הדף מאת: תמיר ניר / בית מדרש אלול
"יונה בן אמיתי נביא אמת היה" (סנהדרין י"א) - סיפורו של יונה הנביא מעלה לא מעט שאלות ותהיות. בדף לימוד זה ננסה, בעזרת המקורות, להבין את משמעות הספר, את אישיותו של הנביא, את התנהגותו ואת המניעים העומדים מאחוריה.
דף זה הינו אחד מעשרים וחמישה דפי לימוד מבית 'אלול', לרגל חגיגות ה-25 להקמתו של בית המדרש.
(א) וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי, לֵאמֹר. (ב) קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ: כִּי עָלְתָה רָעָתָם, לְפָנָי. (ג) וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי יְהוָה; וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ, וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי, יְהוָה. (ד) וַיהוָה, הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם, וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל, בַּיָּם; וְהָאֳנִיָּה, חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר. (ה) וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים, וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל אֱלֹהָיו, וַיָּטִלוּ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל הַיָּם, לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם; וְיוֹנָה, יָרַד אֶל-יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה, וַיִּשְׁכַּב, וַיֵּרָדַם. (ו) וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל, וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ נִרְדָּם; קוּם, קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ, וְלֹא נֹאבֵד. (ז) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת, וְנֵדְעָה, בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ; וַיַּפִּלוּ, גּוֹרָלוֹת, וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל, עַל-יוֹנָה. (ח) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הַגִּידָה נָּא לָנוּ, בַּאֲשֶׁר לְמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ: מַה מְּלַאכְתְּךָ, וּמֵאַיִן תָּבוֹא מָה אַרְצֶךָ, וְאֵי מִזֶּה עַם אָתָּה. (ט) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, עִבְרִי אָנֹכִי; וְאֶת יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם, וְאֶת הַיַּבָּשָׁה. (י) וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה זֹּאת עָשִׂיתָ: כִּי יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים, כִּי מִלִּפְנֵי יְהוָה הוּא בֹרֵחַ כִּי הִגִּיד, לָהֶם. (יא) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה נַּעֲשֶׂה לָּךְ, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעָלֵינוּ: כִּי הַיָּם, הוֹלֵךְ וְסֹעֵר. (יב) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם, מֵעֲלֵיכֶם: כִּי, יוֹדֵעַ אָנִי, כִּי בְשֶׁלִּי, הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם. (יג) וַיַּחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים, לְהָשִׁיב אֶל הַיַּבָּשָׁה וְלֹא יָכֹלוּ: כִּי הַיָּם, הוֹלֵךְ וְסֹעֵר עֲלֵיהֶם. (יד) וַיִּקְרְאוּ אֶל יְהוָה וַיֹּאמְרוּ, אָנָּה יְהוָה אַל נָא נֹאבְדָה בְּנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה, וְאַל תִּתֵּן עָלֵינוּ, דָּם נָקִיא: כִּי אַתָּה יְהוָה, כַּאֲשֶׁר חָפַצְתָּ עָשִׂיתָ. (טו) וַיִּשְׂאוּ, אֶת יוֹנָה, וַיְטִלֻהוּ, אֶל הַיָּם; וַיַּעֲמֹד הַיָּם, מִזַּעְפּוֹ.
Now the word of the LORD came unto Jonah the son of Amittai, saying: ’Arise, go to Nineveh, that great city, and proclaim against it; for their wickedness is come up before Me.’ But Jonah rose up to flee unto Tarshish from the presence of the LORD; and he went down to Joppa, and found a ship going to Tarshish; so he paid the fare thereof, and went down into it, to go with them unto Tarshish, from the presence of the LORD. But the LORD hurled a great wind into the sea, and there was a mighty tempest in the sea, so that the ship was like to be broken. And the mariners were afraid, and cried every man unto his god; and they cast forth the wares that were in the ship into the sea, to lighten it unto them. But Jonah was gone down into the innermost parts of the ship; and he lay, and was fast asleep. So the shipmaster came to him, and said unto him: ‘What meanest thou that thou sleepest? arise, call upon thy God, if so be that God will think upon us, that we perish not.’ And they said every one to his fellow: ‘Come, and let us cast lots, that we may know for whose cause this evil is upon us.’ So they cast lots, and the lot fell upon Jonah. Then said they unto him: ‘Tell us, we pray thee, for whose cause this evil is upon us: what is thine occupation? and whence comest thou? what is thy country? and of what people art thou?’ And he said unto them: ‘I am an Hebrew; and I fear the LORD, the God of heaven, who hath made the sea and the dry land.’ Then were the men exceedingly afraid, and said unto him: ‘What is this that thou hast done?’ For the men knew that he fled from the presence of the LORD, because he had told them. Then said they unto him: ‘What shall we do unto thee, that the sea may be calm unto us?’ for the sea grew more and more tempestuous. And he said unto them: ‘Take me up, and cast me forth into the sea; so shall the sea be calm unto you; for I know that for my sake this great tempest is upon you.’ Nevertheless the men rowed hard to bring it to the land; but they could not; for the sea grew more and more tempestuous against them. Wherefore they cried unto the LORD, and said: ‘We beseech Thee, O LORD, we beseech Thee, let us not perish for this man’s life, and lay not upon us innocent blood; for Thou, O LORD, hast done as it pleased Thee.’ So they took up Jonah, and cast him forth into the sea; and the sea ceased from its raging.
