Mitzvah 216

להניח פאה בשדה - להניח פאה מן התבואה, שנאמר (ויקרא יט, י) לעני ולגר תעזוב אותם, אחר שזכר לא תכלה פאת שדך. ופרוש גר, זה גר צדק (עי, ספרא ג ד), וכן כל גר האמור במתנות עניים, שהרי כתוב במעשר עני (דברים כו יב) לגר ליתום ולאלמנה. וזה ודאי גר צדק הוא מן הסתם, שעדיו בצדו, והוא הדין לכל מתנות עניים. ואף על פי כן אמרו זכרונם לברכה (גיטין נט, ב) שאין מונעין אותן מעניי עובדי גוים מפני דרכי שלום. וענין הפאה הוא שיניח האדם בעת שיקצר תבואתו מעט מן התבואה בקצה השדה, ואין לשיור זה שעור מן התורה, אבל חכמים נתנו שעור בדבר (פאה א, ב) והוא חלק אחד מששים.

Sefer HaChinukh 216:1

To leave over the corner of the field: To leave over a corner from the produce, as it is stated (Leviticus 19:10), "to the poor and to the stranger shall you leave them," after it mentioned, "you shall not finish the corner of your field" (Leviticus 19:9). And the understanding of stranger [here] is a righteous convert (see Sifra Kedoshim 3:4). And so [too], any "stranger" stated in [the context of] gifts to the poor - as behold, it is written about the second tithe (Deuteronomy 26:12), "to the stranger, to the orphan and to the widow." And that is certainly the righteous convert - when undifferentiated - as its witnesses (the orphan and the widow) are by its side. And the same is the case for all of the gifts to the poor. And nonetheless they, may their memory be blessed, said (Gittin 59b) that we do not prevent them from the poor of the idolaters, due to the ways of peace. And the content of the corner, is that a person leaves a little of his produce at the end of his field at the time that he reaps. And there is no measure to this remnant by Torah writ, but the Sages gave a measurement to the thing (Mishnah Peah 1:2), and it is one in sixty parts.

קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט רמ״ג:ד׳:א׳

ודוקא בשיש דעת אחרת מקנה ראיתי בקונטרוס מים חיים להגאון המ' פרי חדש שהעלה דמותר ליתן לכהן קטן פדיון חמש סלעים דבן מה"ט דדעת אחרת מקנה אית ליה לקטן זכי' מן התורה וכמ"ש תוס' פ' התקבל והביא ראיה מהא דאמרי' פ' נושאין על האנוסה (יבמות דף צ"ט) עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות ואלו הן חרש שוטה וקטן והטעם משום זילות' דתרומה לחלק להם בגורן לעין כל וכלם משגרים להם לבתיהם ומשמע דכהן קטן זוכה במתנות ע"ש ולענ"ד לא שייך במתנות דעת אחרת מקנה כיון דקי"ל טובת הנאה אינו ממון א"כ אין לבעלים במתנות כלום ואינו זוכה הכהן במתנות אלא לעצמו וה"ל כמו מציאה דאינו דעת אחרת מקנה וראיה מדברי תשובת מיימוני לס' ניזוקין סי' ה' ע"ש בראובן שיש לו חצי מעשר שיש לו רשות ליתנו לכל מי שירצה אם יכול לתתו לבניו ולבנותיו של שמעון קרובו הסמוכים על שולחנו של שמעון אע"פ ששמעון אביהם יש לו ואינו נוטל מן הצדקה נראה לי דכל זמן שהם סמוכים על שולחנו אינו יכול ליתן אפי' הן גדולים דקי"ל כר' יוחנן אפילו גדול וסמוך זהו קטן ופי' ר"ת דה"ה אפי' בעלמא בלא מציאה כו' ואע"פ שרבינו שמשון משפירא חולק על ר"ת ומחלק בין מציאה דליכא דעת אחרת מקנה אותו להיכא דאי' דעת אחרת מקנה אנן עבדי' כר"ת ולחומרא ועיד יכול להיות בנדון זה כיון דלית להו לבעלים אלא טובת הנאה לא קשיב כדעת אחרת מקנה אלא כמציאה דקי"ל בפ"ק דקידושין טובת הנאה אינו ממון ואע"ג דבפ"ק דמציעא מפליג דקאמר דעת אחרת מקנה שאני גבי ר"ג וזקנים במתנות כהונה כו' שאני התם דהא מקנה להם חצירו כמו כן אבל היכא דלא מקנה להם משלו אלא מתנות כהונה ולוי' ליכא לפלוגי בין מציאה זה לדעת אחרת מקנה אותו כיון דטובת הנאה אינו ממון וכן פי' שם ריב"ן בהדיא ע"ש והובא ג"כ במרדכי פ"ק דמציעא ע' שם וא"כ הא דמשגרין להם לבתיהם תו אי אפשר לו' משום דעת אחרת מקנה כיון דטובת הנאה אינו ממון אלא דגבי פדיון חמש סלעים דבן כיון דאפי' קורא שם חייב באחריותן עד שיבאו ליד כהן וממון דידי' הוא וה"ל דעת אחרת מקנה דאע"ג דצריך ליתן לאיזו כהן חמש סלעים דבן אבל לא אותן מעות שנותן עתה לכהן דקריאת שם אינו חל עליהן ומה"ט נמי נראה דה"ה בהך דתשובת מיימוני ומרדכי היינו דוקא בנדון דהתם שיש לו חצי מעשר והיינו שכבר הופרש והוא ממון עניים ומש"ה אינו יכול ליתן לבניו של שמעון קרובו העשיר ומשום דה"ל כמו מציא' שאין בו דעת אחרת אבל אם עדיין לא הפריש מעות עני אע"ג דמגיע ממנו מעשר בתורת נדר שנדר ניתן מעשר יוכל ליתן לבניו של שמעון העשיר דכל זמן שלא הפריש ה"ל ממון דידי' ממש ולא הוי של עניים כלל ואע"ג דמפרש נמי עדיין יוכל להלות ולתת אחרים תחתיהם כל זמן שלא בא ליד גבאי היינו אם ילוונו כיון דמותר בהנאה יוכל ליתן אחרים אבל