איוב לח-מב: התמורה באיוב – ספר איוב כהשראה למסות הגות וליצירות אמנות

דף הלימוד עוסק בעושר היצירתי הנובע ממפגש עם יצירת מופת ספרותית כדוגמת ספר איוב - באמצעות עיון בספר איוב ומקורות מתחום הדרמה, ההגות והאמנות. בנוסף, מעודד הלימוד פיתוח אחריות אישית להמשך העברת הסיפור, מתוך הבנה שללא המחויבות להמשיך לספר, נצחיותו תאבד. הנחת היסוד היא שיצירת מופת מכוננת כדוגמת ספר איוב, יכולה להמשיך וליצור לאורך הדורות אדוות של הגות ויצירה הממשיכות את עוצמתה ומחברות אותה למשמעות העכשווית. כל אחד בדרכו, כהורה, אקדמאי, משורר צייר וכדומה, ממשיך בסיפור ומעניק לו את פרשנותו.

דיון
פתיחה
סיפור שאינו מסופר מת; חיותו נובעת מעצם הנגשתו והפיכתו למשמעותי ורלוונטי לקוראים. רבים הם "סוכני" הסיפורים, למשל, הורה המספר לילדו, מחנך המאיר הקשרים היסטוריים או מאתגר את תלמידיו בשאלות אתיות, או מדריך המשלב בסיורים טקסט סיפורי. כל אחד בדרכו ובהתאם למטרתו, מאירים את הסיפור באופן שמחבר את השומעים לנאמר.
במידה רבה, גם אמנים ואנשי רוח היוצרים בהשראת סיפור מופת, מנגישים אותו ויוצרים מתוכו חוויה חדשה, מאתגרת ואולי מרגשת, שמהדהדת ומתכתבת עם הסיפור המקורי. כאשר הסיפור החדש מצליח לחשוף משמעויות בטקסט המקורי או יוצר תובנות וחוויות חדשות מתוכו, הוא הופך אותו לרלוונטי גם בהקשר פוליטי וחברתי, כפי שלמשל יצר המחזה 'ייסורי איוב' מאת חנוך לוין.
הדורות הקודמים סומכים עלינו שנספר בלשוננו את סיפורי המופת שלהם, ואנו סומכים על ילדינו שיספרו הלאה את סיפורינו.

עיבוד מתוך: איוב באספקלריה של חז"ל, שמעון ויסבליט, אתר מט"ח
חז"ל הפגינו חופש יצירתי בתשובות לשאלות כגון: מי היה איוב? מתי חי? ומה מטרת הספר? רבים הציבו את איוב בתקופות קדומות בטווח של אלף שנים בערך, החל בתקופת האבות ועד שיבת ציון. ואחרים שללו בכלל את קיומו: "איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה". רבי שמעון בן לקיש: "איוב לא היה ולא עתיד להיות". אחרים רעו בו עבד: "ר' ישמעאל אומר: איוב מעבדי פרעה היה ומגדולי פמלייא שלו היה." (תלמוד ירושלמי, סוטה פרק ה' הלכה ו'). ואחרים ראו בו נביא: "שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם ואלו הן: בלעם ואביו ואיוב, אליפז התימני ובלדד השוחי, וצופר הנעמתי, ואליהו בן ברכאל הבוזי". ועוד (מסכת מגילה דף ט"ו עמ' א). גם לגבי דמותו של איוב חלוקות הדעות אצל חז"ל. יש מהדרשנים הרואים אותו כירא שמיים, ויש שרואים אותו, לפחות בתחילתו, כרשע. יש מי שרואה אותו כמי שעבד את אלוהים מתוך אהבה, ויש מי שרואה אותו כמי שעבד את אלוהים רק מתוך יראת העונש (ראו מסכת בבא בתרא, דף ט"ו, עמ' א'). במקור זה בבבלי, ובתלמוד ירושלמי מסכת סוטה (פרק ה', הלכה ו') יש דיון במי היה ובתקופתו, ומגוון דעות לעניין אמונתו. כן ניסו לאפיין לקחים לחיים, כגון האמירה שלפעמים העושר הניתן לאדם גורם לו בעיקר צרות, כמו שקרה לאיוב. בדיון על פסוק מקהלת: "עשר שמור לבעליו לרעתו" (ה', 12) אומרים חכמים: "זה איוב דהוה עתיר (=עשיר) ונתמסכן וחזר למה דהוה" - זה איוב שאבד עושרו לכפר עוונותיו, ואם כן העושר ההוא היה שמור לימי רעתו. חז"ל גם בחרו ללמוד מההתנהגות של גיבורי הספר הלכות אבלות. למשל מנהג קריעת הבגד באבל, כשאיוב שומע על מות ילדיו :"ויקם איוב ויקרע את מעילו" (א', 20) ואחר כך, בהזדהות ידידיו "קרעו איש את מעילו" (ב', 14). או למשל, המנהג הרווח עד היום שאין לדבר לפני שהאבל מדבר.
למקור השלם

