הדף מאת: אודיה גולדשמידט / אתר מדרשת
ביטוי רווח בימינו הוא האמירה הפלורליסטית 'איש באמונתו יחיה', שמשמעותה היא שכל אדם רשאי לחיות את חייו בחופש ובעצמאות על פי תפיסותיו והשקפותיו. ביטוי זה הוא שיבוש של הפסוק המופיע בפרק ב בספר חבקוק: "צדיק באמונתו יחיה". האם המילה "צדיק" משנה את משמעות המשפט? דף הלימוד יעסוק במושג הצדיק ויבחן את משמעותו המקורית והמודרנית של הביטוי - האם יש הבדל במשמעויות ואם כן, מהו?
הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא-יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ; וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה.
מילים
מילים
- הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא-יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ - הרשע, הנה עלפה (נחלשה) נפשו, משום שנפשו אשר בו, בקרבו, אינה ישרה (על פי פירוש שמואל אחיטוב, מקרא לישראל)
Behold, his soul is puffed up, it is not upright in him; But the righteous shall live by his faith.
(א) מִשְׁלֵי, שְׁלֹמֹה:
בֵּן חָכָם, יְשַׂמַּח-אָב; וּבֵן כְּסִיל, תּוּגַת אִמּוֹ.
(ב) לֹא-יוֹעִילוּ, אוֹצְרוֹת רֶשַׁע; וּצְדָקָה, תַּצִּיל מִמָּוֶת.
(ג) לֹא-יַרְעִיב ה', נֶפֶשׁ צַדִּיק; וְהַוַּת רְשָׁעִים יֶהְדֹּף.
(ד) רָאשׁ--עֹשֶׂה כַף-רְמִיָּה; וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר.
(ה) אֹגֵר בַּקַּיִץ, בֵּן מַשְׂכִּיל; נִרְדָּם בַּקָּצִיר, בֵּן מֵבִישׁ.
(ו) בְּרָכוֹת, לְרֹאשׁ צַדִּיק; וּפִי רְשָׁעִים, יְכַסֶּה חָמָס.
(ז) זֵכֶר צַדִּיק, לִבְרָכָה; וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.
(ח) חֲכַם-לֵב, יִקַּח מִצְוֹת; וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם, יִלָּבֵט.
(ט) הוֹלֵךְ בַּתֹּם, יֵלֶךְ בֶּטַח; וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו, יִוָּדֵעַ.
(י) קֹרֵץ עַיִן, יִתֵּן עַצָּבֶת; וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם, יִלָּבֵט.
(יא) מְקוֹר חַיִּים, פִּי צַדִּיק; וּפִי רְשָׁעִים, יְכַסֶּה חָמָס.
(יב) שִׂנְאָה, תְּעֹרֵר מְדָנִים; וְעַל כָּל-פְּשָׁעִים, תְּכַסֶּה אַהֲבָה.
(יג) בְּשִׂפְתֵי נָבוֹן, תִּמָּצֵא חָכְמָה; וְשֵׁבֶט, לְגֵו חֲסַר-לֵב.
(יד) חֲכָמִים יִצְפְּנוּ-דָעַת; וּפִי-אֱוִיל, מְחִתָּה קְרֹבָה.
(טו) הוֹן עָשִׁיר, קִרְיַת עֻזּוֹ; מְחִתַּת דַּלִּים רֵישָׁם.
(טז) פְּעֻלַּת צַדִּיק לְחַיִּים; תְּבוּאַת רָשָׁע לְחַטָּאת.
(יז) אֹרַח לְחַיִּים, שׁוֹמֵר מוּסָר; וְעֹזֵב תּוֹכַחַת מַתְעֶה.
(יח) מְכַסֶּה שִׂנְאָה, שִׂפְתֵי-שָׁקֶר; וּמוֹצִא דִבָּה, הוּא כְסִיל.
(יט) בְּרֹב דְּבָרִים, לֹא יֶחְדַּל-פָּשַׁע; וְחוֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל.
(כ) כֶּסֶף נִבְחָר, לְשׁוֹן צַדִּיק; לֵב רְשָׁעִים כִּמְעָט.
(כא) שִׂפְתֵי צַדִּיק, יִרְעוּ רַבִּים; וֶאֱוִילִים, בַּחֲסַר-לֵב יָמוּתוּ.
(כב) בִּרְכַּת ה', הִיא תַעֲשִׁיר; וְלֹא-יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ.
(כג) כִּשְׂחוֹק לִכְסִיל, עֲשׂוֹת זִמָּה; וְחָכְמָה, לְאִישׁ תְּבוּנָה.
(כד) מְגוֹרַת רָשָׁע, הִיא תְבוֹאֶנּוּ; וְתַאֲוַת צַדִּיקִים יִתֵּן.
(כה) כַּעֲבוֹר סוּפָה, וְאֵין רָשָׁע; וְצַדִּיק, יְסוֹד עוֹלָם.
(כו) כַּחֹמֶץ, לַשִּׁנַּיִם--וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם: כֵּן הֶעָצֵל, לְשֹׁלְחָיו.
(כז) יִרְאַת ה', תּוֹסִיף יָמִים; וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה.
(כח) תּוֹחֶלֶת צַדִּיקִים שִׂמְחָה; וְתִקְוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד.
