הדף מאת: מערכת מדרשת / אתר מדרשת
דמותה של רחל אמנו היא אולי הדמות המעניינת ביותר מבין האמהות. יחסיה המורכבים עם לאה אחותה-צרתה, עם יעקב בן זוגן, ועם אביה, מציירים דמות דרמטית.
דף הלימוד מזמין אתכם לחזור אל דמותה של רחל על רקע שירה של מירי מסיקה (נועם חורב) 'אישה חרסינה'.
השיר והמקורות דורשים זה את זה וזה מזה, והחיבור ביניהם מציע פענוח לדמותה של רחל, ובעצם, הוא אולי מוסיף לה דווקא דוק של מסתורין ודרמה.
אישה חרסינה, מירי מסיקה, מילים נועם חורב, לחן: יהל דורון וגיא מנטש, מאתר You Tube
הרבה ימים של בכי, מעט ימים של צחוק
פרק כט:
(טז) וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל. (יז) וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת-תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה. (יח) וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה. (יט) וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי. (כ) וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. (כא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן הָבָה אֶת-אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ. (כב) וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת-כָּל-אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה. (כג) וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת-לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. (כד) וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה. (כה) וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל-לָבָן מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי. (כו) וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה. (כז) מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם-אֶת-זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת. (כח) וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה. (כט) וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה. (ל) וַיָּבֹא גַּם אֶל-רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת. (לא) וַיַּרְא ה' כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה. (לב) וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי-רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי. (לג) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע ה' כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן. (לד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ לֵוִי. (לה) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת-ה' עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת.
פרק ל:
(א) וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. (ב) וַיִּחַר-אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי-בָטֶן. (ג) וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל-בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי מִמֶּנָּה. (ד) וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב. (ה) וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן. (ו) וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן-לִי בֵּן עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן. (ז) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב. (ח) וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם-אֲחֹתִי גַּם-יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי. (ט) וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה. (י) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן. (יא) וַתֹּאמֶר לֵאָה בגד (בָּא גָד) וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ גָּד. (יב) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב. (יג) וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אָשֵׁר. (יד) וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל-לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל-לֵאָה תְּנִי-נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. (טו) וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ. (טז) וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא. (יז) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל-לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי. (יח) וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר-נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר. (יט) וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן-שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב. (כ) וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ זְבֻלוּן. (כא) וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמָהּ דִּינָה. (כב) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ. (כג) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי. (כד) וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר
(טז) וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל. (יז) וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת-תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה. (יח) וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה. (יט) וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי. (כ) וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. (כא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן הָבָה אֶת-אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ. (כב) וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת-כָּל-אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה. (כג) וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת-לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. (כד) וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה. (כה) וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל-לָבָן מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי. (כו) וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה. (כז) מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם-אֶת-זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת. (כח) וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה. (כט) וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה. (ל) וַיָּבֹא גַּם אֶל-רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת. (לא) וַיַּרְא ה' כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה. (לב) וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי-רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי. (לג) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע ה' כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן. (לד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ לֵוִי. (לה) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת-ה' עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת.
פרק ל:
(א) וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. (ב) וַיִּחַר-אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי-בָטֶן. (ג) וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל-בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי מִמֶּנָּה. (ד) וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב. (ה) וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן. (ו) וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן-לִי בֵּן עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן. (ז) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב. (ח) וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם-אֲחֹתִי גַּם-יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי. (ט) וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה. (י) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן. (יא) וַתֹּאמֶר לֵאָה בגד (בָּא גָד) וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ גָּד. (יב) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב. (יג) וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אָשֵׁר. (יד) וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל-לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל-לֵאָה תְּנִי-נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. (טו) וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ. (טז) וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא. (יז) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל-לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי. (יח) וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר-נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר. (יט) וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן-שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב. (כ) וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ זְבֻלוּן. (כא) וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמָהּ דִּינָה. (כב) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ. (כג) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי. (כד) וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר
Now Laban had two daughters: the name of the elder was Leah, and the name of the younger was Rachel.