דיון
על פי קטע זה, מה מעניין את חז"ל בספר איוב, ועל מה הם מבססים את תשובותיהם?

דן פגיס
הדיאלוג המצטבר עם ספר איוב, ובהמשך עם חז"ל ממשיך גם בימינו:
כְּבָר מֵרֹאשׁ לֹא הָיוּ הַכֹּחוֹת שְׁקוּלִים: הַשָּׂטָן שַׂר גָּדוֹל בַּמָּרוֹם, וְאִיּוֹב בָּשָׂר וָדָם. גַּם
מִלְּבַד זֶה לֹא הָיְתָה הַתַּחֲרוּת הוֹגֶנֶת. אִיּוֹב שֶׁקִּפַּח אֶת עָשְׁרוֹ וְשָׁכַל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו
וְהֻכָּה בִּשְׁחִין לֹא יָדַע כְּלָל שֶׁזּוֹ תַּחֲרוּת.
כֵּיוָן שֶׁהִתְלוֹנֵן יוֹתֵר מִדַּי, הִשְׁתִּיק אוֹתוֹ הַשּׁוֹפֵט. וְהִנֵּה, כֵּיוָן שֶׁהוֹדָה וְשָׁתַק, נִצַּח,
בְּלֹא שֶׁיָּדַע, אֶת יְרִיבוֹ. וּבְכֵן הוּשַׁב לוֹ עָשְׁרוֹ וְנִתְּנוּ לוֹ בָּנִים וּבָנוֹת חֲדָשִׁים,
כַּמּוּבָן וְנִטַּל מִמֶּנּוּ אֶבְלוֹ עַל הָרִאשׁוֹנִים.

יָכֹלְנוּ לַחְשֹׁב שֶׁהַפִּצּוּי הַזֶּה הוּא הַנּוֹרָא מִכֹּל; יָכֹלְנוּ לַחְשֹׁב שֶׁהַנּוֹרָא מִכֹּל הוּא חֶסְרוֹן
דַּעְתּוֹ שֶׁל אִיּוֹב, שֶׁלֹּא הֵבִין שֶׁנִּצַח, וְאֶת מִי. אֲבָל הַנּוֹרָא מִכֹּל הוּא בָּזֶה, שֶׁאִיּוֹב לֹא
הָיָה וְלֹא נִבְרָא, אֶלָּא מָשָׁל הָיָה.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il

נתן זך
אֵצֶל אִיּוֹב זֶה הָיָה חַדפַּעֲמִי
עוֹד זֶה מְדֻבָּר וְהִנֵּה זֶה בָּא
קֹדֶם הַבָּקָר, אַחַר כָּךְ הַגְּמַלִּים וְהַבָּנִים וְהַבָּנוֹת
מַה יֵּשׁ לְדַבֵּר, מַכּוֹת בְּרִיאוֹת.
אַחַר כָּךְ בָּאוּ הַוִּכּוּחִים הַנִּצְחִיִּים,
הַטְּעָנוֹת וְהַמַּעֲנוֹת, וְהַבְטָחוֹת, הַבְטָחוֹת.
אֶצְלִי זֶה לֹא כָּל כָּךְ דְּרָמָטִי.
מַכֹּנֶת קְטַנָּה בַּבֹּקֶר, לִפְעָמִים
סְתָם חֲבָטָה אוֹ טְפִיחָה מִקְרִית.
לִפְעָמִים אֲפִלּוּ תַּקָּלָה, לֹא אֱלֹהִית.
וְחַבּוּרָה קְטַנָּה, לִפְעָמִים פָּנָס בָּעַיִן
אוֹ סְתָם קְשָׁיֵי רְאִיָּה, אוֹ טְפָסִים,
אוֹ בַּעַל הַבַּיִת, עֲבוֹדָה, אוֹ מִכְתָּבִים, אִשָּׁה, בָּעֶרֶב.
וּבַיּוֹם שִׁשִּׁי שְׁתֵּי מַכּוֹת, לָצֵאת יְדֵי חוֹבָה,
וּבַשַּׁבָּת נָחִים וּמִתְאוֹשְׁשִׁים.
פַּעַם חָיִיתִי בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת,
שָׁם לֹא יָדַע אִישׁ אֶת שְׁמִי,
ואֱלֹהִים וְהַשָּׂטָן לֹא הִתְחָרוּ בֵּינֵיהֶם עַל צִדְקָתִי
וּבִכְלָל אִישׁ לֹא הִטְרִיד, אֵין פֶּרֶץ וְאֵין צְוָחָה, וְהָיָה
קְצָת מְשַׁעֲמֵם אַךְ הָיָה נִפְלָא. וְהַכֹּל הָיָה
בְּסֵדֶר אֲבָל לֹא כַּשּׁוּרָה. וְחָזַרְתִּי לִמְקוֹמִי
וְהִנֵּה אֲנִי נָבִיא,
אִיוֹבְצִ'יק מֻלְאָם מִזְדַּקֵּן בּוֹעֵט וְצוֹעֵק
אֲנִי אֲנִי.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il

