הדף מאת: שולמית קיציס / בית מדרש אלול
בדף לימוד זה נבחן את מערכת היחסים המורכבת בין האדם לשם שלו, ואף לשמותיהם של אחרים הקרובים אליו.
עד כמה השם מגדיר את האדם? באיזו מידה הוא מחובר אליו? האם שוררים ביניהם יחסי אהבה או שמא להיפך?
דף זה הינו אחד מעשרים וחמישה דפי לימוד מבית 'אלול', לרגל חגיגות ה-25 להקמתו של בית המדרש.
דיון
פתיחה
פתיחה
- למה קראו לי בשמי?
- איך הרגשתי עם השם שלי לאורך השנים?
- האם שמי מבטא אותי?
- האם היו מחשבות על החלפת השם?
שם, מאיה בז'ראנו, תדרים – מבחר 1978-2004 וחדשים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005 עמ' 224
שם
לכל ילד שמו שם שלט גדול כמו בגן הבוטני,
בגן הזואולוגי.
כשנכנסים לחיים צריך שלט, גדר מסמנת
של גבולות אני;
ובזמן האפל שבין הגיחה לעולם
עד לנעיצת השם על לוח הלב או המצח
ובזמן האפל הזה בוכים לפעמים
מחוסר התאמה ומכאב הלחיצה
כי כל שם הוא סד על תנועת החופש
המקורית האינכבולית.
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il
שם
לכל ילד שמו שם שלט גדול כמו בגן הבוטני,
בגן הזואולוגי.
כשנכנסים לחיים צריך שלט, גדר מסמנת
של גבולות אני;
ובזמן האפל שבין הגיחה לעולם
עד לנעיצת השם על לוח הלב או המצח
ובזמן האפל הזה בוכים לפעמים
מחוסר התאמה ומכאב הלחיצה
כי כל שם הוא סד על תנועת החופש
המקורית האינכבולית.
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il
דיון
- האם אתם מסכימים שהשם הוא "סד על תנועת החופש"?
רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא (היו הולכים בדרך), רבי מאיר הוה דייק בשמא (היה מדייק בשמות), רבי יהודה ורבי יוסי לא הוו דייקו בשמא (לא היו מדייקים בשמות). כי מטו לההוא דוכתא בעו אושפיזא יהבו להו (כאשר הגיעו למקום אחד, ביקשו מקום ללון בו ונתנו להם). אמרו לו (לבעל האכסניה): מה שמך? אמר להו (להם): כידור. אמר (רבי מאיר): שמע מינה (למד מכאן) אדם רשע הוא, שנאמר (דברים לב) "כי דור תהפכת המה". רבי יהודה ורבי יוסי אשלימו ליה כיסייהו (הפקידו בידי בעל האכסניה את כיסי הכסף שלהם) רבי מאיר לא אשלים ליה כיסיה (לא הפקיד את ארנקו). אזל אותביה בי קיבריה דאבוה (רבי מאיר הניח את ארנקו ליד קבר אביו של בעל האכסניה) אתחזי ליה בחלמיה (האב נגלה בחלום לבנו): תא שקיל כיסא דמנח ארישא דההוא גברא (בוא קח כיס כסף שמוטל על ראשו של אותו אדם). למחר אמר להו הכי אתחזי לי בחלמאי! (למחר אמר להם, לחכמים: כך ראיתי בחלומי) אמרי ליה: חלמא דבי שמשי לית בהו ממשא (חלומות של ליל שבת- אין בהם ממש). אזל (הלך) רבי מאיר ונטריה כולי יומא ואייתיה (ושמר את ארנקו כל היום והביאו). למחר אמרו לו: הב לן כיסן! (תן לנו את כיסנו!), אמר להו: לא היו דברים מעולם. אמר להו רבי מאיר: אמאי לא דייקיתו בשמא? (למה לא דייקתם בשם?) אמרו ליה: אמאי לא אמרת לן מר? (למה לא אמרת לנו?), אמר להו: אימר דאמרי אנא חששא, אחזוקי מי אמרי? (אומר אני שיש לחשוש לכך, אולם להחזיקו כרשע האם אמרתי?) משכוהו ועיילוהו לחנותא (והכניסוהו לחנות), חזו טלפחי אשפמיה (ראו עדשים בשפמו), אזלו ויהבו סימנא לדביתהו (הלכו ונתנו סימן זה לאישתו), ושקלוהו לכיסייהו ואייתו (ולקחו את כיסיהם ובאו). אזל איהו וקטליה לאיתתיה (הלך הוא והרג את אישתו).