(כט) מָעוֹז לַתֹּם, דֶּרֶךְ ה'; וּמְחִתָּה, לְפֹעֲלֵי אָוֶן.
(ל) צַדִּיק, לְעוֹלָם בַּל-יִמּוֹט; וּרְשָׁעִים, לֹא יִשְׁכְּנוּ-אָרֶץ.
(לא) פִּי-צַדִּיק, יָנוּב חָכְמָה; וּלְשׁוֹן תַּהְפֻּכוֹת, תִּכָּרֵת.
(לב) שִׂפְתֵי צַדִּיק, יֵדְעוּן רָצוֹן; וּפִי רְשָׁעִים, תַּהְפֻּכוֹת.
בֵּן חָכָם, יְשַׂמַּח-אָב; וּבֵן כְּסִיל, תּוּגַת אִמּוֹ.
(ב) לֹא-יוֹעִילוּ, אוֹצְרוֹת רֶשַׁע; וּצְדָקָה, תַּצִּיל מִמָּוֶת.
(ג) לֹא-יַרְעִיב ה', נֶפֶשׁ צַדִּיק; וְהַוַּת רְשָׁעִים יֶהְדֹּף.
(ד) רָאשׁ--עֹשֶׂה כַף-רְמִיָּה; וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר.
(ה) אֹגֵר בַּקַּיִץ, בֵּן מַשְׂכִּיל; נִרְדָּם בַּקָּצִיר, בֵּן מֵבִישׁ.
(ו) בְּרָכוֹת, לְרֹאשׁ צַדִּיק; וּפִי רְשָׁעִים, יְכַסֶּה חָמָס.
(ז) זֵכֶר צַדִּיק, לִבְרָכָה; וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.
(ח) חֲכַם-לֵב, יִקַּח מִצְוֹת; וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם, יִלָּבֵט.
(ט) הוֹלֵךְ בַּתֹּם, יֵלֶךְ בֶּטַח; וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו, יִוָּדֵעַ.
(י) קֹרֵץ עַיִן, יִתֵּן עַצָּבֶת; וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם, יִלָּבֵט.
(יא) מְקוֹר חַיִּים, פִּי צַדִּיק; וּפִי רְשָׁעִים, יְכַסֶּה חָמָס.
(יב) שִׂנְאָה, תְּעֹרֵר מְדָנִים; וְעַל כָּל-פְּשָׁעִים, תְּכַסֶּה אַהֲבָה.
(יג) בְּשִׂפְתֵי נָבוֹן, תִּמָּצֵא חָכְמָה; וְשֵׁבֶט, לְגֵו חֲסַר-לֵב.
(יד) חֲכָמִים יִצְפְּנוּ-דָעַת; וּפִי-אֱוִיל, מְחִתָּה קְרֹבָה.
(טו) הוֹן עָשִׁיר, קִרְיַת עֻזּוֹ; מְחִתַּת דַּלִּים רֵישָׁם.
(טז) פְּעֻלַּת צַדִּיק לְחַיִּים; תְּבוּאַת רָשָׁע לְחַטָּאת.
(יז) אֹרַח לְחַיִּים, שׁוֹמֵר מוּסָר; וְעֹזֵב תּוֹכַחַת מַתְעֶה.
(יח) מְכַסֶּה שִׂנְאָה, שִׂפְתֵי-שָׁקֶר; וּמוֹצִא דִבָּה, הוּא כְסִיל.
(יט) בְּרֹב דְּבָרִים, לֹא יֶחְדַּל-פָּשַׁע; וְחוֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל.
(כ) כֶּסֶף נִבְחָר, לְשׁוֹן צַדִּיק; לֵב רְשָׁעִים כִּמְעָט.
(כא) שִׂפְתֵי צַדִּיק, יִרְעוּ רַבִּים; וֶאֱוִילִים, בַּחֲסַר-לֵב יָמוּתוּ.
(כב) בִּרְכַּת ה', הִיא תַעֲשִׁיר; וְלֹא-יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ.
(כג) כִּשְׂחוֹק לִכְסִיל, עֲשׂוֹת זִמָּה; וְחָכְמָה, לְאִישׁ תְּבוּנָה.
(כד) מְגוֹרַת רָשָׁע, הִיא תְבוֹאֶנּוּ; וְתַאֲוַת צַדִּיקִים יִתֵּן.
(כה) כַּעֲבוֹר סוּפָה, וְאֵין רָשָׁע; וְצַדִּיק, יְסוֹד עוֹלָם.
(כו) כַּחֹמֶץ, לַשִּׁנַּיִם--וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם: כֵּן הֶעָצֵל, לְשֹׁלְחָיו.
(כז) יִרְאַת ה', תּוֹסִיף יָמִים; וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה.
(כח) תּוֹחֶלֶת צַדִּיקִים שִׂמְחָה; וְתִקְוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד.
(כט) מָעוֹז לַתֹּם, דֶּרֶךְ ה'; וּמְחִתָּה, לְפֹעֲלֵי אָוֶן.
(ל) צַדִּיק, לְעוֹלָם בַּל-יִמּוֹט; וּרְשָׁעִים, לֹא יִשְׁכְּנוּ-אָרֶץ.
