה באת עמי, אמר לו אדם הביאני, התחילו לעשות מריבה, אמר אדם לחתול למה תריב עמו אני הבאתיו שראיתיו ערום כלו לב (ערום=חכם, כלו לב= קיצור מן כלב, ר״ל שהוא נאמן לאדונו בכל לבו). אמר לו (האדם לחתול) אל תדאג היה גם אתה עמי כמנהגך, אמר לו אדוני גנב הוא, יפה לדור עם גנב? אמר חתול לכלב למה הפרת שבועתך? אמר לו לדירתך לא אבוא, לא אוכל מה שיש לך, אני לא אזיק לך כלום. לא שמע ממנו, אז התחילו מריבין, כשראה הכלב כן מיד ברח לביתו של שת וישב עמו, והיה הכלב מבקש לעשות שלום עם החתול ולא רצה החתול, ומאותו העת עד היום הזה הם במריבה, וכמעשה אבות יעשו בנים, בין חיות בין בהמות בין אדם. ועליהם מושלים: רחילא בתר רחילא אזלא.
(מג) י"ד) אמר לו מפני מה הכלב מכיר את קונו וחתול אינו מכיר? אמר לו כל מי שיאכל ממה שאכל העכבר שוכח תלמודו (הוריות י"ג.), חתול שאוכל עכבר עצמו על אחת כמה וכמה שאינו מכיר את קונו.
(מד) ט״ו) אמר לו מפני מה תפירה בפי העכבר? אמר לו בימי המבול נכנסו בתיבה שקצים ורמשים זכר ונקבה, פעם אחת ישב עכבר עם נקבתו אצל חתול, אמר חתול זוכר אני שאבי אכלו ואת זרעו מותר לי שאכלנו, מיד הלך לאוכלו, ברח העכבר והיה מבקש נקב להחבא ולא מצא, מיד נעשה לו נס ומצא נקב ונכנס שם, בא חתול אל הנקב ורצה ליכנס אחריו ולא היה יכול לפי שהנקב קטון, הכניס ידו להוציאו, פתח פיו העכבר ומשך לחייו בצפרניו ונקרע מפיו למטה כחצי זרת, כשהלך חתול יצא העכבר מן הנקב והלך לנח ואמר לו, איש צדיק עשה עמי צדקה ותפור לחיי שקרע לי חתול אויבי, אמר לו לך הביא לי שער מזנב החזיר [והלך אצל החזיר ומצאו ישן וגנב משער זנבו], והלך לנח ותפר, ועד עתה נראית התפירה.
(מה) ט"ז), אמר לו מפני מה העורב הולך ברקידה ? אמר לו פעם אחת ראה עורב ליונה הולך בטוב הליכה יפה יותר מכל העופות, ישר בעיניו הליכת יונה, אמר בלבו אלך גם אני כמותה, והיה משבר עצמו בהליכה, והיו העופות משחקין בו, נתבייש העורב ואמר אחזור להליכתי הראשונה, בא לחזור ולא היה יכול כי שכח הליכתו הראשונה והיה כמרקד ולא עלתה בידו לא הליכה ראשונה ולא אחרונה, ועליו נמשל המשל, המבקש בידו יותר נמצא בידו מעט, כך הוא לא נשאר בידו כלום.
