איוב כג-כז: 'תסמונת רעי איוב' - תסמונת האשמת הקורבן

מטרת הלימוד של דף זה היא לעמוד על אופן התייחסותם של רעי איוב כלפיו. נברר, האם הרֵעים מנחמים את איוב היושב שבעה על בניו? האם מתקיים ביניהם דיאלוג או אינטראקציה אחרת? מה איוב ציפה מחבריו? מהי הדרך המתאימה לפנות לאדם המתייסר באבלו?

דיון
כבר בתחילת ספר איוב הרֵעים שומעים על צרותיו של איוב ובאים לנחמו.
הם מדברים ואיוב משיב - לכאורה, מתקיים ביניהם דיאלוג.
מדוע רעיו של איוב מגיעים אליו, ומה הם רוצים להשיג בדבריהם?
האם הם מצליחים להשיג זאת, לדעתכם?
מהי עמדתכם ביחס לגישות של רעי איוב, על פי הפרקים שלמדנו עד כה?

בובר, מרטין, בסוד השיח – על האדם ועמידתו נוכח ההוויה – חלק ראשון – "אני ואתה", מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"א, עמ' 3-4.
אין אבות הדיברות דיבר דיבר אלא זוגות. אב הדיבר האחד הוא זוג הדיברות אני אתה. אב הדיבר השני הוא זוג הדיברות אני לז. ברם במקום הלז יכול שיבוא אחד הדיבורים 'הוא' ו'היא' ואב הדיבר בעינו יעמוד. אמור מעתה - אף האני של האדם דו פרצופין לו. שלא הרי האני של אב הדיבר אני אתה כהרי האני של אב הדיבר אני לז. אין אבות הדיברות מביעים משהו קיים מחוץ להם, אלא אמירתם מקיימתם.
אבות הדיברות נאמרים בישותו של אדם. נהגה הדיבור 'אתה', אף האני של זוג הדיברות אני אתה נהגה עמו. נהגה הדיבור 'לז' אף האני של זוג הדיברות 'אני לז' נהגה עמו. אין אב הדיבר 'אני אתה' יכול להיאמר אלא בכל ישותו של האדם. אב הדיבר 'אני לז' לעולם אינו יכול להיאמר בכל ישותו של האדם. אין לך אני לפי עצמו, אלא האני של אב הדיבר 'אני אתה' והאני של אב הדיבר 'אני לז' בלבד.
אומר אדם, 'אני' הרי הוא מתכוון לזה או לזה. האני שהוא מתכוון אליו ישנו עם ההגייה שהוא הוגה. 'אני' אף כשהוא אומר ' אתה' או 'לז' ישנו האני של אב הדיבר האחד או השני. הוויתו של אני והגייתו אחת הן. הגייתו של אני והגייתו של אחד מאבות הדיברות אחת הן. כל האומר אב דיבר, נכנס לתוך הדיבר והריהו שרוי בו. אין חיי היצור האנושי מתמצים בתחום פועלי ההתכוונות בלבד. אין חייו עומדים על עשיות בלבד, שמשהו עצם להן. הריני נודע משהו. הריני חש משהו. הריני מדמה משהו. הריני רוצה משהו. הריני מרגיש משהו. הריני חושב משהו.
אין חיי היצור האנושי עומדים על כל אלה ועל כיוצא בהן בלבד. כל אלה וכיוצא בהן מצטרפים כאחד לכלל ממלכת הלז. ואילו ממלכת האתה, יסודה אתה.
מי שאומר 'אתה' אין משהו שמשמש עצם לנגדו. שכן כל מקום שנתת משהו, נתת משהו כנגדו כל לז גובל בלז שכנגדו, אין הוא אלא בגבלו גבול לחברו. ואילו בזמן שנהגה 'אתה', אין משהו. אין האתה גובל. מי שאומר 'אתה' אין בידו משהו, אין בידו כלום. אבל שרוי הוא ועומד בזיקה.
© כל הזכויות שמורות למוסד ביאליק
www.bialik-publishing.co.il

