הדף מאת: מנחי מעגל טוב / מעגל טוב
הלימוד עוסק בשאלת המלכוּת, בצורך במלך, בתכונות המלך ובסיבות מדוע העם רוצה מלך. דרך הלימוד תעלה סוגיית 'מלך הכיתה' ויתבררו המושגים 'מנהיגות' ו'מונהגים'. מטרת הלימוד היא לסייע לתלמידים צעירים להתמודד עם תופעת 'מלך הכיתה' ולהעלותה למודעות ולביקורת.
צ'ואנג טסה, קולות האדמה [תרגום יואל הופמן], מסדה 1977
צ'ואנג-טסה היה דג דגים בנהר פו
צ'ואנג-טסה היה דג דגים בנהר פו.
מלך מדינת צ'ו שלח אליו שני פקידים רמי-מעלה וציווה עליהם לאמר: "המלך מבקש להפקיד בידיך את הממלכה". צ'ואנג-טסה המשיך להחזיק בחכה, לא הפנה את ראשו ואמר: "שמעתי שבמדינת צ'ו ישנו צב קדוש שמת לפני שלושת אלפי שנה. עטוף בבד, בתוך קופסה הוא שמור בארמונו של המלך. האם הצב מעדיף להיות מת ועצמותיו הקדושות שמורות, או שהוא מעדיף להיות חי ומושך זנבו בבוץ"?
הפקידים אמרו: "הוא מעדיף להיות חי ומושך זנבו בבוץ".
צ'ואנג-טסה אמר: "לכו לדרככם, אני אמשוך זנבי בבוץ".
צ'ואנג-טסה היה דג דגים בנהר פו
צ'ואנג-טסה היה דג דגים בנהר פו.
מלך מדינת צ'ו שלח אליו שני פקידים רמי-מעלה וציווה עליהם לאמר: "המלך מבקש להפקיד בידיך את הממלכה". צ'ואנג-טסה המשיך להחזיק בחכה, לא הפנה את ראשו ואמר: "שמעתי שבמדינת צ'ו ישנו צב קדוש שמת לפני שלושת אלפי שנה. עטוף בבד, בתוך קופסה הוא שמור בארמונו של המלך. האם הצב מעדיף להיות מת ועצמותיו הקדושות שמורות, או שהוא מעדיף להיות חי ומושך זנבו בבוץ"?
הפקידים אמרו: "הוא מעדיף להיות חי ומושך זנבו בבוץ".
צ'ואנג-טסה אמר: "לכו לדרככם, אני אמשוך זנבי בבוץ".
דיון
מה מעדיף צ'ואנג-טסה?
מהי החוכמה בויתור על המלוכה?
מדוע לא להיות מלך?
מה מעדיף צ'ואנג-טסה?
מהי החוכמה בויתור על המלוכה?
מדוע לא להיות מלך?
(א) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וַיָּשֶׂם אֶת-בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל: (ב) וַיְהִי שֶׁם-בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה שֹׁפְטִים בִּבְאֵר שָׁבַע: (ג) וְלֹא-הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ-שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט:ד וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל-שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה: (ה) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל-הַגּוֹיִם: (ו) וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל ה': (ז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל-שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם: (ח) כְּכָל-הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר-עָשׂוּ מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אוֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד-הַיּוֹם הַזֶּה וַיַּעַזְבֻנִי וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים כֵּן הֵמָּה עֹשִׂים גַּם-לָךְ: (ט) וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלָם אַךְ כִּי-הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם.
And it came to pass, when Shemu᾽el was old, that he made his sons judges over Yisra᾽el.
דיון
מה רוצה העם ? מדוע?
ממה חושש שמואל?
מה 'מבין' אלוהים כשהעם מבקש לעצמו מלך?
האם הייתם רוצים מלך?
מה רוצה העם ? מדוע?
ממה חושש שמואל?
מה 'מבין' אלוהים כשהעם מבקש לעצמו מלך?
האם הייתם רוצים מלך?
קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים
(א) וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ: (ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי: (ג) וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן: (ד) וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ה) וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לה' מָחָר: (ו) וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק:ז וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֶךְ-רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ח) סָרוּ מַהֵר מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא: (י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל: (יא) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: (יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ: (יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם: (יד) וַיִּנָּחֶם ה' עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ.
