תהלים פט-צג: להתרפק על כותלי המעון

מזמור צ בתהלים מתחיל רצף של אחד-עשר מזמורים המיוחסים למשה רבנו. המזמור מתחיל בפנייה אישית וישירה מאוד: "מעון אתה היית לנו בדור ודור". מפנייה אישית זו הוא ממשיך בתיאורים על חולשת האדם אל מול גדלות האל ובדינמיקה שהמפגש הזה יוצר. ננסה להבין כיצד האדם מתמודד מול המפגש עם האינסוף, האם זוהי חוויה מגדילה ומרחיבה או שמא חוויה מקטינה ומשתקת? כיצד ניתן למצוא דרך בה משמש האינסוף כ"מעון".

דיון
דיון
המשוררת רחל חלפי מכניסה אותנו בשירה לעומק החוויה האנושית, בתיאור האדם כאחד מתוך מכלול הקיום הקוסמי. עיינו בשיר ונסו להבין את המהלך שהיא מציגה.

למה כוונתה ב- 'ההעזה לומר "אינסוף" היומרה להבין תנ"ך'?
איזו השקפה היא מציגה כלפי היחס בין סופיות האדם וחווית האינסוף?

רחל חלפי, שבירויות, מתוך: בלט על הקרח, הוצאת קשב לשירה, עמוד 10. 2015
שבירויות
שְׁבִירוּת הַשַּׁפְרִירִית
קֹטֶן הַפְּלַנְקְטוֹן
כְּלוּמִיוּת קוּר-
הָעַכָּבִיׁש
הַמְּמַדִּים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁל
הַפוֹטוֹן
הַשְּׁבִירוּת הַנִּרְמֶסֶת שֶׁל נְמָלָה
כְּשֶׁהִיא אַחַת
וְלֹא אַחַת מִנִּי מִילְיוֹן
הַשְּׁבִירוּת הַנִּרְמֶסֶת שֶׁל תֵּל נְמָלִים
הַמִּיקְרוֹ-מִיקְרוֹ-זְעִירוּת שֶׁל תָּא
בְּמֹחֵנוּ
הַיֻּהֲרָה
לִקְרֹא סְפָרִים עַל הַקּוֹסְמוֹס
הַהֶעָזָה לוֹמַר
"אֵינְסוֹף"
הַיֻמְרָה
לְהָבִין תָּנָ"ךְ
הַיְשִׁיבָה, כְּמוֹ שֶׁל פִּשְׁפֵּשׁ-הַיַּעַר,
עַל גַּב עָלֶה נִדָּף
בְּרוּחַ
מַצְלִיפָה
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il

דיון
מזמור צ' מתאר דינמיקה בין סופיות האדם ובין האינסוף. חפשו במזמור ביטויים מתארים את סופיות האדם. כיצד האל מתואר כאינסופי ובאילו ממדים? (זמן? חוזק פיזי? דיין הכול?)

שימו לב לביטוי שבו מסתיים המזמור: "מעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו". מהו לדעתכם היחס בינו לבין שאלת יחסי האל והאדם שבמזמור?

תהלים, פרק צ
תהלים פרק צ
א] תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ-הָאֱלֹהִים
אֲדֹנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר.
ב] בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל
וּמֵעוֹלָם עַד-עוֹלָם אַתָּה אֵל.
ג] תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד-דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי-אָדָם.
ד] כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר
וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה.
ה] זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ בַּבֹּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף.
ו] בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ.
ז] כִּי-כָלִינוּ בְאַפֶּךָ וּבַחֲמָתְךָ נִבְהָלְנוּ.
ח] שת (שַׁתָּה) עֲוֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ.
ט] כִּי כָל-יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ-הֶגֶה.
י] יְמֵי-שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה
וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן
כִּי-גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה.
יא] מִי-יוֹדֵעַ עֹז אַפֶּךָ וּכְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ.
יב] לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע וְנָבִא לְבַב חָכְמָה.
יג] שׁוּבָה ה' עַד-מָתָי וְהִנָּחֵם עַל-עֲבָדֶיךָ.
יד] שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל-יָמֵינוּ.
טו] שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה.
טז] יֵרָאֶה אֶל-עֲבָדֶיךָ פָעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל-בְּנֵיהֶם.
יז] וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ
וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.