(לא) פִּי-צַדִּיק, יָנוּב חָכְמָה; וּלְשׁוֹן תַּהְפֻּכוֹת, תִּכָּרֵת.
(לב) שִׂפְתֵי צַדִּיק, יֵדְעוּן רָצוֹן; וּפִי רְשָׁעִים, תַּהְפֻּכוֹת.
The proverbs of Solomon. A wise son maketh a glad father; but a foolish son is the grief of his mother. Treasures of wickedness profit nothing; but righteousness delivereth from death. The LORD will not suffer the soul of the righteous to famish; but He thrusteth away the desire of the wicked. He becometh poor that dealeth with a slack hand; but the hand of the diligent maketh rich. A wise son gathereth in summer; but a son that doeth shamefully sleepeth in harvest. Blessings are upon the head of the righteous; but the mouth of the wicked concealeth violence. The memory of the righteous shall be for a blessing; but the name of the wicked shall rot. The wise in heart will receive commandments; but a prating fool shall fall. He that walketh uprightly walketh securely; but he that perverteth his ways shall be found out. He that winketh with the eye causeth sorrow; and a prating fool shall fall. The mouth of the righteous is a fountain of life; but the mouth of the wicked concealeth violence. Hatred stirreth up strifes; but love covereth all transgressions. In the lips of him that hath discernment wisdom is found; but a rod is for the back of him that is void of understanding. Wise men lay up knowledge; but the mouth of the foolish is an imminent ruin. The rich man’s wealth is his strong city; the ruin of the poor is their poverty. The wages of the righteous is life; The increase of the wicked is sin. He is in the way of life that heedeth instruction; But he that forsaketh reproof erreth. He that hideth hatred is of lying lips; And he that uttereth a slander is a fool. In the multitude of words there wanteth not transgression; But he that refraineth his lips is wise. The tongue of the righteous is as choice silver; The heart of the wicked is little worth. The lips of the righteous feed many; But the foolish die for want of understanding. . The blessing of the LORD, it maketh rich, And toil addeth nothing thereto. It is as sport to a fool to do wickedness, And so is wisdom to a man of discernment. The fear of the wicked, it shall come upon him; And the desire of the righteous shall be granted. When the whirlwind passeth, the wicked is no more; But the righteous is an everlasting foundation. As vinegar to the teeth, and as smoke to the eyes, So is the sluggard to them that send him. The fear of the LORD prolongeth days; But the years of the wicked shall be shortened. The hope of the righteous is gladness; But the expectation of the wicked shall perish. The way of the LORD is a stronghold to the upright, But ruin to the workers of iniquity. The righteous shall never be moved; But the wicked shall not inhabit the land. The mouth of the righteous buddeth with wisdom; But the froward tongue shall be cut off. The lips of the righteous know what is acceptable; But the mouth of the wicked is all frowardness.
דיון
הפסוק בספר חבקוק מנגיד בין הצדיק לרשע. גם פרק י' בספר משלי, ובכלל במקומות נוספים כמו גם בעברית של ימינו, נחשבים הצדיק והרשע להפכים.
מה מלמדת אותנו הנגדה זו על תכונותיו של הצדיק?
נסו להציע הפכים אחרים לצדיק מלבד הרשע; והפכים אחרים לרשע מלבד הצדיק.
הפסוק בספר חבקוק מנגיד בין הצדיק לרשע. גם פרק י' בספר משלי, ובכלל במקומות נוספים כמו גם בעברית של ימינו, נחשבים הצדיק והרשע להפכים.
מה מלמדת אותנו הנגדה זו על תכונותיו של הצדיק?
נסו להציע הפכים אחרים לצדיק מלבד הרשע; והפכים אחרים לרשע מלבד הצדיק.
מי הוא הצדיק?
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת-הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ...
וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא-אַתָּה וְכָל-בֵּיתְךָ אֶל-הַתֵּבָה כִּי-אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה.
וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא-אַתָּה וְכָל-בֵּיתְךָ אֶל-הַתֵּבָה כִּי-אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה.
These are the generations of Noah. Noah was in his generations a man righteous and wholehearted; Noah walked with God.
דיון
הצדיק הראשון שמוזכר בתנ"ך הוא נוח. המקרא מכנה אותו 'צדיק' פעמיים.
לשון הפסוקים תמציתית ואינה מפרטת מהי אותה צדיקות. מה בכל זאת ניתן ללמוד מן הפסוקים על אופיו של נח, ועל מושג ה"צדיק"?
האם לדעתכם נוח הוא אבטיפוס של דמות הצדיק? פרטו.
הצדיק הראשון שמוזכר בתנ"ך הוא נוח. המקרא מכנה אותו 'צדיק' פעמיים.
לשון הפסוקים תמציתית ואינה מפרטת מהי אותה צדיקות. מה בכל זאת ניתן ללמוד מן הפסוקים על אופיו של נח, ועל מושג ה"צדיק"?
האם לדעתכם נוח הוא אבטיפוס של דמות הצדיק? פרטו.
(טו) אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי; יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ, וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ. (טז) אַל-תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל-תִּתְחַכַּם יוֹתֵר: לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם. (יז) אַל-תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל-תְּהִי סָכָל: לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ. (יח) טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם-מִזֶּה אַל-תַּנַּח אֶת יָדֶךָ: כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת-כֻּלָּם. (יט) הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם - מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר. (כ) כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא.
