(א) מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג כה) ״וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁעֲבוֹדָה זוֹ הִיא תְּפִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יא יג) ״וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם״ אָמְרוּ חֲכָמִים אֵי זוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב זוֹ תְּפִלָּה. וְאֵין מִנְיַן הַתְּפִלּוֹת מִן הַתּוֹרָה. וְאֵין מִשְׁנֶה הַתְּפִלָּה הַזֹּאת מִן הַתּוֹרָה. וְאֵין לַתְּפִלָּה זְמַן קָבוּעַ מִן הַתּוֹרָה:
(ב) וּלְפִיכָךְ נָשִׁים וַעֲבָדִים חַיָּבִין בִּתְפִלָּה לְפִי שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא אֶלָּא חִיּוּב מִצְוָה זוֹ כָּךְ הוּא שֶׁיְּהֵא אָדָם מִתְחַנֵּן וּמִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם וּמַגִּיד שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאַחַר כָּךְ שׁוֹאֵל צְרָכָיו שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶם בְּבַקָּשָׁה וּבִתְחִנָּה וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לַה׳ עַל הַטּוֹבָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ לוֹ כָּל אֶחָד לְפִי כֹּחוֹ:
(1) To pray daily is an affirmative duty, as it is said, "And ye shall serve the Lord, your God" (Exodus 23:25). The service, here referred to, according to the teaching of tradition, is Prayer, as it is said, "And to serve Him with all your heart" (Deuteronomy 11:13), on which the sages commented, "What may be described as Service of the Heart? Prayer". The number of prayers is not prescribed in the Torah. No form of prayer is prescribed in the Torah. Nor does the Torah prescribe a fixed time for Prayer.
(2) Hence, women and slaves are under an obligation to pray, this being a duty, the fulfillment of which is independent of set periods. The obligation in this precept is that every person should daily, according to their ability, offer up supplication and prayer; first uttering praises of God, then, with supplication and petition ask for all that they need, and finally offer praise and thanksgiving to the Eternal for the benefits already bestowed upon them in rich measure.
השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ה
וכבר ראינו בהלכות תפלה (רפ"א) שאמר שחייב אדם מן התורה בתפלה בכל יום אלא שאין מנין התפלות ולא משנה התפלה מן התורה וכך כתב בזה המאמר במצו' עשירית שזמני התפלה אינם מן התורה אבל חובת התפלה עצמה היא מן התורה. וגם זה איננו נכון בעיני…
אלא ודאי כל ענין התפלה אינו חובה כלל אבל הוא ממדות חסד הבורא יתברך עלינן ששומע ועונה בכל קראינו אליו. ועיקר הכתוב "ולעבדו בכל לבבכם" מצוות עשה שתהיה כל עבודתינו לאל ית' בכל לבבנו כלומר בכוונה רצויה שלימה לשמו ובאין הרהור רע, לא שנעשה המצות בלא כונה או על הספק אולי יש בהם תועלת.
כענין ואהבת את י"י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך שהמצוה היא לאהוב את השם בכל לב ולב ושנסתכן באהבתו בנפשנו ובממוננו.
ומה שדרשו בספרי (עקב) ולעבדו זה התלמוד ד"א זו תפלה אסמכתא היא או לומר שמכלל העבודה שנלמוד תורה ושנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו לבדו כעיני עבדים אל יד אדוניהם. וזה כענין שכתוב (בהעלותך י) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני י"י אלהיכם והיא מצוה על כל צרה וצרה שתבא על הצבור לצעוק לפניו בתפלה ובתרועה
והוא הענין שבאר שלמה ע"ה כמו שכתוב (מ"א ח דה"ב ו) בהעצר השמים ולא יהיה מטר וכתיב רעב כי יהיה דבר כי יהיה שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה כי יצר לו אויבו בארץ שעריו כל נגע כל מחלה כל תפלה כל תחנה אשר יהיה לכל האדם לכל עמך ישראל אשר ידעו איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה…
ואם אולי יהיה מדרשם בתפלה עיקר מה"ת נמנה אותו במניינו שלהרב ונאמר שהיא מצוה לעת הצרות שנאמין שהוא יתברך ויתע' שומע תפלה והוא המציל מן הצרות בתפלה וזעקה. והבן זה :
Nahmanides, Critiques of the Rambam, active commandment 5
...Actually this entire matter of prayer is not an obligation at all. It is rather an expression of God’s love, for God listens and responds when we cry out. When scripture says “and to serve God with all your heart” the active commandment is that our service be directed to God with all our heart meaning with complete and appropriate intention, and without evil thoughts. It negates fulfilling the commandments with no intentionality, or wagering that their may be some gain in them…
And the rabbinic sources that say that “to serve God” implies prayer is only an Asmakhta, or it might mean that an aspect of service is to study God’s Torah and to call out to God when we are in trouble, and that our eyes and hearts be raised in supplication towards God alone, like servants to their master. Similarly, when scripture says “when you engage war in your land with your oppressors who oppress you - blow your horns” this implies a commandment for the community to cry out to God in prayer and horn-blowing whenever they are in trouble...