דיון
לאחר עיון ראשוני במזמור נרצה להתעמק בביטוי "מעון אתה היית לנו בדור ודור".
המזמור מיוחס למשה רבנו, ונראה כי יש כאן פנייה אישית מאוד, בלשון נוכח, אל האל; פנייה שיוצרת תחושה של דיבור פנים אל פנים.

במה ייחודי הביטוי 'מעון'? מה השורש שלו? (מעון, מענה). עיינו בערך 'מעון' במילון אבן שושן. האם ישנו שימוש ייחודי למעון במזמור זה?

מילון אבן שושן, ערך "מעון"
מעון, הגדרה מילונית
מָעוֹן (ז') [אולי מן עין; סורית: מָעוֹנַא; ערבית: מַעַאנ תחנה]
1. דירה, בית-מגורים, מקום-מושב: "מי יחת עלינו, ומי יבוא במעונותינו?" (ירמיה כא יג). "בטרם תצאו מן המעונים אשר אתם בם חונים" (חריזי, תחכמוני ב 35). "אל קולך כי ערב מה נפשי כלתה בחורף בעזבך מעוני" (ביאליק, אל הציפור). "גדולה היתה השמחה במעוננו כשנכנס הקטן העליז" (טשרניחובסקי, סיפורים 115). מעונו של האיש ברחוב החירות. מעונות-עובדים. מעון-קיץ. המעון הראשי של המפקדה.
2. [במליצה] מקום שבתו של אלוהים, מקום השכינה (השמים, בית המקדש): "ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו" (ירמיה כה ל). "כי חמל על עמו ועל מעונו" (דברי הימים ב לו טו).
3. מקום מושב חיות: "מעון תנים" (ירמיה ט י ). "מעון אריות" (נחום ב יב).
4. כינוי לרקיע החמישי משבעת הרקיעים, לפי אמונת הקדמונים: "שבעה (רקיעים), ואלו הן: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות" (חגיגה יב:). - [מְעון- מעונות; גם מעונים, מעוני-]
- המעון הזה!, לשון-שבועה שהיה מקובל בימי בית שני, שבועה בקדושת בית-המקדש: "המעון הזה! אילו היו מניחים לי, הייתי מביא!" (כריתות ו ג)
- שני המעונים, כינוי לעולם הזה ולעולם הבא: "בו הצלתה (של הנפש) בשני המעונים" (חובות הלבבות, אהבת ה' א).

דיון
נראה כעת כיצד רש"י ואבן עזרא מבינים את הביטוי כפי שמובא במזמור. כיצד האל משמש מעון?
כיצד המדרש בילקוט שמעוני מבין את הביטוי 'מעון'? מה השאלה הפילוסופית העולה מדבריו? השוו בינו לבין השיר של רחל חלפי שבו פתחנו, ביחס לפנייה האישית של האדם אל האל, וביחס לשאלת הטפלות והמשמעות.

ילקוט שמעוני, סימן תתמא
ילקוט שמעוני
אדני מעון אתה היית -
משה אמר: אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה.
אמר הקב"ה: פני ילכו והנחתי לך.

איש האלהים -
אמר ר' יצחק:
אין אנו יודעים אם הקב"ה מעונו של עולמו, ואם עולמו מעונו, בא משה ופרש: ה' מעון אתה.
אמר ר' יוסי בן חלפתא:
אין אנו יודעים אם הקב"ה טפל לעולמו ואם עולמו טפל לו, בא משה ופרש: הנה מקום אתי, הווי, עולמו טפל לו.