בחושך הסודות שלה הפכו להיות שקופים
תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קכג עמוד א (מתורגם)
אמר יעקב לרחל: התנשאי לי? אמרה לו: כן, אבל אבא רמאי הוא ולא תוכל לו. אמר לה: מה רמאותו? אמרה לו: יש לי אחות מבוגרת ממני, ולא ישיא אותי לפניה. אמר לה: אחיו אני ברמאות. אמרה לו: האם מותר לצדיק לעסוק ברמאות? אמר לה: כן, שכתוב: "עִם-נָבָר, תִּתָּבָר; וְעִם-עִקֵּשׁ, תִּתַּפָּל" (שמואל ב' כב, כז). מסר לה סימנים. כשהביאו לו את לאה, חשבה רחל: עכשיו תתבזה אחותי, מסרה לה את הסימנים. ווזה מה שכתוב: "וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה" (בראשית כט, כה), וכי עד עכשיו לא הייתה לאה?! אלא, מתוך סימנים שמסר לה יעקב לרחל ומסרה אותם ללאה, לא היה יודע זאת עד אותה השעה.
אמר יעקב לרחל: התנשאי לי? אמרה לו: כן, אבל אבא רמאי הוא ולא תוכל לו. אמר לה: מה רמאותו? אמרה לו: יש לי אחות מבוגרת ממני, ולא ישיא אותי לפניה. אמר לה: אחיו אני ברמאות. אמרה לו: האם מותר לצדיק לעסוק ברמאות? אמר לה: כן, שכתוב: "עִם-נָבָר, תִּתָּבָר; וְעִם-עִקֵּשׁ, תִּתַּפָּל" (שמואל ב' כב, כז). מסר לה סימנים. כשהביאו לו את לאה, חשבה רחל: עכשיו תתבזה אחותי, מסרה לה את הסימנים. ווזה מה שכתוב: "וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה" (בראשית כט, כה), וכי עד עכשיו לא הייתה לאה?! אלא, מתוך סימנים שמסר לה יעקב לרחל ומסרה אותם ללאה, לא היה יודע זאת עד אותה השעה.
There may be times when a firstborn takes his portion of the inheritance, dividing the estate with one other brother, and there may be times when a firstborn takes his portion of the inheritance, dividing the estate with five brothers, and there is no indication that the Torah differentiates between the manner in which the respective firstborns collect in each scenario. Therefore, just as when a firstborn takes his portion, dividing the estate with one other brother, he receives double the property received by one inheritor, so too, when a firstborn takes his portion of the inheritance, dividing the estate with five brothers, he receives double the property received by one inheritor. The baraita suggests the opposite logical derivation: Or perhaps go this way: There may be times when a firstborn takes his portion of the inheritance, dividing the estate with one other brother, and there may be times when a firstborn takes his portion of the inheritance, dividing the estate with five brothers. Therefore, just as when a firstborn takes his portion, dividing the estate with one other brother, he receives a double portion of all the property, so too when a firstborn takes his portion of the inheritance, dividing the estate with five brothers, he receives a double portion of all the property. As the logical inference can lead to either conclusion, the halakha is determined by a derivation from a verse. The verse states: “Then it shall be, in the day that he causes his sons to inherit” (Deuteronomy 21:16). As the next verse spells out: “But he shall acknowledge the firstborn, the son of the hated, by giving him a double portion of all that he has” (Deuteronomy 21:17), the former verse is ostensibly redundant. The additional verse is therefore understood as an inclusion: The Torah increased inheritance with regard to the brothers, indicating that the more brothers there are, the greater the portion they collect from the entire estate. Therefore, you should not reason in accordance with the final formulation, in which the baraita suggests that the firstborn inherits twice as much as all the other brothers combined, but in accordance with the first formulation, according to which the firstborn inherits twice as much as each other brother. The baraita reinforces this statement by citing additional verses: And the verse states: “And the sons of Reuben the firstborn of Israel, for he was the firstborn; but, inasmuch as he defiled his father’s couch, his birthright [bekhorato] was given to the sons of Joseph the son of Israel, yet not so that he was to be reckoned in the genealogy as firstborn” (I Chronicles 5:1). And the following verse states: “For Judah prevailed above his brothers, and the prince came of him; but the birthright [vehabekhora] was Joseph’s” (I Chronicles 5:2). The baraita derives: Birthright, i.e., firstborn status, is stated here with regard to Joseph, and birthright is stated in another verse concerning the double portion with regard to the later generations: “By giving him a double portion of all that he has, for he is the first-fruits of his strength, the birthright [habekhora] is his” (Deuteronomy 21:17). Just as the birthright stated with regard to Joseph is double the property received by one inheritor, as the Gemara will explain, so too the birthright stated with regard to the later generations is double the property received by one inheritor. The baraita cites additional related verses: And with regard to Jacob’s bequest to Joseph, the verse states: “Moreover I have given