(יא) וַֽיְהִי֙ דְּבַר־ה' אֶל־שְׁלֹמֹ֖ה לֵאמֹֽר׃ (יב) הַבַּ֨יִת הַזֶּ֜ה אֲשֶׁר־אַתָּ֣ה בֹנֶ֗ה אִם־תֵּלֵ֤ךְ בְּחֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֣י תַּֽעֲשֶׂ֔ה וְשָׁמַרְתָּ֥ אֶת־כָּל־מִצְוֺתַ֖י לָלֶ֣כֶת בָּהֶ֑ם וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת־דְּבָרִי֙ אִתָּ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל־דָּוִ֥ד אָבִֽיךָ׃ (יג) וְשָׁ֣כַנְתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֥א אֶעֱזֹ֖ב אֶת־עַמִּ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ס)
(11) Then the word of the LORD came to Solomon, (12) “With regard to this House you are building—if you follow My laws and observe My rules and faithfully keep My commandments, I will fulfill for you the promise that I gave to your father David: (13) I will abide among the children of Israel, and I will never forsake My people Israel.”
ויהי דבר ה' אל שלמה לאמר. לפי שאמר אחר זה וירא ה' אל שלמה שנית כאשר נראה אליו בגבעון למדנו שזאת הנבואה לא באה לשלמה בעצמו ואמנם הודיע לו הש''י על יד נביא בעת שהיה בונה הבית:
ויהי דבר ה' אל שלמה. בעוד שהיה בונה הבית בא לו הנביא בשם ה' ואמר לו זה והנביא הוא אחיה השילוני:
ויהי דבר ה' וגומר. ראוי שנתן הסבה למה באה הנבואה הזאת בזה המקום? שהיא השאלה הראשונה שהערותי בפרשה, וראוי שנעיר עוד על הפסוק שאמר ויבן שלמה את הבית ויכלהו, שיראה בלתי צודק, לפי שעדיין לא נשלמה מלאכת הבית. והנראה אלי בכל זה הוא, שלפי ששלמה נתעצם מאד לעשות בנין הבית בקיום מופלא, אם מפאת האבנים שהיו אבנים גדולות ואבנים יקרות אבני גזית לעד בצור יחצבון, ואם מפאת העצים שהיו עץ ארז שלא יכנס בו עפוש בשום זמן, וכל זה היה למען יעמדו הדברים ההם כימי השמים על הארץ, לכן קודם שיעשה שאר ההוצאה מהצפוי מעצי ארזים ומהזהב בבית ובכרובים ובכלי הבית באה לו הנבואה הזאת, וכאלו עשה השם יתברך בו התראה: ואמר הבית הזה אשר אתה בונה אל תחשוב שלמה שהוא יעמוד לעד ולעולמי עולמים, ובעבור זה תעשה הבנין כל כך קיים וחזק כי הנה התמדתו תלוי בתנאי אם תלך אתה והבאים אחריך בחקותי אז אקים את דברי הטוב אשר דברתי לדוד, והוא שאשכון בתוך בני ישראל ולא אעזוב אותם, ומזה נמשך שאם לא יעשו כן יחרב הבית ולא ישכון בו הכבוד האלקי, ובזה היה לו מההערה והרמז על מה שיהיה באחרית הימים....
ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו (שמות כה, ט). ופירש רש"י וכן תעשו לדורות. ומקשה התוספות הלא לא היה שוה מזבח שעשה משה למזבח שעשה שלמה וכן הקשה הרמב"ן. אך לפי דברינו הנ"ל ניחא, דכוונת הכתוב וכן תעשו, הוא המכוון לדבר אחר. דהנה באמת תבנית המשכן וכל כליו אשר הוכרח הכל להיות מציור על נכון בגובה ובקומה ובמשקל ובמדה וזה היה לבוש וציור לרוחניות הקדושה וכפי הנבואה שראה משה בהר סיני וכל ישראל וכפי שהמשיכו רוחניות הקדושה בעבדות שלהם כך היה בערך זה צריך להיות הלבוש דהוא הכלי והמשכן עשוי כתבניתו. וידוע דברי חכמינו ז"ל (סנהדרין פט.) דאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, רק כל אחד לפי בחינתו וכפי שעובד השם באותו הבחינה עצמה נראה אליו רוח הנבואה. משום הכי משה ודור המדבר כפי ערך עבודתם ורוח גבורתם אשר השיגו בהר סיני כך היו צריכין לעשות צורת המשכן ותבנית הכלים אשר נעשים לבוש לאורות הרוחנים של הקדושה. ואם כן כך הוא פירוש הכתוב ככל אשר אני מראה אותך כו', כפי גדר הנבואה כך יהיה תבנית המשכן וכל כליו. וכן תעשו, לדורות, רצה לומר בכל דור ודור כשתרצה לבנות בית המקדש יהיה עשייה כתבנית הנבואה אשר ישיג אז כך יעשה הציור של המקדש והכלים ושלמה כפי עבודתו ורוח נבואתו אשר השיג כך היה עושה הציור. ולא קשה כלל קושית הרמב"ן דהלא המזבח לא היה דומה עיין שם. וזהו אינו, דאדרבה כך היה הציווי שלא יעשה תמיד על ציור אחד רק כפי השראת הנבואה כך יהיה מצויר למטה תבנית הכלים:
Exodus 25,9.“in accordance with all the pattern I show you; the pattern of the Tabernacle and the pattern of all its furnishings so you shall make it.” Rashi (Sanhedrin 16) comments on this verse that these instructions, i.e. that just as the building of the Temple was to be approved by Moses who represented all the judges of the High Court, the building of future Temples would also have to be approved and supervised by the judges of the High Court.
Tossaphot on that folio already raises questions concerning this interpretation; they point out that the measurements of the altar of the Tabernacle did not correspond to the measurements of the altar in Solomon’s Temple (Kings I chapters 6-7) Nachmanides also found difficulty with Rashi’s commentary in Sanhedrin.
When you consider our explanation above (at the end of Mishpatim) that the words: וכן תעשו ומראה כבוד ה', refer to how a person can be certain that his manner of serving the Lord pleases his Creator, then the words: וכן תעשו, do not refer to the measurements of the Tabernacle or the Temple at all. There was no need for the Torah to repeat its instructions on these points as all the details had already been spelled out. Moses had received visual instructions from G’d, instructions that could hardly be “confirmed” by a human Court which had not been “shown” the dimensions G’d had shown to Moses. The entire Tabernacle must be viewed as the tangible symbol of holy thoughts expressed by the righteous when they worship the Creator, which, as we explained, need a כלי, visible, tangible instrument, in the form of a commandment to be performed by the worshipper, in order to give concrete expression to the נדבת לבו, the generosity of the heart, of which Exodus 25,2 speaks. The completed Tabernacle is the expression of the collective service of the Jewish people, or the לבוש, the “garment” behind which the holy nature of the collective soul of Jewish people resides.
The Talmud in Sanhedrin 89 already explains that no two prophets convey the same message from G’d to the people using the same wording. There is an element of individuality which permits each prophet to “dress up” the message in a style that he considers appropriate to his listeners. He also receives the vision from G’d in a manner that allows for his individuality, one that G’d is thoroughly familiar with, of course. It follows that Moses and his generation received G’d’s instructions concerning the Tabernacle in a manner that was appropriate for them, whereas Solomon and his generation received the instructions in a manner appropriate for the level of their respective generation. The tangible expression of the difference between the spiritual level of these two generations, one a people wandering in the desert, the other a people that had lived in a sovereign Jewish homeland for over 400 years already was reflected in the size and appurtenances of their respective “Temples.”
When Rashi explained the word לדורות, to describe the meaning of וכן תעשו, he meant that the same yardsticks that applied in the desert when the Tabernacle was being built were also to be applied in future generations when a Temple will again be built. The tangible version of the people’s service of G’d is to conform to the manner in which the subject would be communicated to the prophet or High Court that is the highest spiritual authority of the people at the time.
Nachmanides’ critique of Rashi that the altars in the two Temples were of completely different sizes is completely out of place, as Solomon constructed the altar in accordance with specific instructions given to him, emphasizing further that what was appropriate in the desert was not appropriate in his time. G’d’s appearing to Solomon when he had completed the Temple (Kings I 6,11-12) is proof that although the measurements of that Temple were quite different (though proportionate), he had not deviated from the instructions given by G’d to Moses in our portion.
