הדף מאת: שלומי פרלמוטר / בית מדרש אלול
דף הלימוד עוסק בפחדים שמלווים אותנו בחיים בכלל ובאתרים של "החוויה היהודית שלנו" - בית המדרש ובית הכנסת.
מה מפחיד אותנו בעצם וכיצד אנו מתגברים על הפחד?
דף זה הינו אחד מעשרים וחמישה דפי לימוד מבית 'אלול', לרגל חגיגות ה-25 להקמתו של בית המדרש.
יהודה אטלס, מתוך: והילד הזה הוא אני, הוצאת כתר, 1977
יותר משאני מפחד
מכל הגדולים והחזקים ביחד-
אני מפחד מקטנים וחלשים,
שמרביצים מרוב פחד.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il
יותר משאני מפחד
מכל הגדולים והחזקים ביחד-
אני מפחד מקטנים וחלשים,
שמרביצים מרוב פחד.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il
יענקל'ה רוטבליט, לשרוק בחושך
לשרוק בחושך
כל אחד, לפעמים, שורק בחושך
זה נעים, זה תמים לשרוק בחושך
גם אני לעצמי, גם אחר במקומי
כל אחד קצת פוחד לבד בחושך,
כל אחד קצת בודד בתוך החושך
שום דבר באמת, רק טיפה לא שקט
תיכף זה יעבור
תיכף ידליקו אור
מחשבות לא טובות באות בחושך
לא מרפות, לא עוזבות אותך בחושך
על רוחות ושדים ודברים מפחידים
תיכף זה יעבור
תיכף ידליקו אור
גם אני לעצמי, גם אתה...
על רוחות ושדים מפחידים
תיכף זה יעבור
תיכף ידליקו אור
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il
לשרוק בחושך
כל אחד, לפעמים, שורק בחושך
זה נעים, זה תמים לשרוק בחושך
גם אני לעצמי, גם אחר במקומי
כל אחד קצת פוחד לבד בחושך,
כל אחד קצת בודד בתוך החושך
שום דבר באמת, רק טיפה לא שקט
תיכף זה יעבור
תיכף ידליקו אור
מחשבות לא טובות באות בחושך
לא מרפות, לא עוזבות אותך בחושך
על רוחות ושדים ודברים מפחידים
תיכף זה יעבור
תיכף ידליקו אור
גם אני לעצמי, גם אתה...
על רוחות ושדים מפחידים
תיכף זה יעבור
תיכף ידליקו אור
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il
חנוך לוין, מתוך: מכתבי פרידה לאהובה בספר: חיי המתים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999
הלוחם / חנוך לוין
כְּמֵעֵין תְּרוּעָה נִשְׁמַעַת בְּתוֹכִי, מְזַעֲזַעַת אֶת יֵשׁוּתִי, וּמַשֶּׁהוּ מִזְדַּקֵּף בִּי קוֹמְמִיּוּת, מוּכָן לְהִלָּחֵם. כְּאָדָם קַדְמוֹנִי אֲנִי, אוֹ כְּאִינְדִיָּאנִי מָשׁוּחַ בְּצִבְעֵי קְרָב גַּסִּים, מְנַפְנֵף בְּקַרְדֹּם. נֶגֶד מִי? אֵיפֹה הָאוֹיֵב?