(א) וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ: (ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי: (ג) וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן: (ד) וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ה) וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לה' מָחָר: (ו) וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק:ז וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֶךְ-רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ח) סָרוּ מַהֵר מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא: (י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל: (יא) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: (יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ: (יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם: (יד) וַיִּנָּחֶם ה' עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ.
And when the people saw that Moses delayed to come down from the mount, the people gathered themselves together unto Aaron, and said unto him: ‘Up, make us a god who shall go before us; for as for this Moses, the man that brought us up out of the land of Egypt, we know not what is become of him.’
דיון
מדוע בני ישראל היו זקוקים לעגל הזהב ברגע שמשה 'נעלם'?
מה מבקש משה מאלוהים, ומה התגובה שלו למעשי העם?
מדוע בני ישראל היו זקוקים לעגל הזהב ברגע שמשה 'נעלם'?
מה מבקש משה מאלוהים, ומה התגובה שלו למעשי העם?
דיון
מה מסנוור במלך בשר ודם?
מה חסר באלוהים כמנהיג / מלך?
האם גם לנו יש 'עגל זהב' שאנו מכתירים וסוגדים לו?
האם גם לנו יש 'מלך' שאנחנו ממליכים עלינו? מה הציפיות שלנו מהם?
מה מסנוור במלך בשר ודם?
מה חסר באלוהים כמנהיג / מלך?
האם גם לנו יש 'עגל זהב' שאנו מכתירים וסוגדים לו?
האם גם לנו יש 'מלך' שאנחנו ממליכים עלינו? מה הציפיות שלנו מהם?
משפט המלך
(י) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵת כָּל-דִּבְרֵי ה' אֶל-הָעָם, הַשֹּׁאֲלִים מֵאִתּוֹ מֶלֶךְ: (יא) וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּו: (יב) וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ: (יג) וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת: (יד) וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו: (טו) וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו: (טז) וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ: (יז) צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים: (יח) וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא-יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא: (יט) וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי אִם-מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ: (כ) וְהָיִינוּ גַם-אֲנַחְנוּ כְּכָל-הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת-מִלְחֲמֹתֵנוּ: (כא) וַיִּשְׁמַע שְׁמוּאֵל אֵת כָּל-דִּבְרֵי הָעָם וַיְדַבְּרֵם בְּאָזְנֵי ה': (כב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל-שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹלָם וְהִמְלַכְתָּ לָהֶם מֶלֶךְ וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל לְכוּ אִישׁ לְעִירוֹ.
(י) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵת כָּל-דִּבְרֵי ה' אֶל-הָעָם, הַשֹּׁאֲלִים מֵאִתּוֹ מֶלֶךְ: (יא) וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּו: (יב) וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ: (יג) וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת: (יד) וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו: (טו) וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו: (טז) וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ: (יז) צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים: (יח) וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא-יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא: (יט) וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי אִם-מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ: (כ) וְהָיִינוּ גַם-אֲנַחְנוּ כְּכָל-הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת-מִלְחֲמֹתֵנוּ: (כא) וַיִּשְׁמַע שְׁמוּאֵל אֵת כָּל-דִּבְרֵי הָעָם וַיְדַבְּרֵם בְּאָזְנֵי ה': (כב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל-שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹלָם וְהִמְלַכְתָּ לָהֶם מֶלֶךְ וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל לְכוּ אִישׁ לְעִירוֹ.
And Shemu᾽el told all the words of the Lord to the people that asked of him a king.
דיון
איך מנהל המלך את ממלכתו ?
מה דעתו של שמואל על המלך ומנהגיו?
האם אתם מסכימים עם שמואל?
היתכן שמנהיג \ מלך ינהג אחרת?
מה הייתם עושים אם הייתם נבחרים להיות מלכים?
איך מנהל המלך את ממלכתו ?
מה דעתו של שמואל על המלך ומנהגיו?
האם אתם מסכימים עם שמואל?
היתכן שמנהיג \ מלך ינהג אחרת?
מה הייתם עושים אם הייתם נבחרים להיות מלכים?