§ And furthermore, it is told: Rabbi Meir and Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei were walking on the road together. Rabbi Meir would analyze names and discern one’s nature from his name, while Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei were not apt to analyze names. When they came to a certain place, they looked for lodging and were given it. They said to the innkeeper: What is your name? He said to them: My name is Kidor. Rabbi Meir said to himself: Perhaps one can learn from this that he is a wicked person, as it is stated: “For they are a generation [ki dor] of upheavals” (Deuteronomy 32:20). Since it was Friday afternoon, Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei entrusted their purses to him. Rabbi Meir did not entrust his purse to him but went and placed it at the grave of the innkeeper’s father. The innkeeper’s father appeared to the innkeeper in a dream and said to him: Go take the purse placed at the head of that man, i.e., the innkeeper’s father. The following day, he said to the Sages: This is what appeared to me in my dream. They said to him: Dreams during twilight on Shabbat evening have no substance and should not be trusted. Even so, Rabbi Meir went and guarded his money all that day and then took it. The next day, the rabbis said to the innkeeper: Give us our purses. He said to them: These matters never occurred; you never gave me any purses. Rabbi Meir said to them: Why didn’t you analyze his name to learn that he is a wicked man? They said to him: Why didn’t the Master tell us? He said to them: I said one should be suspicious, but have I said a person should be established as wicked? Could I say to you with certainty that he is wicked based on his name alone? What did they do? They dragged the innkeeper and brought him to a store and gave him wine to drink. After he drank the wine, they saw lentils on his mustache, showing that he had eaten lentils that day. They went and gave this sign to his wife. They said that the innkeeper had ordered that their money be returned to them upon the sign that he ate lentils at his last meal. And they took their purses and went. He went and killed his wife out of anger that she did this.
דיון
- האם אתם מסכימים עם גישתו של רבי מאיר לפיה השם קובע את אופי האדם? האם ניתן להתייחס אל שמו של אדם כאל 'נבואה שמגשימה את עצמה'?
- האם הוגן לשפוט את האדם על פי שמו עוד לפני שניכרו מעשיו?
דיון
מצאנו בתנ"ך לא פעם שינויי שם שמאחוריהם עומד הצורך לשינוי המהות:
מצאנו בתנ"ך לא פעם שינויי שם שמאחוריהם עומד הצורך לשינוי המהות:
וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם; וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ.
הסברים
הסברים
- רש"י: "כי אב המון גוים- לשון נוטריקון של שמו, ורי"ש שהייתה בו בתחילה שלא היה אב אלא לארם שהוא מקומו, ועכשיו אב לכל העולם.
Neither shall thy name any more be called Abram, but thy name shall be Abraham; for the father of a multitude of nations have I made thee.
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם, שָׂרַי אִשְׁתְּךָ, לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי, כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ".
And God said unto Abraham: ‘As for Sarai thy wife, thou shalt not call her name Sarai, but Sarah shall her name be.
אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ, וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן יְהוֹשֻׁעַ
These are the names of the men that Moses sent to spy out the land. And Moses called Hoshea the son of Nun Joshua.
אהרון מגד, יד ושם, מתוך: ישראל חברים (קובץ סיפורים), תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1955, עמ' 127-142
יד ושם/ אהרון מגד
סבא זיסקינד היה גר בבית קטן בפרבר הדרומי של העיר. אחת לחודש בערך... היו רעיה, נכדתו, ובעלה הצעיר יהודה, באים לבקרו, ביקור של חובה...
לבסוף היה בא אותו דבר שמפניו נתיירא יהודה יותר מכל...: סבא זיסקינד היה קם, לוקח את כיסאו ומעמידו ליד הכותל, עולה עליו בזהירות, כשהוא אוחז במסעדו לבל ייפול, פותח את האורלוגין ומוציא מתוכו אמתחת בד, שחוט שחור כרוך סביבה... מוציא מתוך עטיפת הבד חבילה של גיליונות נייר, שם אותם לפני יהודה ואומר: "רצוני שתקרא את זה"
...ויהודה היה אנוס בעיניו לקרוא, אותו חיבור שכמעט ידעו בעל פה... ושעניינו היה הספד על עיר המולדת באוקראינה, שחרבה, ויהודיה נשמדו כולם בידי הגרמנים... אחר היה מוציא מאותה אמתחת בד... את תמונת נכדו, מנדלה, שהיה בן שתים-עשרה כשנספה, בנו היחיד של בנו... מראה אותה ליהודה ואומר: "הוא היה גאון. תאר לעצמך, בן אחת-עשרה גמר כבר את הקונסרבטוריום למוזיקה, קיבל סטיפנדיה מן הממשלה ונחשב לכנר מעולה... שום זכר"
כשהיתה כבר רעיה בחודש השביעי להריונה, טרם הבחין בדבר סבא זיסקינד, בפיזור דעתו. אך רחל (אמה של רעיה) לא יכלה עוד שלא לשתף אותו בשמחתה ובצפייתה, ובשרה לו כי נין עומד להיוולד לו.