to you one portion above your brothers, which I took out of the hand of the Amorite with my sword and with my bow” (Genesis 48:22). The baraita explains the verse: But is it so that Jacob took the portion with his sword and with his bow? But isn’t it already stated: “Through You do we push down our adversaries; through Your name do we trample those that rise against us. For I trust not in my bow, neither can my sword save me” (Psalms 44:6–7)? Rather, what is the meaning of “with my sword”? This is referring to prayer. What is the meaning of “with my bow”? This is referring to petition. This concludes the baraita. The Gemara analyzes the baraita: What is the reason the baraita cites additional proofs, introducing them with the term: And the verse states? The Gemara explains: And if you would say that the proof from the verse: “Then it shall be, in the day that he causes his sons to inherit” is not valid, as perhaps this verse comes to teach the halakha of Rabbi Yoḥanan ben Beroka that a father may designate property for whichever child he desires, then come and hear a separate proof: “And the sons of Reuben the firstborn of Israel…his birthright was given to the sons of Joseph the son of Israel.” As Joseph’s birthright was that his sons received two portions, evidently the birthright of the firstborn is that he receives double the amount received by one inheritor. And if you would say that this is not a proof either, as we do not derive the meaning of the term: “Birthright [bekhora]” (see Deuteronomy 21:17) from the similar but not identical term of: “His birthright [bekhorato],” come and hear a proof from the term employed in the following phrase from the verse: “But the birthright [vehabekhora] was Joseph’s.” The Gemara continues to explicate the biblical citations in the baraita: And if you would say that this is not a proof either, as concerning Joseph himself, from where may it be learned that his birthright was double the property received by one inheritor? Come and hear a proof: “Moreover I have given to you one portion above your brothers,” indicating that Joseph received one more portion than each of the other sons of Jacob. Rav Pappa said to Abaye: Why not say that the term “one portion” is referring to a mere palm tree or some other relatively small extra gift, instead of a full, equal share? Abaye said to him: For you, i.e., to answer your question, the verse states: “Ephraim and Manasseh, even as Reuben and Simeon, shall be mine” (Genesis 48:5). Evidently, Joseph’s children together received portions equal to that of Reuben and Simeon together, i.e., two full portions. § Rabbi Ḥelbo asked Rabbi Shmuel bar Naḥmani: What did Jacob see that he took the status as firstborn from Reuben and gave it to Joseph? The Gemara wonders: What does he mean, what did he see? The matter is written explicitly: “But, inasmuch as he defiled his father’s couch, his birthright was given to the sons of Joseph” (I Chronicles 5:1). Rather, Rabbi Ḥelbo’s question was: What did he see that he gave it specifically to Joseph? Rabbi Shmuel bar Naḥmani answered Rabbi Ḥelbo: I will tell you a parable. To what is this matter comparable? To a homeowner who raised an orphan in his home. Eventually, that orphan became wealthy and said: I will provide benefit to the homeowner from my property. Similarly, since Joseph sustained Jacob in Egypt for a number of years, Jacob saw fit to repay the kindness. Rabbi Ḥelbo said to him: And if Reuben did not sin, would Jacob not have provided any benefit to Joseph? It cannot be that Jacob repaid Joseph only as a result of Reuben’ sin. Rather, doesn’t your teacher Rabbi Yonatan say like this: It was appropriate for the child receiving the status of firstborn to emerge from Rachel, as it is written: “These are the generations of Jacob, Joseph” (Genesis 37:2), indicating that Joseph was Jacob’s primary progeny. But Leah advanced ahead of Rachel with appeals for mercy, i.e., with prayer, and thereby earned the status as firstborn for her firstborn. But because of the modesty that Rachel possessed, the Holy One, Blessed be He, returned the status as firstborn to her. This is why Jacob gave the status as firstborn to Joseph. The Gemara explains this answer: What does it mean that Leah advanced ahead of Rachel with mercy? As it is written: “And Leah’s eyes were weak [rakkot]” (Genesis 29:17). What is the meaning of “rakkot”? If we say that her eyes were literally weak, is it possible that the verse would say that? The verse there did not speak to the disparagement of even a non-kosher animal, as it is written: “From the pure animals and from the animals that are lacking purity” (Genesis 7:8). The verse states: “That are lacking purity” rather than stating explicitly and disparagingly: That are impure. If that is so