כל זמן דאינו מוציאו לרשותו ה"נ ממון עניים ממש אלא דגבי פדיון חמש סלעים לא שייך דין הפרשה כלל וא"כ ה"ל לעולם דין מתנה שדעת אחרת מקנה אותו. אבל אכתי תיקשי טעמא דמשגרים לבתיהם כיון דבמתנות כהונה לא אמרי' דעת אחרת מקנה ועוד קשיא לי טובא לפי טעמא שכתב פר"ח בהא דמשגרין לבתיהם משום דעת אחרת מקנה א"כ הא תינח קטן וחרש אבל שוטה דאפי' ע"י דעת אחרת מקנה אינו זוכה לעצמו וכמ"ש הרמב"ם פרק כ"ט ממכירה דשוטה אינו זוכה וכתב עלה הרב המגיד והוא פשוט וכ"כ בטור וש"ע סי' רנ"ה וסי' זה סעיף ט"ז ומדתני ואלו הן חש"ו כו' וכלם משגרין לבתיהם הרי שוטה נמי בכלל וזה לית ליה זכיה מנפשיה אפילו בדעת אחרת מקנה ולכן נראה לענ"ד בטעמא דהך מלתא דחש"ו יש להם זכי' במתנות כהונה היינו משום דממון כהנים וכבר זכתה בהם התורה לכהנים אם כן אפילו כהן קטן נמי כמו בירושה דאית להו וכי קא זכי מדידהו קא זכי וכן בחמש סלעים דבן כיון דחוב הוא לכהנים א"כ קטן נמי אית ליה זכי' ועיין תוס' ר"פ בן סורר ד"ה קטן אי אתה צריך לחזור אחריו שהקשו מנא ליה להאי קטן ממון וע"ש שכתבו במעשה ידיו דמלאכתו ושכר טרחא שלו מדאוריי' ע"ש ומבואר מזה דכל שמגיע לי' עבור שכירות הוי שלו וזכה במה שנתן לו בעה"ב כיון דמגיע לו א"כ ה"ה חוב דפדיון הבן זוכה הקטן במה שניתן לו עבור חוב דגבי פדיון הבן נמי שעבודא דאורייתא כמו בשאר חובות ודוק אמנם במתנות עניים מבואר להדיא בש"ס פ"ק דמציעא גבי לקט ופיאה דקטן אינו זוכה מדאורייתא ואפשר לו' דמתנות עניים שאני דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם וא"כ אינו אלא עזיבה שיזכו בו בעצמם ומש"ה כל שאין לו יד לזכות לא זכה אבל במתנות כהנים דלא כתיב בהו עזיבה ה"ל ממון כהנים ממש ומש"ה שוטה נמי זוכה בדבר שיש לו ומתנות כהונה כעין שכירות לכהנים חלף עבודה ואפילו כהנים שפסולין לעבודה נמי יש להם זכי' וכבר כתבו תוס' דיש לקטן זכיה עבור שכירות ולא אמרי' נהי דיש לו חוב אבל אכתי היכי זוכה במה שנותן לו בעה"ב אלא צ"ל דכיון דמגיע לו עבור החוב זוכה במה שנותן לו בעה"ב וה"נ זוכה חש"ו במתנות כהנים שלהם ולא כן במתנות עניים וכמ"ש ודו"ק. ועוד נראה דכיון דקי"ל פרעון בע"כ שמיה פרעון. והא דבעי לה בפ' מי שאחזו נתינה בע"כ שמיה נתינה כבר כתב הרשב"א בחידושיו שם דע"כ לא מיבעיא ליה אלא בנתינה בע"כ גבי תנאי דהוי חיובו של נותן אבל בחוב כיון דהוא חיובו של הלוה נפטר בחיובו בע"כ של המלוה ואין אנו יכולין להעמידו בחובו בע"כ אם רוצה ליפטר מחיובו ע"ש. וא"כ במתנות כהונה נמי אפילו בע"כ שמיה נתינה וכמ"ש בקונטרוס מים חיים שם בשו"ת שהיה כהן א' בכפר וישראל אחד היה צריך לפדות בן בכור והכהן לא רצה לקבל והעלה שם בתשו' דנתינה בע"כ שמיה לתינה ע"ש ודברינו נכונים דאין אנו יכולין להעמיד את זה בחובו וכמ"ש הרשב"א א"כ כיון דאפי' בע"כ שמיה נתינה א"כ ממילא גם בנותן לחש"ו נפטר דאמרינן ביבמות פ' חרש דבר תורה שוטה מתגרשת כיון דפקחת נמי בע"כ מתגרשת ולא בעינן דעתה אלא הא דשוטה אינה מתגרשת משום דמשלחה וחוזרת ע"ש וא"כ הכא דבע"כ נמי ולא בעינן דעת כהן א"כ שוטה נמי וגם לפי טעמא שם דשוטה אינה מתגרשת דכתיב ונתן בידה יצאה שוטה דלית לה ע"ש והכא גבי מתנות כהונה דלא כתיב ונתן ליד הכהן אלא ונתן לכהן א"כ אפי' בחש"ו יוצא ידי נתינ' ואכתי צ"ע זהא דכתבו הפוסקים בכהן שאינו רוצה לקבל בכור בהמה מישראל מחמת טורח טיפולו דאינו רשאי משום דהוא כמבזה מתנות כהונה והוא באשר"י סוף בכורות ובהגהות אשר"י פ"ג דביצה ובש"ע י"ד סי' ש"ו ע"ש. ותיפוק ליה דנתינה בע"כ שמיה נתינה דליתיה דלא אמרו בע"כ שמיה נתינה אלא שיפטור הנותן מחיובו אבל המקבל אם אינו רוצה אינו זוכה בע"כ כמ"ש שם הרשב"א בפ' מי שאחזו ע"ש וה"נ אם הנותן נותן מתנות בע"כ שמיה נתינה שלא להעמידו בחיובו בע"כ אבל הכהן נמי אינו זוכה בע"כ ומש"ה כשמסרהב לקבלו אינו אלא משום מבזה מתנות ובתוס' פ"ק דקידושין דף ט' בהא דאמר רב יוסף שיראי צריכי שומ' וללישנ' קמא שם משום דלא סמכה דעתה אמר רב יוסף מנא אמינ' לה דתני' עגל זה לפדיון בני טלית זה לפדיון בני לא אמר כלום עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני בנו פדוי וכתבו שם תוס' ז"ל ללישנ' קמא מייתי ראיה עכ"ל וכיון דבמתנות כהונה אפילו בע"כ שמיה נתינה אם כן למה בעינא סמיכת דעת הכהן ובס' עצמות יוסף שם כתב וז"ל אם נתן לכהן ה' סלעים מה לנו בידיעת כהן כיון שכבר נתן לו ה' סלעים ונרא' דכיון שהכהן הוא אדון בכור זה אם אין לו ידיעה בשיוי הדמים אין בנו פדוי וצריך דעת כמו שהאש' צריכ' לידע שיעור הקדושין ע"ש ולפמ"ש בשם הפר"ח גבי פדיון חמש סלעים דאפילו בע"כ מהני א"כ מוכח דלא בעינן דעת כהן כלל וכן נראה דהא לא עדיף מבע"ח דפרעון בע"כ שמיה פרעון. ובדריש' בי"ד סי' ש"ה כ' בהא דנוהגין עכשיו לפדות באבנים טובות ומרגליות בלי שומא משום דגבי כהן א"צ דעתו ע"ש והוא נגד דברי תוס' קידושין דכתבו דצריך סמיכת דעתו. והנה אפשר לומר דאע"ג דפרעון בע"כ שמיה פרעון היינו כשרוצה ליתן לידו והוא אינו רוצה לקבל זורק לו בפניו אבל כשרוצ' לקבלו בידו צריך ליתן לידו כמבואר בטור וש"ע סי' ק"ך א"כ ה"נ בפדיון הבן דצריך ליתנו לכהן בכדי שיהי' סמכה דעתו בהם ומש"ה צריכי שומא כסברת תוס' ואם אינו רוצה לקבל רשאי לזרקו בפניו ואם כן דברי הפר"ח נכונים אלא דאכתי לבי מגמגם משום דמשמע בסי' ק"ך שם דהא צריך ליתנו לידו כשרוצ' לקבלו אינו אלא משום דאומר המלוה אלו נתתו לידי הייתי שומרו וע"ש ואם כן אכתי א"צ סמכי' דעתיה דכהן ולכן נראה מדברי התוס' דאף על גב דפרעון בע"כ שמיה פרעון אבל מתנות כהונה בעינן דרר נתינה ואינו יוצא בנתינ' בע"כ ומש"ה בעי סמכה דעת כהן וצ"ע בכל זה:

Ketzot HaChoshen on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 243:4:1

...

ספר החינוך רט״ז:ב׳

משרשי המצוה. כי השם ברוך הוא רצה להיות עמו אשר בחר, מעטרים בכל מדה טובה ויקרה ושיהיה להם נפש בר[ו]כה ורוח נדיבה. וכבר כתבתי (מצוה טז) כי מתוך הפעלות, תתפעל הנפש ותהיה טובה ותחול ברכת השם בה. ואין ספק כי בהותיר האדם חלק אחד מפרותיו בשדהו ויפקירם שיהנו בו הצריכים, תראה בנפשו שבע רצון ורוח נכון ומבורך, וכי השם יתברך השבעו בטובו וגם נפשו בטוב תלין, והמאסף הכל אל הבית ולא ישאיר אחריו ברכה שיהנו בם האביונים אשר ראו השדה בקמותיה ויתאוו תאוה אליה למלא נפשם בה כי רעבו, יורה בנפשו בלי ספק רע לב ונפש רעה וגם רעה תבואהו, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (סוטה ח, ב) במדה שאדם מודד, בה מודדין לו. וזה הענין יספיק לנו על צד הפשט גם בלקט ושכחה ופרט הכרם ועוללות.

Sefer HaChinukh 216:2

It is from the roots of the commandment that God, blessed be He, wanted that His people that He chose be crowned with every good and dear trait and that they would have a blessed soul and a generous spirit. And I have already written (Sefer HaChinukh 16) that through the actions is the soul acted upon and it become good and the blessing of God descend upon it. And there is no doubt that when a man leaves a portion of his fruits in his field and he abandons them so that those in need should benefit from it, he shows about himself a satisfied will and a correct and blessed spirit, and that God, may He be blessed, has satiated him with His good, 'and his soul will also recline in the good.' But the one who gathers it all into his home and does not leave over blessing that the destitute - who saw the field in its fullness and had a desire to fill themselves with it, because they were hungry - not benefit from it, shows, without a doubt, about himself an evil heart and a bad spirit and evil will come to him. And it is like they, may their memory be blessed, said (Sotah 8b), "In the measure that a person measures, so will he be measured." And this matter will suffice for us on the level of its simple understanding also for gleanings, forgotten sheaves, fallen grapes of the vineyard and bunchless grapes.

ספר החינוך רט״ז:ד׳

וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (ירושלמי פאה פ''ד ה''ד), שאין חיוב הפאה אלא לאחר שהביאו הפרות שליש, ושאין מניחין הפאה אלא בסוף השדה כדי שידעו העניים מקומה (שבת כג א). ודין האחין שחלקו השדה מה דינם (פאה ג ה) בפאה, וכן השתפין שחלקו, ודין המוכר מקומות משדהו לאנשים, ודין (שם ד א) עני אחד אומר לחלק הפאה ביניהם וחבריו אומרים לבוז, ששומעין לאחד, ואפילו כנגד כמה לפי שהוא אומר כהלכה, ודין (שם שם ה) באיזה עונות ביום מחלקין הפאה, ודין (שם שם ג) עני שנטל מקצת פאה וזרק על השאר או שפרש טליתו עליה, ודין עניים העומדים על הפאה שאם בא עני ונטלה זכה בה. לפי שאין עני זוכה בלקט שכחה ופאה ולא כל אדם בסלע של מציאה עד שיגיע לידו (עי' ב''מ קיח א), וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (שם א, ב) שאדם חיב להוסיף בפאה לפי גדל השדה ולפי רב העניים ולפי ברכת הזרע, ויתר רבי פרטיה, במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת פאה.

Sefer HaChinukh 216:4

And so [too,] that which they, may their memory be blessed, said (Talmud Yerushalmi Peah 4:4) that the obligation of the corner is only after the fruits have reached a third [of their ripeness], and that we leave the corner only at the end of the field, so that the poor will know its place (Shabbat 22a). And what is the law of brothers that split a field (Mishnah Peah 3:5), and so [too,] the law of partners that split [it]; the law of one who sells parts of his field to [different] people; the law of [a group of poor people, in which] one poor person says to divide the corner among them and his fellows say to plunder, that we listen to the one - and even against many - since he is saying like the law (Mishnah Peah 4:1); the law of at which times of day we distribute the corner (Mishnah Peah 4:5); the law of a poor man who took a little of the corner and threw [it] on the rest, or he spread his cloak over it [to acquire it] (Mishnah Peah 4:3); the law of poor people standing over the corner, that if [another] poor person came and took it, he acquires it, since a poor person does not acquire gleanings, forgotten sheaves and the corner - nor any person a found coin - until it reaches his hand (see Bava Metzia 118a); so [too] that which they, may their memory be blessed, said that a man is obligated to add to the corner according to the size of the field, according to the number of the poor and according to the blessing of the seed (crop); and the rest of its details are in the tractate that is built on this, and that is Tractate Peah.