בְּתוֹכִי, כְּמוֹ בֻּבָּה בְּתוֹךְ בֻּבָּה, אֶלֶף אִינְדִיָּאנִים, כָּל אֶחָד חִוֵּר יוֹתֵר, מָשׁוּחַ בְּפָחוֹת צְבָעִים מִזֶּה הַחִיצוֹנִי לוֹ, עֲמִידָתוֹ מְהֻסֶּסֶת יוֹתֵר, עַד שֶׁמַּגִּיעִים לְאִינְדִיָּאנִי לָבָן מְאֹד, שֶׁמָּא צְהַבְהַב, יָשִׁישׁ אוֹ יְשִׁישָׁה מוֹנְגוֹלִית, וּבְתוֹכָהּ יְשִׁישׁוֹת נוֹסָפוֹת, כְּבָר מִזְּמָן לֹא מוֹנְגוֹלִיּוֹת, אַדְרַבָּא, נַעֲשׂוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר בְּנוֹת עַמֵּנוּ, וּמַגִּיעִים לְבַסּוֹף, בַּחֵלֶק הַפְּנִימִי, לִזְקֵנָה גִבֶּנֶת, וּבְתוֹכָהּ אֶלֶף זְקֵנוֹת הַנַּעֲשׂוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר יַלְדוּתִיּוֹת, בֻּבּוֹת לִפְנִים מִבֻּבּוֹת שֶׁל יְלָדִים, אֶחָד מְבֹעָת מִמִּשְׁנֵהוּ, עַד שֶׁתַּגִּיעַ לַמֶּרְכָּז, שָׁם הַיֶּלֶד הַמְבֹהָל וְהַנִּכְשָׁל. אַלְפֵי בֻּבּוֹת נֶאֱלַצְנוּ לְקַלֵּף עַד שֶׁהִגַּעְנוּ לַגַּרְעִין, וְאַף זֶה עֲדַיִן לֹא הַגַּרְעִין מַמָּשׁ, הֲלֹא בְּתוֹךְ הַיֶּלֶד הַנִּשְׁנָק כְּבָר אֵין דְּמוּת כְּלָל, שָׁם מְפַרְפֶּרֶת הַמַּהוּת שֶׁל הָאֵימָה, יְדִיעַת הַכִּשָּׁלוֹן, הַהִנְהוּן הַבִּלְתִּי-פּוֹסֵק לַנּוֹרָא מִכֹּל.
כְּשֶׁנָּגַעְתִּי בָּךְ, מַצְמִיד אֵלַיִךְ בְּחָזְקָה אֶת מִצְחִי, הִצְלַחְתִּי לַעֲצֹר אֶת הָרֶטֶט.
© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד
www.kibutz-poalim.co.il
הלוחם / חנוך לוין
כְּמֵעֵין תְּרוּעָה נִשְׁמַעַת בְּתוֹכִי, מְזַעֲזַעַת אֶת יֵשׁוּתִי, וּמַשֶּׁהוּ מִזְדַּקֵּף בִּי קוֹמְמִיּוּת, מוּכָן לְהִלָּחֵם. כְּאָדָם קַדְמוֹנִי אֲנִי, אוֹ כְּאִינְדִיָּאנִי מָשׁוּחַ בְּצִבְעֵי קְרָב גַּסִּים, מְנַפְנֵף בְּקַרְדֹּם. נֶגֶד מִי? אֵיפֹה הָאוֹיֵב?
בְּתוֹכִי, כְּמוֹ בֻּבָּה בְּתוֹךְ בֻּבָּה, אֶלֶף אִינְדִיָּאנִים, כָּל אֶחָד חִוֵּר יוֹתֵר, מָשׁוּחַ בְּפָחוֹת צְבָעִים מִזֶּה הַחִיצוֹנִי לוֹ, עֲמִידָתוֹ מְהֻסֶּסֶת יוֹתֵר, עַד שֶׁמַּגִּיעִים לְאִינְדִיָּאנִי לָבָן מְאֹד, שֶׁמָּא צְהַבְהַב, יָשִׁישׁ אוֹ יְשִׁישָׁה מוֹנְגוֹלִית, וּבְתוֹכָהּ יְשִׁישׁוֹת נוֹסָפוֹת, כְּבָר מִזְּמָן לֹא מוֹנְגוֹלִיּוֹת, אַדְרַבָּא, נַעֲשׂוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר בְּנוֹת עַמֵּנוּ, וּמַגִּיעִים לְבַסּוֹף, בַּחֵלֶק הַפְּנִימִי, לִזְקֵנָה גִבֶּנֶת, וּבְתוֹכָהּ אֶלֶף זְקֵנוֹת הַנַּעֲשׂוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר יַלְדוּתִיּוֹת, בֻּבּוֹת לִפְנִים מִבֻּבּוֹת שֶׁל יְלָדִים, אֶחָד מְבֹעָת מִמִּשְׁנֵהוּ, עַד שֶׁתַּגִּיעַ לַמֶּרְכָּז, שָׁם הַיֶּלֶד הַמְבֹהָל וְהַנִּכְשָׁל. אַלְפֵי בֻּבּוֹת נֶאֱלַצְנוּ לְקַלֵּף עַד שֶׁהִגַּעְנוּ לַגַּרְעִין, וְאַף זֶה עֲדַיִן לֹא הַגַּרְעִין מַמָּשׁ, הֲלֹא בְּתוֹךְ הַיֶּלֶד הַנִּשְׁנָק כְּבָר אֵין דְּמוּת כְּלָל, שָׁם מְפַרְפֶּרֶת הַמַּהוּת שֶׁל הָאֵימָה, יְדִיעַת הַכִּשָּׁלוֹן, הַהִנְהוּן הַבִּלְתִּי-פּוֹסֵק לַנּוֹרָא מִכֹּל.