אמר ר' הונא בשם ר' אמי:
למה מכנין שמו של הקב"ה וקורין אותו מקום?
שהוא מקומו של עולם.

אמר ר' יודן:
משל לגבור שהיה רוכב על סוס וכליו משופעים אליך ואילך, הסוס טפל לרוכב, ואין הרוכב טפל לסוס, כמה דאת אמר: כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה.
עשרה בני אדם נקראו איש (כתוב במלכים ברמז צ"א).

דיון
המזמור מתחיל בפנייה אישית לאל, פנייה אליו כאל מעון. לאחר מכן מתוארת אפסות האדם אל מול גדולתו ואינסופיותו של האל. ננסה במקורות הבאים להבין את שתי התנועות שיכולות להתעורר במפגש עם האינסוף. מחיקה ואי-אחיזה מוחלטת, ומולן הרגשת שלמות ואחדות עם האינסוף. כיצד האינסוף יכול לתת מענה?

דיון
בשיר זה רחל חלפי משחקת בין מוטיבים מנוגדים: בניין העשוי מים. בדרך זו היא מתארת את חווית אי-האחיזה האינסופית, אי-יציבות מוחלטת, גם בגופה שלה. היא מחפשת אחר מעקה לאחיזה ללא הצלחה. נסו להשוות בין שיר זה לבין שירה של חלפי שראינו בפתיחה. במה הם דומים? איזו חוויית סופיות ואינסופיות עולה בשניהם?

רחל חלפי, בבנין הרב-, מתוך: בלט על הקרח, הוצאת קשב לשירה, עמוד 12. 2015
בבניין הרב-
בַּבִּנְיָן הָרַב-קוֹמָתִי הֶעָשׂוּי מַיִם
שֶׁבּוֹ אֲנִי מִתְגּוֹרֶרֶת מוּמֶסֶת וְשׁוּב גָּרָה
בֵּין נִדָּיו
אֲנִי עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת בְּמַדְרֵגוֹת-מַיִם רַכּוֹת
לְמַעְלָה לְמַטָּה לְמַעְלָה לְמַטָּה
בְּתוֹךְ מְגֵרוֹתָיו הָרַכּוֹת
וְאֵין לִי אֲחִיזָה

אְפִלּוּ שֶׁיֵּשׁ לִי מֲַעֶקה שֶׁאָמְרוּ לִי
כִּי זֹאת אֲנִי
אֲבָל כְּשֶׁנִּסִּיתִי לְהֵאָחֵז בּוֹ בַּמַּדְרֵגוֹת הַיּוֹרְדוֹת
הֶחֱזַקְתִּי בְּיָדִי רַק הַבְטָחָה רְטֻבָּה שֶׁל מַיִם

סְחַרְחֶרֶת אֲנִי נִגְרֶרֶת
בֵּין קוֹמוֹת הַמַּיִם הָרַבִּים
לִפְעָמִים נִזְכֶּרֶת שֶׁאֶפְשָׁר לְהוֹרִיד אֶת הָרֹאשׁ
וּלְהִכָּנֵס פְּנִימָה אֶל שִׁכְבַת הַמַּיִם הַנְּמוּכָה
אֲבָל בְּדֶרֶךְ כְּלָל אֲנִי שׁוֹכַחַת
רָצָה עַל פְּנֵי קוֹמוֹת הַמַּיִם חוֹשֶׁבֶת שֶׁהֵן קֶרַח דַּק
חוֹשֶׁבֶת שֶׁהֵן הָעוֹלָם
אֲבָל אָז הַבֶּקַע שֶׁדַּרְכּוֹ אֲנִי נוֹפֶלֶת
מַזְכִּיר לִי שֶׁהַקֶּרַח הַדַּק
נִשְׁבָּר
וְאוֹהֵב לִבְלֹעַ אוֹתִי
גּוֹרֵס בִּי בְּשִׁנֵּי הַקֶּרַח שֶׁלּוֹ
נֶאֱחָז בִּצְעִיפִי הַמִּתְנוֹפֵף עֲדַיִן הַחוּצָה
נֶאֱחָז בּוֹ כִּבְמַעֲקֶה

12.10.11
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il

דיון
במקורות הבאים נראה מגוון קטעים שנוגעים בחוויה הקיומית מול האינסופי, ובאפשרות לקשר איתו.