ספר החינוך רט״ז:ה׳

ונוהגת מן התורה בזכרים ונקבות בין בישראל בין בכהן ולוי, ובארץ ישראל דוקא, ובזמן שישראל שם כתרומה וכמעשרות, כדעת הרמב''ם זכרונו לברכה (תרומות א, כו) שאמר כי תרומה ומעשרות אינן נוהגין אלא בארץ ובזמן שישראל שם דוקא, וכמו שנכתב בעזרת השם בסדר שופטים במצות הפרשת תרומה גדולה (מצוה תקז), ומדרבנן נוהגת אפילו בחוצה לארץ, וכתב הוא זכרונו לברכה (מתנות עניים א, יד) שיראה לו דהוא הדין לשאר מתנות עניים שהן כלן נוהגות בחוצה לארץ מדברי סופרים והעובר עליה ולא הניח פאה בארץ בזמן שהיא בישובה בטל עשה זה וחיב לתת מן הפירות שעור הפאה לעניים, ואם אבדו או נשרפו כל הפרות קדם שיתן מהם כלום לעניים לוקה משום לאו דלא תכלה פאת שדך (לקמן מצוה ריז) וגו', מכיון שאין בידו עוד לתקן הלאו, אבל כל זמן שיש בידו מן הפרות, נותן מהן ופטור בכך, לפי שהלאו הזה הוא לאו הנתק לעשה, וכן לאו דלקט (מצוה ריט), כמו שהתבאר בפאה ובמכות [י''ד סי' של''ב].

Sefer HaChinukh 216:5

And it is practiced by Torah writ by males and females - whether by Israelites, by Levites or by priests - specifically in the Land of Israel and at the time that Israel is there, as with the priestly tithe and the tithes. [This is] according to the opinion of Rambam, may his memory be blessed (Mishneh Torah, Laws of Heave Offerings 1:26), who said that the priestly tithe and the tithes are only practiced in the Land and specifically at the time that Israel is there, and as we will write with God's help in the Order of Shoftim on the commandment of separating the great priestly tithe (Sefer HaChinukh 507). And rabbinically, it is practiced even outside the Land. And he, may his memory be blessed, wrote (Mishneh Torah, Laws of Gifts to the Poor 1:14) that it appears to him that the law is the same for the other gifts to the poor, that they are all practiced outside the Land rabbinically. And one who transgresses it and does not leave the corner in the Land at the time that it is in its inhabitation has nullified this positive commandment and is obligated to give the measure of the corner from the [produce] to the poor. And if all of the [produce] is lost or burnt before he gives anything from it to the poor, he is lashed on account of the negative commandment of "you shall not finish the corner of your field, etc." (Sefer HaChinukh 217), since he no longer has anything in his hand with which to fix [his violation of] the negative commandment. But so long as he has from the [produce] in his hand, he gives from them and [becomes] exempt with this; since this negative commandment is a negative commandment that is rectified by a positive commandment - and so [too,] the negative commandment of gleanings (Sefer HaChinukh 219), as it is elucidated in Peah and Makkot (see Tur, Yoreh Deah, 332).

יורה דעה של״ב:א׳

דין מתנות עניים. ובו סעיף אחד:
לקט שכחה ופאה אם אין עניי ישראל מצוים שם ליטלם אין צריך להניחם: הגה והאידנא אין נוהגין בהם לפי שהרוב עובדי כוכבים ואם יניחום יבואו עובדי כוכבים ויטלום: (טור):

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 332:1

...

אור החיים על ויקרא י״ט:ט׳:א׳

ובקצרכם וגו'. טעם שהתחיל לדבר בלשון רבים וגמר אומר בלשון יחיד לא תכלה, נתכוון לשלול דעת טועים אשר אומרים כי כשאין דבר מספיק לעניים אין לו ליתן, על דרך אומרו (מלכים ב ד׳:מ״ג) מה אתן זה לפני מאה וגו', לזה צוה ה' בלשון יחיד לומר שאפילו אחד לבד עליו חובת פאה, הגם כי פאה של אדם אחד מועטת היא לכל עניי ישראל, וכמו כן במצות לקט ופרט ועוללות אמר לשון יחיד מטעם הנזכר.