כְּשֶׁנָּגַעְתִּי בָּךְ, מַצְמִיד אֵלַיִךְ בְּחָזְקָה אֶת מִצְחִי, הִצְלַחְתִּי לַעֲצֹר אֶת הָרֶטֶט.
© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד
www.kibutz-poalim.co.il
מזיקים ושדים בתלמוד
והאמר רבי יהושע בן לוי: אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה, חיישינן שמא שד הוא.
והאמר רבי יהושע בן לוי: אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה, חיישינן שמא שד הוא.
The Gemara first seeks to clarify the incident described in the verse. How did Joshua do this, i.e., how could he bow to a figure he did not recognize? Didn’t Rabbi Yehoshua ben Levi say: It is prohibited for a person to greet his fellow at night if he does not recognize him, as we are concerned that perhaps it is a demon? How did Joshua know that it was not a demon? The Gemara answers: There it was different, as the visitor said to him: But I am captain of the host of the Lord.
אמר ר' חנינא: אסור לישון בבית יחידי; וכל הישן בבית יחידי אחזתו לילית.
Rav Pappa said: We hold that a lion does not pounce upon two people. The Gemara challenges this: But how can that be? We see that it does pounce upon two people. The Gemara answers: That statement of Rav Pappa must be in accordance with that which Rami bar Abba said: An animal does not overpower a person until he appears to it as an animal, as it is stated: “But man does not abide in honor, he is like the beasts that perish” (Psalms 49:13). However, animals do not attack people who are human in their spiritual character. In a similar vein, Rabbi Ḥanina said: It is prohibited to sleep alone in a house, and anyone who sleeps alone in a house will be seized by the evil spirit Lilith.
דיון
- ע"פ המקורות שלעיל, שוחחו בחברותא על פחדים מוכרים מסוגים שונים - בהקשר אישי, משפחתי ולאומי.
תנין של שבעה ראשים
כמו שרב יעקב בנו של רב אחא בר יעקב
שלחו אביו לפני אביי.
כאשר בא ראהו שלא היו מחודדות שמועותיו.
א"ל: אני עדיף ממך, שב אתה שאלך אני
שמע אביי שהוא [רב אחא] בא
היה מזיק אחד בבית החכמים של אביי, שכאשר היו נכנסים אליו בזוגות אפילו ביום היו ניזוקין.
אמר להם שלא ייתן לו אדם אכסניה
אפשר שיתרחש נס
נכנס, לן באותו בית מדרש של החכמים,
נדמה לו כתנין של שבעה ראשים.
כל כריעה שכרע - נפל ראש אחד.
אמר להם [רב אחא] למחר: אם לא היה מתרחש נס, הייתם מסכנים אותי.
למקור השלם
כמו שרב יעקב בנו של רב אחא בר יעקב
שלחו אביו לפני אביי.
כאשר בא ראהו שלא היו מחודדות שמועותיו.
א"ל: אני עדיף ממך, שב אתה שאלך אני
שמע אביי שהוא [רב אחא] בא
היה מזיק אחד בבית החכמים של אביי, שכאשר היו נכנסים אליו בזוגות אפילו ביום היו ניזוקין.
אמר להם שלא ייתן לו אדם אכסניה
אפשר שיתרחש נס
נכנס, לן באותו בית מדרש של החכמים,
נדמה לו כתנין של שבעה ראשים.
כל כריעה שכרע - נפל ראש אחד.