Therefore, if we were to consider this derasha of the essence of Torah commandments, and count it, as did the Rambam, we would say that the mitzvah is, in times of trouble, to believe that the blessed One hears prayer, and can save us from afflictions in response to our prayer and our crying out.
מורה נבוכים, ג' נ'א
הלא בארתי לך שזה השכל אשר שפע עלינו מהאלוה ית׳ הוא הדיבוק אשר בינינו ובינו. והרשות נתונה לך אם תרצה לחזק הדיבוק הזה – תעשה, ואם תרצה להחלישו מעט מעט עד שתפסקהו – תעשה. ולא יתחזק זה הדיבוק רק בהשתמשך בו באהבת האלוה ושתהיה כונתך אליה (כמו שבארנו) וחולשתו תהיה בשומך מחשבתך בדבר זולתו…
ודע, שמעשי העבודות האלו כולם, כקריאת ה׳תורה׳ והתפילה, ועשות שאר ה׳מצוות׳ אין תכלית כונתם – רק להתלמד להתעסק במצוות האלוה ית׳ ולהפנות מעסקי העולם, וכאילו אתה התעסקת בו ית׳ ובטלת מכל דבר זולתו…
ומכאן אתחיל להיישירך אל תכונת ההרגל והלימוד, עד שתגיע לזאת התכלית הגדולה. תחילת מה שתתחיל לעשות – שתפנה מחשבתך מכל דבר, כשתקרא ׳קריאת שמע׳ ותתפלל, ולא יספיק לך מן ה׳כונה׳ ב׳קריאת שמע׳ – ב׳פסוק ראשון׳ ובתפילה ב׳ברכה ראשונה׳. וכשתרגיל על זה ויתחזק בידך שנים רבות, תתחיל אחר כך כל אשר תקרא ב׳תורה׳ ותשמענה שתשים כל לבבך וכל נפשך להבין מה שתשמע או שתקרא…
אבל בעת שתהיה לבדך מבלתי אחר, ובעת הקיצך על מטתך, הזהר מאד מלשום מחשבתך בעיתים הנכבדים ההם בדבר אחר אלא בעבודה ההיא השכלית, והיא – להתקרב אל האלוה ולעמוד לפניו על הדרך האמיתית אשר הודעתיך, לא על דרך ההפעלויות הדמיוניות. זאת התכלית אצלי אפשר להגיע אליה מי שיכין עצמו לה מאנשי החכמה בזה הדרך מן ההרגל.
Guide of the Perplexed - 3:51
I have shown you that the intellect which emanates from God unto us is the link that joins us to God. You have it in your power to strengthen that bond, if you choose to do so, or to weaken it gradually, till it breaks if you prefer this. It will only become strong when you employ it in the love of God, and seek that love: it will be weakened when you direct your thoughts to other things.
…We must bear in mind that all such religious acts as reading the Law, praying, and the performance of other precepts, serve exclusively as the means of causing us to occupy and fill our mind with the precepts of God, and free it from worldly business; for we are thus, as it were, in communication with God, and undisturbed by any other thing.