מושגים

• מרטין בובר - (8 בפברואר 1878, ה' באדר א' תרל"ח, וינה – 13 ביוני 1965, י"ג בסיוון תשכ"ה, ירושלים) היה חוקר ופילוסוף, מעבד מעשיות ומחנך ישראלי יהודי יליד אוסטריה.
  עיקר כתביו של בובר עסקו בתודעה דתית, ביחסים בין-אישיים ובענייני קהילה. מפעליו המרכזיים היו איסוף וסיפור מחדש של מעשיות חסידיות, תרגום התנ"ך לשפה הגרמנית ופיתוח משנתו הדיאלוגית. בובר השפיע ותרם רבות לעיסוק במדעי הרוח ומדעי החברה, ובעיקר למחקר בתחום הפסיכולוגיה החברתית, הפילוסופיה החברתית והאקזיסטנציאליזם הדתי.
  בובר השתייך לציונות הרוחנית והיה פעיל מאוד בקהילות יהודיות וחינוכיות בגרמניה ובישראל. כמו כן, הוא היה תומך נלהב במדינה דו-לאומית ליהודים ולערבים בארץ ישראל, וחבר בתנועת ברית שלום. בובר ידוע מאוד גם במשנתו האנרכיסטית, והסוציאליסטית.
• אני ואתה - תפיסה פילוסופית-חברתית שפיתח מרטין בובר, העוסקת ביחסים דיאלוגיים בין בני אדם, המושתתים על יחסי זיקה כנים וישירים. להרחבה מומלץ לעיין בערך "אני ואתה" בוויקיפדיה: https://bit.ly/2AcvVHZ

דבורה וילק, הדיאלוג והחינוך לדיאלוג - הגדרות, מהות ורקע, בתוך: מקרא ועיון, גליון מס' 74, 1988
מרטין בובר רואה בדיאלוג התייחסות אמיתית שמחייבת מאמץ וכוח של שני השותפים בדו שיח, בזיקה של "אני ואתה", לבניית הקשר ביניהם, כסובייקטים שווים. תנאי הכרחי דיאלוג הוא ראיית ה"אתה" במרכז ולא רק ה"אני" ו"הלז". הגילוי והחקירה חייבים להיות משותפים באופן דמוקרטי ושוויוני כדי לאפשר לאחר לתת משמעות אישית ללמידה.
© כל הזכויות שמורות לכתב העת

דיון
האם לדעתכם, הרֵעים באו לקיים עם איוב דיאלוג אמיתי, או שמא הם מקיימים שיחה המורכבת ממונולוגים?
האם הם מקיימים זיקת 'אני-לז' או 'אני-אתה', ולמה? מה מביא אותם להעדיף זיקת יחס מסוימת?

דיון
איזו זווית ראייה נוספת עולה מתוך הצילום של עדי נס על האינטראקציה בין איוב לרעיו?
שימו לב למרחקים בין הדמויות, לאור ולצל, למה שמופיע ברקע, להבעות הפנים, לפוזיציות השונות של כל אחת מהדמויות, ועוד...

הרב שלמה וילק, רעי איוב, בתוך: מוסף שבת, מקור ראשון, 2012.
והם היו רעי איוב; מבקשי טוב למראית עין, אך חסרי רגישות כלפי אדם ושמים. שוב ושוב תולים את האשם במעשי ידינו, ואילו אנחנו איננו מבקשים להאשים איש, גם ממאנים להבין ולשאת באשמה כלשהי, אלא ליטול אחריות.
© כל הזכויות שמורות למקור ראשון
www.makorrishon.co.il

מושגים

• שלמה וילק - הרב שלמה וילק, ראש ישיבת "מחניים". משמש כרב קהילה בירושלים, ובעבר כראש בית המדרש של התיכון התורני "דרך אבות" באפרת, בוגר ישיבת ההסדר קרני שומרון, רב צבאי במילואים והוסמך לרבנות ע"י הרה"ר לישראל.
  הרב וילק למד בכולל הדיינות של מכון אריאל והוא בוגר תואר ראשון ושני מאוניברסיטת בר אילן, וכן תכנית השלמה במחשבת ישראל ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. חבר וועדת האתיקה של ארגון רופאי פוריות (איל"ה), ויועץ מדיה לקרנות קולנוע.