כעבור כמה ימים, כשבאה רחל לביתם... אמרה: "...מאז סיפרתי לו כי עומד להיוולד לכם ילד... משאלה אחת יש לו- שאם יהיה זה בן- ייקרא על שם נכדו"
עניין השם הפך מאז לנושא השיחה היחידי כמעט בין רחל ובין הזוג הצעיר בשעת ביקוריה אצלם, ועכר את אווירת הציפייה החגיגית... הוא נעשה במרוצת הימים מעין עניין גורלי, אפוף מסתורין, צופן עתידות לא ידועות, שפחדים קשורים בו וחיים ומוות תלויים בו. יותר מכן- גורל חייו של היילוד עצמו...
"בעצם, מה רע כל כך בשם מנדלה"- אמרה לבתה- "שם יהודי ככל השמות"
"מה את מדברת, אמא"- התקוממה רעיה בכל ישותה- "שם גלותי, מכוער, איום! בשום אופן לא אהיה מסוגלת להעלותו על שפתי. את רוצה שאשנא את ילדי?... השם קשור אצלי בזכרונות עצובים ובאנשים שאינני אוהבת אותם... למה את עושה מזה עניין גורלי כל-כך?... אינני רוצה לזכור תמיד את כל הדברים האיומים ההם... אי אפשר שהזיכרון הזה יתהלך תמיד בתוך הבית והילד המסכן יישא אותו!"
רחל הבינה זאת יפה. זעקה כמו זו שמעה אף היה בתוכה משהייתה מקשיבה לדבריו של האב ורואה אותו כשהוא שוקע בזכרונות העבר. אף על פי כן אמרה בלחש, כמו לעצמה: "אינני יודעת... לפעמים נדמה לי שלא סבא הוא החולה במחלת השכחה, אלא אנחנו. כולנו".
... היילוד היה בן זכר ושמו נקרא אהוד, וכשהיה כבן חודש ימים, לקחו אותו רעיה ויהודה בעגלת התינוק והלכו לבית סבא... ליד השולחן ישב סבא ונענע באצבעותיו הכחושות, ובצד הקיר שכב תינוק בעגלתו, וכמו תהום הייתה פעורה בין עולם הולך לעולם בא. לא היתה זו עוד שושלת אחת אשר ריבעים לה, ואבי המשפחה הזקן לא הכיר בנינו אשר לא הקים לו זכר. "צריכים אתם ללכת..."- אמר בפנים מעונות... כנסגרה הדלת מאחוריהם, פרצו דמעות מעיני רעיה. היא הרכינה עצמה על העגלה והדביקה שפתיה לחזהו של התינוק. דומה היה לה באותו רגע שהוא זקוק לרחמים, לאהבה רבה, כאילו הוא בודד בעולם, יתום מאבות.
© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד
www.kibutz-poalim.co.il
יד ושם/ אהרון מגד
סבא זיסקינד היה גר בבית קטן בפרבר הדרומי של העיר. אחת לחודש בערך... היו רעיה, נכדתו, ובעלה הצעיר יהודה, באים לבקרו, ביקור של חובה...