(מו) י״ז) אמר לו ומפני מה העורב מזריע מפיו? אמר לו נחלקו בו חכמי ישראל, יש אומרים מפני ששימש בתיבה נעשה משונה (וכן הכלב נגזר שיהא נקשר בשמושו), ויש מי שאומר מפני שהוא רשע וגנב ומזיק לפיכך נשתנה מכל הבריות. בא חכם אחד ואמר לחכמים שנחלקו אני אקיים לדבריכם, אמר בתיבה כשרצה נח לשלחו לראות הקלו המים, הבריח עצמו מלפני נח ונכנס תחת כנף הנשר שלא ישלחנו נח, בקשו אחריו ומצאוהו תחת כנף הנשר, אמר לו נח רשע צא מן התיבה וראה אם נתמעטו המים מעל הארץ, אמר לו מכל העופות לא מצאת אלא אותי?! אמר לו אין לי רשות לשלח אלא שנים שתחלת שמם ע' י' =עורב יונה, אמר לו ולמה עורב ולא נשר ויונה ? אמר לו מפני שיש עיר אחת ושמה עי ועתידין יושביה להרוג יאיר שאסר עורב והתיר יונה, אמר עורב לנח בעזות מצח לא תשלחני אלא להרגני ולבוא על אשתי, ובעבור זה כל מה שהכנסת בתיבה שנים שנים ואני זוג. מיד קללו נח ואמר לו בדבר שאתה מוציא שם רע עלי תקולל, כי לעולם לא תבא על נקבתך אלא בפיך, וענו כל החיות שבתיבה ואמרו אמן. אמר לו עורב למה קללתני, דין יש לי עליך! אמר לו מפני שאתה זונה ושוטה וחושד כשרים, אמר לו רשע עם אשתי שהיא בדמותי בצלמי ומותרת עלי לא אזקק לה ועם נקבתך שאינה בדמותי אדרבה גם אסורה לי איך אזקק! אמר לו ולמה אמרת לי זונה אתה, א"ל בודאי זונה אתה כדבריך ולא הוצאתי עליך שם רע. ומאותו העת העורב שמש בפיו לפי שקללו נח.
(מז) י״ט) אמר לו מפני מה כל דמיות שבעולם בים חוץ מדמות שועל [וחולדה] שאינו בים ? אמר לו מפני שהשועל פקח וכשיצר הקב״ה מלאך המות וראה הבריות אמר לו רבש"ע תן לי רשות להרגם, אמר לו יש לך רשות על כל הבריות וזרעם חוץ מזרעו של מלחס העוף (הוא עוף הגדיי כמו חול, עי׳ אוצר ישראל בערכו, לדעת פרופ׳ קספר לויהס, הנוסחא מלחם במ״ם נכונה, והוראתו מלח המעמיד ומקיים הדבר בטעמו שלא יסריח, ואם מלחס בסמ״ך הוראתו בערבית עשוי לבלי חת, בלתי מתירא, מר ליבאוויטש בספרו "פניאל" נויארק תרע"ד) שלא יטעמו טעם מות [ולפיכך נקרא מלחס העוף שחס על נפשו להמלט מן החטא]. אמר לו רבש"ע הפרידם שהם צדיקים שלא ילמדו מנהג הבריות ויחטאו לפניך ולא יטעמו טעם חטא. מיד נתן לו רשות ובנה להם עיר גדולה והכניסם לשם וחתם בדלתה של אותה העיר ואמר גזירה נגזר שלא ימשול בכם חרבי ולא חרב אחר ולא תטעמו טעם מות עד סוף כל הדורות. אח״כ חזר לפני הקב״ה אמר לו השלך בים מכל הבריות זוג זוג והנשאר תמשול בהן. מיד עשה כן והיה משליך בים מכל מין זוג והשקיע בים. כשראה כן השועל מה עשה, מיד עמד והיה בוכה, אמר לו מלאך המות למה תבכה? אמר לו על חבירי שהשלכת בים, אמר לו והיכן חבריך? מיד עמד השועל על שפת הים וראה מלאך המות צלו של שועל בים וחשב שהשליך זוג חוץ ממנו וא"ל לך מהנה, מיד ברח השועל ונמלט. פגע בו החולדה וספר לו מה שנהיה ומה שעשה, הלך גם החולדה ועשה כן ונמלט. לאחר שנה קבץ לויתן כל הבריות שבים ונחסרו השועל והחולדה שלא נכנסו בים, שלח בעדם וספרו לו מה עשה השועל ונמלט הוא והחולד בחכמתם, ואמרו לו