הדף מאת: קובי וייס / בית מדרש אלול
שאלת האמונה באלוהים לאחר השואה נידונה בהרחבה בכל מסגרת אפשרית. בסדרה קצרה זו נצטמצם לשאלה אחת: מהן ההשלכות של אובדן האמונה באל בעקבות השואה על העם היהודי והחיים במדינת ישראל.
מטרת הסדרה היא להבין שאובדן האל כשלעצמו, אינו (רק) התרסה או תהליך חילון; זהו תהליך פסיכולוגי וחברתי רב עוצמה הקשור ברגשות אבל עמוקים שיש לו השלכות על החיים התרבותיים היהודיים בישראל.
חיים חפר, מתוך ידיעות אחרונות 1987
מות האלוהים
יהודים חרדים אינם מבקרים באושוויץ. המקום הוא מחוץ לתחום
במקום ההוא מה האלוהים שלהם, האל הרחום והחנון
במקום ההוא שבו שכנו יחדיו האכזרים והתמימים
אין מקום לא ל"אל נקמות אדוני" ולא ל"אל מלא רחמים"
רק להביט אל מחלפות השער של העלמות, אל הררי המשקפים, אל נעלי הילדים
אל התנורים הקרים המספרים כמליוני עדים
כי אלוהים לא היה שם. לא. לא היה שם אלוהי היהודים
יהודים חרדים אינם באים לאושוויץ. באים לשם ילדי השומר הצעיר, באים ילדי התק"ם
הם בוכים את שבר בת עמם, בוכים את עמי העולם ושתיקתם
בוכים את התהום אליה הגיעו הטורפים אשר באדם
ואין איתם כיפה שחורה (ואף לא כיפה סרוגה) רק הדמעה והאלם
ואין אלוהים שם, כי הם יודעים שהאלוהים הוא הוא, שלא נברא בצלם
אלוהים הוא שלא נברא בצלם אדם, בצלם תינוק שאמו נשחטה
בצלם מיליון וחצי ילדים - עם שלא ידע ולא חטא
והאלוהים הזה, של כל הכיפות והשטריימלים, של זקני הרבנים ופאותיו של הילד
לא שלח מלאך, ולא עצר את המאכלת
והיהודים החרדים אינם באים לאושוויץ. כי שם מת האלוהים, מת באש המשרפות האוכלת
אני הייתי שם, באלף תשע מאות חמישים וארבע
התנורים שתקו. אין עשן מתוך הארובה
הפולנים טרם הספיקו לקבור את שארית העצמות,
ואני דרכתי עליהן בנעלי ואולי דרכתי על
אצבעותיה של בת דודתי, או על גולגלתו של השכן שגר מעלי
ואולי על צלעותיו של החבר שלי אולג הוכצייט, (שאביו היה קאפו), אולי
דרכתי - ופתאם הסרתי את הנעלים, והמשכתי לדרוך, יחף
וכפות רגלי היו עם העצמות האלה, גם כבול אליהן, גם מרחף
וחברי המשלחת כבר ישבו באוטובוס והמדריך סופר והנהג צפר
ואין רוח אלוהים, ולא יד אדוני, רק עצם אל עצם, ועפר אל עפר
חזרתי לאושוויץ. אלף תשע מאות שמונים ושלוש
חזרתי אליה כמו אל מקום הקדוש מכל קדוש
כי שם הוא כותל הדמעות, יותר מכל כותל אחר
שם עדיין בוערות העצמות יותר מכל הסנה הבוער
שם הלוחות השבורים והמרוסקים שלי שבין דיבר לדיבר
חזרתי לאושוויץ וראיתי ישראלים המהלכים בה בראש גלוי
ובוכים מול הררי הנעלים והררי המשקפים
וראיתי את הארב והזעם הצועקים מבעד לעפעפיים
וראיתי סב ניצול מטרבלינקה ונכדו יליד בת-ים
והם מתרפקים זה אל זה ואינם יכולים לעמוד בבכים -
אבל אלוהים לא היה שם. כי איננו. כי אינו קיים
יהודים חרדים אינם באים לאושוויץ. אל הקדוש מכל קדוש. אל המר ממר
כי אלוהים שלהם מונח שם. מת. שלד. ערער ואין צידוק הדין, ואין ניחומים. ואין קדיש. ואין דבר