אילו התמודדויות מציגים הקטעים השונים אל מול המפגש עם האינסוף? האם החוויה חיובית - מעצימה, מגדילה; או שמא שלילית - חסרה, משתקת? עם אילו מהקטעים אתם מזדהים, אילו תחושות העמידה מול האינסוף מתעוררות בכם?

סטיבן פולדר, ערות בחיי היומיום, הוצאת פרדס, עמ' 163, 2016
לפני שנים התגוררתי עם משפחתי - אשתי ושלוש בנותינו, שהיו אז בנות עשרה - בהודו, שם לימדנו בבית הספר של קרישנמורטי. ערב שבת אחד ישבנו בדירתנו ושרנו שירי קבלת שבת. לפתע נשמעה נקישה בדלת. ידידתנו ההודית דידי הגיעה לביקור. הזמנו אותה להיכנס והיא סקרה את החדר והקשיבה לשירתנו בתמיהה הולכת וגוברת. "אבל איפה האלים שלכם?" התפרצה. "בדת היהודית האל הוא אחד והוא בלתי נראה" אמרנו. היא חשבה על כך ואז הנידה את ראשה ברחמים ואמרה: "אוי, מסכנים שכמותכם".
© כל הזכויות שמורות להוצאת פרדס
www.pardes.co.il

מימרה חסידית עממית
אמר רבי שמחה בונים מפְּשיסחָה:
לכל אחד צריכים להיות שני כיסים, ובהם ישתמש כשיצטרך לכך.
בכיס אחד יהיה כתוב "בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם" (משנה, סנהדרין, פרק ד משנה ה), ובכיס השני "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז).

ג'ון קבט-זין, באשר תלכו שם תהיו, הוצאת בר אור, עמוד 221
כשאנו יושבים או שוכבים בדממה, אנחנו יכולים, בכל רגע, לחזור ולהתחבר לגופנו, להתעלות מעבר לו, להתמזג עם הנשימה, עם היקום, לחוות את עצמנו שלמים ושייכים לשלם גדול יותר ויותר. טעמו של קשר פנימי זה מביא להכרה עמוקה בשייכות, לתחושה של היותנו חלק אינטימי של דברים, לתחושה שאנו נמצאים בבית בכל מקום בו נהיה. נוכל, בו זמנית, גם לטעום טעמו של על-זמן עתיק יומין שמעבר ללידה ומוות, וגם לחוות את קוצר הזמן החולף של חיים אלו שאנו עוברים דרכם, את הארעיות של הקשר שלנו לגופנו, לרגע הזה, זה לזה. כשנהיה מודעים ישרות לשלמות שלנו.... יתכן ונוכל להשלים עם הדברים כפי שהם...
© כל הזכויות שמורות להוצאת בר אור
www.bat-or.com

גבריאל שטרנגר, מסע אל החירות, הוצאת כרמל, עמוד 80, 2004
לעיתים אנו חשים בקיומו של מקומו של עולם, ומתחברים לכוליות המשתקפת בנפשנו ובעולמנו. אז הפועלות השגרתיות ביותר נהפכות לרוויות משמעות, למעשים מתוך אהבה, והטקס הדתי נהיה ביטוי לכמיהתה של הנשמה לדבוק האלוהים. אך התודעה הדתית לעולם אינה סטטית...
© כל הזכויות שמורות להוצאת כרמל
carmelph.co.il

דיון
לסיום, מה דעתכם: האם וכיצד האינסוף יכול להיות "מעון"?