מיכאל אנדה, מומו, זמורה ביתן מודן
תכונה בלתי-רגילה וריב רגיל מאוד
עתה הגיעו ימים טובים למומו הקטנה, על-כל-פנים לפי דעתה היא. משהו לאכול היה לה עכשיו תמיד – פעם יותר, פעם פחות, הכל לפי מה שנזדמן ולפי מה שיכלו אנשי הסביבה להפריש לה מִלַּחְמָם. היתה לה קורת-גג לראשה, היתה לה מיטה, ואף יכולה היתה – כאשר היה קר – להבעיר לה אש בתנור. ומה שחשוב מכל: היו לה הרבה ידידים טובים. היינו עשויים לחשוב, כי פשוט שיחק לה המזל, למומו, ונקלעה לבין בני אדם כל כך ידידותיים – מומו עצמה ודאי שהיתה סבורה כך. אך גם לאנשי הסביבה, כפי שהתברר במהרה, היה זה מזל גדול לא פחות מאשר בשבילה. הם היו זקוקים למומו ותהו בליבם, איך אפשר היה בלעדיה עד שבאה אליהם. ככל שהוסיפה ילדה קטנה זו לשבת בקרבם, כן הלכה ונהפכה להם לאישיות הכרחית בחייהם. עד כדי כך, שהיו חוששים שמא תקום יום אחד ותלך לה כלעומת שבאה. וכך קרה שהיו למומו הרבה מאוד בקורי-אורחים. כמעט בכל עת יכלת לראות אדם כלשהו יושב אצלה ומשוחח עמה בהרחבת-הדיבור. ומי שהיה זקוק לה, ונמנע ממנו לבוא, היה שולח להביאה אליו. ומי שטרם הרגיש בדבר שהוא זקוק לה, היו אחרים אומרים לו: "לך כבר אל מומו!" משפט זה היה מעט-מעט לאחד מניבי-הלשון השגורים בפי אנשי הסביבה הקרובה. כמו שאומרים "כל-טוּב!" "לבריאות!" או "אלוהים יודע!" כך אומרים איפה בכל מיני הזדמנויות: "לך כבר אל מומו!" אבל מדוע? כלום היתה מומו פיקחת מי-יודע-כמה, עד כי ידעה לעוץ עצה טובה לכל אדם? המצאה תמיד את המילים הנכונות לנחם בהן את הצריך ניחומים? האם ידעה לחרוץ משפט בחכמה ובצדק? לא, כל זאת ידעה – לא יותר מכל ילד שהוא. הידעה אפוא משהו המביא את הבריות לידי מצב-רוח טוב? האם ידעה למשל לשיר בקול ערב במיוחד? או נגנה באיזה כלי? או אולי – הואיל והיתה גרה במעין קרקס – אולי ידעה לרקוד או הפליאה לעשות במעשי לולינות? לא, גם זאת לא היתה הסיבה. ושמא ידעה לקסום בקסמים? ידעה איזה לחש מסתורי המגרש כל צרה ומצוקה? ידעה לקרוא כף יד או לנחש עתידות באיזו דרך אחרת? לא, לא ממנו ולא ממקצתו. אך מה שהיטיבה מומו לדעת מאין כמוה היה להקשיב. אפשר שיאמרו אחדים מקוראינו: הלא אין בזה שום דבר מיוחד; הן כל אחד יודע להקשיב! אבל טעות בידם. להקשיב באמת יודעים מעטים שבמעטים. וכוחה של מומו בהקשבה היה אכן יחיד במינו.
תכונה בלתי-רגילה וריב רגיל מאוד
עתה הגיעו ימים טובים למומו הקטנה, על-כל-פנים לפי דעתה היא. משהו לאכול היה לה עכשיו תמיד – פעם יותר, פעם פחות, הכל לפי מה שנזדמן ולפי מה שיכלו אנשי הסביבה להפריש לה מִלַּחְמָם. היתה לה קורת-גג לראשה, היתה לה מיטה, ואף יכולה היתה – כאשר היה קר – להבעיר לה אש בתנור. ומה שחשוב מכל: היו לה הרבה ידידים טובים. היינו עשויים לחשוב, כי פשוט שיחק לה המזל, למומו, ונקלעה לבין בני אדם כל כך ידידותיים – מומו עצמה ודאי שהיתה סבורה כך. אך גם לאנשי הסביבה, כפי שהתברר במהרה, היה זה מזל גדול לא פחות מאשר בשבילה. הם היו זקוקים למומו ותהו בליבם, איך אפשר היה בלעדיה עד שבאה אליהם. ככל שהוסיפה ילדה קטנה זו לשבת בקרבם, כן הלכה ונהפכה להם לאישיות הכרחית בחייהם. עד