…I will now commence to show you the way how to educate and train yourselves in order to attain that great perfection. The first thing you must do is this: Turn your thoughts away from everything while you read Shema or during the Tefilláh, and do not content yourself with being devout when you read the first verse of Shema, or the first paragraph of the prayer. When you have successfully practiced this for many years, try in reading the Law or listening to it, to have all your heart and all your thought occupied with understanding what you read or hear.
…When you are alone by yourself, when you are awake on your couch, be careful to meditate in such precious moments on nothing but the intellectual worship of God, viz., to approach Him and to minister before Him in the true manner which I have described to you—not in hollow emotions. This I consider as the highest perfection wise men can attain by the above training.
(א) שמעתי ממורי כי השכינה נקרא תפלה כמו שכתוב בכתבים ואני תפלה וכו', וגם מבואר שם כשיתפלל ישים מגמת פניו לשכינה לייחדה בבעלה, ולא יכוון לתועלת עצמו שה"ו עליו נאמר (איכה א') נתנני ה' בידי לא אוכל קום וכו' יעו"ש, וביאר מורי זללה"ה הטעם יותר, כי אם יכוון לתועלת עצמו הגשמיי שיהיה נענה בתפלתו, לתועלתו הגשמיי, אז נעשה מסך מבדיל, על ידי שהכנים הגשמיי ברוחני שם, ואינו נענה כלל ודפח"ח:
(צפנת פענח ר"פ שמות ד"ב ע"ג)
I heard from my teacher that prayer is a name of the Shechinah (the divine presence), as it says: “and I (am) prayer”. (Psalms 109:4)
It is further explained that when a person prays her intention should be towards uniting the Shechinah and her spouse, as opposed to intending some personal benefit. A person with the latter intention is living out the verse “God has put me in the hands of one who will never allow me to rise”. (Lamentations, 1:14)
My teacher further explained that when a person prays for some personal material benefit they create a separating screen by mixing the corporeal and the spiritual and this prayer cannot be answered.
(א) לַ֭מְנַצֵּחַ לְדָוִ֣ד מִזְמ֑וֹר אֱלֹהֵ֥י תְ֝הִלָּתִ֗י אַֽל־תֶּחֱרַֽשׁ׃ (ב) כִּ֤י פִ֪י רָשָׁ֡ע וּֽפִי־מִ֭רְמָה עָלַ֣י פָּתָ֑חוּ דִּבְּר֥וּ אִ֝תִּ֗י לְשׁ֣וֹן שָֽׁקֶר׃ (ג) וְדִבְרֵ֣י שִׂנְאָ֣ה סְבָב֑וּנִי וַיִּֽלָּחֲמ֥וּנִי חִנָּֽם׃ (ד) תַּֽחַת־אַהֲבָתִ֥י יִשְׂטְנ֗וּנִי וַאֲנִ֥י תְפִלָּֽה׃
(1) For the leader. Of David. A psalm. O God of my praise, do not keep aloof,
(2) for the wicked and the deceitful open their mouth against me; they speak to me with lying tongue. (3) They encircle me with words of hate; they attack me without cause. (4) They answer my love with accusation, but I am all prayer;
(יד) נִשְׂקַד֩ עֹ֨ל פְּשָׁעַ֜י בְּיָד֗וֹ יִשְׂתָּ֥רְג֛וּ עָל֥וּ עַל־צַוָּארִ֖י הִכְשִׁ֣יל כֹּחִ֑י נְתָנַ֣נִי אֲדֹנָ֔י בִּידֵ֖י לֹא־אוּכַ֥ל קֽוּם׃ {ס} (טו) סִלָּ֨ה כׇל־אַבִּירַ֤י ׀ אֲדֹנָי֙ בְּקִרְבִּ֔י קָרָ֥א עָלַ֛י מוֹעֵ֖ד לִשְׁבֹּ֣ר בַּחוּרָ֑י גַּ֚ת דָּרַ֣ךְ אֲדֹנָ֔י לִבְתוּלַ֖ת בַּת־יְהוּדָֽה׃ {ס}
(14) The yoke of my offenses is bound fast, Lashed tight by His hand; Imposed upon my neck, It saps my strength; The Lord has delivered me into the hands Of those I cannot withstand.
(15) The Lord in my midst has rejected All my heroes; She has proclaimed a set time against me To crush my young men. As in a press the Lord has trodden Fair Maiden Judah.