All things have I seen in the days of my vanity; there is a righteous man that perisheth in his righteousness, and there is a wicked man that prolongeth his life in his evil-doing. Be not righteous overmuch; neither make thyself overwise; why shouldest thou destroy thyself? Be not overmuch wicked, neither be thou foolish; why shouldest thou die before thy time? It is good that thou shouldest take hold of the one; yea, also from the other withdraw not thy hand; for he that feareth God shall discharge himself of them all. Wisdom is a stronghold to the wise man more than ten rulers that are in a city. For there is not a righteous man upon earth, that doeth good, and sinneth not.
דיון
לפי קהלת, האם הצדיקות היא מושג חיובי או שלילי?
ומה משמעות היות האדם צדיק?
קראו את הסיפור הקצר שלפניכם. מה הוא מלמד על דמות הצדיק?
הסיפור מציג סוגים שונים של צדיקים, ציינו אותם ועמדו על ההבדלים ביניהם. האם יש מכנה משותף לסוגים השונים של הצדיקים?
לפי קהלת, האם הצדיקות היא מושג חיובי או שלילי?
ומה משמעות היות האדם צדיק?
קראו את הסיפור הקצר שלפניכם. מה הוא מלמד על דמות הצדיק?
הסיפור מציג סוגים שונים של צדיקים, ציינו אותם ועמדו על ההבדלים ביניהם. האם יש מכנה משותף לסוגים השונים של הצדיקים?
יהודה שטיינברג, עונש ושכר -מסיפורי עולם האמת, חלק ב, מתוך: שיחות חסידים, הוצאת תושיה, תרס"ד
על שערי גן-עדן העליון כתב מיכאל המלאך במיץ שושנים, אשר לקח מגן-עדן התחתון, על יריעת חשמל:
"היום יואיל איש צדיק לבוא הנה."
השוערים יצאו למשוח את צירי השערים, אשר לא נפתחו זה ימים רבים ויעלו חלודה. את המסילות יישרו ויתקנו אותן, וגם העמידו שומרי מסח ודגלי תכלת בידיהם, לבשר את בוא הצדיק.
"פנו דרך!" נשמע קול קורא, "הנה הצדיק הולך ובא."
והצדיקים אשר בגן-עדן קמו מכסאותיהם ויביטו בעד החלונות מתוך קנאה לצדיק החדש אשר בא להיכנס בגבולם.
"הנה זה צדיק," רמזו בלעג איש לרעו, "צדיק בלי זקן ובלי פאות."
"כנראה אין ירמולקה תחת כובעו המשונה."
"החדר הרביעי," קרא מיכאל."
"החדר הרביעי איננו נוי. החדר ההוא מלא מפה לפה מאלה שנהרגו על קידוש-השם, אשר לא הניעו יד ו רגל ויפשטו את צוואריהם לשחיטה."
"החדר החמישי."
"החמישי פנוי, אבל... ריח רע עולה מן הרביעי, מן הצדיקים ההם, שהם, במחילת-כבודם, עצלים, וכאשר שכבו על צדם בבואם, כן ישכבו גם עתה."
"בחדר הששי."
"בששי יושבים ממוכן וחרבונה עם כל חסידי אומות העולם, שהראו חיבה לישראל בשעת הנאתם."
"בשביעי."
אבל הן האיש הזה צדיק גדול. הוא חמל על שונאיו ככל אשר חמל על אוהביו. הוא הרבה לעשות טוב בחייו, לא לשם כבוד ורק מאהבה לטוב ולכל החיים, והרבה יותר החל לעשות ולא הספיק.
"הוא היה רופא חולים עניים, ונטפל לעני אומלל, ששלח יד בחייו ויעמול להשיבהו אל החיים, ולעני ההוא ספחת ממארת, והוא לא נזהר והסתכן בנפשו ותדבק בו הספחת וימת."
"אבל את הניתוח עשה ביום-הכיפורים שחל להיות בשבת, והעני היה גנב, אשר ברח מבית-האסורים." ניסה קטיגור אחד ללמד חובה.
המלאכים הרימו כנף כנף ויגעו בקטיגור, וכרגע נשרף ויעל בלהב אש.
ומלאך אחד צעיר הופיע, אשר חידושו היה עוד ניכר על יפיו ועל תומתו. ובשתי כנפיו שתי פנינים מזהירות באור נפלא. אילו היה עוד שם הקטיגור והביט בהן מיד היה מתעוור.
"אני נבראתי," מספר המלאך הצעיר, "מאנחתו האחרונה של אותו צדיק. והפנינים האלה שתי דמעותיו האחרונות הן. הוא לא חפץ למות. מלאך-המות מפייסו ב'גן-עדן' וב'עין לא ראתה,' והוא בוכה ואומר: "יקרה לי שעה אחת של מעשים טובים בעולם הזה מכל גן-העדן שלך בעולם הבא.'"
"החדר השביעי מעט מכפי שכרו," מחליטים המלאכים כולם.
"אבל יותר משבעה חדרים אין לנו בגן-עדן," התנצל מיכאל המלאך ויהי מעמיק במחשבותיו, "ואולם ראו הנה מצאתי לו שכר הגון כפי פעלו," קרא פתאום, "השיבוהו אל החיים."