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il
מות האלוהים
יהודים חרדים אינם מבקרים באושוויץ. המקום הוא מחוץ לתחום
במקום ההוא מה האלוהים שלהם, האל הרחום והחנון
במקום ההוא שבו שכנו יחדיו האכזרים והתמימים
אין מקום לא ל"אל נקמות אדוני" ולא ל"אל מלא רחמים"
רק להביט אל מחלפות השער של העלמות, אל הררי המשקפים, אל נעלי הילדים
אל התנורים הקרים המספרים כמליוני עדים
כי אלוהים לא היה שם. לא. לא היה שם אלוהי היהודים
יהודים חרדים אינם באים לאושוויץ. באים לשם ילדי השומר הצעיר, באים ילדי התק"ם
הם בוכים את שבר בת עמם, בוכים את עמי העולם ושתיקתם
בוכים את התהום אליה הגיעו הטורפים אשר באדם
ואין איתם כיפה שחורה (ואף לא כיפה סרוגה) רק הדמעה והאלם
ואין אלוהים שם, כי הם יודעים שהאלוהים הוא הוא, שלא נברא בצלם
אלוהים הוא שלא נברא בצלם אדם, בצלם תינוק שאמו נשחטה
בצלם מיליון וחצי ילדים - עם שלא ידע ולא חטא
והאלוהים הזה, של כל הכיפות והשטריימלים, של זקני הרבנים ופאותיו של הילד
לא שלח מלאך, ולא עצר את המאכלת
והיהודים החרדים אינם באים לאושוויץ. כי שם מת האלוהים, מת באש המשרפות האוכלת
אני הייתי שם, באלף תשע מאות חמישים וארבע
התנורים שתקו. אין עשן מתוך הארובה
הפולנים טרם הספיקו לקבור את שארית העצמות,
ואני דרכתי עליהן בנעלי ואולי דרכתי על
אצבעותיה של בת דודתי, או על גולגלתו של השכן שגר מעלי
ואולי על צלעותיו של החבר שלי אולג הוכצייט, (שאביו היה קאפו), אולי
דרכתי - ופתאם הסרתי את הנעלים, והמשכתי לדרוך, יחף
וכפות רגלי היו עם העצמות האלה, גם כבול אליהן, גם מרחף
וחברי המשלחת כבר ישבו באוטובוס והמדריך סופר והנהג צפר
ואין רוח אלוהים, ולא יד אדוני, רק עצם אל עצם, ועפר אל עפר
חזרתי לאושוויץ. אלף תשע מאות שמונים ושלוש
חזרתי אליה כמו אל מקום הקדוש מכל קדוש
כי שם הוא כותל הדמעות, יותר מכל כותל אחר
שם עדיין בוערות העצמות יותר מכל הסנה הבוער
שם הלוחות השבורים והמרוסקים שלי שבין דיבר לדיבר
חזרתי לאושוויץ וראיתי ישראלים המהלכים בה בראש גלוי
ובוכים מול הררי הנעלים והררי המשקפים
וראיתי את הארב והזעם הצועקים מבעד לעפעפיים
וראיתי סב ניצול מטרבלינקה ונכדו יליד בת-ים
והם מתרפקים זה אל זה ואינם יכולים לעמוד בבכים -
אבל אלוהים לא היה שם. כי איננו. כי אינו קיים
יהודים חרדים אינם באים לאושוויץ. אל הקדוש מכל קדוש. אל המר ממר
כי אלוהים שלהם מונח שם. מת. שלד. ערער ואין צידוק הדין, ואין ניחומים. ואין קדיש. ואין דבר
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il
דיון
ולכן מה?
מעבר לדבריו המתריסים של חיים חפר, מה לדעתכם הוא מנסה לומר על קיומו או על חסרונו של האלוהים?
מהי משמעות השואה בהקשר החברתי/מדיני בישראל, על פי דבריו?
ולכן מה?
מעבר לדבריו המתריסים של חיים חפר, מה לדעתכם הוא מנסה לומר על קיומו או על חסרונו של האלוהים?