לבסוף היה בא אותו דבר שמפניו נתיירא יהודה יותר מכל...: סבא זיסקינד היה קם, לוקח את כיסאו ומעמידו ליד הכותל, עולה עליו בזהירות, כשהוא אוחז במסעדו לבל ייפול, פותח את האורלוגין ומוציא מתוכו אמתחת בד, שחוט שחור כרוך סביבה... מוציא מתוך עטיפת הבד חבילה של גיליונות נייר, שם אותם לפני יהודה ואומר: "רצוני שתקרא את זה"
...ויהודה היה אנוס בעיניו לקרוא, אותו חיבור שכמעט ידעו בעל פה... ושעניינו היה הספד על עיר המולדת באוקראינה, שחרבה, ויהודיה נשמדו כולם בידי הגרמנים... אחר היה מוציא מאותה אמתחת בד... את תמונת נכדו, מנדלה, שהיה בן שתים-עשרה כשנספה, בנו היחיד של בנו... מראה אותה ליהודה ואומר: "הוא היה גאון. תאר לעצמך, בן אחת-עשרה גמר כבר את הקונסרבטוריום למוזיקה, קיבל סטיפנדיה מן הממשלה ונחשב לכנר מעולה... שום זכר"
כשהיתה כבר רעיה בחודש השביעי להריונה, טרם הבחין בדבר סבא זיסקינד, בפיזור דעתו. אך רחל (אמה של רעיה) לא יכלה עוד שלא לשתף אותו בשמחתה ובצפייתה, ובשרה לו כי נין עומד להיוולד לו.
כעבור כמה ימים, כשבאה רחל לביתם... אמרה: "...מאז סיפרתי לו כי עומד להיוולד לכם ילד... משאלה אחת יש לו- שאם יהיה זה בן- ייקרא על שם נכדו"
עניין השם הפך מאז לנושא השיחה היחידי כמעט בין רחל ובין הזוג הצעיר בשעת ביקוריה אצלם, ועכר את אווירת הציפייה החגיגית... הוא נעשה במרוצת הימים מעין עניין גורלי, אפוף מסתורין, צופן עתידות לא ידועות, שפחדים קשורים בו וחיים ומוות תלויים בו. יותר מכן- גורל חייו של היילוד עצמו...
"בעצם, מה רע כל כך בשם מנדלה"- אמרה לבתה- "שם יהודי ככל השמות"
"מה את מדברת, אמא"- התקוממה רעיה בכל ישותה- "שם גלותי, מכוער, איום! בשום אופן לא אהיה מסוגלת להעלותו על שפתי. את רוצה שאשנא את ילדי?... השם קשור אצלי בזכרונות עצובים ובאנשים שאינני אוהבת אותם... למה את עושה מזה עניין גורלי כל-כך?... אינני רוצה לזכור תמיד את כל הדברים האיומים ההם... אי אפשר שהזיכרון הזה יתהלך תמיד בתוך הבית והילד המסכן יישא אותו!"
רחל הבינה זאת יפה. זעקה כמו זו שמעה אף היה בתוכה משהייתה מקשיבה לדבריו של האב ורואה אותו כשהוא שוקע בזכרונות העבר. אף על פי כן אמרה בלחש, כמו לעצמה: "אינני יודעת... לפעמים נדמה לי שלא סבא הוא החולה במחלת השכחה, אלא אנחנו. כולנו".
... היילוד היה בן זכר ושמו נקרא אהוד, וכשהיה כבן חודש ימים, לקחו אותו רעיה ויהודה בעגלת התינוק והלכו לבית סבא... ליד השולחן ישב סבא ונענע באצבעותיו הכחושות, ובצד הקיר שכב תינוק בעגלתו, וכמו תהום הייתה פעורה בין עולם הולך לעולם בא. לא היתה זו עוד שושלת אחת אשר ריבעים לה, ואבי המשפחה הזקן לא הכיר בנינו אשר לא הקים לו זכר. "צריכים אתם ללכת..."- אמר בפנים מעונות... כנסגרה הדלת מאחוריהם, פרצו דמעות מעיני רעיה. היא הרכינה עצמה על העגלה והדביקה שפתיה לחזהו של התינוק. דומה היה לה באותו רגע שהוא זקוק לרחמים, לאהבה רבה, כאילו הוא בודד בעולם, יתום מאבות.
© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד
www.kibutz-poalim.co.il
דיון
- האם השם באמת "גורלי" כל-כך?
- למה רעיה (הנכדה) כל-כך מתנגדת אליו?
- האם עניין השם הוא אמונה תפלה?
- רחל- דור הביניים- נקרעת בין העמדות של אביה ובתה. האם הא הוגנת כשהיא לוחצת כל-כך על רעיה?
- "לפעמים נדמה לי שלא סבא הוא החולה במחלת השכחה, אלא אנחנו. כולנו"- אומרת רחל. מה דעתכם?
- הסיפור מסתיים במילים "יתום מאבות" (ביחס לתינוק)- האם התינוק אכן יתום בעקבות התכתשות זו? או שמא השימוש במושג של יתמות מוגזם בעיניכם?