שהוא חכם ביותר, וכששמע לויתן בעדו (אודותו) שהוא דעתן (מלא דעה) קינא בשבילו ושלח אחריו דגים גדולים וציוום לגנוב דעתו ולהביאו אליו, הלכו ומצאוהו מטייל על שפת הים, בראות השועל הדגים שמשחקים בשפת הים תמה ונכנס ביניהם, כשראוהו שאלוהו מי אתה? א״ל אני שועל, אמרו לו והלא לא תדע שכבוד גדול בא לך ובעדך באנו, אמר להם ומהו? אמרו לו לויתן חולה ונטה למות וצוה שלא ימלוך במקומו אלא שועל לפי ששמע שאתה חכם ומבין יותר מכל הבריות, ובוא עמנו שאנו שלוחים ובאנו לכבודך, אמר להם ואיך אוכל ליכנס בים ולא אמות, אמרו לו תרכב על אחד ממנו ויוליך אותך למעלה מן הים ולא יגע בך הים אפילו בקצה רגלך אפילו טיפה אחת עד שתגיע למלכות ונורידך ולא תבין [איך] ותמלוך בכולם, ותהיה מלך ותשמח כל ימיך, ולא תצטרך עוד לבקש מאכל ויפגעו בך חיות רעות גדולים ממך ואכלוך. כששמע דבריהם האמין להם ורכב על אחד מהם והלכו בו בים, כיון שבאו עליו גלים התחיל להצטער, הלך דעתו ממנו ואמר אוי לי מה עשיתי, שחקו עלי הדגים כנגד כל השחיקות ששחקתי אני על הבריות, ועתה נפלתי בידם ואיך אנצל מידם. אמר להם מעתה באתי עמכם וברשותכם אני, אמרו לי האמת למה אתם רוצים אותי, אמרו לו נאמר לך האמת, לויתן שמע שמועתך שאתה חכם ביותר ואמר אקרע בטנו ואוכל את לבו ואחכם, אמר להם ולמה לא הגדתם לי האמת והייתי מביא עמי את לבי והייתי נותנו למלך לויתן והיה מכבדני ועתה ברע אתם הולכים. אמרו לו לבך אינו עמך? אמר להם לאו, שכך מנהגנו שנניח לבנו במקומנו ואנו נלך מכאן ומכאן, ואם נצטרך לו נקחנו ואם לאו יהיה במקומנו. אמרו לו ומעתה מה נעשה, אמר להם מקומי ומלוני על שפת הים אם תרצו תחזירוני למקום שלקחתם אותי ואקח את לבי ואבוא עמכם ואתן אותו ללויתן ויכבדני ולכם יכבד, ואם תוליכוני כך בלא לב יכעוס עליכם ויאכל אתכם ואני לא אפחוד כי אומר לו אדוני הם לא ספרו לי מקודם וכאשר ספרו עליך אמרתי להם חזרו עמי ואקח את לבי ולא רצו, מיד אמרו הדגים בטוב הוא אומר, אז חזרו עד המקום שלקחוהו משם לשפת הים, וירד מעל הדג והיה מרקד ומשליך עצמו בחול ומשחק, אמרו לו במהרה קח את לבך ונלך, אמר להם שוטים, לכו! אם לא היה לבי עמי לא נכנסתי עמכם לים, או יש לך בריה שמהלך ולבו אין עמו, אמרו לו שחקת בנו, אמר להם אי שוטים אני למלאך המות שחקתי כל שכן אתכם. מיד חזרו בבושה וספרו לו, אמר להם באמת הוא ערום ואתם פתאים ועליכם נאמר כי משובת פתאים תהרגם, ואכלם. ומאותו העת כל מין מכל הבריות אפילו מאדם ואשתו יש בים חוץ מן השועל וחולדה שאינם בים.
(מח) כ׳) אמר לו מפני מה מלאך המות שולט בכל הבריות חוץ מדורו של מלחס העוף, אמר לו ולא דורו של מלחס העוף בלבד אין מלאך המות שולט בם כי אם דורו של יונדב, ויש אומרים אנשים מבני אדם נכנסו בחיים בגן עדן, כ״א) אמר לו מי הם? אמר לו חנוך וסרח בת אשר, ובתיה בת פרעה וחירם מלך צור, ואליעזר עבד אברהם ועבד מלך הכושי, ועבדו של רבי יהודה, ויעבץ, ורבי יהושע בן לוי, וכל זרע יונדב וזרעו של מלחס העוף. א"ל [ולמה ? א״ל] אני