תהלים קד-כח: אסירי תודה
הדף מאת: אפרת ואורי וייל / מסע ח"י
מזמור ק"ז בתהלים הוא מזמור יפהפה שמתאר בשפה ציורית את מי שנקלעו לצרות שונות ואת התהליך שעברו, שסופו הצלה והודיה. בדף הלימוד ננסה לברר מי הם אותם אסירי תודה - האם הם אנשים פרטיים או כלל עם ישראל, ומדוע כל כך קשה להכריע באשר לזהותם. דף זה נכתב כחלק מהלימוד בפרויקט 929.
דיון
מזמור ק"ז בתהלים מתאר בשפה ציורית את מי שנקלעו לצרות שונות, ואת התהליך שסופו הצלה והודיה. בדף זה ננסה לברר מי הם אותם אסירי תודה - האם הם אנשים פרטיים או עם ישראל, ומדוע כל כך קשה להכריע באשר לזהותם. דף זה נכתב כחלק מהלימוד בפרויקט 929.
(א) הֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
(ב) יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה' אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר.
(ג) וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם.

(ד) תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ.
(ה) רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף.
(ו) וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם.
(ז) וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל עִיר מוֹשָׁב.
(ח) יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם.
(ט) כִּי הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה מִלֵּא טוֹב.

(י) יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל.
(יא) כִּי הִמְרוּ אִמְרֵי אֵל וַעֲצַת עֶלְיוֹן נָאָצוּ.
(יב) וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם כָּשְׁלוּ וְאֵין עֹזֵר.
(יג) וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם.
(יד) יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק.
(טו) יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם.
(טז) כִּי שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת וּבְרִיחֵי בַרְזֶל גִּדֵּעַ.

(יז) אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ.
(יח) כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת.
(יט) וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם.
(כ) יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם.
(כא) יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם.
(כב) וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה וִיסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה.

(כג) יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים.
(כד) הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי ה' וְנִפְלְאוֹתָיו בִּמְצוּלָה.
(כה) וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו.
(כו) יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג.
(כז) יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכָל חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע.
(כח) וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם.
(כט) יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם.
(ל) וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ וַיַּנְחֵם אֶל מְחוֹז חֶפְצָם.
(לא) יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם.
(לב) וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ.

(לג) יָשֵׂם נְהָרוֹת לְמִדְבָּר וּמֹצָאֵי מַיִם לְצִמָּאוֹן. (לד) אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יֹשְׁבֵי בָהּ. (לה) יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם. (לו) וַיּוֹשֶׁב שָׁם רְעֵבִים וַיְכוֹנְנוּ עִיר מוֹשָׁב. (לז) וַיִּזְרְעוּ שָׂדוֹת וַיִּטְּעוּ כְרָמִים וַיַּעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה. (לח) וַיְבָרֲכֵם וַיִּרְבּוּ מְאֹד וּבְהֶמְתָּם לֹא יַמְעִיט.