דיון
האם הרעים שבאו לנחם אכן מנחמים? ושמא הם מאשימים את הקורבן בצרותיו?
מה מניע אדם באשר הוא אדם להאשים את הקורבן?

חגי הופר, תסמונת רעי איוב - בראי הפסיכולוגיה, פילוסופיה והתנ"ך, בתוך: התנ"ך בראי הפסיכולוגיה, הוצאת המחבר, 2013, עמ' 386
חגי הופר קורא לתופעה של האשמת הקורבן "תסמונת רעי איוב".
החוקרים טוענים שראיית אדם סובל, מבלי שעשה דבר המצדיק את סבלו, מעמידה בספק את תפיסתנו הבסיסית שיש צדק בעולם ושכל אדם מקבל את המגיע לו: הטוב כגמול והרע כעונש. בעולם כזה אין סבל אקראי. תפיסת העולם כלא צודק, כמקום שבו "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", עלולה להיות מאיימת מאוד. אם אנשים עלולים לסבול ללא סיבה ממשית הרי שכל אחד מאתנו חשוף אף הוא לסכנה.
© כל הזכויות שמורות למחבר


מושגים

• חגי הופר - חגי הופר, יליד 1976, בעל תואר שני בקולנוע וטלוויזיה מאוניברסיטת תל-אביב, פרסם בעבר, מלבד הספר "פסיכולוגיה בראי התנ"ך" ומלבד שני ספרי שירה וספר עיון על שירה מזווית פילוסופית – "הפסימיזם הפואטי – מיפוי ראשוני של שירת דוד אבידן" (2010), את הספר: "יסודות הבניין – על צלם אלוהים שבאדם ועוד" (2009).

דיון
האם האשמת הקורבן היא סימפטום נקודתי ספציפי או תופעה אנושית?
האם התופעה מאפיינת את החברה הישראלית? את העולם המודרני?

וולך, יונה, תת הכרה נפתחת כמו מניפה, הספריה החדשה לשירה, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 1992, עמ' 9.
יונתן
אֲנִי רָץ עַל הַגֶּשֶׁר
וְהַיְלָדִים אַחֲרַי
יוֹנָתָן
הֵם קוֹרְאִים
קְצָת דָּם
רַק קְצָת דָּם לְקִנּוּחַ הַדְּבַשׁ
אֲנִי מַסְכִּים לְחוֹר שֶׁל נַעַץ
אֲבָל הַיְלָדִים רוֹצִים
וְהֵם יְלָדִים
וַאֲנִי יוֹנָתָן
הֵם כּוֹרְתִים אֶת רֹאשִׁי בַּעֲנַף
גְּלַדְיוֹלָה וְאוֹסְפִים אֶת רֹאשִׁי
בִּשְׁנֵי עַנְפֵי גְּלַדְיוֹלָה וְאוֹרְזִים
אֶת רֹאשִׁי בִּנְיָר מְרַשְׁרֵשׁ
יוֹנָתָן
יוֹנָתָן הֵם אוֹמְרִים
בֶּאֱמֶת תִּסְלַח לָנוּ
לֹא תֵּאַרְנוּ לְעַצְמֵנוּ שֶׁאַתָּה כָּזֶה.
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il

מושגים

• יונה וולך - (10 ביוני 1944 - 29 בספטמבר 1985) הייתה משוררת ישראלית בולטת בהשפעתה ובייחודה. וולך עסקה בנושאים חדשים חסרי קשר לזמן, למקום, לתרבות ולסביבה, ובנושאים מנותקי קונטקסט תרבותי, בניגוד לשירה המקובלת, ולמשוררים שיצרו באותה העת, ואת אלו שילבה עם "שפת הרחוב" ולעתים גם במילים גסות "אנטי-פואטיות". בשורותיה, איגדה בדרכה הייחודית את הארכאי עם החדשני. הקרע והַיַּתְמוּת היוו סימן היכר ומגדיר בזהותה ובידידותה עם יוצרים אחרים. וולך עסקה כביכול ב"טפל" התרבותי המקומי ש"לא נגע לאף אחד" אך היה זה קולו האישי של הפרט בחברה הישראלית, ובמובן האוניברסלי, במה שמוגדר כחברה הבורגנית-קפיטליסטית המתהווה.