אספר לך: חנוך לפי שהיה צדיק בדורו שלא היה כמוהו והוא חי בגן עדן, אליעזר עבד אברהם הוא בנו של חם בן נח וכששמע קללת אביו מסר עצמו לאברהם והיה צדיק והוא בגן עדן, סרח בת אשר בעבור שאמרה ליעקב יוסף חי אמר לה יעקב זה הפה שבשרני על יוסף שהוא חי לא יטעום טעם מות, בתיה בת פרעה לפי שגידלה משה רבינו מקטנותו שלא יאמרו מה היה שכרה בכך, ועבד מלך הכושי שהציל את ירמיהו מבור הטיט, ועבדו של רבי יהודה הנשיא על שהיה צדיק עניו ושפל רוח, ויעבץ גם הוא בגן עדן לפי שהיה צדיק מכל דורו, וריב״ל שהיה גם הוא צדיק גמור ואהוב למלאך המות, פעם אחת אמר למה״מ הראיני גן עדן, אמר לו בשמחה, הלך עמו בדרך, אמר לו מפחד אני ממך שמא תהרגני בחרבך שלא ברצונך, אם תאהבני ותרצה שאבוא עמך תן לי סכינך בידי עד שאלך עמך ותראני גן עדן בטוב עד שאסתכל בחדריו מן השער, אמר לו בטוב, מיד הוליך אותו, מה עשה רבי יהושע עמד בפתח גן עדן התחיל לראות וקפץ פתאום ונכנס לגן עדן. גם היה סכינו של מלאך המות בידו, והיה בידו שבע שנים עד שאמר לו הקב״ה יהושע בן לוי דבר גדול עשית השב למלאך המות סכינו. וכשקפץ מלפני מה״מ ונכנס לג״ע צעק מה"מ צעקה גדולה ורצה להחריב העולם ושתקו האל, ולאחר שבע שנים החזירה (הסכין) לו. —חירם מלך צור הכניסו הקב״ה לג״ע לפי שבנה בית המקדש והיה מתחלה ירא אלהים ונעשה חי בג״ע אלף שנים, ואח״כ נתגאה ואמר אל אני, שנאמר בן אדם אמור וגו׳ לפיכך נטרד מג״ע ונכנס בגיהנם. דורו של יונדב בן רבב מפני שכתב כל הדברים שבספר ירמיה והיה צדיק ומוכיח לישראל והוא חי בג״ע. ודורו של מלחס העוף כשאכלה חוה מעץ הדעת ונתנה גם לבעלה ואכל עמה, קנאה בשאר הבריות והאכילתם לכל, וראתה למלחס העוף ואמרה לו אכול מזה ממה שאכלו חביריך, אמר לה לא די לכם שחטאתם לשם יתברך וגרמתם לאחרים שימותו אלא באתם אלי שתשיאוני להפר צווי הקב״ה ואוכל ואמות, איני שומע לכם, ואז הוכיח לחוה ולכל הבריות. יצאה בת קול לאלתר ואמרה לחוה ולאדם אתם מצווים ולא שמרתם וחטאתם ובאתם למלחס העוף להחטיא גם הוא, ולא קבל ופחד ממני אע״פ שלא צויתיו ושמר גזרתי, לכן לעולם לא יטעם טעם מות לא הוא ולא זרעו. כ״ב) אמר לו ומפני מה הנשר מגיע קרוב לרקיע יותר מכל העופות ? אמר לו כשיצאו מן התיבה היה הנשר (נקבה) עומדת והיה לפניה צפור ורצתה לאכלו, אמרו כל החיות זה שרצה לאכול חבירו חייב מיתה והכוה וגלחו כנפיה והשליכוה לגוב אריות, ושמרה הקב״ה ולא המיתוה האריות. ולאחר שנה נתגדלה כנפיה ופרחה ופגעוה העופות ובקשו להרגה, ומלט אותה העורב מידם ברמאות ובא עליה ונתעברה הימנו וילדה נשר, ולכך נקרא נשר. ועורב נקרא עורב שעירב את זרעו בכל צדדין מרוב זנותו, והיו החיות מבקשים אותה ונעשה נס והשרה הקב״ה שכינתו עליה שלא לבטל ברייתו ונתן לה כח לפרוח למעלה מכל העופות, לפיכך נקרא נשר לפי שהשרה הקב״ה עליה, לכך היא פורחת למעלה לרקיע שלא ישיגוה אויביה ויהרגוה ויבטל דמות מבריותיו של הקב״ה מן העולם, אמר לו ברוך שחלק מחכמתו ליריאיו וגילה סתומות ועמוקות.