Or HaChaim on Leviticus 19:9:1

ובקצרכם את קציר ארצכם, "And when you reap the harvest of your land, etc." The Torah commenced this verse by speaking in the plural, whereas it concluded by addressing an individual i.e. לא תכלה פאת שדך, "you (sing.) must not reap the corner of your field." The Torah may have wanted to dispel the faulty notion that when the amount of gleanings, etc. does not amount to anywhere near enough to provide something meaningful for the poor that the law does not apply. We find an example of such thinking in Kings II 4,43 where Gechazi, Elisha's servant, questioned the use of sharing out twenty loaves amongst over one hundred of Elisha's followers. The Torah therefore addresses each farmer individually to tell him that even though his individual contribution is minimal he must abide by this legislation. The Torah uses the singular for each one of the types of gifts for the poor listed in our verse.

הכתב והקבלה, ויקרא י״ט:ט׳:א׳

ובקוצרכם. דקדוק בקוצרכם זר, והוא שם הפעל מן הקל (הראב"ע) ונ"ל דלכוונה זו אמרו בספרא ובקוצרכם פרט שקצרוהו לסטים, ובקוצרכם פרט שקצרוהו ארמיים, למדונו תרתי דבעי הקציר של ישראל ושיקצור ישראל לעצמו דוקא, ולסטים שקצרו בלי רשות בעל השדה דלא הוי קציר של הישראל, אמעיט ממלת ובקוצרכם מבחינת היותו פעל ור"ל כשאתם תהיו הקוצרים, וארמיי שקצרוהו דהיינו בנותן לארמיי במתנה וקצרו מתחלה לעצמו ואח"כ חזר ונתנו לישראל במתנה דלא הוי התבואה של ישראל אימעט ממלת ובקוצרכם בבחינת היותו שם, ורצה לומר כשהקציר הוא שלכם, ע' בפי' הגר"א ספ"ב דפאה:

מנחת חינוך רט״ז:א׳:א׳

להניח פאה כו'. אבל חכמי' נתנו כו' ולפי גודל השדה היינו אם השדה קטנה מוסיף על א' מס' וגם אם העניים מרובי' מוסיף ג"כ ולפי רוב הזרע שנתברך יוסיף הרבה עי' פ"ח דפאה וכ"כ הר"מ פ"א מה' מ"ע:

Minchat Chinukh 216:1:1

...

מנחת חינוך רט״ז:ז׳:א׳

לאחר שהביאו שליש. ועכו"ם שקצר שדהו ואח"כ נתגייר פטור מלשו"פ ואם עכו"ם קצר שדהו של ישראל או קרסמוהו נמלים או שקצר הרוח או בהמה פטור ע"ש ברש"י ורע"ב דהטעם דכתיב ובקוצרכם כו' שתהיו אתם הקוצרים והר"מ כ' דכותים שקצרו לעצמן כו' וכתב הכסף משנה דאולי ע"י פועלים כותי' חייבת כמבואר בר"ם אח"ז וכ"ה בירושלמי וע' מחנה אפרים ה' שלוחים כתב אף דאין שליחות לעכו"ם מכל מקום אם שכרו יש שליחות דיד פועל כיד בעה"ב וה"ר מירושלמי מדמחייב בפועל עכו"ם שקצרו אף דאין שליחות ולהוי כקוצר עכו"ם אע"כ בפועל יש שליחות והנה"מ דחה ראייתו וכתב נהי דאין שליחות לעכו"ם מכל מקום אין פטורים מפאה רק אם קצרו לצורך עצמן אבל לא לצורך ישראל. ולדידי ראיית בעל מח"א נכונה כיון שממעטינן מקרא דבקוצרכם דצ"ל הישראל הקוצרים וממעט מקרא זה גם כן כרתוה נמלים וכרתה הרוח ובהמה אף דהם אין שייך לומר דקוצרים לצורך עצמן מכל מקום פטור דגזירת הכתוב הוא אם כן בודאי עכו"ם אפילו קצר לצורך ישראל מכל מקום פטור דגזירת הכתוב הוא כיון דלא קצרו ישראל ומ"ש הכסף משנה בשם הירוש' דבקצרוהו לצורך ישראל חייב היינו דוקא בפועלים וכן הביא לשון זה הר"ש והרע"ב פ"ב משנה ז' ולא בפועלים כותיים וגם ראיית הירושלמי ותוס' כן אין שוכרין פועלים כותיים כו' נראה דוקא פועלים כדברי הרב בעל מח"א:

Minchat Chinukh 216:7:1

...