(לט) וַיִּמְעֲטוּ וַיָּשֹׁחוּ מֵעֹצֶר רָעָה וְיָגוֹן. (מ) שֹׁפֵךְ בּוּז עַל נְדִיבִים וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ. (מא) וַיְשַׂגֵּב אֶבְיוֹן מֵעוֹנִי וַיָּשֶׂם כַּצֹּאן מִשְׁפָּחוֹת. (מב) יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ וְכָל עַוְלָה קָפְצָה פִּיהָ. (מג) מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'.
'O give thanks unto the LORD, for He is good, For His mercy endureth for ever.' So let the redeemed of the LORD say, Whom He hath redeemed from the hand of the adversary; And gathered them out of the lands, From the east and from the west, From the north and from the sea. They wandered in the wilderness in a desert way; They found no city of habitation. Hungry and thirsty, Their soul fainted in them. Then they cried unto the LORD in their trouble, And He delivered them out of their distresses. And He led them by a straight way, That they might go to a city of habitation. Let them give thanks unto the LORD for His mercy, And for His wonderful works to the children of men! For He hath satisfied the longing soul, And the hungry soul He hath filled with good. Such as sat in darkness and in the shadow of death, Being bound in affliction and iron— Because they rebelled against the words of God, And contemned the counsel of the Most High. Therefore He humbled their heart with travail, They stumbled, and there was none to help— They cried unto the LORD in their trouble, And He saved them out of their distresses. He brought them out of darkness and the shadow of death, And broke their bands in sunder. . Let them give thanks unto the LORD for His mercy, And for His wonderful works to the children of men! For He hath broken the gates of brass, And cut the bars of iron in sunder. Crazed because of the way of their transgression, And afflicted because of their iniquities— Their soul abhorred all manner of food, And they drew near unto the gates of death— They cried unto the LORD in their trouble, And He saved them out of their distresses; He sent His word, and healed them, And delivered them from their graves. Let them give thanks unto the LORD for His mercy, And for His wonderful works to the children of men! And let them offer the sacrifices of thanksgiving, And declare His works with singing. They that go down to the sea in ships, That do business in great waters— These saw the works of the LORD, And His wonders in the deep; For He commanded, and raised the stormy wind, Which lifted up the waves thereof; They mounted up to the heaven, they went down to the deeps; Their soul melted away because of trouble; They reeled to and fro, and staggered like a drunken man, And all their wisdom was swallowed up— They cried unto the LORD in their trouble, And He brought them out of their distresses. He made the storm a calm, So that the waves thereof were still. Then were they glad because they were quiet, And He led them unto their desired haven. Let them give thanks unto the LORD for His mercy, And for His wonderful works to the children of men! Let them exalt Him also in the assembly of the people, And praise Him in the seat of the elders. He turneth rivers into a wilderness, And watersprings into a thirsty ground; A fruitful land into a salt waste, For the wickedness of them that dwell therein. He turneth a wilderness into a pool of water, And a dry land into watersprings. And there He maketh the hungry to dwell, And they establish a city of habitation; And sow fields, and plant vineyards, Which yield fruits of increase. He blesseth them also, so that they are multiplied greatly, And suffereth not their cattle to decrease. Again, they are minished and dwindle away Through oppression of evil and sorrow. He poureth contempt upon princes, And causeth them to wander in the waste, where there is no way. Yet setteth He the needy on high from affliction, And maketh his families like a flock. The upright see it, and are glad; And all iniquity stoppeth her mouth. Whoso is wise, let him observe these things, And let them consider the mercies of the LORD.
דיון
  • על מה מדבר המזמור?
  • מדוע לדעתכם הוא נקבע כחלק מהתפילה ליום העצמאות?
ארבעה צריכים להודות
אמר רב יהודה אמר רב:

ארבעה צריכין להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא.

יורדי הים מנלן [=מאין לנו]? דכתיב [שכתוב]: "יורדי הים באניות וגו'... המה ראו מעשי ה'", ואומר: "ויעמד רוח סערה יעלו שמים ירדו תהומות", ואומר: "יחוגו וינועו כשכור", ואומר: "ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם", ואומר "יקם סערה לדממה", ואומר: "וישמחו כי ישתוקו", ואומר: "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם".

הולכי מדברות, מנלן? דכתיב: "תעו במדבר בישימון, דרך עיר מושב לא מצאו, ויצעקו אל ה', וידריכם בדרך ישרה - יודו לה' חסדו".

מי שחלה ונתרפא, דכתיב: "אוילים מדרך פשעם, ומעונותיהם יתענו, כל אוכל תתעב נפשם וגו' ויזעקו אל ה' בצר להם וגו' ישלח דברו וירפאם וגו' - יודו לה' חסדו".