מהי משמעות השואה בהקשר החברתי/מדיני בישראל, על פי דבריו?
דוד הלבני, שבירת הלוחות - תאולוגיה יהודית לאחר השואה,הוצאת טובי, תרגום: דוד ענקי, עמ' 97
ההתגלות השנייה
שני אירועים תיאולוגים מרכזיים התרחשו בהסטוריה היהודית; ההתגלות בסיני וה"התגלות" באושוויץ.
באירוע הראשון התגלתה נוכחות האל, באירוע השני התגלתה העדרותו של האל.
ההתגלות בסיני הצביעה על קרבת האל אלינו, ה"התגלות" באושוויץ על ריחוקו מאיתנו.
בהר סיני הופיע האל לפני עם ישראל, פנה אליו ונתן לו תורה ומצוות.
באושוויץ נעדר האל מקרבנו, זנח אותנו ונתננו ביד אויב.
מושגים
ההתגלות השנייה
שני אירועים תיאולוגים מרכזיים התרחשו בהסטוריה היהודית; ההתגלות בסיני וה"התגלות" באושוויץ.
באירוע הראשון התגלתה נוכחות האל, באירוע השני התגלתה העדרותו של האל.
ההתגלות בסיני הצביעה על קרבת האל אלינו, ה"התגלות" באושוויץ על ריחוקו מאיתנו.
בהר סיני הופיע האל לפני עם ישראל, פנה אליו ונתן לו תורה ומצוות.
באושוויץ נעדר האל מקרבנו, זנח אותנו ונתננו ביד אויב.
מושגים
- דוד הלבני - פרופסור דוד הלבני, חתן פרס ישראל לתלמוד.
ניצול שואה שתיאר את חוויותיו בספרו "עלה לא נידף"
כתב מחקרים רבים וספרים בתלמוד ותיאולוגיה שלאחר השואה.
דיון
האם חיים חפר ודוד הלבני אומרים את אותו הדבר?
האם חיים חפר ודוד הלבני אומרים את אותו הדבר?
הנס יונס, מושג האלוהים אחרי אושוויץ ומאמרים נוספים (תר' דנית דותן), תל-אביב, 2004, עמ' 68 – 69.
לחשוב את אלוהים מחדש
"עבור היהודי, הרואה בעולם הזה את אתרם של הבריאה, של הצדק ושל הגאולה, אלוהים הוא בראש ובראשונה אלוהי ההיסטוריה. בעניין זה אפילו עבור המאמינים, "אושוויץ" מציבה את מושג האל בכללותו בסימן שאלה. כפי שניסיתי להראות, אושוויץ מוסיפה למעשה להתנסות ההיסטורית היהודית יסוד שלא היה שם מעולם קודם לכן, יסוד שאין אפשרות לעבד באמצעות הקטגוריות התיאולוגיות הישנות. אך מי שאינו רוצה פשוט להרפות ממושג האל – ואפילו לפילוסוף יש זכות לא לרצות בכך – חייב, כדי לא להיאלץ לזנוח אותו, לחשוב אותו מחדש ולחפש תשובה חדשה לבעיית איוב הישנה. את "אלוהי ההיסטוריה" קרוב לודאי שיצטרך להשאיר מאחוריו. אם כך: איזה מין אל יכול היה להניח לזה לקרות?"
לחשוב את אלוהים מחדש
"עבור היהודי, הרואה בעולם הזה את אתרם של הבריאה, של הצדק ושל הגאולה, אלוהים הוא בראש ובראשונה אלוהי ההיסטוריה. בעניין זה אפילו עבור המאמינים, "אושוויץ" מציבה את מושג האל בכללותו בסימן שאלה. כפי שניסיתי להראות, אושוויץ מוסיפה למעשה להתנסות ההיסטורית היהודית יסוד שלא היה שם מעולם קודם לכן, יסוד שאין אפשרות לעבד באמצעות הקטגוריות התיאולוגיות הישנות. אך מי שאינו רוצה פשוט להרפות ממושג האל – ואפילו לפילוסוף יש זכות לא לרצות בכך – חייב, כדי לא להיאלץ לזנוח אותו, לחשוב אותו מחדש ולחפש תשובה חדשה לבעיית איוב הישנה. את "אלוהי ההיסטוריה" קרוב לודאי שיצטרך להשאיר מאחוריו. אם כך: איזה מין אל יכול היה להניח לזה לקרות?"