דיון
שירו של דן פגיס הוא שיר-מדרש המתכתב עם מדרש חז"ל "איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה". נתן זך מדבר על איוב ועל הרגעים שבהם אדם מזדהה עם גורלו.
באיזה אופן דורשים פגיס וזך את איוב? באילו סוגיות אנושיות הם מתמקדים?

ישעיהו ליבוביץ, חמישה ספרי אמונה, כתר, ירושלים 1955 ,עמ' 25 , 35–37.
לפני זמן מה שמעתי מפי... איש רוח מהמדרגה הראשונה והמעורה בעולמה של היהדות, שבעקבות אושוויץ אבדה לו האמונה באלוקים. תגובתי הייתה: משמע שאתה מעולם לא האמנת באלוקים, אלא האמנת בעזרת אלוקים. והאמונה הזו היא באמת אכזבה. אלוקים לא עזר.
(...)
עתה [=בהתגלות ה' לאיוב מן הסערה] ראתה עינו של איוב א-ל שא-לוהותו היא היא מהותו, ועולמו כמות שהוא הוא הוא השגחתו. השגחה זו מתגלמת במציאות הטבעית עצמה... הוא מבין שעליו להחליט אם לקבל עליו להאמין... לא למענו הוא למען איוב אלא רק משום היותו הא-ל... איוב הבין לבסוף שא-לוהים אינו ממלא תפקיד בעולם, אלא שתפקידו של האדם הוא להכיר את אלוהים.
© כל הזכויות שמורות להוצאת כתר
www.keter-books.co.il

דיון
אמנים כיעקב שטיינהרט (1968-1887), ניסו ליצור אקטואליזציה של ספר איוב מימי בית שני לתקופתם. שטיינהרט היה אמן ישראלי יליד פולין, שיצר יצירות רבות בהשראת התנ"ך, ביניהן ספר איוב. שתי יצירות אלו נוצרו בעשור הראשון לאחר השואה. לאובדן האמונה בעקבות השואה מתייחס גם לייבוביץ.
1. באילו מובנים ניתן להשוות בין איוב לקורבנות השואה? האם כמו איוב, גם הם קרבנות למריבות שהיו בין האל לבין השטן? האם נספי השואה הם קורבנות לשרירות לבו של האל?
2. האם לדעת שטיינהרט ולייבוביץ' הדיון באל בכלל רלוונטי לשואה, ולמה?

לארי אברמסון, מצוטט מתוך: "ברוח טובה", אתר הסתדרות המורים
אחרים, כמו לארי אברמסון, רואים באיוריו "האלהת האדם":
נשגב הוא התיאור של הבלתי ניתן לתיאור. אצל אמנים כמו ויליאם בלייק או קספר דיוויד פרידריך, הבלתי ניתן לתיאור היה אחד - האל. היום הנשגב הוא הפוך. הבלתי ניתן לתיאור הן השפות האנושיות עצמן, והנשגב העכשווי מכוון אל האדם ולא אל האלוהים.
למקור השלם

הראל פיש, "ויליאם בלייק והאלהת האדם", בשדה חמד, גיליון ה-ו, תשנ"ה
במהלך הסידרה משליך איוב מעליו את צרות העין התנ"כית ישועתו תבוא עם ביטול ה"אנוכיות" הדתית הזאת ואז לא יצטרך לשום אלוה מלבד האדם עצמו.
למקור השלם

דיון
האם אתם מסכימים עם גישתם של אברמסון ופיש, שציוריו של בלייק מבטאים תהליך שבסיומו איוב הופך שווה לאל, או שהדגש הוא מיסטי רוחני בעל מסר אחר, כמו בגישתה של מוסקל?