(א) וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל, לִבְלֹעַ אֶת-יוֹנָה; וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג, שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת. (ב) וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה, אֶל-ה' אֱלֹהָיו, מִמְּעֵי, הַדָּגָה. (ג) וַיֹּאמֶר, קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל-ה'--וַיַּעֲנֵנִי; מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי, שָׁמַעְתָּ קוֹלִי. (ד) וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים, וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי; כָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ, עָלַי עָבָרוּ...
(יא) וַיֹּאמֶר ה', לַדָּג; וַיָּקֵא אֶת-יוֹנָה, אֶל-הַיַּבָּשָׁה.
(יא) וַיֹּאמֶר ה', לַדָּג; וַיָּקֵא אֶת-יוֹנָה, אֶל-הַיַּבָּשָׁה.
And the LORD prepared a great fish to swallow up Jonah; and Jonah was in the belly of the fish three days and three nights. Then Jonah prayed unto the LORD his God out of the fish’s belly. And he said: I called out of mine affliction Unto the LORD, and He answered me; Out of the belly of the nether-world cried I, And Thou heardest my voice. For Thou didst cast me into the depth, In the heart of the seas, And the flood was round about me; All Thy waves and Thy billows Passed over me.
(א) וַיְהִי דְבַר-ה' אֶל-יוֹנָה, שֵׁנִית לֵאמֹר. (ב) קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה; וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת-הַקְּרִיאָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ. (ג) וַיָּקָם יוֹנָה, וַיֵּלֶךְ אֶל-נִינְוֵה--כִּדְבַר ה'; וְנִינְוֵה, הָיְתָה עִיר-גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים--מַהֲלַךְ, שְׁלֹשֶׁת יָמִים. (ד) וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא בָעִיר, מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד; וַיִּקְרָא, וַיֹּאמַר, עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם, וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת. (ה) וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה, בֵּאלֹהִים; וַיִּקְרְאוּ-צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים, מִגְּדוֹלָם וְעַד-קְטַנָּם...
(י) וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי-שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה; וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים, עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר-דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת-לָהֶם--וְלֹא עָשָׂה.
(י) וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי-שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה; וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים, עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר-דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת-לָהֶם--וְלֹא עָשָׂה.
And the word of the LORD came unto Jonah the second time, saying: ’Arise, go unto Nineveh, that great city, and make unto it the proclamation that I bid thee.’ So Jonah arose, and went unto Nineveh, according to the word of the LORD. Now Nineveh was an exceeding great city, of three days’journey. And Jonah began to enter into the city a day’s journey, and he proclaimed, and said: ‘Yet forty days, and Nineveh shall be overthrown.’ And the people of Nineveh believed God; and they proclaimed a fast, and put on sackcloth, from the greatest of them even to the least of them.