Tossaphot on that folio already raises questions concerning this interpretation; they point out that the measurements of the altar of the Tabernacle did not correspond to the measurements of the altar in Solomon’s Temple (Kings I chapters 6-7) Nachmanides also found difficulty with Rashi’s commentary in Sanhedrin.
When you consider our explanation above (at the end of Mishpatim) that the words: וכן תעשו ומראה כבוד ה', refer to how a person can be certain that his manner of serving the Lord pleases his Creator, then the words: וכן תעשו, do not refer to the measurements of the Tabernacle or the Temple at all. There was no need for the Torah to repeat its instructions on these points as all the details had already been spelled out. Moses had received visual instructions from G’d, instructions that could hardly be “confirmed” by a human Court which had not been “shown” the dimensions G’d had shown to Moses. The entire Tabernacle must be viewed as the tangible symbol of holy thoughts expressed by the righteous when they worship the Creator, which, as we explained, need a כלי, visible, tangible instrument, in the form of a commandment to be performed by the worshipper, in order to give concrete expression to the נדבת לבו, the generosity of the heart, of which Exodus 25,2 speaks. The completed Tabernacle is the expression of the collective service of the Jewish people, or the לבוש, the “garment” behind which the holy nature of the collective soul of Jewish people resides.
The Talmud in Sanhedrin 89 already explains that no two prophets convey the same message from G’d to the people using the same wording. There is an element of individuality which permits each prophet to “dress up” the message in a style that he considers appropriate to his listeners. He also receives the vision from G’d in a manner that allows for his individuality, one that G’d is thoroughly familiar with, of course. It follows that Moses and his generation received G’d’s instructions concerning the Tabernacle in a manner that was appropriate for them, whereas Solomon and his generation received the instructions in a manner appropriate for the level of their respective generation. The tangible expression of the difference between the spiritual level of these two generations, one a people wandering in the desert, the other a people that had lived in a sovereign Jewish homeland for over 400 years already was reflected in the size and appurtenances of their respective “Temples.”
When Rashi explained the word לדורות, to describe the meaning of וכן תעשו, he meant that the same yardsticks that applied in the desert when the Tabernacle was being built were also to be applied in future generations when a Temple will again be built. The tangible version of the people’s service of G’d is to conform to the manner in which the subject would be communicated to the prophet or High Court that is the highest spiritual authority of the people at the time.
Nachmanides’ critique of Rashi that the altars in the two Temples were of completely different sizes is completely out of place, as Solomon constructed the altar in accordance with specific instructions given to him, emphasizing further that what was appropriate in the desert was not appropriate in his time. G’d’s appearing to Solomon when he had completed the Temple (Kings I 6,11-12) is proof that although the measurements of that Temple were quite different (though proportionate), he had not deviated from the instructions given by G’d to Moses in our portion.
כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה' בְּפָעֳלֶךָ, זֶה אֹהֶל מוֹעֵד. בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ (תהלים צב, ו), שֶׁהָיִיתָ חוֹשֵׁב לְעָרֵב שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה, יוֹם שֶׁנּוֹלַד יִצְחָק אָבִינוּ. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם נָטַל עֶשֶׂר עֲטָרוֹת, כִּדְאִיתָא בְּסֵדֶר עוֹלָם וְגוֹ'. וּלְפִיכָךְ, אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע (תהלים צב, ז), אֵלּוּ הַלֵּיצָנִין וְהַטִּפְּשִׁין שֶׁבַּדּוֹר שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִים מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת (תהלים צב, ו), שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל אֶחָד מֵהֶם לַהֲקִימוֹ, וְלֹא בְצַלְאֵל וְלֹא אָהֳלִיאָב וְלֹא הַחֲכָמִים הָעוֹשִׂים אֶת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ, כְּדֵי שֶׁיָּבֹא מֹשֶׁה וְיִטֹּל אֶת שֶׁלּוֹ, לְפִי שֶׁהָיָה מִצְטַעֵר שֶׁלֹּא עָשָׂה בוֹ כְּלוּם. לְפִיכָךְ, וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וְגוֹ', וְלֹא בְצַלְאֵל וְלֹא אָהֳלִיאָב וְלֹא הַחֲכָמִים הָעוֹשִׂים. וּכְתִיב: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן (במדבר ז, א). כֵּיוָן שֶׁהוּקַם הַמִשְׁכָּן, מִיָּד יָרְדָה שְׁכִינָתוֹ לְתוֹכוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּכְתִיב: כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן וְגוֹ'. לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ (תהלים פה, י). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה הָיְתָה שְׁכִינָתִי בֵינֵיכֶם וּלְעֵינֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' וְגוֹ' (שמות כד, יז). וְלֶעָתִיד לָבוֹא, שְׁכִינָה אֵינָהּ זָזָה מִכֶּם לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עֲמִּי יִשְׂרָאֵל (מלכים א ו, יג). בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן, סֶלָה.