(מט) נשלם ספר בן סירא
(23a-b) The angels who are in charge of healing are Sanoy, Sansenoy and Semangelof. While God created Adam, who was alone, God said, "It is not good for man to be alone" (Genesis 2:18). God also created a woman, from the earth, as God had created Adam himself, and called her Lilith. Adam and Lilith immediately began to fight. She said, "I will not lie below [you]," and he said, "I will not lie beneath you, but only on top. For you are fit only to be in the bottom position, while I am to be the superior one." Lilith responded, 'We are equal to each other inasmuch as we were both created from the earth.' But they would not listen to one another. When Lilith saw this, she pronounced the Ineffable Name and flew away into the air.
Adam stood in prayer before his Creator: "Sovereign of the universe!' he said, 'the woman you gave me has run away." At once, the Kadosh Baruch Hu, sent these three angels to bring her back." The Holy One said to Adam, "If she agrees to come back, what is made is good. If not, she must permit one hundred of her children to die every day." The angels left God and pursued Lilith, whom they overtook in the midst of the sea, in the mighty waters wherein the Egyptians were destined to drown. They told her God's word, but she did not wish to return. The angels said, "We shall drown you in the sea!"
"Leave me!" she said. "I was created only to cause sickness to infants. If the infant is a boy, I have dominion over him for eight days after his birth, and if a girl, for twenty days." When the angels heard Lilith's words, they insisted she go back. But she swore to them by the name of the living and eternal God: "Whenever I see you or your names or your forms in an amulet, I will have no power over that infant." She also agreed to have one hundred of her children die every day. Accordingly, every day one hundred demons perish, and for the same reason, we write the angels names on the amulets of young children. When Lilith sees their names, she remembers her oath, and the child recovers.
Rabbi Ḥanina said: It is prohibited to sleep alone in a house, and anyone who sleeps alone in a house will be seized by the evil spirit Lilith.
Lilith Exorcized on a Persian Bowl (Private collection; Patai78:228f), by Alan Humm
The inscriptions read:
You are bound and sealed, all you demons and devils and liliths, by that hard and strong, mighty and powerful bond with which are tied Sison and Sisin....The evil Lilith, who causes the hearts of men to go astray and appears in the dream of the night and in the vision of the day, who burns and casts down with nightmare, attacks and kills children, boys and girls. She is conquered and sealed away from the house and from the threshold of Bahram-Gushnasp son of Ishtar-Nahid by the talisman of Metatron, the great prince who is called the Great Healer of Mercy.... who vanquishes demons and devils, black arts and mighty spells and keeps them away from the house and threshold of Bahram-Gushnasp, son of Ishtar-Nahid. Amen, Amen, Selah. Vanquished are the black arts and mighty spells. Vanquished the bewitching women, they, their witchery and their spells, their curses and their invocations, and kept away from the four walls of the house of Bahram-Gushnasp, the son of Ishtar-Hahid. Vanquished and trampled down are the bewitching women -- vanquished on earth and vanquished in heaven. Vanquished are their constellations and stars. Bound are the works of their hands. Amen, Amen, Selah.
מתיב ר' זירא יצאו עדים זוממין שאין בהן מעשה ואמאי הא ליתנהו בלב אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול וקול לרבי יוחנן לאו מעשה הוא והא איתמר חסמה בקול והנהיגה בקול רבי יוחנן אמר חייב ור"ל אמר פטור רבי יוחנן אמר חייב עקימת פיו הוי מעשה ר"ל אמר פטור עקימת פיו לא הוי מעשה אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה ת"ר בעל אוב זה המדבר בין הפרקים ומבין אצילי ידיו ידעוני זה המניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו מיתיבי (ישעיהו כט, ד) והיה כאוב מארץ קולך מאי לאו דמשתעי כי אורחיה לא דסליק ויתיב בין הפרקים ומשתעי תא שמע (שמואל א כח, יג) ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עולים מן הארץ מאי לאו דמשתעי כי אורחיה לא דיתיב בין הפרקים ומשתעי ת"ר בעל אוב אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגולגולת מה בין זה לזה