(א) וַיֵּרַע אֶל-יוֹנָה, רָעָה גְדוֹלָה; וַיִּחַר, לוֹ. (ב) וַיִּתְפַּלֵּל אֶל-ה' וַיֹּאמַר, אָנָּה ה' הֲלוֹא-זֶה דְבָרִי עַד-הֱיוֹתִי עַל-אַדְמָתִי--עַל-כֵּן קִדַּמְתִּי, לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה: כִּי יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה אֵל-חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, וְנִחָם עַל-הָרָעָה. (ג) וְעַתָּה ה', קַח-נָא אֶת-נַפְשִׁי מִמֶּנִּי: כִּי טוֹב מוֹתִי, מֵחַיָּי. {ס} (ד) וַיֹּאמֶר ה', הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ. (ה) וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן-הָעִיר, וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר; וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה, וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל, עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה, מַה-יִּהְיֶה בָּעִיר. (ו) וַיְמַן ה'-אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה, לִהְיוֹת צֵל עַל-רֹאשׁוֹ, לְהַצִּיל לוֹ, מֵרָעָתוֹ; וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל-הַקִּיקָיוֹן, שִׂמְחָה גְדוֹלָה. (ז) וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת, בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת; וַתַּךְ אֶת-הַקִּיקָיוֹן, וַיִּיבָשׁ. (ח) וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ, וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית, וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל-רֹאשׁ יוֹנָה, וַיִּתְעַלָּף; וַיִּשְׁאַל אֶת-נַפְשׁוֹ, לָמוּת, וַיֹּאמֶר, טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי. (ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-יוֹנָה, הַהֵיטֵב חָרָה-לְךָ עַל-הַקִּיקָיוֹן; וַיֹּאמֶר, הֵיטֵב חָרָה-לִי עַד-מָוֶת. (י) וַיֹּאמֶר יְהוָה--אַתָּה חַסְתָּ עַל-הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא-עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ: שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה, וּבִן-לַיְלָה אָבָד. (יא) וַאֲנִי לֹא אָחוּס, עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה--אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה, רַבָּה.
But it displeased Jonah exceedingly, and he was angry. And he prayed unto the LORD, and said: ‘I pray Thee, O LORD, was not this my saying, when I was yet in mine own country? Therefore I fled beforehand unto Tarshish; for I knew that Thou art a gracious God, and compassionate, long-suffering, and abundant in mercy, and repentest Thee of the evil. Therefore now, O LORD, take, I beseech Thee, my life from me; for it is better for me to die than to live.’ And the LORD said: ‘Art thou greatly angry?’ Then Jonah went out of the city, and sat on the east side of the city, and there made him a booth, and sat under it in the shadow, till he might see what would become of the city. And the LORD God prepared a gourd, and made it to come up over Jonah, that it might be a shadow over his head, to deliver him from his evil. So Jonah was exceeding glad because of the gourd. But God prepared a worm when the morning rose the next day, and it smote the gourd, that it withered. And it came to pass, when the sun arose, that God prepared a vehement east wind; and the sun beat upon the head of Jonah, that he fainted, and requested for himself that he might die, and said: ‘It is better for me to die than to live.’ And God said to Jonah: ‘Art thou greatly angry for the gourd?’ And he said: ‘I am greatly angry, even unto death.’ And the LORD said: ‘Thou hast had pity on the gourd, for which thou hast not laboured, neither madest it grow, which came up in a night, and perished in a night; and should not I have pity on Nineveh, that great city, wherein are more than sixscore thousand persons that cannot discern between their right hand and their left hand, and also much cattle?’
דיון
- למה יונה ולמה אמיתי?
- מה הבעיה של יונה? למה הוא בורח?
- מה מייצגים המלחים?
- מדוע נרדם יונה דווקא בסיטואציה הרועשת, ההיסטרית והדרמטית ביותר בסיפור?
- מה מסמל השורש ק.ו.מ החוזר בפסוקים אלו?
- הציעו פירוש פסיכולוגי להירדמותו של יונה?
- כיצד אתם מפרשים את קריאתו של רב החובל "מה לך נרדם, קום קרא אל אלוהיך"?
- האם לדעתכם הוא נרדם בעיקר מתוך ייאוש או אנוכיות?
דיון
מאיר שלו מציע הסבר להירדמותו התמוהה של יונה:
מאיר שלו מציע הסבר להירדמותו התמוהה של יונה:
מאיר שלו, 'הנביא הראשון', מתוך: 'ראשית: פעמים ראשונות בתנ"ך', עם עובד, 2009, עמ' 183-184
איך אפשר להירדם במצב כזה? מתברר שאפשר. יונה הבין שהסערה התחוללה בגללו, וכמי שכבר ברח פעם אחת, שב ונמלט גם עתה, אבל הפעם (...) ברח מן המציאות אל השינה. (...)
על אף ששנתו מעידה על ייאוש עמוק, אפשר לזהות בה גם יסודות אנוכיים. יכול היה לומר למלחים שבו האשמה. יכול היה לסייע במאמצי ההצלה שלהם, להתפלל למענם, כמו שיתפלל למען עצמו בהמשך, וכמו שיתפללו בקרוב אנשי נינווה. אבלך יונה לא עשה דבר, ואדישותו לגורל הזולת מרמזת למה שיקרה אחר-כך. יונה פועל- וליתר דיוק, לא פועל- משיקולים שנוגעים רק לו עצמו. כך נהג עם המלחים בסערה, וכך ינהג בעוד כמה ימים עם אנשי נינווה.