כדי כך, שהיו חוששים שמא תקום יום אחד ותלך לה כלעומת שבאה. וכך קרה שהיו למומו הרבה מאוד בקורי-אורחים. כמעט בכל עת יכלת לראות אדם כלשהו יושב אצלה ומשוחח עמה בהרחבת-הדיבור. ומי שהיה זקוק לה, ונמנע ממנו לבוא, היה שולח להביאה אליו. ומי שטרם הרגיש בדבר שהוא זקוק לה, היו אחרים אומרים לו: "לך כבר אל מומו!" משפט זה היה מעט-מעט לאחד מניבי-הלשון השגורים בפי אנשי הסביבה הקרובה. כמו שאומרים "כל-טוּב!" "לבריאות!" או "אלוהים יודע!" כך אומרים איפה בכל מיני הזדמנויות: "לך כבר אל מומו!" אבל מדוע? כלום היתה מומו פיקחת מי-יודע-כמה, עד כי ידעה לעוץ עצה טובה לכל אדם? המצאה תמיד את המילים הנכונות לנחם בהן את הצריך ניחומים? האם ידעה לחרוץ משפט בחכמה ובצדק? לא, כל זאת ידעה – לא יותר מכל ילד שהוא. הידעה אפוא משהו המביא את הבריות לידי מצב-רוח טוב? האם ידעה למשל לשיר בקול ערב במיוחד? או נגנה באיזה כלי? או אולי – הואיל והיתה גרה במעין קרקס – אולי ידעה לרקוד או הפליאה לעשות במעשי לולינות? לא, גם זאת לא היתה הסיבה. ושמא ידעה לקסום בקסמים? ידעה איזה לחש מסתורי המגרש כל צרה ומצוקה? ידעה לקרוא כף יד או לנחש עתידות באיזו דרך אחרת? לא, לא ממנו ולא ממקצתו. אך מה שהיטיבה מומו לדעת מאין כמוה היה להקשיב. אפשר שיאמרו אחדים מקוראינו: הלא אין בזה שום דבר מיוחד; הן כל אחד יודע להקשיב! אבל טעות בידם. להקשיב באמת יודעים מעטים שבמעטים. וכוחה של מומו בהקשבה היה אכן יחיד במינו.
דיון
מיהי 'מלכת השכונה' ומדוע?
מה מושך את האנשים אל מומו?
האם יש לנו דוגמאות דומות בחיים?
איזה סגנון של 'מלכי הכיתה' אנחנו רואים יותר בבית הספר?
מה הם מעידים על כלל התלמידים?
מיהי 'מלכת השכונה' ומדוע?
מה מושך את האנשים אל מומו?
האם יש לנו דוגמאות דומות בחיים?
איזה סגנון של 'מלכי הכיתה' אנחנו רואים יותר בבית הספר?
מה הם מעידים על כלל התלמידים?
- פועל החל משנת 1995 מירושלים.
במרכז הלימוד - היכרות, העמקה ושיח עם הכתובים, בבדיקת המשמעויות והכוונות העומדות מאחורי מערכות ערכים וסמלים. מתוך הלימוד, נוצר שיח רב דורי המרחיב ומזמין בחירת דרך, בהתקשרות לתרבות.
אנו רואים את שאלת הלימוד והבירור המשוחח, כשאלה קיומית לעתידה של חברה ישראלית שורשית ומוסרית.
דרך הלימוד הבית מדרשי, בקבוצות דיון קטנות, בשיח עם הכתובים ועם חברים, היא הדרך המשמעותית, המבטיחה את הלימוד האקטיבי, ומביאה כל לומד לחשוב, להביע את דעתו, להקשיב ולהגדיר לעצמו את תפיסת עולמו.
טלפון: 02-6789946
במרכז הלימוד - היכרות, העמקה ושיח עם הכתובים, בבדיקת המשמעויות והכוונות העומדות מאחורי מערכות ערכים וסמלים. מתוך הלימוד, נוצר שיח רב דורי המרחיב ומזמין בחירת דרך, בהתקשרות לתרבות.
אנו רואים את שאלת הלימוד והבירור המשוחח, כשאלה קיומית לעתידה של חברה ישראלית שורשית ומוסרית.
דרך הלימוד הבית מדרשי, בקבוצות דיון קטנות, בשיח עם הכתובים ועם חברים, היא הדרך המשמעותית, המבטיחה את הלימוד האקטיבי, ומביאה כל לומד לחשוב, להביע את דעתו, להקשיב ולהגדיר לעצמו את תפיסת עולמו.
טלפון: 02-6789946
דף הנחיות למנחה:
שימה לנו מלך.rtf
שימה לנו מלך.rtf