דיון
אליעזר שבייד מרחיב את דבריו של הנס יונס:
אליעזר שבייד מרחיב את דבריו של הנס יונס:
אליעזר שבייד, סביבות - חוברת מספר 33 , דצמבר 1994, מתוך ראיון
האם אפשרית כיום אמונה באלוהים?
יש להבחין בין שני שדות של התנסות אנושית שבהם האמונה נבחנת:
א. השדה שבו מוצא האדם את עצמו בטבע, ביקום, כחלק בלתי נפרד ממנו, ותוהה על מעמדו, על פשר גורלו ועל משמעות גורלו כיצור שהוא חלק מן הטבע... האדם המאמין מגלה בטבע סדר, קביעות, חוקיות בעלת מבנה תכליתי שהוא מפרש אותה כתכליתיות מוסרית-תבונית המעידה על מציאות אלוהים בורא ומנהיג. בתכליתיות זו מוצא המאמין את המשמעות של קיומו בטבע כיצור רוחני.
ב. השדה שבו מוצא האדם את עצמו בחברה האנושית, במשפחתו, בקהילתו, בעמו, באנושות. זהו השדה שבו מתגלה טבעו המיוחד של האדם במעשיו, השדה שבו מתגלה אחריותו שלו לגורלו ולגורל סביבתו הטבעית. כלומר - השדה ההיסטורי. אין צריך לומר כי גם בשדה הזה מגלה האדם פערים גדולים, מכשילים, בין הראוי לפי הכרתו וציפייתו המוסרית לבין המצוי. כמאמין באלוהים הוא בוטח שמנהיגות אלוהית חכמה מובילה אותו דרך הכשלים שבמציאות ההיסטורית לעתיד שבו יסגר סופית הפער בין הראוי והמצוי...
האמונה באלוהים בשדה הראשון נולדת מתוך המודעות העצמית לקיום הרוחני, הנשמתי, של האדם בטבע. בתור שכזאת היא עשויה להיוולד ולהתחדש עם כל יחיד חדש. לכן היא נצחית למרות כל מבחניה הקשים. שום שואה לא תערער אותה. זהו ההסבר לכך שהאמונה במובנה הראשוני לא התמוטטה אצל מאמינים גדולים גם במצבי הנסיון החמורים ביותר. אדרבא. היא דווקא התגברה והתחזקה, והפכה להיות העוצמה המאפשרת לאדם לדבוק בחיים ולהיאבק עליהם. אבל האמונה באלוהים בשדה האנושי-חברתי,
האמונה שאלוהים הוא מנהיג ההיסטוריה, אמונה זו שהצליחה להתגבר על מבחניה המחמירים והולכים לאורך הדורות - נתערערה לדעתי במה שארע במלחמת העולם השניה בצורה שאין אחריה תקומה - אלא בדרכי אשליה והסחת דעת מן המשמעות המלאה של מה שבני-אדם עוללו עצמם ולזולתם בשואה. אם כן, תיתכן אמונה באלוהים גם אחרי השואה, אבל לא כאותה אמונה שלמה שהאמינו אבותינו במנהיגות האלוהית המצילה את הצדיק מידי הרשע וערבה להשלטת הצדק האלוהי בין בני האדם.
© כל הזכויות שמורות לבית הוצאה לחינוך סביבתי, מדרשת בן גוריון והמשרד לאיכות הסביבה
www.boker.org.il/meida/mdr/yaftal
האם אפשרית כיום אמונה באלוהים?
יש להבחין בין שני שדות של התנסות אנושית שבהם האמונה נבחנת:
א. השדה שבו מוצא האדם את עצמו בטבע, ביקום, כחלק בלתי נפרד ממנו, ותוהה על מעמדו, על פשר גורלו ועל משמעות גורלו כיצור שהוא חלק מן הטבע... האדם המאמין מגלה בטבע סדר, קביעות, חוקיות בעלת מבנה תכליתי שהוא מפרש אותה כתכליתיות מוסרית-תבונית המעידה על מציאות אלוהים בורא ומנהיג. בתכליתיות זו מוצא המאמין את המשמעות של קיומו בטבע כיצור רוחני.