למקור השלם
מושגים
על שערי גן-עדן העליון כתב מיכאל המלאך במיץ שושנים, אשר לקח מגן-עדן התחתון, על יריעת חשמל:
"היום יואיל איש צדיק לבוא הנה."
השוערים יצאו למשוח את צירי השערים, אשר לא נפתחו זה ימים רבים ויעלו חלודה. את המסילות יישרו ויתקנו אותן, וגם העמידו שומרי מסח ודגלי תכלת בידיהם, לבשר את בוא הצדיק.
"פנו דרך!" נשמע קול קורא, "הנה הצדיק הולך ובא."
והצדיקים אשר בגן-עדן קמו מכסאותיהם ויביטו בעד החלונות מתוך קנאה לצדיק החדש אשר בא להיכנס בגבולם.
"הנה זה צדיק," רמזו בלעג איש לרעו, "צדיק בלי זקן ובלי פאות."
"כנראה אין ירמולקה תחת כובעו המשונה."
"החדר הרביעי," קרא מיכאל."
"החדר הרביעי איננו נוי. החדר ההוא מלא מפה לפה מאלה שנהרגו על קידוש-השם, אשר לא הניעו יד ו רגל ויפשטו את צוואריהם לשחיטה."
"החדר החמישי."
"החמישי פנוי, אבל... ריח רע עולה מן הרביעי, מן הצדיקים ההם, שהם, במחילת-כבודם, עצלים, וכאשר שכבו על צדם בבואם, כן ישכבו גם עתה."
"בחדר הששי."
"בששי יושבים ממוכן וחרבונה עם כל חסידי אומות העולם, שהראו חיבה לישראל בשעת הנאתם."
"בשביעי."
אבל הן האיש הזה צדיק גדול. הוא חמל על שונאיו ככל אשר חמל על אוהביו. הוא הרבה לעשות טוב בחייו, לא לשם כבוד ורק מאהבה לטוב ולכל החיים, והרבה יותר החל לעשות ולא הספיק.
"הוא היה רופא חולים עניים, ונטפל לעני אומלל, ששלח יד בחייו ויעמול להשיבהו אל החיים, ולעני ההוא ספחת ממארת, והוא לא נזהר והסתכן בנפשו ותדבק בו הספחת וימת."
"אבל את הניתוח עשה ביום-הכיפורים שחל להיות בשבת, והעני היה גנב, אשר ברח מבית-האסורים." ניסה קטיגור אחד ללמד חובה.
המלאכים הרימו כנף כנף ויגעו בקטיגור, וכרגע נשרף ויעל בלהב אש.
ומלאך אחד צעיר הופיע, אשר חידושו היה עוד ניכר על יפיו ועל תומתו. ובשתי כנפיו שתי פנינים מזהירות באור נפלא. אילו היה עוד שם הקטיגור והביט בהן מיד היה מתעוור.
"אני נבראתי," מספר המלאך הצעיר, "מאנחתו האחרונה של אותו צדיק. והפנינים האלה שתי דמעותיו האחרונות הן. הוא לא חפץ למות. מלאך-המות מפייסו ב'גן-עדן' וב'עין לא ראתה,' והוא בוכה ואומר: "יקרה לי שעה אחת של מעשים טובים בעולם הזה מכל גן-העדן שלך בעולם הבא.'"
"החדר השביעי מעט מכפי שכרו," מחליטים המלאכים כולם.
"אבל יותר משבעה חדרים אין לנו בגן-עדן," התנצל מיכאל המלאך ויהי מעמיק במחשבותיו, "ואולם ראו הנה מצאתי לו שכר הגון כפי פעלו," קרא פתאום, "השיבוהו אל החיים."
למקור השלם
מושגים
- יהודה שטיינברג - 26 בפברואר 1863 – 10 במרץ 1908. סופר עברי ויידי ופדגוג בתקופת התחייה. משתייך לאסכולה הנאו-רומנטית, מיזוג הסיפור הריאלי - ההווי היהודי הממשי, עם הרומנטיות של ספרות התקופה. עבודותיו ידועות בתחכומן, ובשפה עשירה רבת רבדים. סיפוריו החסידיים, שהצטיינו בתמימותן בגישתן הרומנטית-עממית, העשירו את הספרות העברית החסידית החדשה. החסידות שלו הייתה עממית פשוטה בלי עמקות פילוסופית יתרה. העוסקת בהתחבטויות הנפש של האדם היהודי העומד בצומת עולם הדת מול עולם ההשכלה, אך ללא פריקת עול והמרת דת "להכעיס" .
תרומתו המרכזית של שטיינברג היא לעולם ספרות הילדים העברית. בסיפורים אלה הרחיב הסופר את החומר הסיפורי-דמיוני עם תובנות פנימיות לנפש בני-הנעורים, כאשר הסיפורים עצמם לקוחים מחוויות הילד היהודי, תוך עירוב מוטיבים יהודים היסטוריים עם פלאי הדמיון הפורה. הוא ראה את הספרות ככלי להוראה וחינוך.
ניקול קראוס, תולדות האהבה, הוצאת מחברות לספרות, 2005, עמודים 58-59.