מעלה בזכורו אינו עולה כדרכו ואינו עולה בשבת נשאל בגולגולת עולה כדרכו ועולה בשבת עולה להיכא סליק הא קמיה מנח אלא אימא עונה כדרכו ועונה בשבת ואף שאלה זו שאל טורנוסרופוס את ר"ע אמר לו ומה יום מיומים אמר לו ומה גבר מגוברין א"ל דמרי צבי שבת נמי דמרי צבי א"ל הכי קאמינא לך מי יימר דהאידנא שבתא אמר לו נהר סבטיון יוכיח בעל אוב יוכיח קברו של אביו יוכיח שאין מעלה עשן בשבת אמר לו ביזיתו ביישתו וקיללתו שואל אוב היינו ודורש אל המתים דורש למתים כדתניא (דברים יח, יא) ודורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה וכשהיה ר"ע מגיע למקרא זה היה בוכה ומה המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טומאה שורה עליו רוח טומאה המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טהרה על אחת כמה וכמה אבל מה אעשה שעונותינו גרמו לנו שנאמר (ישעיהו נט, ב) כי [אם] עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם אמר רבא אי בעו צדיקי ברו עלמא שנאמר כי עונותיכם היו מבדילים וגו' רבא ברא גברא שדריה לקמיה דר' זירא הוה קא משתעי בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה אמר ליה מן חבריא את הדר לעפריך רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה ומיברו להו עיגלא תילתא ואכלי ליה תנו רבנן מעונן ר' שמעון אומר זה המעביר שבעה מיני זכור על העין וחכ"א זה האוחז את העינים ר"ע אומר זה המחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת למחר יפה ליקח לימודי ערבי שביעיות חיטין יפות עיקורי קטניות מהיות רעות תנו רבנן מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו בנו קורא לו מאחריו עורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך נחש מימינו ושועל משמאלו אל תתחיל בי שחרית הוא ראש חודש הוא מוצאי שבת הוא תנו רבנן (ויקרא יט, כו) לא תנחשו ולא תעוננו כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובדגים: מתני׳ המחלל את השבת בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת: גמ׳ מכלל דאיכא מידי דחילול שבת הוי ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו כרת מאי היא תחומין ואליבא דרבי עקיבא הבערה ואליבא דר' יוסי: מתני׳ המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם קללם בכנוי ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין: גמ׳ מאן חכמים ר' מנחם בר' יוסי הוא דתניא ר' מנחם בר' יוסי אומר (ויקרא כד, טז) בנקבו שם יומת מה ת"ל שם לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם תנו רבנן איש מה ת"ל (ויקרא כ, ב) איש איש לרבות בת טומטום ואנדרוגינוס אשר יקלל את אביו ואת אמו אין לי אלא אביו ואמו אביו שלא אמו אמו שלא אביו מניין ת"ל אביו ואמו קילל דמיו בו אביו קילל אמו קילל דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר משמע שניהן כאחד ומשמע אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו מות יומת בסקילה אתה אומר בסקילה או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה נאמר כאן דמיו בו ונאמר להלן (ויקרא כ, יא) דמיהם בם מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה עונש שמענו אזהרה מניין ת"ל (שמות כב, כז) אלהים לא תקלל וגו' אם היה אביו דיין הרי הוא בכלל אלהים לא תקלל ואם היה אביו נשיא הרי הוא בכלל (שמות כב, כז) ונשיא בעמך לא תאור אינו לא דיין ולא נשיא מניין אמרת הרי אתה דן בנין אב משניהן לא ראי נשיא כראי דיין ולא ראי דיין כראי נשיא לא ראי דיין כראי נשיא שהרי דיין אתה מצווה על הוראתו כראי נשיא שאי אתה מצווה על הוראתו ולא ראי נשיא כראי דיין שהנשיא אתה מצווה על המראתו כראי דיין שאי אתה מצווה על המראתו הצד השוה שבהם שהן בעמך ואתה מוזהר על קללתן אף אני אביא אביך שבעמך ואתה מוזהר על קללתו מה להצד השוה שבהן שכן גדולתן גרמה להן ת"ל (ויקרא יט, יד) לא תקלל חרש באומללים שבעמך הכתוב מדבר מה לחרש שכן חרישתו גרמה לו נשיא ודיין יוכיחו מה לנשיא ודיין שכן גדולתן גרמה להן חרש יוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שהן בעמך ואתה מוזהר על קללתן אף אני אביא אביך שבעמך ואתה מוזהר על קללתו מה לצד השוה שבהן שכן משונין אלא א"כ נכתוב קרא או אלהים וחרש או נשיא וחרש אלהים למה לי אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לאביו הניחא למאן דאמר אלהים חול אלא למאן דאמר קודש מאי איכא למימר דתניא אלהים חול דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר אלהים קודש ותניא רבי אליעזר בן יעקב אומר אזהרה למברך את השם מניין תלמוד לומר אלהים לא תקלל למ"ד אלהים חול גמר קודש מחול למ"ד אלהים קודש גמרינן חול מקודש בשלמא למ"ד אלהים חול גמר קודש מחול אלא למ"ד אלהים קודש גמר חול מקודש דילמא אקודש אזהר אחול לא אזהר א"כ לכתוב קרא לא תקל
The Sages taught: A necromancer is one who [makes the dead] speak from between joints or from his armpit. A sorcerer is one who places a bone of a yadua [animal] in his mouth, and [the bone] speaks on its own.