with regard to animals, did the verse speak here to the disparagement of the righteous? Rather, Rabbi Elazar says: The term alludes to the fact that her gifts, i.e., the gifts given to her descendants, e.g., the priesthood and the monarchy, were long-lasting [arukkot], as they were passed down from generation to generation. Rav says that there is a different explanation of the verse: Actually, the verse means that her eyes were literally weak, and this is not a denigration of her but a praise of her. As she would hear people at the crossroads, coming from the land of Canaan, who would say: Rebecca has two sons, and her brother Laban has two daughters; the older daughter will be married to the older son, and the younger daughter will be married to the younger son. Rav continues: And she would sit at the crossroads and ask: What are the deeds of the older son? The passersby would answer: He is an evil man, and he robs people. She would ask: What are the deeds of the younger son? They would answer: He is “a quiet man, dwelling in tents” (Genesis 25:27). And because she was so distraught at the prospect of marrying the evil brother, she would cry and pray for mercy until her eyelashes fell out. Since the weakness of her eyes was due to this cause, characterizing her eyes as weak constitutes praise. This is Leah’s prayer for mercy to which Rabbi Yonatan referred. The Gemara comments: And her desire not to marry Esau is the basis of that which is written: “And the Lord saw that Leah was hated, and He opened her womb” (Genesis 29:31). What is the meaning of “hated”? If we say that she was literally hated, is it possible? The verse there did not speak to the disparagement of even a non-kosher animal, so did the verse here speak to the disparagement of the righteous? Rather, the Holy One, Blessed be He, saw that the behavior of Esau was hated by her, and therefore: “And He opened her womb.” The Gemara now explains the second part of Rabbi Yonatan’s explanation: And what was a demonstration of the modesty that Rachel possessed? As it is written: “And Jacob told Rachel that he was her father’s brother, and that he was Rebecca’s son” (Genesis 29:12). The Gemara asks: But isn’t he the son of her father’s sister? Why did he say that he was her father’s brother? Rather, Jacob and Rachel had the following exchange: Jacob said to Rachel: Will you marry me? Rachel said to him: Yes, but my father is a deceitful person, and you cannot defeat him. Jacob said to her: What is his method of deceit of which I need be aware? Rachel said to him: I have a sister who is older than me, and he will not marry me off before he marries her off, even if he promises that he will do so. Jacob said to her: I am his brother, i.e., equal, in deceit, and he will not be able to deceive me. That is why Jacob said that he was “her father’s brother.” Rachel said to him: But is it permitted for the righteous to act deceitfully? Jacob answered her: Yes, in certain circumstances. As the verse states concerning God: “With the pure You show Yourself pure; and with the crooked You show Yourself subtle” (II Samuel 22:27). Therefore, to counter Laban’s deceit, Jacob gave Rachel secret signs to prove to him that she was the one marrying him. Laban did in fact attempt to have Jacob marry Leah instead of marrying Rachel. When Laban’s associates were bringing Leah up to the wedding canopy to marry Jacob, Rachel thought: Now my sister will be humiliated when Jacob discovers that she is the one marrying him. Therefore, Rachel gave the signs to Leah. And this is as it is written: “And it came to pass in the morning that, behold, it was Leah” (Genesis 29:25). This verse is difficult, as by inference, should one derive that until now she was not Leah? Rather, through the signs that Jacob gave to Rachel and that she gave to Leah, he did not know it was she until that moment. This is the modesty of Rachel to which Rabbi Yonatan was referring. § The Gemara continues its discussion of Jacob’s family. Abba Ḥalifa Karoya asked Rabbi Ḥiyya bar Abba: In the total tally of Jacob’s family members who descended to Egypt, you find seventy, as stated in the verse: “All the souls of the house of Jacob, that came into Egypt, were seventy” (Genesis 46:27). By contrast, in their individual listing, when the family members of each of his sons are listed by name, you find seventy-less-one. How can this be resolved? Rabbi Ḥiyya bar Abba said to him: A twin sister was born with Dinah, as it is written: “And [ve’et] his daughter Dinah” (Genesis 46:15). The term et implies an unspecified additional person. Abba Ḥalifa Karoya replied: If that is so, one would have to say that a twin sister was born with Benjamin, as it is written:
דיון
שאלות לדיון
שאלות לדיון
- איזו מין אישה היא רחל? כיצד אתם מדמיינים אותה?