ב. השדה שבו מוצא האדם את עצמו בחברה האנושית, במשפחתו, בקהילתו, בעמו, באנושות. זהו השדה שבו מתגלה טבעו המיוחד של האדם במעשיו, השדה שבו מתגלה אחריותו שלו לגורלו ולגורל סביבתו הטבעית. כלומר - השדה ההיסטורי. אין צריך לומר כי גם בשדה הזה מגלה האדם פערים גדולים, מכשילים, בין הראוי לפי הכרתו וציפייתו המוסרית לבין המצוי. כמאמין באלוהים הוא בוטח שמנהיגות אלוהית חכמה מובילה אותו דרך הכשלים שבמציאות ההיסטורית לעתיד שבו יסגר סופית הפער בין הראוי והמצוי...
האמונה באלוהים בשדה הראשון נולדת מתוך המודעות העצמית לקיום הרוחני, הנשמתי, של האדם בטבע. בתור שכזאת היא עשויה להיוולד ולהתחדש עם כל יחיד חדש. לכן היא נצחית למרות כל מבחניה הקשים. שום שואה לא תערער אותה. זהו ההסבר לכך שהאמונה במובנה הראשוני לא התמוטטה אצל מאמינים גדולים גם במצבי הנסיון החמורים ביותר. אדרבא. היא דווקא התגברה והתחזקה, והפכה להיות העוצמה המאפשרת לאדם לדבוק בחיים ולהיאבק עליהם. אבל האמונה באלוהים בשדה האנושי-חברתי,
האמונה שאלוהים הוא מנהיג ההיסטוריה, אמונה זו שהצליחה להתגבר על מבחניה המחמירים והולכים לאורך הדורות - נתערערה לדעתי במה שארע במלחמת העולם השניה בצורה שאין אחריה תקומה - אלא בדרכי אשליה והסחת דעת מן המשמעות המלאה של מה שבני-אדם עוללו עצמם ולזולתם בשואה. אם כן, תיתכן אמונה באלוהים גם אחרי השואה, אבל לא כאותה אמונה שלמה שהאמינו אבותינו במנהיגות האלוהית המצילה את הצדיק מידי הרשע וערבה להשלטת הצדק האלוהי בין בני האדם.
© כל הזכויות שמורות לבית הוצאה לחינוך סביבתי, מדרשת בן גוריון והמשרד לאיכות הסביבה
www.boker.org.il/meida/mdr/yaftal
דיון
האם אתם מסכימים עם ניתוחו של שביד?
היזכרו בדבריו של הרב ראטה מהדף הראשון, נתחו אותם לפי המתווה שמציע שביד.
לפי שביד, מהי המשמעות המעשית של השוני בהגדרת האמונה?
ולסיום: האם לפי הנס ושבייד, נכון לדבר על "אובדן" אמונה?
האם אתם מסכימים עם ניתוחו של שביד?
היזכרו בדבריו של הרב ראטה מהדף הראשון, נתחו אותם לפי המתווה שמציע שביד.
לפי שביד, מהי המשמעות המעשית של השוני בהגדרת האמונה?
ולסיום: האם לפי הנס ושבייד, נכון לדבר על "אובדן" אמונה?
אלוהים בעיני מאמיניו
בתחילה בא משה ופנה לאל בתפילתו:
"האל הגדול, הגיבור והנורא".
הגיע ירמיהו ואמר:
"נכרים מקרקרים בהיכלו! איה נוראותיו?
לא אמר בתפילתו " נורא"
(רק "האל הגדול והגיבור").
הגיע דניאל ואמר:
"נכרים משעבדים את בניו! איה גבורותיו?
לא אמר גם "גיבור"
( ונותר רק "האל הגדול")
עד שהגיעו אנשי כנסת הגדולה והחזירו עטרה ליושנה!.
(וחזרו לומר בתפילה : "האל הגדול, הגיבור והנורא")
ואיך התירו לעצמם דניאל וירמיהו לשנות את נוסח תפילת משה?