אמר להם [רב אחא] למחר: אם לא היה מתרחש נס, הייתם מסכנים אותי.
למקור השלם
that anywhere that there are only five sela available, i.e., enough to redeem only one man, and one is obligated to redeem both himself and his son, he, the father, takes precedence over his son. What is the reason? It is that his own mitzva is preferable to one that he performs on behalf of others. When they disagree is in a case where there is land worth five sela that is liened property that has been sold, i.e., he sold this land to other people but it can be reclaimed by his prior creditor, and five sela which is entirely unsold property. And the reasoning behind the dispute is as follows: Rabbi Yehuda maintains that a loan that is written in the Torah, i.e., any financial obligation that applies by Torah law, is considered as though it is written in a document, and therefore it can be collected from liened property, like any loan recorded in a document. This means that the liened property worth five sela is available for one’s own redemption, but not for that of his son, as the sale of the property occurred before the birth of his firstborn. Consequently, with these five sela upon which there is no lien he redeems his son, and the priest goes and repossesses the land worth five sela that is liened property for his own redemption. In this manner one can fulfill both mitzvot. And the Rabbis maintain: A loan that is written in the Torah is not considered as though it is written in a document, since buyers will not be aware of this obligation, so that they should be aware that the land may be repossessed. And therefore there is no advantage for this man to redeem his son with the five sela upon which there is no lien, and his own mitzva is preferable, which means he redeems himself with the free land. With the liened property that is left he cannot redeem his son, as the land was sold before the birth of his firstborn. The Sages taught: If one has money to redeem his son and to ascend to Jerusalem on the pilgrimage Festival, he redeems his son and then ascends to Jerusalem on the pilgrimage Festival. Rabbi Yehuda says: He ascends to Jerusalem on the pilgrimage Festival and then redeems his son. His reasoning is that this trip to Jerusalem for the pilgrimage Festival is a mitzva whose time soon passes, and this, the redemption of the firstborn son, is a mitzva whose time does not soon pass, as it can be fulfilled later. The Gemara asks: Granted, according to the opinion of Rabbi Yehuda, it is as he stated in his reasoning, i.e., Rabbi Yehuda provided the rationale for his opinion. But what is the reasoning of the Rabbis, who say that he should first redeem his son? The Gemara answers that the reason is that the verse states: “All the firstborn of your sons you shall redeem” (Exodus 34:20), and it then states, in the same verse: “And none shall appear before me empty,” referring to the pilgrimage Festival in Jerusalem. The order of the verse indicates that one should redeem his firstborn son before traveling to Jerusalem on the pilgrimage Festival. The Sages taught: From where is it derived that if one had five firstborn sons, from five different women, he is obligated to redeem them all? The verse states: “All the firstborn of your sons you shall redeem” (Exodus 34:20), and the emphasis of “all” includes any of one’s firstborn sons. The Gemara asks: Isn’t it obvious this is the case? After all, the Merciful One made this mitzva dependent upon the opening of the womb, as it states: “Sanctify to Me all the firstborn, whoever opens the womb” (Exodus 13:2). Since each of these sons is the firstborn of his mother, it is clear that the father is required to redeem each of them. The Gemara answers that this ruling is necessary lest you say that we should derive a verbal analogy between “firstborn” stated here and “firstborn” from the verses dealing with inheritance: Just as there, the verse describes a firstborn who receives a double portion of the inheritance as: “The first fruit of his strength” (Deuteronomy 21:17), i.e., he is the firstborn son to his father, and not the first child born to his mother; so too here, with regard to the redemption of the firstborn son, it is referring to the first fruit of his strength, which would mean that the father need redeem only his oldest child. Therefore, this baraita teaches us that this is not the case. Rather, every firstborn son to his mother must be redeemed. § The baraita teaches that a father is obligated to teach his son Torah. The Gemara asks: From where do we derive this requirement? As it is written: “And you shall teach them [velimadtem] to your sons” (Deuteronomy 11:19). And in a case where his father did not teach him he is obligated to teach himself, as it is written, i.e., the verse can be read with a different vocalization: And you shall study [ulmadtem]. From where do we derive that a woman is not obligated to teach her son Torah? As it is written: “And you shall teach [velimadtem],” which