"אני רוצה לספר לך סוד", הוא לחש. "כי היום יום ההולדת שלך". "מה"? "קודם את צריכה להבטיח שתאמיני לי". "טוב". "תגידי 'אני מבטיחה'". "אני מבטיחה". הוא נשם נשימה עמוקה. "אני חושב שאולי אני למד-ווניק". "אתה מה"? "אני מהלמד-ווניקים", הוא לחש. "ל"ו צדיקים". "איזה ל"ו צדיקים"? "אלה שקיומו של העולם תלוי בהם". "אה, אלה. אל תהיה"- "הבטחת", אמר ציפור. לא אמרתי כלום. "בכל זמן נתון יש שלושים ושישה", הוא לחש. "אף אחד לא יודע מי הם. רק התפילות שלהם מגיעות לאוזני אלוהים. זה מה שמר גולדשטיין אומר". "ואתה חושב שאולי אתה אחד מהם", אמרתי. "מה עוד הוא אומר, מה גולדשטיין"? "הוא אומר שכשהמשיח יבוא, הוא יהיה אחד מהלמד-ווניקים. בכל דור ודור יש אדם אחד שיש לו פוטנציאל להיות המשיח. אולי הוא עומד בציפיות, ואולי לא. אולי העולם מוכן לקראתו, ואולי לא. זה הכול". שכבתי בחושך וניסיתי לחשוב מה יהיה נכון להגיד. התחילה לכאוב לי הבטן.
"אני רוצה לספר לך סוד", הוא לחש. "כי היום יום ההולדת שלך". "מה"? "קודם את צריכה להבטיח שתאמיני לי". "טוב". "תגידי 'אני מבטיחה'". "אני מבטיחה". הוא נשם נשימה עמוקה. "אני חושב שאולי אני למד-ווניק". "אתה מה"? "אני מהלמד-ווניקים", הוא לחש. "ל"ו צדיקים". "איזה ל"ו צדיקים"? "אלה שקיומו של העולם תלוי בהם". "אה, אלה. אל תהיה"- "הבטחת", אמר ציפור. לא אמרתי כלום. "בכל זמן נתון יש שלושים ושישה", הוא לחש. "אף אחד לא יודע מי הם. רק התפילות שלהם מגיעות לאוזני אלוהים. זה מה שמר גולדשטיין אומר". "ואתה חושב שאולי אתה אחד מהם", אמרתי. "מה עוד הוא אומר, מה גולדשטיין"? "הוא אומר שכשהמשיח יבוא, הוא יהיה אחד מהלמד-ווניקים. בכל דור ודור יש אדם אחד שיש לו פוטנציאל להיות המשיח. אולי הוא עומד בציפיות, ואולי לא. אולי העולם מוכן לקראתו, ואולי לא. זה הכול". שכבתי בחושך וניסיתי לחשוב מה יהיה נכון להגיד. התחילה לכאוב לי הבטן.
דיון
על פי המסורת, בכל דור יש שלושים ושישה (ל"ו) צדיקים נסתרים שבזכותם מתקיים העולם. רעיון זה מבוסס על דרשה בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, דף צז עמוד ב: "לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי [=אין בעולם פחות משלושים ושישה צדיקים] דמקבלי אפי שכינה בכל דרא [=שמקבלים את פני השכינה בכל דור], שנאמר "אשרי כל חוכי לו" (ישעיהו, פרק ל, פסוק יח) - 'לו' בגימטריא תלתין ושיתא [=שלושים ושישה]".
נסו להסביר על מה מבוססת דרשה זו - לשם מה דרושים צדיקים נסתרים לעולם?
בסיפורו של שטיינברג לועגים לצדיק שמגיע לגן העדן: "הנה זה צדיק,' רמזו בלעג איש לרעו, 'צדיק בלי זקן ובלי פאות.'"
האם יש מעלה יתרה לצדיקות שבאה לידי ביטוי בסממנים חיצוניים?
על פי המסורת, בכל דור יש שלושים ושישה (ל"ו) צדיקים נסתרים שבזכותם מתקיים העולם. רעיון זה מבוסס על דרשה בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, דף צז עמוד ב: "לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי [=אין בעולם פחות משלושים ושישה צדיקים] דמקבלי אפי שכינה בכל דרא [=שמקבלים את פני השכינה בכל דור], שנאמר "אשרי כל חוכי לו" (ישעיהו, פרק ל, פסוק יח) - 'לו' בגימטריא תלתין ושיתא [=שלושים ושישה]".
נסו להסביר על מה מבוססת דרשה זו - לשם מה דרושים צדיקים נסתרים לעולם?
בסיפורו של שטיינברג לועגים לצדיק שמגיע לגן העדן: "הנה זה צדיק,' רמזו בלעג איש לרעו, 'צדיק בלי זקן ובלי פאות.'"
האם יש מעלה יתרה לצדיקות שבאה לידי ביטוי בסממנים חיצוניים?
הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ערפילי טוהר, הוצאת המכון על שם הרצ"יה קוק זצ"ל, עמוד ל"ט, תשמ"ג
הרעיון של הצדקת הדור, נוטל מקום בלב לסבול לפעמים ייסורים הממרקים עוון כדי לזכות את הדור... וכשמצד אחד מתרבים עוונות שמורידים את הנשמות למחשכים, מתגברים הצדיקים לצחצח את רוחם לשאיפות נשגבות מאוד... מצרפים הם זכי הלבב את החסרונות של הדור בכוונת היתרונות המוסריים שהם מוציאים אל הפועל. ...וחפצים הם בכל לב שבתפילתם יוכללו כל פושעים... על כן הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה.