דיון
השוו את איוב עם יונתן בעניין יחס החברים אליהם. באיזה אופן ניתן לראות את שניהם כקורבן, ואיזה סוג של קורבן?
רעי איוב מאשימים אותו מילולית, רודפים אותו במילותיהם. החברים של יונתן רודפים אותו פיזית. מה ההבדל בין שני סוגי הרדיפה ומה הבדלי השפעתן על הקורבן או על הנרדף?
איזו רדיפה קשה יותר להתמודדות - זו המילולית או הפיזית?

דיון
לאורך כל הספר, איוב מביע טענות ושאלות כלפי האלוהים.
למי לדעתכם הוא פונה בפסוקים אלה - לאלוהים או לרעיו?
אם נקרא את הפסוקים כפנייה אל הרֵעים, מהי העמדה שאיוב מביע כאן ביחס לחבריו? ומה לדעתכם הוא מרגיש ברגעים אלה?
לו אתם רעיו, כיצד הייתם עונים או מדברים עם איוב?

זלדה, פנאי, 1967
שלומי
שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט
אֶל שְׁלוֹמְךָ.
וְהַחַגִּים הָאֲהוּבִים
וּתְקוּפוֹת הַשָּׁנָה הַנִּפְלָאוֹת
עִם אוֹצַר הָרֵיחוֹת, הַפְּרָחִים,
הַפְּרִי, הֶעָלִים וְהָרוּחוֹת,
וְעִם הָעֲרָפֶל וְהַמָּטָר,
הַשֶּׁלֶג הַפִּתְאֹמִי
והַטַּל,
תְלוּיִים עַל חוּט הַכְּמִיהָה.

אֲנִי וְאַתָּה וְהַשַּׁבָּת.
אֲנִי וְאַתָּה וְחַיֵּינוּ
בַּגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם.
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַשֶּׁקֶר.
וְהַפַּחַד.
וְהַקְּרָעִים.
אֲנִי וְאַתָּה
וּבוֹרֵא הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם
חוֹף.
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַחִידָה.
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַמָּוֶת.
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il

מושגים

• זלדה - שיינא זלדה שניאורסון-מישקובסקי (מוכרת בשם זֶלדָה; כ"ו בסיוון תרע"ד, 19 ביוני 1914 - כ"ח בניסן תשמ"ד, 30 באפריל 1984) הייתה משוררת ישראלית. בשונה מבני דורה, כגון נתן אלתרמן ולאה גולדברג, שירתה של זלדה איננה מחורזת ושקולה, אלא כתובה בסגנון חופשי. השפעת תנועת החסידות ניכרת בשיריה, המאופיינים באווירה של חתירה לקדושה ולנשגב, שאותם בקשה למצוא בחיי היומיום, כמו ברגעי הארה והתגלות פנימית. בשיריה יש שימוש במוטיבים ובמאפיינים של הסיפור החסידי.

דיון
סיום הלימוד - חזרה להתחלה
בסיום הלימוד אנו חוזרים לתחילת השיר של זלדה: "שלומי קשור בחוט אל שלומך" כביטוי של יחסי 'אני-אתה'.
במה אנו נתרמים לחיינו כאשר אנו מוכנים לפעול מתוך גישה זו?
האם יש קשר בין ראיית העולם של איוב ושל זלדה, וכיצד היא באה לידי ביטוי בשיר?
מה דעתכם על 'תסמונת האשמת הקורבן' שהוצגה בדף לימוד זה?
שוחחו ביניכם, האם תסמונת זו באה לביטוי בחייכם וכיצד אתם מתמודדים עמה?
נסו להציע התמודדות אחרת, שתהיה מבוססת על ערכים הומניסטיים, להתייחסות אל מי שהחיים הרעו לו או לה.