משנה תורה, הלכות מתנות עניים ב׳:י״ב

אֵין מַנִּיחִין אֶת הַפֵּאָה אֶלָּא בְּסוֹף הַשָּׂדֶה. כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עֲנִיִּים יוֹדְעִין מָקוֹם שֶׁיָּבוֹאוּ לוֹ וּכְדֵי שֶׁתִּהְיֶה נִכֶּרֶת לָעוֹבְרִים וְלַשָּׁבִים וְלֹא יֵחָשֵׁד. וּמִפְּנֵי הָרַמָּאִים שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לִקְצֹר הַכּל וְאוֹמֵר לְאֵלּוּ שֶׁרוֹאִים אוֹתוֹ קוֹצֵר סוֹף הַשָּׂדֶה בִּתְחִלַּת הַשָּׂדֶה הִנַּחְתִּי. וְעוֹד שֶׁלֹּא יִשְׁמֹר שָׁעָה שֶׁאֵין שָׁם אָדָם וְיַנִּיחֶנָּהּ וְיִתְּנֶנָּה לֶעָנִי הַקָּרוֹב לוֹ. עָבַר וְהִנִּיחַ הַפֵּאָה בִּתְחִלַּת הַשָּׂדֶה אוֹ בְּאֶמְצָעָהּ הֲרֵי זוֹ פֵּאָה. וְצָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ בְּסוֹף הַשָּׂדֶה כְּשִׁעוּר הַפֵּאָה הָרְאוּיָה לְמַה שֶּׁנִּשְׁאַר בַּשָּׂדֶה אַחַר שֶׁהִפְרִישׁ אֶת הָרִאשׁוֹנָה:

Mishneh Torah, Gifts to the Poor 2:12

One should only leave péah from the end of one's field so that the poor know the place they are to go and so that it is known to the passers-by, so they will not suspect anything. This is so because there are liars who intend to harvest the whole field who could say to those who see him harvesting the end of the field, "I left my due from the beginning of the field." And moreover [this applies so] he will not wait until a time when no one is around and leaves [his due] to his poor relative. But, if he transgressed and left péah from the beginning of the field or from the middle, this still counts toward [the total amount of] the péah portion. However, he still needs to leave the rest [of his due] from the end of the field so as to fulfill the fitting measure of péah after he has separated the first part.²⁸See Tosefta Péah 1:7 and Babylonian Talmud Shabbat 23a-b. This law speaks to the transparency of the system of giving to the poor and fighting corruption. Also illustrated here is a principle of what should be in theory versus accepting something not scrupulously done after the fact.

ויקרא י״ט:ט׳

וּֽבְקֻצְרְכֶם֙ אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֔ם לֹ֧א תְכַלֶּ֛ה פְּאַ֥ת שָׂדְךָ֖ לִקְצֹ֑ר וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֥א תְלַקֵּֽט׃

Leviticus 19:9

When you reap the harvest of your land, you shall not reap all the way to the edges of your field, or gather the gleanings of your harvest.

ויקרא י״ט:י׳

וְכַרְמְךָ֙ לֹ֣א תְעוֹלֵ֔ל וּפֶ֥רֶט כַּרְמְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

Leviticus 19:10

You shall not pick your vineyard bare, or gather the fallen fruit of your vineyard; you shall leave them for the poor and the stranger: I the LORD am your God.

We use cookies to give you the best experience possible on our site. Click OK to continue using Sefaria. Learn More.OKאנחנו משתמשים ב"עוגיות" כדי לתת למשתמשים את חוויית השימוש הטובה ביותר.קראו עוד בנושאלחצו כאן לאישור