הרעיון של הצדקת הדור, נוטל מקום בלב לסבול לפעמים ייסורים הממרקים עוון כדי לזכות את הדור... וכשמצד אחד מתרבים עוונות שמורידים את הנשמות למחשכים, מתגברים הצדיקים לצחצח את רוחם לשאיפות נשגבות מאוד... מצרפים הם זכי הלבב את החסרונות של הדור בכוונת היתרונות המוסריים שהם מוציאים אל הפועל. ...וחפצים הם בכל לב שבתפילתם יוכללו כל פושעים... על כן הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה.
דיון
כיצד מתאר הרב קוק את פועלם של הצדיקים? לפי תיאורו, מה היחס של הצדיקים לרשעים?
האם פעולת הצדיקים לפי הרב קוק היא גלויה או נסתרת?
האם אתם מכירים אנשים המתאימים לתיאור זה של צדיקים?
כיצד מתאר הרב קוק את פועלם של הצדיקים? לפי תיאורו, מה היחס של הצדיקים לרשעים?
האם פעולת הצדיקים לפי הרב קוק היא גלויה או נסתרת?
האם אתם מכירים אנשים המתאימים לתיאור זה של צדיקים?
לסיכום
דיון
לסיום, נחזור לפסוק שבו פתחנו, ונשאל: מה בין הביטוי בן זמננו 'איש באמונתו יחיה', לבין לשון הפסוק 'צדיק באמונתו יחיה'? האם אלו ביטויים מנוגדים? משלימים? נרדפים?
ראו את פירושו של הרב שרלו לפסוקנו.
לסיום, נחזור לפסוק שבו פתחנו, ונשאל: מה בין הביטוי בן זמננו 'איש באמונתו יחיה', לבין לשון הפסוק 'צדיק באמונתו יחיה'? האם אלו ביטויים מנוגדים? משלימים? נרדפים?
ראו את פירושו של הרב שרלו לפסוקנו.
הרב יובל שרלו, צדיק באמונתו יחיה, אתר ישיבת ההסדר רעננה אמי"ת אורות שאול
רבים כבר העירו על השימוש המוטעה והציטוט המוטה של פסוק זה. בשפה המדוברת בציבור נוהגים בטעות לומר ״איש באמונתו יחיה״, ורואים בפסוק זה שיר הלל לפלורליזם. הפסוק מובא כהוכחה שהנביא תומך בכך שכל אחד יחיה לפי דרכו ולפי אמונתו, ואין תביעה לחיות לאור דרך מסוימת או קיום מצוות. אולם פסוק הטוען ש״איש באמונתו יחיה״ כלל לא קיים במקורותינו. הפסוק אומר ״צדיק באמונתו יחיה״, ואם כן אין הוא עוסק כלל בדרך הראויה לכל אדם אלא בהגדרה של אדם צדיק. ניתן כמובן לדון מה המקום של פלורליזם רוחני בתוך עולמה של תורה, וכיצד בא לידי ביטוי בעולמנו ״אלו ואלו דברי א-לוהים חיים״, אולם לכל זה אין קשר לפסוק.
ברם, לאמתו של דבר, גם השימוש המתוקן לכאורה בביטוי זה מלמד על תפישה שגויה- גם של השפה העברית ועוד יותר של מהותו של ה״צדיק״. שכן המילה ״אמונה״ בתנ״ך אינה עוסקת בתיאולוגיה, ובאמונתו הפילוסופית של האדם. ״אמונה״ בתנ״ך קשורה הרבה יותר למילים כגון ״אמינות״, ״יושרה״, וכדו׳. כאשר הפסוק אומר כי ידיו של משה היו ידי אמונה, הוא מלמד שהם היו חסונות וישרות ועוצמתיות; כאשר אנו אומרים על הקב״ה שהוא א-ל אמונה ואין עוול אנו לא אומרים שהקב״ה מאמין גדול, אלא שהוא אינו עושה עוול כי הוא א-לוהי אמת; יש כמובן קשר בין הוראת המילה ״אמונה״ בימינו ובין שורשה התנכ״י, אולם אין זהות בין המילים. הפרשנות המכוונת של ״צדיק באמונתו יחיה״ מופנית אפוא ליושרתו, אמינותו ונקיותו וזו המשמעות העמוקה של הצדיקות. באופן מושאל אנו אומרים גם על הקב״ה שהוא ״צדיק וישר״, ומכאן אנו לומדים את משמעות ההליכה בדרכיו.