- "יודעים היו באלוהיהם שאמיתי הוא ולא כזבו בו".
(תרגום חופשי קובי וייס)
הסברים
בתחילה בא משה ופנה לאל בתפילתו:
"האל הגדול, הגיבור והנורא".
הגיע ירמיהו ואמר:
"נכרים מקרקרים בהיכלו! איה נוראותיו?
לא אמר בתפילתו " נורא"
(רק "האל הגדול והגיבור").
הגיע דניאל ואמר:
"נכרים משעבדים את בניו! איה גבורותיו?
לא אמר גם "גיבור"
( ונותר רק "האל הגדול")
עד שהגיעו אנשי כנסת הגדולה והחזירו עטרה ליושנה!.
(וחזרו לומר בתפילה : "האל הגדול, הגיבור והנורא")
ואיך התירו לעצמם דניאל וירמיהו לשנות את נוסח תפילת משה?
- "יודעים היו באלוהיהם שאמיתי הוא ולא כזבו בו".
(תרגום חופשי קובי וייס)
הסברים
- "ולא כזבו בו"
על כן התפללו רק את אשר הרגישו!
המאמין האמיתי לא מחפש תירוצים דחוקים להצדיק את אלוהיו !
יודע הוא: כל ניסיון לרומם את האל בסתירה למציאות המתרחשת איננו מביא אלא לתחושת כזב מדומה, הבוראת אלוהים שאיננו גיבור ואיננו נורא
ובסופו של דבר גם איננו הגדול. (ק.ו.)
Sitting in the Temple courtyard is permitted only for kings of the House of David, as it is stated: “Then King David went in and sat before the Lord” (I Chronicles 17:16)? How, then, could the High Priest have been sitting? The Gemara explains: As Rav Ḥisda said in a similar context: This took place not in the Israelite courtyard, where the prohibition against sitting applies, but in the women’s courtyard. Here, too, the reading was in the women’s courtyard, where it is permitted to sit. § The Gemara clarifies: And where was this statement of Rav Ḥisda originally stated? It was stated in relation to the following: The Sages raised an objection based on that which was taught in a baraita: Where did they read the Torah scroll in fulfillment of the mitzva of assembly, in which the Torah is publicly read on the Sukkot following the Sabbatical Year? It was read in the Temple courtyard. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: It is read on the Temple Mount, as it is stated concerning the public reading performed by Ezra: “And he read from it before the wide road that was before the Gate of the Water” (Nehemiah 8:3). And Rav Ḥisda said: The courtyard referred to by the first tanna is the women’s courtyard. Apropos the verse in Nehemiah, the Gemara interprets an adjacent verse homiletically. It is stated: “And Ezra blessed the Lord, the great God” (Nehemiah 8:6). The Gemara asks: What is the meaning of “great” here? Rav Yosef said that Rav said: It means that he ascribed greatness to Him by enunciating God’s explicit name. Rav Giddel said: He established that one should say at the conclusion of every blessing: “Blessed be the Lord, God of Israel, from eternity to eternity” (I Chronicles 16:36). Abaye said to Rav Dimi: Why does Rav Giddel interpret it this way? Perhaps the meaning of “great” is that he ascribed greatness to Him by enunciating God’s explicit name? Rav Dimi said to him: The explicit name may not be enunciated in the provinces, i.e., outside the Temple courtyard. The Gemara asks: And is this really not permitted? Isn’t it written: “And Ezra the Scribe stood upon a pulpit of wood, which they had made for the purpose... and Ezra blessed the Lord, the great God” (Nehemiah 8:4-6); and Rav Giddel said: “Great” in this verse means that he ascribed greatness to Him by enunciating God’s explicit name. Since this event took place outside the Temple (see Nehemiah 8:3), it suggests that God’s explicit name may indeed be enunciated outside the Temple. The Gemara answers: That cannot be proven from here because the permission to use God’s explicit name in that context was a provisional edict issued in exigent circumstances, since the people had uniquely come together in a prayerful commitment to God. The Gemara recounts the event described in the verses: The verse states: And they cried with a loud voice to the Lord their God (Nehemiah 9:4). What was said? Rav said, and some say it was Rabbi Yoḥanan who said: Woe, woe. It is this, i.e., the evil inclination for idol worship, that destroyed the Temple, and burned its Sanctuary, and murdered all the righteous ones, and caused the Jewish people to be exiled from their land. And it still dances among us, i.e., it still affects us. Didn’t You gave it to us for solely for the purpose of our receiving reward for overcoming it. We do not want it, and we do not want its reward. We are prepared to forgo the potential rewards for overcoming the evil inclination as long as it departs from us. In response to their prayer a note fell to them from the heavens upon which was written: Truth, indicating