© כל הזכויות שמורות להוצאת עם עובד
www.am-oved.co.il
איך אפשר להירדם במצב כזה? מתברר שאפשר. יונה הבין שהסערה התחוללה בגללו, וכמי שכבר ברח פעם אחת, שב ונמלט גם עתה, אבל הפעם (...) ברח מן המציאות אל השינה. (...)
על אף ששנתו מעידה על ייאוש עמוק, אפשר לזהות בה גם יסודות אנוכיים. יכול היה לומר למלחים שבו האשמה. יכול היה לסייע במאמצי ההצלה שלהם, להתפלל למענם, כמו שיתפלל למען עצמו בהמשך, וכמו שיתפללו בקרוב אנשי נינווה. אבלך יונה לא עשה דבר, ואדישותו לגורל הזולת מרמזת למה שיקרה אחר-כך. יונה פועל- וליתר דיוק, לא פועל- משיקולים שנוגעים רק לו עצמו. כך נהג עם המלחים בסערה, וכך ינהג בעוד כמה ימים עם אנשי נינווה.
© כל הזכויות שמורות להוצאת עם עובד
www.am-oved.co.il
דיון
- מה דעתכם על ההסבר של שלו?
- האם אתם מסכימים איתו?
פרופ' יאיר זקוביץ, מבוא לספר יונה: מגמת הספר, דברי הימים הוצאה לאור, 1983-1996
ספר יונה איננו ספר היסטורי, הבא לתאר קורותיה של דמות (הנביא יונה), או את תולדותיה של עיר (נינוה). הדמויות ומקום ההתרחשות אינם אלא אמצעי למסירת הלקח שבא המספר ללמד לקוראיו. הספר נחתם בדברי ה', הלובשים צורה של שאלה רטורית: "אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו... ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם..." (ד, י-יא). רבים מניחים שספר יונה בא ללמד את קוראיו מה כוחה של תשובה (עיין להלן, בפירושנו ל-ג, ו): כאשר שבו אנשי נינוה מחטאם (ג, ח) נשא ה' לפשעם ולא קיים את גזירתו להפוך את העיר (פסוק י). אף שרעיון התשובה אינו שולי בספרנו, ברי לנו שאין הוא מגמתו המרכזית של הספר: לו היה זה הלקח שביקש המספר להנחילנו, די היה לו בשלושת פרקיו הראשונים של הסיפור. זאת ועוד: מיקוד תשומת הלב בתשובה הופך את בריחת הנביא למיותרת. יונה יודע היטב את מידותיו של ה', שהוא "חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה" (ד, ב); הוא צפה מראש שה' ישוב בו מכוונתו להחריב את נינוה, ומשום כך ברח מלפני ה': יונה ידע גם ידוע, שנבואת הפורענות שהוא נושא בפיו לא תתגשם, וכך יוצג הוא כשקרן. הנביא יונה הבורח ממילוי שליחותו מייצג את התפיסה המבוטאת מפורשות בספר דברים, כי מבחנה היחיד של נבואת אמת הוא בהתגשמותה: "וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה'. אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבוא הוא הדבר אשר לא דברו ה', בזדון דברו הנביא, לא תגור ממנו" (דברים יח, כא-כב).
ה' מבקש ללמד את יונה שיש ערכים נעלים יותר מאשר התגשמותה של נבואה ומהימנותו של נביא: הצלת מעשי ידיו של ה', אם אכן יימצאו ראויים להצלה. יונה חס על הקיקיון אשר לא טרח בו (ד, י) וכיצד לא יחוס ה' על ברואיו (פסוק יא)?
ספר יונה הוא, אפוא, אילוסטרציה לתפיסת מהותה של הנבואה כפי שהיא באה לידי ביטוי ברור בספר ירמיה, המלמדנו כי נבואת שלום, נבואת נחמה, היא החייבת להתגשם כדי להוכיח שהנביא אשר אמרה דיבר אמת: "הנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת" (כח, ט). לא כן נבואת פורענות: זו נועדה לחנך, להחזיר בתשובה, לפתוח פתח הצלה לחוטא הניצב על עברי פי פחת. גם נבואת פורענות לגויים אינה אלא נבואה על תנאי, שתתגשם רק אם לא ישובו מרעתם: "רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד. ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו וניחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו" (ירמיה יח, ז-ח).