מי שהיה חבוש בבית האסורין, מנלן? דכתיב: "יושבי חשך וצלמות וגו' כי המרו אמרי אל" וגו' ואומר: "ויכנע בעמל לבם" וגו' ואומר: "ויזעקו אל ה' בצר להם" ואומר: "יוציאם מחשך וצלמות" וגו', ואומר: "יודו לה' חסדו".
Rav Yehuda said that Rav said: Four must offer thanks to God with a thanks-offering and a special blessing. They are: Seafarers, those who walk in the desert, and one who was ill and recovered, and one who was incarcerated in prison and went out. All of these appear in the verses of a psalm (Psalms 107). The Gemara elaborates: From where do we derive that seafarers are required to thank God?
“They who go down to the sea in ships, who do business in great waters; they see the works of the Lord” (Psalms 107:23–24).
And it says: “For He commands and raises the stormy wind which lifts up the waves thereof.
They mount up to the heaven, they go down again to the depths: their soul is melted because of trouble” (Psalms 107:25–26).
And it says: “They reel to and fro, and stagger like a drunken man, and are at their wits’ end.”
And it says immediately thereafter: “Then they cry unto the Lord in their trouble, and He brings them out of their distress” (Psalms 107:28).
And it says: “He makes the storm calm, so the waves thereof are still” (Psalms 107:29),
and it says: “Then are they glad because they be quiet; so He brings them unto their desired haven” (Psalms 107:30),
and it says: “They are grateful to God for His loving-kindness and His wonders for mankind” (Psalms 107:31). The Gemara asks: From where do we derive that those who walk in the desert are required to thank God? The Gemara answers:
As it is written in the same psalm:
“They wandered in the wilderness in a solitary way; they found no city in which to dwell” (Psalms 107:4),
“And then they cried unto the Lord in their trouble, and He delivered them out of their distresses.
And He led them forth by the right way” (Psalms 107:6–7).
After God guides them on the right way, it is said: “They are grateful to God for His goodness” (Psalms 107:8). That one who was ill and recovered must offer thanks is derived, as it is written:
“Fools, because of their transgression and because of their iniquities, are afflicted.
Their soul abhors all manner of meat and they draw near unto the gates of death” (Psalms 107:17–18),
and: “Then they cry unto the Lord in their trouble, and He saves them from their distress” (Psalms 107:19),
and then: “He sent His word and healed them, and delivered them from their destructions” (Psalms 107:20).
After they are healed: “They are grateful to God for His goodness” (Psalms 107:21). From where do we derive that one who was incarcerated in prison must offer thanks?
As it is written: “Such as sit in darkness and in the shadow of death, bound in affliction and iron.
Because they rebelled against the words of God and scorned the counsel of the most High” (Psalms 107:10–11).
And it says: “Therefore He brought down their heart with labor; they fell down, and there was none to help” (Psalms 107:12),
and it says: “Then they cried unto the Lord in their trouble, and He saved them from their distresses” (Psalms 107:13),
and it says: “He brought them out of darkness and the shadow of death,
and broke their shackles” (Psalms 107:14).
And after God takes them out from that darkness and shadow of death, it says: “They are grateful to God for His goodness.”
דיון
  • כיצד לומד רב יהודה את המזמור?
  • נסחו, על פי המציאות שסביבכם ועל פי נסיונכם האישי, רשימה של ארבעה אנשים שהכי צריכים להודות על הצלתם, לדעתכם. האם הרשימה דומה לרשימה שבפרק?
  • מדוע דווקא ארבעה מקרים אלו הוזכרו בפרק?
עם ישראל צריך להודות
פירוש המאירי לתהלים
נראה לי שזה המזמור נאמר בנבואה על הגאולה מזה הגלות הארוך, שאנחנו בו בצרות גדולות. והזכיר בו ד' מיני צרות: הראשונה - הליכה בשבי בארץ מרחקים, תמיד, דרך מדבר וארץ חריבה, וסובלים צער רעב וצמא; והשנייה - היות נלכד בשחיתות מאסר; והשלישית - היות מדוכא בחליים; והרביעית - ההליכה בשבי גם כן בארץ מרחק, דרך ים, וסובלים צער הים והמון גליו; ורוב הצרות נכללות באלו. והכוונה, שהם מעונים בכל מיני הצרות, וכשיגאלם האל, יינצלו מכל זה ויודו לה' ויפרסמו "נפלאותיו לבני אדם", וישובו לארצם החריבה ויכוננו בה ערי מושב, ויצליחו בה בכל מיני הצלחות...
למקור השלם
דיון
  • כיצד מפרש המאירי את הפרק?
בדומה לפירוש המאירי ולפרוש שבגמרא, רבים ניסו לפרש את הפרק כמדבר על המנעד שבין הודיה על גאולה אישית להודיה על גאולת העם. יש שאמרו שהתלאות המופיעות בפרק הן תיאורים של מאורעות היסטוריים מסויימים שעבר עם ישראל בדרך לגאולה (ולא תיאור תלאות כללי כמו בפירוש המאירי) ועוד.
  • התבוננו בפרק עצמו: מה היחס בפרק בין גאולה אישית לגאולה כללית? האם המחבר התכוון לדבר על עם ישראל או על יחידים? (העלו השערות לכאן ולכאן)
"שלי"
Error loading media...
ירושלים שלי, מילים: דן אלמגור, לחן: נורית הירש, ביצוע: רוחמה רז
ירושלים שלי
דיון
  • מה היתרון של תיאור ירושלים הפרטית מפי כל אחת מן הדמויות, על פני תיאור אובייקטיבי של ירושלים?
  • מה היחס בין התיאור הפרטי של ירושלים שמופיע בשיר, לבין האידאה הכללית של ירושלים?
  • האם השיר מדבר בשבחה של ירושלים, ואם כן, איך תורמים לכך ביטויים כמו "קללות נהגים", "מקלחת מדלי" וכו'? ומדוע להרכיב שיר מדיווחים על אפיזודות מחיי היומיום, חשובות ושוליות יחד, של אנשי ירושלים?
  • ובחזרה לפרק שלנו: האם תיאור ייסורי הגלות דרך סיפורי המקרה הפרטיים, אינו מגמד את מה שהיה באמת בגלות? האם לא היה עדיף לספר את סיפורו של העם במקום להתמקד במקרים הפרטיים המרכיבים אותו?
עם ישראל שבדורנו צריך להודות
אלחנן סמט, מתוך אתר בית המדרש של ישיבת הר עציון
שאלת אופיו של תהליך קיבוץ הגלויות ביחס לבן דורנו החי בישראל איננה רק שאלה פרשנית או עיונית, אלא היא נוגעת לחייו האישיים, שלו או של אבותיו, ולחיי עם ישראל כולו בדורות האחרונים.
קיבוץ גלויות עם ישראל לארצו מתרחש מזה שלושה ארבעה דורות, ומאז קמה מדינת ישראל לפני ששים שנה התעצם התהליך והתרחב מאד. כיום חיים בישראל כמחצית היהודים בעולם, בעוד שכשהחל תהליך זה, לפני יותר ממאה שנה, לא חיו בארץ אפילו אחוז אחד מיהודי העולם.