- מה דעתכם על יחסיה עם אחותה / צרתה ועם יעקב?
- מה מוסיף לנו הסיפור התלמודי על דמותה? מה דעתכם על הסיפור והאם הוא מתאים להמשך הסיפור המקראי?
היא פיזרה הרבה שקרים
(יד) וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ. (טו) הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם-אָכוֹל אֶת-כַּסְפֵּנוּ. (טז) כִּי כָל-הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה. (יז) וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת-בָּנָיו וְאֶת-נָשָׁיו עַל-הַגְּמַלִּים. (יח) וַיִּנְהַג אֶת-כָּל-מִקְנֵהוּ וְאֶת-כָּל-רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם לָבוֹא אֶל-יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן. (יט) וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת-צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת-הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ. (כ) וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת-לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל-בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא. (כא) וַיִּבְרַח הוּא וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת-הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת-פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד. (כב) וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב. (כג) וַיִּקַּח אֶת-אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָד. (כד) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תְּדַבֵּר עִם-יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד-רָע. (כה) וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת-יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב תָּקַע אֶת-אָהֳלוֹ בָּהָר וְלָבָן תָּקַע אֶת-אֶחָיו בְּהַר הַגִּלְעָד. (כו) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת-לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת-בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב. (כז) לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא-הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר. (כח) וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ. (כט) יֶשׁ-לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם-יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד-רָע. (ל) וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי-נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת-אֱלֹהָי. (לא) וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי פֶּן-תִּגְזֹל אֶת-בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי. (לב) עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת-אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר-לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח-לָךְ וְלֹא-יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם. (לג) וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת וְלֹא מָצָא וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל. (לד) וְרָחֵל לָקְחָה אֶת-הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת-כָּל-הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא. (לה) וַתֹּאמֶר אֶל-אָבִיהָ אַל-יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי-דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת-הַתְּרָפִים.
And Rachel and Leah answered and said unto him: ‘Is there yet any portion or inheritance for us in our father’s house? Are we not accounted by him strangers? for he hath sold us, and hath also quite devoured our price. For all the riches which God hath taken away from our father, that is ours and our children’s. Now then, whatsoever God hath said unto thee, do.’ Then Jacob rose up, and set his sons and his wives upon the camels; and he carried away all his cattle, and all his substance which he had gathered, the cattle of his getting, which he had gathered in Paddan-aram, to go to Isaac his father unto the land of Canaan. Now Laban was gone to shear his sheep. And Rachel stole the teraphim that were her father’s. And Jacob outwitted Laban the Aramean, in that he told him not that he fled. So he fled with all that he had; and he rose up, and passed over the River, and set his face toward the mountain of Gilead. And it was told Laban on the third day that Jacob was fled. And he took his brethren with him, and pursued after him seven days’journey; and he overtook him in the mountain of Gilead. And God came to Laban the Aramean in a dream of the night, and said unto him: ‘Take heed to thyself that thou speak not to Jacob either good or bad.’ And Laban came up with Jacob. Now Jacob had pitched his tent in the mountain; and Laban with his brethren pitched in the mountain of Gilead. And Laban said to Jacob: ‘What hast thou done, that thou hast outwitted me, and carried away my daughters as though captives of the sword? Wherefore didst thou flee secretly, and outwit me; and didst not tell me, that I might have sent thee away with mirth and with songs, with tabret and with harp; and didst not suffer me to kiss my sons and my daughters? now hast thou done foolishly. It is in the power of my hand to do you hurt; but the God of your father spoke unto me yesternight, saying: Take heed to thyself that thou speak not to Jacob either good or bad. And now that thou art surely gone, because thou sore longest after thy father’s house, wherefore hast thou stolen my gods?’ And Jacob answered and said to Laban: ‘Because I was afraid; for I said: Lest thou shouldest take thy daughters from me by force. With whomsoever thou findest thy gods, he shall not live; before our brethren discern thou what is thine with me, and take it to thee.’—For Jacob knew not that Rachel had stolen them.— And Laban went into Jacob’s tent, and into Leah’s tent, and into the tent of the two maid-servants; but he found them not. And he went out of Leah’s tent, and entered into Rachel’s tent. Now Rachel had taken the teraphim, and put them in the saddle of the camel, and sat upon them. And Laban felt about all the tent, but found them not. And she said to her father: ‘Let not my lord be angry that I cannot rise up before thee; for the manner of women is upon me.’ And he searched, but found not the teraphim.