דיון
לדרוש את ספר איוב בהקשר התקופה ההלניסטית שבה נערך
הוגים ויוצרים בחנו בדרכים רבות את הקשר בין הספר לבין מיצוב עריכתו, בתקופה ההלניסטית. פרופ' אריאל הירשפלד, אסף ענברי ואחרים, בדקו את היתכנות ההשוואה בין ספר איוב לטרגדיה היוונית, ופרופ' מלכין בחן קשר אפשרי בין הפילוסוף אפיקורוס וההגות בספר איוב, בהקשר של התקופה ההלניסטית בה נערך.

הירשפלד אריאל, איוב במקרא, בהגות ובאומנות. כנס בחוג למקרא, האונ' העברית בירושלים. כ"א אדר תשנ"ג, ערכה לאה מזור, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, עמ' 54-88
הדברים שלהלן יציעו שתי תכונות מרכזיות של הטרגי, תוך חשיפתן בסיפור איוב. שתיהן תכונות הקשורות ביחסי האלוהי והאנושי בעולם המעוצב בטרגדיה:
1. אי-אפשר שלא לראות כי האלוהי של ספר איוב מחזיק, מעבר להבדלים השונים, תכונה משותפת חשובה לא לתפיסת האלילות בכלל' אלא לתפיסת האלים של הטרגדיה. המדובר הוא באותה אי-הבנה, או נתק שבין האלוהי ובין האנושי. ... איוב שאל שאלות הנובעות מתוך עולם עשיר ומורכב, שאין לאלוהיו כל רצון להתייחס אליו ולהבינו.
2. ... ה'היבריס'. המושג המורכב הזה, הניתן להיתרגם כרהב, גאווה, התנשאות, זחיחות דעת ותמימות גם יחד'. המהלך הטרגי הוא אפוא מעקב אחר הביצוע (הפרקסיס) של הרצף היבריס-דיקה (איזון) באדם. מעקב זה חושף את הטראומה שבמהלך כזה, כשהוא חל באדם, ואת הכרחיותו בבניין אישיותו במהלך חייו ובהתבגרותו איוב הוא דוגמה מרהיבה של היבריס : ההיבריס הנשגב, ההיבריס של השלמות. רק מעט מבין גיבורי הטרגדיה היוונים קרובים להיבריס הזה, ואולי רק אחת דומה לו - אלקסטיס... איוב היה "תם וישר וירא אלוהים וסר מרע" (א' 1) אבל בניו עשו משתה מידי יום ביומו, ואיוב היה משכים בבוקר ומעלה עולות כמספר בניו "כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלוהים בלבבם ככה יעשה איוב כל הימים" (א 5) איוב יצר מבנה שלם של 'סור מרע' : לא רק בעצמו ובחייו שלו אלא הוא ניסה להשליטו על הסובבים אותו ובכך לחפות באמצעותו על כל תנועה של היצר גם של בניו. במובן המוסרי מוצגת כאן אמנם תמונה של שלמות, אבל היא אינה מסתירה את עיוותה היסודי : איוב אינו רואה בבניו אנשים נבדלים, והוא רואה בכל עבודתו מעין הרחבה של אישיותו. זו אמונה של תודעה אומניפוטנטית מבחינה מוסרית. תמימותו של איוב בפתיחת הסיפור הייתה בלתי נכונה. זו הייתה ברכה המחזיקה בקרבה את היפוכה ככוח סותר ומוכחש. איוב של סוף הסיפור אינו תמים. הברכה שבסוף הסיפור אינה זרה לרוח הטרגדיה הקלסית...הטקס שאותו עורכים בני משפחתו של איוב וידידיו בסוף הסיפור : 'ויבאו אליו כל אחיו וכל אחיתיו וכל יודעיו לפנים ויאכלו עמו לחם בביתו וינודו לו וינחמו אתו על כל הרעה אשר הביא ה' עליו' (מ"ב, 1 ). מרחיב מחדש את גורלו של איוב אל ממדי החברה האנושית ובונה פרספקטיבה של זמן וזיכרון חדשים. ההיזכרות בסבל, ההופכת לרגע שוב את האלוהים ל'מביא הרעה', היא המלכדת את הסיפור כולו סביב תחושת התנועה והחיים וחיוניות הזיכרון המכאיב בבנייתם. הנכחת ה'רעה' בתוך ההתחדשות היא המימוש של האיזון הפורה שהושג על ידי הדיקה. כך מנוסחים הדברים בפתיחת ה'אררסטיה' לאייסכילוס.
הוא הצעיד את בני האדם
על דרך החכמה
כשקבע את החוק:
"לימוד בא מסבל".
במקום שנה מטפטף בנפש
צעד ההזכרות בתלאה;
ומתוך כפיה באה שפיות.
האלים ממרום מושב הנוט
מעניקים חסד אלים.
© כל הזכויות שמורות למחבר

