מפני הכאב ומפני ההעלמות א

בתוך הנושא הרחב: ארץ ישראל, ולאחר העיסוק במחיר הריבונות של מדינה עצמאית שבו עסקנו בלימוד הקודם ('חלב חמוץ וגם דבש מר'), נקדיש את השיעור הכפול שלפנינו למחיר השימוש בכוח, הנובע מהיותנו עם החי במולדתו. בחלק א של הלימוד נעסוק בשכול. בחלקו השני של הלימוד נדון במחיר השליטה בעם אחר.

רעיה הרניק, שירים לגוני, הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשמ"ג, עמ' 9– 10.
שירי התשה 1970
א.
אֲנִי לֹא אַקְרִיב
בְּכוֹרִי לְעוֹלָה .
לֹא אֲנִי .

בַּלֵּילוֹת אֱלֹהִים וַאֲנִי
עוֹרְכִים חֶשְבּוֹנוֹת
מַה מּגִּיעַ לְמִי.

אֲנִי יוֹדַעַת וּמַכִּירָה
תּוֹדָה .
אֲבָל לֹא אֶת בְּנִי
וְלֹא
לְעוֹלָה .

ב.
לֹא עוֹד שְנַת אַרְבָּעִים וּשְתַּים
לֹא עוֹד טְרֶבְּלִינְקָה.
לֹא כְּצֹאן לַטִּבְחָה.
עַכְשָיו בְּגָאוֹן
עַכְשָיו כִּמְצָדָה
עַכְשָיו, כָּצֹאן לָעוֹלָה.
© כל הזכויות שמורות למחברת

רעיה, הרניק, שירים לגוני, הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשמ"ג, עמ' 2
גוני בן מאיר ורעיה הרניק נולד בירושלים בשנת 1956, אח בכור לרוני, דנה ונועה. למד בביה"ס העממי ע"ש לוריא, וסיים את התיכון שליד האוניברסיטה. אביו, המוזיקאי מאיר הרניק, נהרג ב-1972 כאשר גוני היה בן 16. היה חניך ומדריך בשבט "מודיעין" בצופי ירושלים. התגייס לצבא בשנת 1974. התנדב לסיירת גולני – גמר את מסלול הטירונות וקורס מ"כים. ב 1976 גמר קורס קצינים. היה מ"מ ומ"פ בגדודים, קמ"בץ חטיבה, וחזר לסיירת כמפקדה בהיותו בן 24, בדרגת רב-סרן. עמד להשתחרר משרות צבא-הקבע ב-6.6.82. באותו יום עלה בראש יחידתו לכבוש את הבופור ונהרג בקרב.

רעיה הרניק
כשראינו את התמונות שצילם גוני ביום האחרון לחייו נתגלו שדות חיטה שזה אך מבשילה, נופים של הגליל, פריחה פראית אחרונה של ארץ-ישראל לפני קיץ. ואחותו אמרה: "היה לו יום אחרון יפה כל-כך..." היה לו יום אחרון יפה והיו לו חיים יפים שנגמרו בחודש יוני 1982, כשארצו פרושה כעל כף יד למרגלות הר גבוה, בארץ זרה, שם נהרג. השישה ביוני, היום בו עמד הזמן מלכת. זמן מלא אהבה. וקשה לי להבדיל בין אהבתי העזה לילד היפה והאמיץ הזה, לבין האהבה לארץ היפה והנוראה הזו. בהתחלה לקחנו אנחנו אותו אליה. טיולים בהרי ירושלים. צעדות בגליל. נסיעה לתל-חי ולנבי-יושע. ירידה דרך המכתשים לאילת. לראות הכל בשנית דרך עיניו: "תראה את הגלבוע", קרני-חיטין, לספר לו על לוחמיו של גדעון ליד נחל חרוד. אחר-כך הביא הוא את הארץ אלי. טיולי צופים למדבר יהודה. עם חברים למערת חריטון, נחל דרגות, ומאוחר יותר בצבא בקצרה כל-כך נופים שראה, פריחות, ריחות של מקומות זרים מעבר לגבול, ותמיד נעליים קרועות מהליכה של עשרות רבות של קילומטרים במדבריות ובהרים. הוא היה בני והוא היה בן-הארץ. ועכשיו הוא חלק מהאדמה הזאת עליה גדל ואותה אהב ואני איני יכולה להפריד ביניהם. כן, הדברים לא התגלגלו כפי שחלמתי. כשסיפרתי לו על יהודה המכבי ועל טרומפלדור בתל חי לא חשבתי שזה מה שיקרה לו. וכשרקדתי, צעירה מאוד, עם חברי ברחובות תל-אביב בנובמבר 1947, לא ידעתי איך תיראה בעוד כארבעים שנה, אבל בוודאי לא זה היה פשר תקוותי וחלומי. ויחד עם זה, עם החיים שנקטעו והחלומות האבודים, איני יכולה לומר בכנות כפי שאמר ברנר, שהוא כאן רק כי "אין מקום אחר". אני עדיין מרגישה שזה המקום היחידי בעולם בו אני רוצה לחיות. וזה המקום היחידי בו רציתי לגדל ילדים ולראות נכדים. איני יכולה לתאר לעצמי את גוני, או את שאר ילדי, נולדים או גדלים במקום אחר. הארץ זרמה בדמו כמו דמי שזרם בעורקיו.
© כל הזכויות שמורות למחברת

דיון
האם דבריה של רעיה הרניק כאן תואמים את מה שעולה משירה [אותו כתבה כשגוני היה בן 13]?
האם היא מוכנה לשלם את המחיר?