כיצד התרחש תהליך זה? האם התנהל על מי מנוחות ובדרך ישרה ללא מעקשים, או שמא התנהל בקשיים עצומים כשהוא רצוף במשברים? האם העולים לציון שבו אליה ברינה ושמחת עולם על ראשם, או שמא באו לציון בבכי ובתחנונים? והאם בבואם ישבו בארץ מיד בהשקט ובשאנן, או שמא נאלצו להיאבק ולסבול כדי למצוא אפשרות לקיומם בה? האם "דרך כוכב מיעקב", וגאולת ישראל באה על ענני שמים, או שמא "קם שבט מישראל" - "כדרך הקמים בעולם דרך הטבע... עני ורוכב על חמור"?

אמנם לכל יהודי שעלה לארץ ונאבק כדי להשתקע בה יש סיפור עלייה אישי ומשפחתי בפני עצמו, אולם בהכללה ניתן לומר כי תהליך קיבוץ הגלויות והמאבק ליישוב הארץ היה רצוף בקשיים ובמשברים וכך הוא עד היום הזה.

בעינינו ראינו כיצד כל הנאמר במזמורנו ויותר מכך נתקיים בגאולי ה' בדורותינו, כאשר גזר ה' אומר לקבצם מארצות, ממזרח וממערב מצפון ומים. היו שתעו במדבר בדרכם לארץ, והיו שהעפילו אליה על אניות רעועות שנקלעו לסערות בים; היו שישבו בבתי סוהר מפני רצונם לעלות לארץ, והיו קהילות שלמות שישבו מאחרי דלתות נחושת ובריחי ברזל שמנעו מהם את העליה. העולים הראשונים שנאחזו באדמת הארץ התמודדו עם מחלות קשות והגיעו עד שערי מוות.

ועל אף כל הקשיים הללו, זכו מיליוני יהודים לעלות לציון ולראות ברכה ביישובם בה. מדבר הפך לאגם מים, וארץ ציה למוצאי מים. רעבים כוננו בציון עיר מושב, זרעו שדות ונטעו כרמים אשר עשו פרי תבואה, וה' ברכם וירבו מאד.