For Thou, Lord, hast made me glad through thy work alludes to the Tent of Meeting. I will exult in the works of Thy hands refers to the building of the Temple, may it be rebuilt speedily in our time. How great are thy works, O Lord: Thy thoughts are very deep (ibid., v. 6) relates to the fact that You decided to combine the celebration of the erection of the Tabernacle with the celebration of the birthday of our patriarch Isaac. That day he received ten crowns, as discussed in Seder Olam.20See Seder Olam 7. Seder Olam is a tannaitic midrash dealing with chronological matters. See Strack, Introduction to Talmud and Midrash, p. 225. The ten crowns are ten events that occurred on that day. See the lis tin Ginzberg, Legends, vol. III, p. 181.. Therefore it says: A brutish man knoweth not, neither doth a food understand this (ibid., v. 7). A brutish man knoweth not alludes to the scoffers and fools of that generation, who did not know the thoughts of the Holy One, blessed be He. Neither doth a fool understand refers to those who do not realize that none of them would be able to rear it, neither Bezalel nor Oholiab nor the wise men who had performed the work. Only Moses would come and do his part, since he was troubled by the fact that he had not participated at all in the work done on the Tabernacle. Therefore Moses reared the Tabernacle, and neither Bezalel nor Oholiab nor the wise could do it. And it is written: And it came to pass on that day that Moses made an end of setting up the Tabernacle (Num. 7:1). When the Tabernacle was set up, the Shekhinah descended into it immediately, as it is said: And Moses was not able to enter into the Tent of Meeting, because the cloud abode thereon, and the glory of the Lord filled the Tabernacle (Exod. 40:35). It is written elsewhere: For the cloud of the Lord was upon the Tabernacle by day (ibid., v. 38) to fulfill what is written: Surely His salvation is nigh them that fear Him; that glory may dwell in our land (Ps. 85:10). The Holy One, blessed be He, said: In this world My Shekhinah will dwell among you and within your sight, as it is said: And the appearance of the glory of the Lord (Exod. 24:1), but in the future the Shekhinah will never depart from you, as it is said: In that day I will dwell therein among the children of Israel and will not forsake My people Israel (I Kings 6:13). Blessed be the Lord forever. Amen. Selah.