can be read as: And you shall study [ulmadtem]. This indicates that whoever is commanded to study Torah is commanded to teach, and whoever is not commanded to study is not commanded to teach. Since a woman is not obligated to learn Torah, she is likewise not obligated to teach it. The Gemara asks: And from where do we derive that she is not obligated to teach herself? The Gemara answers: As it is written: “And you shall teach [velimadtem],” which can be read as: And you shall study [ulmadtem], which indicates that whoever others are commanded to teach is commanded to teach himself, and whoever others are not commanded to teach is not commanded to teach himself. And from where is it derived that others are not commanded to teach a woman? As the verse states: “And you shall teach them to your sons” (Deuteronomy 11:19), which emphasizes: Your sons and not your daughters. The Sages taught: If one wishes to study Torah himself and his son also wants to study, he takes precedence over his son. Rabbi Yehuda says: If his son is diligent and sharp, and his study will endure, his son takes precedence over him. This is like that anecdote which is told about Rav Ya’akov, son of Rav Aḥa bar Ya’akov, whose father sent him to Abaye to study Torah. When the son came home, his father saw that his studies were not sharp, as he was insufficiently bright. Rav Aḥa bar Ya’akov said to his son: I am preferable to you, and it is better that I go and study. Therefore, you sit and handle the affairs of the house so that I can go and study. Abaye heard that Rav Aḥa bar Ya’akov was coming. There was a certain demon in the study hall of Abaye, which was so powerful that when two people would enter they would be harmed, even during the day. Abaye said to the people of the town: Do not give Rav Aḥa bar Ya’akov lodging [ushpiza] so that he will be forced to spend the night in the study hall. Since Rav Aḥa bar Ya’akov is a righteous man, perhaps a miracle will occur on his behalf and he will kill the demon. Rav Aḥa found no place to spend the night, and he entered and spent the night in that study hall of the Sages. The demon appeared to him like a serpent with seven heads. Rav Aḥa bar Ya’akov began to pray, and with every bow that he bowed one of the demon’s heads fell off, until it eventually died. The next day Rav Aḥa said to the townspeople: If a miracle had not occurred, you would have placed me in danger. The Sages taught: If one has to decide whether to study Torah or to marry a woman, which should he do first? He should study Torah and afterward marry a woman. And if it is impossible for him to be without a wife, he should marry a woman and then study Torah. Rav Yehuda says that Shmuel says: The halakha is that one should marry a woman and afterward study Torah. Rabbi Yoḥanan says: How can one do this? With a millstone hanging from his neck, i.e., with the responsibility of providing for his family weighing upon him, can he engage in Torah study? The Gemara comments: And the amora’im do not disagree; this is for us and that is for them. In other words, one statement applies to the residents of Babylonia, whereas the other is referring to those living in Eretz Yisrael. § With regard to marriage, the Gemara relates: Rav Ḥisda would praise Rav Hamnuna to Rav Huna by saying that he is a great man. Rav Huna said to him: When he comes to you, send him to me. When Rav Hamnuna came before him, Rav Huna saw that he did not cover his head with a cloth, as Torah scholars did. Rav Huna said to him: What is the reason that you do not cover your head with a cloth? Rav Hamnuna said to him: The reason is that I am not married, and it was not customary for unmarried men to cover their heads with a cloth. Rav Huna turned his face away from him in rebuke, and he said to him: See to it that you do not see my face until you marry. The Gemara notes: Rav Huna conforms to his standard line of reasoning, as he says: If one is twenty years old and has not yet married a woman, all of his days will be in a state of sin concerning sexual matters. The Gemara asks: Can it enter your mind that he will be in a state of sin all of his days? Rather, say that this means the following: All of his days will be in a state of thoughts of sin, i.e., sexual thoughts. One who does not marry in his youth will become accustomed to thoughts of sexual matters, and the habit will remain with him the rest of his life. Rava said, and similarly, the school of Rabbi Yishmael taught: Until one reaches the age of twenty years the Holy One, Blessed be He, sits and waits for a man, saying: When will he marry a woman. Once he reaches the age of twenty and has not married, He says: Let his bones swell, i.e., he is cursed and God is no longer concerned about him. Rav Ḥisda said: The fact that I am superior to my colleagues is because I married at the age of sixteen, and if I would have married at the age of fourteen,
דיון
- תיאור היחס בין האב לבנו - האם יש קשר בינו לבין סיפור המזיק בהמשך?