that God accepted their request. The Gemara makes a parenthetical observation. Rav Ḥanina said: Learn from this that the seal of the Holy One, Blessed be He, is truth. In response to the indication of divine acceptance, they observed a fast for three days and three nights, and He delivered the evil inclination to them. A form of a fiery lion cub came forth from the chamber of the Holy of Holies. Zechariah the prophet said to the Jewish people: This is the evil inclination for idol worship, as it is stated in the verse that refers to this event: “And he said: This is the evil one” (Zechariah 5:8). The use of the word “this” indicates that the evil inclination was perceived in a physical form. When they caught hold of it one of its hairs fell, and it let out a shriek of pain that was heard for four hundred parasangs. They said: What should we do to kill it? Perhaps, Heaven forfend, they will have mercy upon him from Heaven, since it cries out so much. The prophet said to them: Throw it into a container made of lead and seal the opening with lead, since lead absorbs sound. As it is stated: “And he said: This is the evil one. And he cast it down into the midst of the measure, and he cast a stone of lead upon its opening” (Zechariah 5:8). They followed this advice and were freed of the evil inclination for idol worship. When they saw that the evil inclination for idol worship was delivered into their hands as they requested, the Sages said: Since it is an auspicious time, let us pray also concerning the evil inclination for sin in the area of sexual relationships. They prayed, and it was also delivered into their hands. Zechariah the prophet said to them: See and understand that if you kill this evil inclination the world will be destroyed because as a result there will also no longer be any desire to procreate. They followed his warning, and instead of killing the evil inclination they imprisoned it for three days. At that time, people searched for a fresh egg throughout all of Eretz Yisrael and could not find one. Since the inclination to reproduce was quashed, the chickens stopped laying eggs. They said: What should we do? If we kill it, the world will be destroyed. If we pray for half, i.e., that only half its power be annulled, nothing will be achieved because Heaven does not grant half gifts, only whole gifts. What did they do? They gouged out its eyes, effectively limiting its power, and set it free. And this was effective to the extent that a person is no longer aroused to commit incest with his close relatives. The Gemara returns to its discussion of the verse in Nehemiah cited above: In the West, i.e., Eretz Yisrael, they taught the debate concerning the verse “the Lord, the great God” as follows: Rav Giddel said: “Great” means that he ascribed greatness to Him by enunciating God’s explicit name. And Rav Mattana said: They reinserted the following appellations of God into their prayers: “The great, the mighty, and the awesome God” (Nehemiah 9:32). The Gemara comments: This interpretation that Rav Mattana said leans to, i.e., is consonant with, the exposition of RabbiYehoshua ben Levi. As Rabbi Yehoshua ben Levi said: Why are the Sages of those generations called the members of the Great Assembly? It is because they returned the crown of the Holy One, Blessed be He, to its former glory. How so? Moses came and said in his prayer: “The great, the mighty, and the awesomeGod” (Deuteronomy 10:17). Jeremiah the prophet came and said: Gentiles, i.e., the minions of Nebuchadnezzar, are carousing in His sanctuary; where is His awesomeness? Therefore, he did not say awesome in his prayer: “The great God, the mighty Lord of Hosts, is His name” (Jeremiah 32:18). Daniel came and said: Gentiles are enslaving His children; where is His might? Therefore he did not say mighty in his prayer: “The great and awesome God” (Daniel 9:4). The members of the Great Assembly came and said: On the contrary, this is the might of His might, i.e., this is the fullest expression of it, that He conquers His inclination in that He exercises patience toward the wicked. God’s anger is flared by the gentile nations’ enslavement of His people, yet He expresses tremendous might by suppressing His anger and holding back from punishing them immediately. Therefore, it is still appropriate to refer to God as mighty. And these acts also express His awesomeness: Were it not for the awesomeness of the Holy