ועשו לי מקדש כו'. הנה תצילנה אזנים משמוע כדבר הזר הזה. כי איזה הדרך ישכון אור שכינתו ית' בארץ הלזו במקדש כוננו בני האדם. וכאשר ראה כן תמה שלמה המלך ע"ה. באומרו האמנם ישב אלהים על הארץ כו'. והן אמת חכמים יגידו כי הן לו היה המעון הזה בהר המוריה. גם כי לא יבצר היות כמו זר נחשב. הנה תשובתו בצדו הלא היא כי שם השער השמים. מקום אל הורדת השפע העליון להעיר על הארץ ולדרים עליה. ומאז נברא העולם שרתה שכינה במקום ההוא. כי ע"כ שם הקריבו את קרבנם אדם ונח. ואברהם את יצחק בנו. והטעם כי הוא מכוון כנגד בית המקדש של מעלה. כמאמרם ז"ל על מכון לשבתך מכוון לשבתך. וע"כ אדם ממקום כפרתו נברא שהוא מזבח אשר שם נוכח המזבח העליון כי שם יקריבו נפשות. ובשל מטה קרבנות אשר הם לעומת גופן. וע"י כן הטיבו אשר דברו רז"ל. באומרם כי הנכנס בבית המקדש של מטה. מעלה עליו הקב"ה כאלו נכנס בשל מעלה והכהן המקריב את עולת איש כאלו מקריב בשל מעלה כי לסיבות הנזכר בית המקדש העליון. היה כיורד ומתלבש בבית המקדש של מטה בכל פרטיו. וכאלו מקדש של מטה ושל מעלה יעמדו יחד. וע"כ לא יפלא שבתו ית' במקדש אשר על הארץ כי שם ביתו ית' העליון כאלו יושב בב' העולמות כא':
ואודיעך ענין עמוק בזה, והוא, כי הכבוד העליון הוא השורה בכל מקום, והוא המחיה את כל הנמצאות, והעיד הכתוב (נחמיה ט, ו), "ואתה מחיה את כולם", ועל כן נאמר (ישעיהו ו, ג), "מלא כל הארץ כבודו". ואמנם, העוונות של בני האדם מרחיקים הכבוד מן התחתונים, והוא ענין שנאמר(ישעיהו נט, ב) "כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם". ולהפך, הזכיות משכינים הכבוד בתחתונים, והוא ענין (שמות כה, ח) "ושכנתי בתוכם". והנה, הכבוד עצמו מתעלה ומתרומם בהיותו שוכן בתחתונים. וכבר אמרו ז"ל (יומא לח. וסוף פרקי אבות), "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו". ובגלות נאמר (איכה א, י), "וילכו בלא כח לפני רודף", לפי שהיה הכח העליון רחוק מהם, וכענין (במדבר יד, ט)"סר צלם מעליהם". ובהגאל ישראל נאמר (ישעיהו ס, א), "וכבוד ה' עליך זרח", ואז הכבוד עצמו יתרומם, וזה פשוט:
ולפעמים נקראת מידה זו שכינה, והיא היתה שוכנת עם ישראל תמיד משעת עשיית המשכן, כאמרו: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח). וצריך אתה לדעת עיקר גדול. דע, בתחילת בריאת העולם עיקר שכינה בתחתונים היתה, שהרי מערכת כל הנבראים על סדר המעלות היו; עליונים כנגד עליונים, תחתונים כנגד תחתונים. ולפיכך היתה שכינה שרויה בתחתונים, ובהיות השכינה למטה נמצאו שמים וארץ אחדים, וזהו לשון ויכולו השמים והארץ וכל צבאם (בראשית ב, א), שנשתכללו אלו מאלו ונתמלאו אלו מאלו, והיו הצינורות והמקורות פועלים בשלימותם ונמשכים מלמעלה למטה. נמצא י"י יתברך ממלא מלמעלה למטה, וסימניך: השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיהו סו, א). נמצא שי"י יתברך היה שרוי במיצוע שוה בין העליונים ובין התחתונים. בא אדם הראשון וחטא, נתקלקלו השורות ונשתברו הצינורות ונפסקו הבריכות, ונסתלקה שכינה ונתפרדה החבילה. באו אברהם יצחק ויעקב עליהם השלום, התחילו להמשיכה למטה ותיקנו לה ג' כסאות, והמשיכוה קצת המשכה ועשו גופותיהם כסאות לשכינה, אבל לא נמשכה השכינה בארץ לדירת קבע, אלא לדירת עראי, והיתה יושבת על גביהם. והסוד: ויעל אלהים מעל אברהם (בראשית יז, כב), רוצה לומר מעל אברהם ממש. וביעקב ויעל מעליו אלהים (שם לה, יג) ועל זה אמרו: האבות הם המרכבה. נמצא השכינה בימיהם פורחת באוויר, ולא מצאה מנוח לכף רגלה בארץ כאשר בתחילת הבריאה. בא משה רבינו עליו השלום וכל ישראל עמו ועשו משכן וכלים, ותיקנו