- מדוע לא הצליח אביי לחסל את המזיק בעצמו?
- עמדו על פער הניסוחים בין "היה מזיק אחד" ובין "נראה לו כתנין עם שבעה ראשים"?
- מה לדעתכם מאיים/ מביך/ דוחה יהודים מסויימים בימינו בבית המדרש ובבתי הכנסת?
פרנץ קפקא, מתוך: אמן התענית, 1996, תרגם מגרמנית: דן מירון, פורסם במוסף ספרים, עיתון הארץ, 8/4/2009
בבית הכנסת שלנו/ פרנץ קפקא
בבית הכנסת שלנו שוכנת חיה שגודלה בערך כגודל נמיה. תכופות אפשר לראות אותה היטב,
שכן עד לטווח של שני מטרים לערך סובלת היא את קרבתם של אנשים. צבעה: כחול-ירוק
בהיר. [...] בלי להתחשב בחיישנותה, זו חיה שקטה ונייחת באופן יוצא מן הכלל. אלמלי היתה
מרגזת ממקומה לעתים כה קרובות, כמעט שלא היתה מחליפה אותו, בהיות מקום המשכן החביב
עליה ביותר מחיצת הסיבכה של עזרת הנשים, אשר במקלעותיה היא נאחזת בציפורניה בנחת
ניכרת, מותחת עצמה ומתבוננת מטה בחלל התפילה. נראה שתנוחה נועזת זו גורמת לה קורת
רוח; אלא שלשמש ההיכל ניתנה הוראה שלא לאפשר את שהותה של החיה על הסיבכה, כי בכך
תתרגל למקום זה - דבר שאין להתיר בשל הנשים המפחדות מפניה. מדוע הן פוחדות מפניה -
דבר זה אינו ברור. [...]אפשר היה להבין ללבה של חיה זו; אכן, אפשר היה אפילו לנחם אותה
בכך, שהקהילה של עיירתנו השוכנת בהרים קטנה והולכת משנה לשנה, וכבר בדי עמל מכסה
היא את הוצאות האחזקה של בית הכנסת. אין זה מן הנמנע שבזמן קרוב הוא ייהפך לאסם
[...] רק עם תחילת התפילה היא מופיעה, נחרדת מן ההמולה, מבקשת לצפות במתרחש, רוצה
להישאר עירנית, להיוותר חופשית, עדיין מסוגלת למנוסה. מחמת הפחד היא מזקנת קדימה;
מחמת הפחד היא עושה את היפוכיה ואינה מעזה לחזור למקומה עד לשעה שבה עבודת האל
מגיעה לסיומה. [...] ואשר לעבודת האל ולהמולה, ככל שיש בהן להבהילה, הרי הן חוזרות על
עצמן בכל יום במידה קצובה, ואף שהן מתעצמות בימות החגים, הרי הן תמיד סדורות ונטולות
הפסקה, ואפילו החיה הפחדנית ביותר כבר יכלה להתרגל אליהן; מה גם שהיא רואה, שאין זה
כלל שאון של מרדף, אלא זו המולה שכלל אינה נוגעת לה. ולמרות זאת, הפחד בעינו. האם אלו
הם זיכרונות של זמנים שחלפו מכבר, או תחושת לב על דבר העתיד? אולי יודעת החיה הזקנה
[...] מוכח הוא על כל פנים, שבזמנו נחקרה מזווית ראות הלכתית השאלה אם יש להתיר
כניסתה של חיה כזאת לבית האל. רבנים שונים וידועי שם חיוו דעתם בעניין. הדעות נמצאו
חלוקות. הרוב היה בעד גירוש וחניכה מחדש של בית האלוהים; אלא שקל היה לפסוק הלכות
תבואות או למשהו דומה, ואז יינתן לחיה המרגוע, שחסרונו כעת כה מציק לה.
יותר ממה שיודעים שלושת הדורות המתכנסים בכל עת בבית הכנסת?