(א) רני עקרה לא ילדה: ונקדים לבאר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבל פרס ויש גירסא אחרינא ע"מ שלא לקבל פרס ושמעתי מאא"ז זללה"ה ששני הגרסאות נכונים והם מדריגות זו למעלה מזו והוא כי שלא ע"מ לקבל פרס הוא עבודה נכונה וגדולה דהיינו כשמתפלל על איזה דבר יהי' כוונתו לצור' גבוה והדב' אשר הוא מתפלל עליו אם יבוא יבוא ואם לא יבוא לא יבוא וכן כל עבודת האדם ועשיותיו יהיה לשם שמים לא לשום דבר הנאתו ויש עוד בחי' נשגבה ע"ד משל למי שחפץ ורוצה מאוד ולבו בוער לדבר עם המלך והמלך גזר ואמר שכל מי שישאל איזה שאלה ובקשתו ימלא וכשהאדם הזה אשר חפצו ורצונו לדבר תמיד עם המלך כשבא לדבר מבוקשתו לפני המלך מתיירא פן יתן לו המלך וימלא חסרונו ומה לו עוד לדבר עם המלך לכן הוא רוצה יותר שלא ימלא לו מבוקשתו כדי שיהיה לו איזה דבר לבוא עוד לפני המלך באיזה פעם ולדבר עמו וזהו תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפו' שיחו פי' כל התפלות של עני הוא לפני ה' ישפו' שיחו ...וזהו ע"מ שלא לקבל פרס.
“Do not be like servants who serve the master in order to receive a reward. Be rather like servants who serve the master not for a reward.” (Avot 1:3)
There is another version: in order not to receive a reward.
I heard from my grandfather of blessed memory that both versions are correct and that they express different levels in the service of God.
Serving “not for a reward” is a great and true form of service. It means that when you pray for something you should intend that your prayer serve God. And the specific thing you are praying for – if it comes it comes, and if it does not come it does not. And so all your service and everything you do should be for Heaven’s sake and not for your own benefit at all. The other level is comparable to a person who has a burning desire to converse with the king. The king decreed that he would grant any request presented to him.
Now, this person whose wish and desire it is to converse with the king when he brings a specific request before the king is afraid that the request will be granted, and he would have no further reason to come before the king…
Therefore he really prefers that his request not be granted so he will have reason to come again and again before the king.
Thus in Psalms (102:1) “A prayer of the lowly man when he is faint and pour out his plea before the Lord” (JPS). All the prayers of the “lowly man” are that he pour his plea before God.
… This is the meaning of - in order not to receive a reward.
(א) שמעתי ממורי זלה"ה כי צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא שעל ידי הצער וחסרונו יודע חסרון השכינה להתפלל שימולא שם החסרון, ונעשה על ידו ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, וזהו מעלת התפלה, וסרה קושיית הקדמונים למה צריך תפלה, הלא השם יתברך יודע מה שצריך האדם כי הוא בוחן כליות ולב וכו', ומורי ביאר על פי הנ"ל כי תפלה הוא צורך גבוה שידע האדם מחסרונו שהוא נמשך מחסרון של מעלה, ויתפלל שימולא החסרון שם למעלה בשכינה, כי צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא, ממילא ימולא החסרון שלו גם כן, רק לא יכוון לתועלת עצמו רק לתועלת השכינה ודפח"ח:
(צפנת פענח ד"נ ע"ג, תוי"י ויקהל דע"ה ע"ב ובפ' שלח דקמ"ג ע"ד).
I heard from my master of blessed memory that righteous people function as the messengers of the divine queen. Through their own suffering and what they lack, they know what the Shechinah lacks. They thus know to pray that these needs be provided to the Shechinah and through this bring together the Holy Blessed One and the Shechinah.
That is the significance of prayer.
Thus the old question, what use is prayer since the Blessed One already knows what a person needs, is no longer relevant.
As my master explained, prayer serves a divine need. A person can recognize her own suffering as deriving from the suffering of the Shechinah and pray that the needs of the Shechinah be provided. The righteous are messengers of the divine queen, so through this process, that which the person needs will also be provided – but that cannot be the intention of prayer. Pray only for the Shechinah.