דיון
- מה דעתכם על יחסיהם של רחל ואביה?
- כיצד אתם מסבירים את התנהגותה?
- האם סיפור זה מתאים לדמות שראיתם לנגד עיניכם בקריאת המקורות הקודמים?
ואישה אחת אמרה לה, אבל היא לא הבינה
(טז) וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל, וַיְהִי-עוֹד כִּבְרַת-הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה; וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ. (יז) וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ; וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל-תִּירְאִי, כִּי-גַם-זֶה לָךְ בֵּן. (יח) וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא-לוֹ בִנְיָמִין. (יט) וַתָּמָת רָחֵל; וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם. (כ) וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל-קְבֻרָתָהּ--הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת-רָחֵל עַד-הַיּוֹם.
And they journeyed from Beth-el; and there was still some way to come to Ephrath; and Rachel travailed, and she had hard labour. And it came to pass, when she was in hard labour, that the mid-wife said unto her: ‘Fear not; for this also is a son for thee.’ And it came to pass, as her soul was in departing—for she died—that she called his name Ben-oni; but his father called him Benjamin. And Rachel died, and was buried in the way to Ephrath—the same is Beth-lehem. And Jacob set up a pillar upon her grave; the same is the pillar of Rachel’s grave unto this day.
מדהים כמה שתיקה יכולה לספר
דיון
קראו עכשיו את שירו של נועם חורב 'אישה חרסינה' והקשיבו לביצוע של מירי מסיקה. האם אתם מצליחים לדרוש את השיר כשיר שנכתב על רחל אמנו? כיצד השיר ודמותה של רחל מאירים זה את זה?
איזו אישה היא 'אישה חרסינה'?
קראו עכשיו את שירו של נועם חורב 'אישה חרסינה' והקשיבו לביצוע של מירי מסיקה. האם אתם מצליחים לדרוש את השיר כשיר שנכתב על רחל אמנו? כיצד השיר ודמותה של רחל מאירים זה את זה?
איזו אישה היא 'אישה חרסינה'?
נועם חורב, אישה חרסינה, ביצוע: מירי מסיקה
אישה חרסינה/ מילים נועם חורב
המציאות השבורה לקחה אותה רחוק
הרבה ימים של בכי, מעט ימים של צחוק
תמונות ילדות של קיץ תלויות לה על הקיר
מדהים כמה חיוך יכול להסתיר.
והיא הבטיחה לעצמה: גם אלוהים לא יעזור
כלום כבר לא ישבור אותי, כלום כבר לא ישבור
ואישה אחת אמרה לה, אבל היא לא הבינה
את לא אישה פלדה, את אישה חרסינה.
והיה לה מן מבט עם כוח לא מוסבר
היא פיזרה הרבה שקרים אבל לא את השיער
עם צרידות כזאת כהה גם בצחוק הכי בהיר
מדהים איך שכוח יכול להיות שביר.
ושנים היא לא חשפה בפניו את הקלפים
רק בחושך הסודות שלה הפכו להיות שקופים
והוא ראה אותה עמוק גם בלי לדבר
מדהים כמה שתיקה יכולה לספר
והיא הבטיחה לעצמה...
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il
אישה חרסינה/ מילים נועם חורב
המציאות השבורה לקחה אותה רחוק
הרבה ימים של בכי, מעט ימים של צחוק
תמונות ילדות של קיץ תלויות לה על הקיר
מדהים כמה חיוך יכול להסתיר.
והיא הבטיחה לעצמה: גם אלוהים לא יעזור
כלום כבר לא ישבור אותי, כלום כבר לא ישבור
ואישה אחת אמרה לה, אבל היא לא הבינה
את לא אישה פלדה, את אישה חרסינה.
והיה לה מן מבט עם כוח לא מוסבר
היא פיזרה הרבה שקרים אבל לא את השיער
עם צרידות כזאת כהה גם בצחוק הכי בהיר
מדהים איך שכוח יכול להיות שביר.
ושנים היא לא חשפה בפניו את הקלפים
רק בחושך הסודות שלה הפכו להיות שקופים
והוא ראה אותה עמוק גם בלי לדבר
מדהים כמה שתיקה יכולה לספר
והיא הבטיחה לעצמה...
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il