מרחוק. במציאות לא היה אפשר לגרש את החיה.
[להרחבה, ראו מאמרו של דן מירון על קפקא בין יהדות ליהודיות -
פרק ראשון / פרק שני / פרק שלישי / פרק רביעי ]
למקור השלם
בבית הכנסת שלנו/ פרנץ קפקא
בבית הכנסת שלנו שוכנת חיה שגודלה בערך כגודל נמיה. תכופות אפשר לראות אותה היטב,
שכן עד לטווח של שני מטרים לערך סובלת היא את קרבתם של אנשים. צבעה: כחול-ירוק
בהיר. [...] בלי להתחשב בחיישנותה, זו חיה שקטה ונייחת באופן יוצא מן הכלל. אלמלי היתה
מרגזת ממקומה לעתים כה קרובות, כמעט שלא היתה מחליפה אותו, בהיות מקום המשכן החביב
עליה ביותר מחיצת הסיבכה של עזרת הנשים, אשר במקלעותיה היא נאחזת בציפורניה בנחת
ניכרת, מותחת עצמה ומתבוננת מטה בחלל התפילה. נראה שתנוחה נועזת זו גורמת לה קורת
רוח; אלא שלשמש ההיכל ניתנה הוראה שלא לאפשר את שהותה של החיה על הסיבכה, כי בכך
תתרגל למקום זה - דבר שאין להתיר בשל הנשים המפחדות מפניה. מדוע הן פוחדות מפניה -
דבר זה אינו ברור. [...]אפשר היה להבין ללבה של חיה זו; אכן, אפשר היה אפילו לנחם אותה
בכך, שהקהילה של עיירתנו השוכנת בהרים קטנה והולכת משנה לשנה, וכבר בדי עמל מכסה
היא את הוצאות האחזקה של בית הכנסת. אין זה מן הנמנע שבזמן קרוב הוא ייהפך לאסם
[...] רק עם תחילת התפילה היא מופיעה, נחרדת מן ההמולה, מבקשת לצפות במתרחש, רוצה
להישאר עירנית, להיוותר חופשית, עדיין מסוגלת למנוסה. מחמת הפחד היא מזקנת קדימה;
מחמת הפחד היא עושה את היפוכיה ואינה מעזה לחזור למקומה עד לשעה שבה עבודת האל
מגיעה לסיומה. [...] ואשר לעבודת האל ולהמולה, ככל שיש בהן להבהילה, הרי הן חוזרות על
עצמן בכל יום במידה קצובה, ואף שהן מתעצמות בימות החגים, הרי הן תמיד סדורות ונטולות
הפסקה, ואפילו החיה הפחדנית ביותר כבר יכלה להתרגל אליהן; מה גם שהיא רואה, שאין זה
כלל שאון של מרדף, אלא זו המולה שכלל אינה נוגעת לה. ולמרות זאת, הפחד בעינו. האם אלו
הם זיכרונות של זמנים שחלפו מכבר, או תחושת לב על דבר העתיד? אולי יודעת החיה הזקנה
[...] מוכח הוא על כל פנים, שבזמנו נחקרה מזווית ראות הלכתית השאלה אם יש להתיר
כניסתה של חיה כזאת לבית האל. רבנים שונים וידועי שם חיוו דעתם בעניין. הדעות נמצאו
חלוקות. הרוב היה בעד גירוש וחניכה מחדש של בית האלוהים; אלא שקל היה לפסוק הלכות
תבואות או למשהו דומה, ואז יינתן לחיה המרגוע, שחסרונו כעת כה מציק לה.
יותר ממה שיודעים שלושת הדורות המתכנסים בכל עת בבית הכנסת?
מרחוק. במציאות לא היה אפשר לגרש את החיה.
[להרחבה, ראו מאמרו של דן מירון על קפקא בין יהדות ליהודיות -
פרק ראשון / פרק שני / פרק שלישי / פרק רביעי ]
למקור השלם
דיון
- מה מסמלת/ מבטאת ה"חיה", ואיך היא קשורה לרגשות שאתם מכירים ביחס לבית הכנסת?
- השוו בין "חיית בית הכנסת" לבין "המזיק בבית המדרש" בסיפור התלמודי.