דיון
על פי אריסטו, המובן המקורי של קתרזיס מיוחס לתהליך שהצופה עובר, ומושג הייסורים קשור לייסורים פיזיים בלבד. במחקר העכשווי רווחת טעות בייחוס הקתרזיס לגיבורי הסיפור ובייחוס מושג הייסורים לייסורים נפשיים ולא רק פיזיים. למרות טעויות אלו ענברי עדיין רואה יתרון בלימוד משווה בין סיפור איוב במקרא לז'אנר הטרגדיה היוונית:

אסף ענברי, "הסיפורת המקראית והטרגדיה היוונית", עלי שיח, גיליון 53, ספטמבר 2005
באתונה ובירושלים של תקופת בית שני פותחו במקביל צורות ביטוי ספרותיות שהנחילו מיתוסים מכוננים ופולחנים, שגיבשו תודעה וזהות קולקטיבית, ושהמחישו עמדות מוסריות, פוליטיות ומטאפיסיות באמצעות עלילות ודמויות שובות לב. חרף כל ההבדלים הפואטיים והפרפורמטיבים בין צפייה בטרגדיה לבין האזנה לסיפורי התנ"ך וחרף כל ההבדלים התיאולוגיים (והאחרים) בין תפיסת העולם היוונית הפאגאנית לבין תפיסת העולם המקראית המונותיאיסטית, ראוי בהחלט לתת את הדעת על מה שמשותף לשתי צורות המבע שפותחו במקביל בשתי התרבויות. עצם השימוש שנעשה בשתיהן בנרטיבים המיתיים שרווחו בציבור ליצירתה של סוגה ספרותית...; עצם ההכרעה שהוכרעה בשתיהן לחנך את הציבור באמצעות סיפורים המבצעים קונקרטיזציה של אידיאות מופשטות; עצם ההתמקדות האתונאית והירושלמית בדמויות אנושיות (אנושיות כמו הקהל), שגדולתן האנושית תמיד שלובה בפגמיהן; עצם התפיסה המשותפת לשתיהן, שהכוח השולט בעולם הוא מסתורי, בלתי נראה, בלתי מובן, בלתי צפוי, נורא הוד, ושהכוח הזה, המסתורי לאין חקר, הוא מושא הייצוג (הפרדוקסלי, כמובן, שהרי אי אפשר לייצג את הנסתר) אשר לשם ייצוגו העקיף, הספרותי, מוצגות/מסופרות העלילות הארציות די במקבילות עקרוניות אלו כדי להשמיט את הקרקע מתחת לקביעותיהםִ הנחרצות של שטיינר וקורצווייל בדבר זרותם הגמורה של סיפורי התנ"ך לעולמן ולמאפייניהן הספרותיים של הטרגדיות. דיון השוואתי מתבקש זה יחדד וידייק את ההבדלים בין אמנות הסיפור המקראית לבין אמנות הטרגדיה היוונית דווקא בזכות ההצבעה על קווי הדמיון. מכל מקום, אריסטו רק יפריע כאן. הניחו לו.
למקור השלם

דיון
1. מה אומרים הירשפלד וענברי בנושאים הבאים: סבל, התמודדות עם סבל, יצירת איזון בחיי האדם, כוחו של האל על האדם. מה משותף בדבריהם ומהם הדגשים השונים?
2. מדוע משמעותי לדעתכם לערוך השוואה של שתי סוגות ספרותיות שהתקיימו באותה תקופה היסטורית?
3. השוו בין ספר/שיר/יצירת אמנות ישראלית לספר/שיר/יצירת אמנות מתרבות אחרת באותה התקופה. מה ניתן ללמוד מכך?