רוביק רוזנטל, משפחת הבופור, ספרית הפועלים, תל אביב תשמ"ט עמ' 16 -17
אמו של גיל בן עקיבא שנפל בבופור:
עד היום אני נושאת רגשות אשמה. אני יודעת שזה לא הגיוני, אבל זו ההרגשה שלי. לא הצלחתי לשמור על גיל. אולי גם הובלנו אותו לקרב הזה. גיל הלך למבדקים בסיירת מטכ"ל ולא עבר. היו לו בעיות רגליים. אמרנו לו שילך לסיירת גולני. המחשבות האלה שטותיות. זה היה יכול לקרות בכל מקום אחר, אבל ההרגשה נשארת. אדם כמוני, שחי בין בעלי חיים, רואה שהתרנגולת הטיפשה ביותר שומרת על הגוזלים שלה; אני על שלי לא הצלחתי לשמור. כל הזמן רודפת אותי הרגשה של כישלון. כישלון בתפקיד הכי פשוט שלי כאמא – לא יכולתי לשמור על בני, לא יכולתי להגן עליו מפני הכאב ומפני ההיעלמות.

מושגים

• משפחת הבופור - ספרו של רוביק רוזנטל, מפגש עם שש המשפחות ששכלו את בניהן בקרב הבופור במלחמת לבנון. הספר מתעד באמצעות שיחות, מכתבים, שירים וקטעי יומן, את התגובה על אובדן הבן, את ההשקפות השונות על המלחמה ומנהיגיה, ואת הקשר העמוק והמורכב בין המשפחות. בין פרקי התיעוד מובא שיחזור מפורט של קרב הבופור, עד הופעתם המפורסמת של בגין ושרון על ההר למחרת היום.

רוביק רוזנטל, משפחת הבופור, ספרית הפועלים, תל אביב תשמ"ט עמ' 15
יעקב, אביו של גיל בן עקיבא
המלחמה על המצבה* היתה אפיק לכעס הקשה, המפעפע, על המלחמה כולה. היתה לי התנגדות למלחמה מן ההתחלה, זו לא מלחמה שפרצה פתאום. בישלו את זה. היה מובן לאן גוררים את כל המצב. אני אמרתי שאם הבן שלנו היה נהרג בדיוק באותו מקום, במסגרת היתקלות עם מחבלים, היחס שלי היה אחר מאשר במסגרת מלחמה טוטאלית.

מושגים

• המלחמה על המצבה - מלחמת לבנון היתה המלחמה הראשונה שבה החלו הורים שכולים לתבוע את שינוי הכיתוב על מצבות בניהם. הורים תבעו לשנות את הכיתובים על חלק מהמצבות מ'נפל במבצע שלום הגליל' ל'נפל בעת מילוי תפקידו בלבנון'.

דיון
מה ההבדל בין היתקלות עם מחבלים לבין מלחמה, לדעת יעקב, אביו של גיל?
מה ניתן להבין מדבריהם של הוריו של גיל? מה הם מרגישים וחושבים?

מתוך: רוביק רוזנטל, משפחת הבופור, ספרית הפועלים, תל אביב תשמ"ט עמ' 61
אברהם אליאל בן כפר תבור, אביו של יוסי
הדיבורים של שאר ההורים השכולים, זה דעתם. אני לא חולק על זה. אבל דעתם היא אחרת מדעתי. אני רואה את הבחורים האלה כגיבורים. מילאו את הפקודה שנתנו להם בצורה מסודרת. רצו פנים אל פנים. בתוך התעלות נלחמו עם אויב, שחיכה להם עם אצבע על ההדק. אז מה אתם רוצים מחייהם? מה זה אתה אשם וההוא אשם?
...אתם צועקים, מה עברנו ארבעים קילומטר, מה נכנסנו לבירות. מה איכפת לכם, קודם-כל? בוא נחזור לכל המלחמות בחזרה. מה עשינו בסיני? מה עשינו במשלט הזה? מה נכנסנו למקום הזה? זה חישובים! בשביל זה לעם הזה נבחרים גנרלים, נבחרים ראשי ממשלה, נבחרים שרי ביטחון. זה יותר טוב, זה פחות טוב, נו, אז מה? אין לזה סוף לדבר הזה.

דיון
מה הוויכוח בין שני האבות?
אילו מחירים נוספים, מלבד אובדן הבן, עולים מהקטעים השונים בספר משפחת הבופור?

- פועל החל משנת 1995 מירושלים.
במרכז הלימוד - היכרות, העמקה ושיח עם הכתובים, בבדיקת המשמעויות והכוונות העומדות מאחורי מערכות ערכים וסמלים. מתוך הלימוד, נוצר שיח רב דורי המרחיב ומזמין בחירת דרך, בהתקשרות לתרבות.
אנו רואים את שאלת הלימוד והבירור המשוחח, כשאלה קיומית לעתידה של חברה ישראלית שורשית ומוסרית.
דרך הלימוד הבית מדרשי, בקבוצות דיון קטנות, בשיח עם הכתובים ועם חברים, היא הדרך המשמעותית, המבטיחה את הלימוד האקטיבי, ומביאה כל לומד לחשוב, להביע את דעתו, להקשיב ולהגדיר לעצמו את תפיסת עולמו.

טלפון: 02-6789946