[The Gemara] raises an objection from the verse: “And your voice shall be as a ghost out of the ground” (Isaiah 29:4). What, does [the dead] not speak on his own?
No, since [the dead] rises [by magic] and sits between the joints [of the necromancer] and speaks.
Come and hear [this verse proves it]: “And the woman said to Saul, I see a godlike being coming up out of the earth” (I Samuel 28:13).
What, does the verse not mean to say that the dead person spoke on his own?
No, because [the dead] sits between the joints [of the necromancer] and speaks.
The Sages taught: A necromancer is both one who raises the dead with his zekhur [a magical tool] and one who divines from a skull [begulgolet]. What is [the difference] between these?
When one When one raises the dead with his zekhur, the dead does not rise in its [usual] manner, but appears upside-down, and it does not rise on Shabbat. divines from a skull, the dead rises in its usual manner, and it rises even on Shabbat.
Rises? To where does it rise? Isn’t the skull lying before him? Rather, it should be said: The dead answers in its usual manner, and it answers even on Shabbat.
Isn’t [a person who] inquires [from] a necromancer [the same as the one in the verse] “Or directs inquiries to the dead” (Deuteronomy 18:11)?
[One who] directs inquiries to the dead [uses a different method of contacting the dead], as it is taught in a baraita: “Or directs inquiries to the dead.” This is one who starves himself and goes and sleeps in a graveyard so that a spirit of impurity should settle upon him [and he can hear the dead].
When Rabbi Akiva would arrive at this verse he would weep: "If one who starves himself so that a spirit of impurity will settle upon him, and a spirit of impurity settles upon him, all the more so for one who starves himself so that a spirit of purity will settle upon him. But what can I do, as our iniquities have caused us [not to merit purity] as it says: “But your iniquities have separated between you and your God” (Isaiah 59:2).
Rava says: If the righteous wish, they can create a world, as it says: “But your iniquities have separated.” [Not between God and humanity, but between those who have sinned and . those who haven't. Just as God created the world, so too can righteous humans].
Rava created a golem [through his purity]. He sent it before Rabbi Zeira who would speak to it but it would not reply. [Rabbi Zeira] said to it: You [were created] by the group [the Sages]. Return to your dust.
I have seen a certain man of my own country, whose name was Eleazar, releasing people that were demoniacal, in the presence of Vespasian and his sons and his captains and the whole multitude of his soldiers. The manner of the cure was this: He put a ring that had a root of one of those sorts mentioned by Solomon to the nostrils of the demoniac, after which he drew out the demon through his nostrils; and when the man fell down, immediately he abjured him to return into him no more, still making mention of Solomon, and reciting the incantations which he composed. And when Eleazar would persuade and demonstrate to the spectators that he had such a power, he set a little way off a cup or basin full of water, and commanded the demon, as he went out of the man, to overturn it, and thereby let the spectators know that he had left the man; and when this was done the skill and wisdom of Solomon were shown very manifestly.
Rav Zutra bar Toviah said that Rav said: A torch is like two (people), and the moon is like three. A dilemma is raised: A torch is like two with (the one carrying the torch), or perhaps a torch is like two outside from (the one carrying the torch)? Come and hear: The moon is like three--granted, if you say including (the one carrying the torch), it's good. But if you say apart from (the one carrying the torch), what do I need four for? And didn't the Master say: to one, (a mazik) can be seen and cause harm; to two, (a mazik) can be seen but cannot harm; and to three, (a mazik) it cannot be seen at all. But rather can't we learn from this: a torchi s like two, including (the one carrying the torch). This is what we conclude from this.