מיהו אפוא הצדיק? הצדיק הוא אדם שתוכו כברו; הצדיק הוא אדם שמילותיו מכוונות, ואין הוא משכתב את העבר או מסלף את ההווה; הצדיק הוא מי שניתן לסמוך על התחייבותו, ואין צורך בחוזה או בסנקציות כדי להבטיח את מימוש דבריו; הצדיק הוא מי שאינו נוטל שום סוג של שוחד, ונמנע לא רק משוחד כספי, כי אם גם משוחד של כבוד או הערצה ציבורית; הצדיק הוא זה שעושה משפט ואוהב חסד; הצדיק הוא זה שאינו משתמש במשאבים שהועמדו לצורך מילוי תפקידו לצורך טובות הנאה עבורו; הצדיק אינו עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס, ועוד ועוד. יסודות אלה והדומים להם הם הם התשתית הרוחנית של הצדיק, והוא זה שעליו נאמר כי באמונתו יחיה. המבקש להיות איש אמונה בוחר בדרכים אלה, ונרתע מעשיית העוול
למקור השלם
רבים כבר העירו על השימוש המוטעה והציטוט המוטה של פסוק זה. בשפה המדוברת בציבור נוהגים בטעות לומר ״איש באמונתו יחיה״, ורואים בפסוק זה שיר הלל לפלורליזם. הפסוק מובא כהוכחה שהנביא תומך בכך שכל אחד יחיה לפי דרכו ולפי אמונתו, ואין תביעה לחיות לאור דרך מסוימת או קיום מצוות. אולם פסוק הטוען ש״איש באמונתו יחיה״ כלל לא קיים במקורותינו. הפסוק אומר ״צדיק באמונתו יחיה״, ואם כן אין הוא עוסק כלל בדרך הראויה לכל אדם אלא בהגדרה של אדם צדיק. ניתן כמובן לדון מה המקום של פלורליזם רוחני בתוך עולמה של תורה, וכיצד בא לידי ביטוי בעולמנו ״אלו ואלו דברי א-לוהים חיים״, אולם לכל זה אין קשר לפסוק.
ברם, לאמתו של דבר, גם השימוש המתוקן לכאורה בביטוי זה מלמד על תפישה שגויה- גם של השפה העברית ועוד יותר של מהותו של ה״צדיק״. שכן המילה ״אמונה״ בתנ״ך אינה עוסקת בתיאולוגיה, ובאמונתו הפילוסופית של האדם. ״אמונה״ בתנ״ך קשורה הרבה יותר למילים כגון ״אמינות״, ״יושרה״, וכדו׳. כאשר הפסוק אומר כי ידיו של משה היו ידי אמונה, הוא מלמד שהם היו חסונות וישרות ועוצמתיות; כאשר אנו אומרים על הקב״ה שהוא א-ל אמונה ואין עוול אנו לא אומרים שהקב״ה מאמין גדול, אלא שהוא אינו עושה עוול כי הוא א-לוהי אמת; יש כמובן קשר בין הוראת המילה ״אמונה״ בימינו ובין שורשה התנכ״י, אולם אין זהות בין המילים. הפרשנות המכוונת של ״צדיק באמונתו יחיה״ מופנית אפוא ליושרתו, אמינותו ונקיותו וזו המשמעות העמוקה של הצדיקות. באופן מושאל אנו אומרים גם על הקב״ה שהוא ״צדיק וישר״, ומכאן אנו לומדים את משמעות ההליכה בדרכיו.
מיהו אפוא הצדיק? הצדיק הוא אדם שתוכו כברו; הצדיק הוא אדם שמילותיו מכוונות, ואין הוא משכתב את העבר או מסלף את ההווה; הצדיק הוא מי שניתן לסמוך על התחייבותו, ואין צורך בחוזה או בסנקציות כדי להבטיח את מימוש דבריו; הצדיק הוא מי שאינו נוטל שום סוג של שוחד, ונמנע לא רק משוחד כספי, כי אם גם משוחד של כבוד או הערצה ציבורית; הצדיק הוא זה שעושה משפט ואוהב חסד; הצדיק הוא זה שאינו משתמש במשאבים שהועמדו לצורך מילוי תפקידו לצורך טובות הנאה עבורו; הצדיק אינו עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס, ועוד ועוד. יסודות אלה והדומים להם הם הם התשתית הרוחנית של הצדיק, והוא זה שעליו נאמר כי באמונתו יחיה. המבקש להיות איש אמונה בוחר בדרכים אלה, ונרתע מעשיית העוול
למקור השלם
דף הנחיות למנחה:
נחום ב - חבקוק ג.docx
נחום ב - חבקוק ג.docx
דף מספר 92 בסדרה 929, דפים נוספים בסדרה:
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 36 37 38 39 40 41 42 43 44 45 46 47 48 49 50 51 52 53 54 55 56 57 58 59 60 61 62 63 64 65 66 67 68 69 70 71 72 73 74 75 76 77 78 79 80 81 82 83 84 85 86 87 88 89 90 91 93 94 95 96 97 98 99 100 101 102 103 104 105 106 107 108 109 110 111 112 113 114 115 116 117 118 119 120 121 122 123 124 125 126 127 128 129 130 131 132 133 134 135 136 137 138 139 140 141 142 143 144 145 146 147 148 149 150 151 152 153 154 155 156 157 158 159 160 161
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 36 37 38 39 40 41 42 43 44 45 46 47 48 49 50 51 52 53 54 55 56 57 58 59 60 61 62 63 64 65 66 67 68 69 70 71 72 73 74 75 76 77 78 79 80 81 82 83 84 85 86 87 88 89 90 91 93 94 95 96 97 98 99 100 101 102 103 104 105 106 107 108 109 110 111 112 113 114 115 116 117 118 119 120 121 122 123 124 125 126 127 128 129 130 131 132 133 134 135 136 137 138 139 140 141 142 143 144 145 146 147 148 149 150 151 152 153 154 155 156 157 158 159 160 161