דמויות הגויים שבספר אף ממחישות את טעותו של יונה: הן מלחי הספינה הן אנשי נינוה מוארים באור חיובי. המלחים מגלים מידה רבה של רחמים ומהססים זמן רב עד שהם משליכים את יונה (כשמתברר להם שזה רצון ה'), ובכך הם שונים בתכלית מיונה, המוכן להפקיר את נינוה לאבדון ובלבד שלא תיפגע מהימנותו. ובדומה לכך חוזרים אנשי נינוה בתשובה גמורה, המצדיקה את רחמי ה'. לרחמים אלה אין יונה שותף; הוא מרחם על הקיקיון העלוב משום התועלת (הצל) שהביא לו.
© כל הזכויות שמורות להוצאת דברי הימים
ספר יונה איננו ספר היסטורי, הבא לתאר קורותיה של דמות (הנביא יונה), או את תולדותיה של עיר (נינוה). הדמויות ומקום ההתרחשות אינם אלא אמצעי למסירת הלקח שבא המספר ללמד לקוראיו. הספר נחתם בדברי ה', הלובשים צורה של שאלה רטורית: "אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו... ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם..." (ד, י-יא). רבים מניחים שספר יונה בא ללמד את קוראיו מה כוחה של תשובה (עיין להלן, בפירושנו ל-ג, ו): כאשר שבו אנשי נינוה מחטאם (ג, ח) נשא ה' לפשעם ולא קיים את גזירתו להפוך את העיר (פסוק י). אף שרעיון התשובה אינו שולי בספרנו, ברי לנו שאין הוא מגמתו המרכזית של הספר: לו היה זה הלקח שביקש המספר להנחילנו, די היה לו בשלושת פרקיו הראשונים של הסיפור. זאת ועוד: מיקוד תשומת הלב בתשובה הופך את בריחת הנביא למיותרת. יונה יודע היטב את מידותיו של ה', שהוא "חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה" (ד, ב); הוא צפה מראש שה' ישוב בו מכוונתו להחריב את נינוה, ומשום כך ברח מלפני ה': יונה ידע גם ידוע, שנבואת הפורענות שהוא נושא בפיו לא תתגשם, וכך יוצג הוא כשקרן. הנביא יונה הבורח ממילוי שליחותו מייצג את התפיסה המבוטאת מפורשות בספר דברים, כי מבחנה היחיד של נבואת אמת הוא בהתגשמותה: "וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה'. אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבוא הוא הדבר אשר לא דברו ה', בזדון דברו הנביא, לא תגור ממנו" (דברים יח, כא-כב).
ה' מבקש ללמד את יונה שיש ערכים נעלים יותר מאשר התגשמותה של נבואה ומהימנותו של נביא: הצלת מעשי ידיו של ה', אם אכן יימצאו ראויים להצלה. יונה חס על הקיקיון אשר לא טרח בו (ד, י) וכיצד לא יחוס ה' על ברואיו (פסוק יא)?
ספר יונה הוא, אפוא, אילוסטרציה לתפיסת מהותה של הנבואה כפי שהיא באה לידי ביטוי ברור בספר ירמיה, המלמדנו כי נבואת שלום, נבואת נחמה, היא החייבת להתגשם כדי להוכיח שהנביא אשר אמרה דיבר אמת: "הנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת" (כח, ט). לא כן נבואת פורענות: זו נועדה לחנך, להחזיר בתשובה, לפתוח פתח הצלה לחוטא הניצב על עברי פי פחת. גם נבואת פורענות לגויים אינה אלא נבואה על תנאי, שתתגשם רק אם לא ישובו מרעתם: "רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד. ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו וניחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו" (ירמיה יח, ז-ח).
דמויות הגויים שבספר אף ממחישות את טעותו של יונה: הן מלחי הספינה הן אנשי נינוה מוארים באור חיובי. המלחים מגלים מידה רבה של רחמים ומהססים זמן רב עד שהם משליכים את יונה (כשמתברר להם שזה רצון ה'), ובכך הם שונים בתכלית מיונה, המוכן להפקיר את נינוה לאבדון ובלבד שלא תיפגע מהימנותו. ובדומה לכך חוזרים אנשי נינוה בתשובה גמורה, המצדיקה את רחמי ה'. לרחמים אלה אין יונה שותף; הוא מרחם על הקיקיון העלוב משום התועלת (הצל) שהביא לו.
© כל הזכויות שמורות להוצאת דברי הימים
דיון
- מה היא תכליתו של ספר יונה עפ"י פרופ' זקוביץ?
- מה הרעיון של הסיפור לדעתכם?
- מדוע הוא מסתיים דווקא במסר של הפסוק האחרון?