קלקול הצינורות, וסידרו את השורות, והתקינו את הבריכות, והמשיכו מים חיים מבית השואבה והחזירו השכינה לשכון בתחתונים, באוהל, אבל לא בקרקע כאשר בתחילת הבריאה, וסוד זה הוא: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח). ונמצאת השכינה כאכסנאי הולך ממקום למקום, ולזה אמר 'ושכנתי בתוכם' ולא אמר ושכנתי למטה, אלא בתוכם, בדמיון אכסנאי. כלומר, בכל מקום שילכו ישראל אלך עמהם ואשכון בתוכם, אבל לא במקום קבוע, וזהו סוד: ויהי בנסוע הארו"ן וגו' (במדבר י, לה) ועל דרך זה הסוד נצטער דוד וביקש לקבוע מקום לשכינה למטה במקום קבוע, וזהו סוד: אשר נשבע לי"י. נדר לאביר יעקב אם אבא באהל ביתי וגו' אם אתן שנת לעיני עד אמצא מקום לי"י משכנות לאביר יעקב (תהילים קל״ב:י״ג-י״ד, בה). וכתיב: כי בחר י"י בציון איווה למושב לו זאת מנוחתי עדי עד (שם, יג יד). ולפי שביקש דוד לקבוע מקום למנוחת השכינה ואמר קומה י"י למנוחתך אתה וארון עוזך (שם, ח), ישרו מחשבותיו לפני השכינה ושלח ואמר לו י"י יתברך ביד נתן הנביא: לך ואמרת אל עבדי אל דוד כה אמר י"י האתה תבנה לי בית לשבתי כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה, ואהיה מתהלך באהל ובמשכן בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל וגו' למה לא בניתם לי בית ארזים וגו' (שמואל ז, ז). ובמקום אחר כתיב: רק אתה לא תבנה הבית, כי בנך היוצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי וגו' (דברי הימים, ו, ט). מה עשה דוד המלך? הכין כסף וזהב, ונחושת וברזל, עצים ואבני שוהם ומילואים, ואבני פוך ורקמה וכל אבן יקרה ואבני שוהם לרוב, וסידר כל מערכת והמקדש וכל בתיו וגנזכיו ועליותיו וחדריו, העזרת והאולם ההיכלות ושאר כל תבנית הבית, וחצרותיו ולשכותיו, הכול קיבל ברוח הקודש, וצורת כל מקום ומקום, ושיעור הכסף והזהב ואבנים טובות, ושאר כל הדברים הצריכים לו, במשקל במידה ובמשורה, הכול כפי סדרי המערכת וצורך השכינה, כמו שכתוב: ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם ואת בתיו וגנזכיו ועליותיו וחדריו הפנימים ובית הכפורת. ותבנית כל אשר היה ברוח עמו לחצרות בית י"י ולכל הלשכות סביב לאוצרות בית האלהים ולאוצרות הקדשים. ולמחלקות הכהנים והלוויים ולכל מלאכת עבודת בית י"י ולכל כלי עבודת בית י"י. לזהב במשקל לזהב לכל כלי עבודה ועבודה לכל כלי הכסף במשקל לכל כלי עבודה ועבודה. ומשקל למנורות הזהב ונרותיהם זהב במשקל מנורה ומנורה ונרותיה ולמנורות הכסף במשקל למנורה ונרותיה כעבודת מנורה ומנורה. ואת הזהב משקל לשולחנות המערכת לשולחן ושולחן וכסף לשולחנות הכסף. והמזלגות והמזרקות והקשות זהב טהור ולכפורי הזהב במשקל לכפור וכפור ולכפורי הכסף במשקל לכפור וכפור. ולמזבח הקטורת זהב מזוקק במשקל ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית י"י. הכול בכתב מיד י"י עלי השכיל כל מלאכות התבנית (שם, כח, יא יט). הרי לך כי דוד עליו השלום סידר כל צורת בית המקדש ומשקל כל דבר ודבר על פי י"י יתברך, והכול תבנית המרכבה עליונה, כיסא ומעון לשכינה. אחר כך בא שלמה ובנה את הבית וסידר כל המערכות והצורות, כפי שסידר לו דוד אביו עליו השלום, ואז ירדה שכינה למטה ושכנה בבית עולמים. וזהו שכתוב: אז אמר שלמה י"י אמר לשכון בערפל בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים (מלכים, ח, יב). וכתיב: ועתה י"י אלהי ישראל יאמן דברך אשר דיברת לעבדך לדויד, כי האמנם ישב אלהים את האדם על הארץ הנה שמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי וגו' (דברי הימים, ו, יז יח) ועתה קומה י"י אלהים למנוחתך אתה ואורן עוזך וגו', י"י אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דויד עבדך (שם, מא מב), וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מן השמים ותאכל העולה והזבחים וכבוד י"י מלא את הבית (שם ו, א). נמצאת השכינה חוזרת למנוחתה בארץ בבית עולמים, ואז חזרו הצינורות והמשכות כולם להריק ברכה בבית המקדש, והיינו דכתיב: כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה י"י את הברכה חיים עד העולם (תהלים קלג, ג), וכתיב: מציון מכלל יופי אלהים הופיע (שם נ, ב). ומבית המקדש היו כל הצינורות נמשכות לכל הארצות כולן, לשבעים משפחות כנגד שבעים שרים, ומירושלים היו נוטלין פרס, כמו דכתיב: ונברכו בך כל משפחות האדמה (בראשית יב, ג). ולפי שהיה שלמה יודע דרך המשכת השפע מירושלים לכל המקומות, אמר: עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי (קהלת ב, ה). וכי אפשר במקום אחד שיצמחו בו כל מיני אילנות שבעולם? אלא היה יודע שלמה איזה גיד נמשך לכוש, נטע בו פלפלין; וכן לכל צד וצד, והיינו דכתיב: מציון מכלל יופי אלהים הופיע (תהלים נ, ב), מציון, משתיתו של עולם ואם כן נמצאת השכינה משלחת הברכה כפי השיעור הראוי לכל הארצות מבית המקדש:
וְזֶה בְּחִינַת סֻכָּה, כִּי מְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל שֶׁכְּפִי הַסְּלַח נָא שֶׁפּוֹעֲלִין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים כֵּן זוֹכִין לִקְדֻשַּׁת חֲנֻכָּה בְּחִינַת חֲנֻכַּת הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת מִצְוַת סֻכָּה אַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, כִּי זֶה מוֹרֶה שֶׁכְּבָר פָּעַלְנוּ בַּקָּשַׁת סְלַח נָא אֵצֶל ה' יִתְבָּרַךְ וְאָז זוֹכִין לִבְחִינַת קְדֻשַּׁת הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ. כִּי סֻכָּה הִיא בְּחִינַת חֲנֻכַּת הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כִּי הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִקְרָא סֻכַּת שָׁלֵם, סֻכַּת דָּוִד כַּיָּדוּעַ. כִּי סֻכָּה הִיא בְּחִינַת עַנְנֵי כָּבוֹד שֶׁשָּׁם מִתְגַּלֶּה כְּבוֹד ה' בְּחִינַת וּכְבוֹד ה' נִרְאָה בֶּעָנָן, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת קְדֻשַּׁת הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁשָּׁם הֵם עִקַּר הָעַנְנֵי הַכָּבוֹד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּחֲנֻכַּת הַבַּיִת בִּימֵי שְׁלֹמֹה, וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה'. וְעַל-כֵּן בֶּאֱמֶת הָיָה חֲנֻכַּת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בִּימֵי שְׁלֹמֹה בְּחַג הַסֻּכּוֹת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם בִּמְלָכִים. נִמְצָא, שֶׁעַל-יְדֵי מִצְוַת סֻכָּה שֶׁאָנוּ מְקַיְּמִין אַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים בָּזֶה אָנוּ מַמְשִׁיכִין עַל עַצְמֵנוּ קְדֻשַּׁת הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ עַל כָּל אֶחָד שֶׁהוּא בְּחִינַת עַנְנֵי כָּבוֹד, בְּחִינַת סֻכָּה כַּנַּ"ל. שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת שֶׁעַל-יְדֵי סְלַח נָא שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים זוֹכִין לַחֲנֻכַּת הַבַּיִת, דְּהַיְנוּ בְּחִינַת סֻכָּה וְכַנַּ"ל. וְעִקַּר קְדֻשַּׁת הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הוּא בְּחִינַת הֶאָרַת בֵּן וְתַלְמִיד לְהוֹדִיעַ לְדוֹרוֹת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים כַּנַּ"ל.