עדיין עומדים לפנינו קשיים עצומים בתחומים רבים, אולם מזמורנו בא ללמד אותנו, אנו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר ומארצות קבצם, להתבונן בחסדי ה' המתגלים בתהליך ההיסטורי שאנו שותפים בו, ולהודות לו על חסדו ועל נפלאותיו עמנו, ולומר בפה מלא: הֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
למקור השלם
יואל בן נון, מתוך אתר "כיפה"
מזמור ק"ז תוקן לתפילת ליל יום העצמאות ע"י הרבנים הראשיים זצ"ל... אלא שהם בגדלם רק חשפו את כוונתו של משורר תהלים, שכתב מזמור נבואי לדור גאולי ה', אשר יתקבצו מכל הגלויות, אל מחוז חפצם.
ממצרים יצאו בני ישראל בראש אחר, וכן מבבל - מעולם לא נתקבצו גאולי ה' מארבע כנפות הארץ אלא בדורנו, בגאולת הציונות. לפיכך, המזמור הזה נכתב בעבורנו, ע"י משורר תהלים... במזמור הזה, אין אלא גאולת קיבוץ הגלויות שלנו, עמוסת ייסורים וזעקות, הצלות וישועות, ושירי תודה...
"תועי המדבר" הם שהלכו במצוקה בדרכי המדבר, בעיקר לא"י, מתימן לעדן, מגונדר לחרטום, ובדרכי סיביר וערבות רוסיה וכד'. עם כל הכאב הנורא, 'אסירי עוני וברזל' במזמור הזה, שלא הלכו בדרך הגאולים, והגיעו עד שערי מוות בבתי כלא ובמחנות אסורים ומחנות ריכוז. 'יורדי הים באניות' אלה אוניות המעפילים, פליטי המחנות ושערי המוות. כל זאת, מפני שהמזמור מדבר במפורש על גאולי ה' המתקבצים "ממזרח וממערב מצפון ומים". במחוז חפצם עוד מצאו גאולי ה' המתקבצים "ארץ פרי למליחה מרעת יושבי בה", והפכוה ל"ארץ פרי ותבואה בברכת ה" - ועוד התמעטו ונדכאו ("במלחמות ? !) "מעוצר רעה ויגון", ונקלעו לאובדן דרך של מנהיגים - "שופך בוז על נדיבים, ויתעם בתוהו לא דרך", קודם שילמדו להתבונן בחסדי ה', ויתרבו כצאן, בדרכי 'ישרים'.
לא נפל דבר אחד מכל דברי השיר הנבואי הזה, שלא נתקיים בדורות אלה, וכל הישרים יתבוננו במזמור הזה, ובמציאות התקומה, חמישים שנה למדינה, מאה שנה לציונות, מאה ושישים שנה לתחילת בניין ירושלים המתחדשת, וישירו לה' שירה חדשה, הללויה.
למקור השלם
דיון
  • כיצד מבינים הרבנים בן נון וסמט את המזמור? מי הם האומרים תודה?
  • מדוע, על פי מקורות אלו, נכתב המזמור בדרך המערבת את הפרטי עם הלאומי?
חיים סבתו, בשפריר חביון, הוצאת ידיעות ספרים, עמודים 68-71
באותם ימים ביקשתי להבין בעצמי מהי ארץ ישראל. איש לא ביאר לי. אמא טרודה היתה עם הילדים הקטנים בבית, טורחת, מבשלת...
גברת ג'מילה עלתה איתנו ממצרים לבית מזמיל...
כאשר שאלתי אותה, ג'מילה, מה זאת ארץ ישראל? השיבה לי בבת שחוק: אתה באמת לא יודע מה זאת ארץ ישראל? מה כבר יש לדעת? צנצנת לבניה, סבלנות והאחות קריסטינה! זוהי ארץ ישראל!

סבלנות, צעקו כולם בבניני האומה, ודחקו איש את רעהו. אבא התעכב בכובד ראש לפני כל תמונה, מוציא בסבלנות משקפיים מנרתיקם, מנקה אותם היטב במטלית קטנה, מקרב את עיניו לתמונה ומתאמץ לקרוא את הכתוב מתחת לה בעברית, ואז להסביר לנו.
ואני הכל התערבב שם בראשי. הכרזת המדינה, וההצבעה באו"ם, ומעגלי רוקדים, ותמונות חיילים צועדים בסך, ופועלים שזופים בגופיות חומות, כובעי טמבל על ראשיהם..."
© כל הזכויות שמורות לספרי עלית הגג ומשכל
www.booksintheattic.co.il


הסברים
  • קטעים מפרק בספר "בשפריר חביון" שמדבר על נסיונו של המספר להבין מהי ארץ ישראל ועל ביקורו בתערוכת העשור למדינת ישראל.
דיון
  • מהי ארץ ישראל עבורכם?
  • האם האופן שבו תיארתם את הארץ דומה יותר לתערוכת תמונות אייקוניות מההסטוריה או לחיי היומיום שתארה ג'מילה?
  • מדוע תיארתם כך את הארץ?
  • אם הייתם כותבים בעצמכם את מזמור ההודיה שבתהלים, מה הייתם מכניסים לתוכו? סיפורים אישיים או כלליים? רק רגעי ניצחון או גם את רגעי השפל? האם יצא לכם שונה או דומה למזמור הקיים? מדוע?
דף הנחיות למנחה:
תהלים קד-קח למנחה.doc