One, Blessed be He, how could one people, i.e., the Jewish people, who are alone and hated by the gentile nations, survive among the nations? The Gemara asks: And the Rabbis, i.e., Jeremiah and Daniel, how could they do this and uproot an ordinance instituted by Moses, the greatest teacher, who instituted the mention of these attributes in prayer? Rabbi Elazar said: They did so because they knew of the Holy One Blessed be He, that He is truthful and hates a lie. Consequently, they did not speak falsely about Him. Since they did not perceive His attributes of might and awesomeness, they did not refer to them; therefore, they cannot be criticized for doing so. § It was taught in the mishna: And he reads from the scroll the Torah portion beginning with the verse: “After the death” (Leviticus 16:1), and the portion beginning with the verse: “But on the tenth” (Leviticus 23:26). Although both of these portions appear in the book of Leviticus, they are not adjacent to one another. Perforce, the High Priest skipped the sections in between the two portions. The Gemara raises a contradiction: It is taught in a mishna in tractate Megilla: One may skip sections when reading the haftara in the Prophets, but one may not skip sections when reading in the Torah. The Gemara answers: This is not difficult: There, in the mishna in tractate Megilla that teaches that one may not skip, the intention is that one should not skip if the sections are so far apart from one another that the delay caused by doing so will be of such length that the translator who recites the Aramaic translation will conclude his translation before the next section is reached. In that case, the community would have to remain in silence while waiting for the next section to be reached, which is considered disrespectful of the community’s honor. Here, in the case of the mishna, where it is permitted to skip, the delay caused is of such short length that the translator will still not conclude his translation before the new section is reached. The Gemara challenges this resolution: But it was taught concerning this statement in the continuation of that mishna: One may skip sections when reading in the Prophets, and one may not skip sections when reading in the Torah. And how much may one skip? One may skip when the section skipped is of such short length that when the furling of the scroll is completed the translator will still not have concluded his translation. The baraita implies that the qualification for the length of the section that may be skipped applies only to reading the Prophets, but when reading the Torah, one may not skip at all. The Gemara’s resolution is therefore refuted. The Gemara offers a different resolution. Abaye said: This is not difficult. Here, in the case of the mishna here, where it is permitted to skip, it is referring to when both sections pertain to a single topic, and therefore the listeners will be unaware that sections were skipped. There, in the mishna in tractate Megilla, which teaches that one may not skip, it is referring to when the two sections pertain to two different topics. As it was taught in a baraita: One may skip sections when reading in the Torah when both sections read pertain to one topic, and in the Prophets one may skip from one section to another even if they pertain to two different topics. Both here and there, one may skip only when the section skipped is of such short length that when furling is completed the translator will still not have concluded his translation. But one may not skip from one book of the Prophets to another book of the Prophets even if both pertain to the same topic, and even if the gap between them is short. However, among the books of the Twelve Prophets one may skip, as the twelve are considered one book for these purposes.
דיון
מה היחס בין כינויי האל לבין קיומו בפועל?
האם לפי דניאל או ירמיהו האל אינו גדול ונורא או רק אינו ראוי להקרא כך? השוו את הקטע לדבריו של אליעזר שבייד.
מהי הפרשנות שלכם למילים "ולא כזבו בו"?
לסיום: איך היו לדעתכם ירמיהו ודניאל מכנים את האל לאחר השואה?
מה היחס בין כינויי האל לבין קיומו בפועל?
האם לפי דניאל או ירמיהו האל אינו גדול ונורא או רק אינו ראוי להקרא כך? השוו את הקטע לדבריו של אליעזר שבייד.
מהי הפרשנות שלכם למילים "ולא כזבו בו"?
לסיום: איך היו לדעתכם ירמיהו ודניאל מכנים את האל לאחר השואה?
דף הנחיות למנחה:
שואת האמונה - חלק ב - מנחים.doc
שואת האמונה - חלק ב - מנחים.doc
דף מספר 2 בסדרה שואת האמונה, דפים נוספים בסדרה:
1
1