מלכין, יעקב, הגן של אפיקורוס, אתיאיזם, יהדות וחתירה לאושר, חרגול ומודן, 2013, עמ' 53-55
...דאורם (אדואר דאורם, חוקר מקרא צרפתי) מצביע על הקרבה הרעיונית בין שני הספרים (קהלת ואיוב), שלדעת מרבית החוקרים נכתבו באותה התקופה והם מייצגים מגמה דומה בגישתם לחיים ולמוות. בספר איוב מרחיק המחבר (או העורך) לכת באכזבתו מסדר הדברים הנוהג בעולם ונואש מן האפשרות שייעשה בו צדק; הרי בסיפור המסגרת לספר עושה אלוהים בכבודו ובעצמו קנוניה עם השטן להכחיד את בני ביתו של איוב דווקא מפני היותו "תם וישר וירא אלוהים וסר מרע" (איוב, א', א'). משמע: צדקתו או רשעתו של האדם אין בכוחם לשנות את גורלו.
האפילוג לספר איוב מייצג אמונה דאיסטית (שהפילוסופיה של אפיקורוס הייתה אחד ממקורותיה), ולפיה קיים כנראה אלוהים, אך יש נתק מוחלט בין קיומו לבין חייהם של בני האדם והכוחות המשפיעים על גורלם.
קולו של אלוהים באפילוג לספר איוב מסביר את הנתק בין האל הקוסמי, הטרוד במאבק האיתנים עם התוהו כדי להמשיך ולקיים את הקוסמוס, לבין חייהם של בני האדם שאין להם כל חלק במאבק זה, כשם שאלוהים אינו ממלא שום תפקיד בקורות אותם עלי אדמות ואין לו כל אחריות על מנת חלקם בעולם.
גם מבחינה זו קרובה דעתו של מחבר (או עורך) איוב לדעתם של האפיקורים, שהניחו את עובדת קיומם של אלים בעולם, ולו רק מפני שרבים כל כך האנשים בתרבויות השונות המאמינים בהם; אך דווקא קיומם זה של האלים, שהם ישויות מושלמות ובלתי משתנות מכל הבחינות לפי הגדרתן, מוציא מכלל אפשרות את היווצרותו של קשר כלשהו בין האלים לבין המציאות המשתנה בעולם הגשמי או בחיי האדם עלי אדמות.
מכאן האמונה שרווחה בחוגים האפיקוריים, ובוטאה ביצירות שהושפעו מהם, שאין לקוות לצדק שייעשה על ידי האלים בעולם; אין לקוות לשכר ועונש מידיהם, ויש להסתמך רק על האדם ועל כוחו להתגבר על הסבל הנגרם לו על ידי זולתו, או על ידי החברה, או על ידי אסונות טבע המייצגים יותר מכל את הנייטרליות מבחינה מוסרית של הכוחות הפועלים בעולם הגשמי, גם אם נניח שעולם זה מקורו אלוהי.
ספר איוב מפריך כל אשליה בדבר הצדק המעשי שבמעשי האל או בדבר הסיכוי שיחוש לישועת בני אדם, או אף להצטדקותו על כל העוול הנעשה להם בעולם. מבחינה זו צודק ההיסטוריון שמעון דובנוב בטענתו שספר איוב הוא ספר אנטי-דתי, המאשים את האל ומתריס נגד האמונה המסורתית במחוייבות האדם לדת האלוהים ומצוותיה ולכל אמונה תמימה בנדיבותו או צדקתו של האל.
מבחינה זו מהווה הדרמה הפילוסופית שבספר איוב את אחד מביטויי האפיקורסות הקיצוניים ביותר ביהדות בעת העתיקה.
© כל הזכויות שמורות להוצאות

דיון
1. מה "אפיקורסי" בספר איוב, לפי תפיסתו של מלכין?
2. האם ספר איוב אכן מייצג אמונה דאיסטית (אמונה שאכן אלוהים קיים, אך אין לו שום נגיעה לחיים האנושיים, הן לעצם קיומם והן להתנהגות האנושית או הדילמות המוסריות של בני האדם)?
3. כיצד האתיקה האפיקוריאנית משפיעה על קריאת הסיפור האנושי של איוב?