בחג מתן תורה קיבלנו תורה והתבררה לנו מעל לכל ספק האמונה והידעה כאשר ירד ה' על הר סיני והתגלה לעיני עם ישראל.
עם זאת, קבלתו ותפיסתו של כל אחד ואחת את עולם האמונה היא שונה ואין תפיסת האחד דומה למשנהו.
הרב קוק, בספרו מוסר אביך עוסק בתפיסת האמונה האישית של כל אחד ואת הההבנה השונה שיש לכל אחד ממושגי היסוד: עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל.
וכך הוא כותב:
נראה שאי-אפשר לצאת ידי חובה בענין חובות הלב רק אם יסדר ספר לעצמו בלימודים הדרושים לו בזה, בין הפרטיים ואפי' הכוללים ג"כ יותר יבין ע"י מה שיחדש בהם מרוחו, ומי שהוא כבר באופן זה של הדעת, שיכול להעריך מערכה שכלית בעצמו, אי-אפשר לו לבוא אל השלמות אם לא יעבוד בשכלו בזה.
אם לא ידע מעלת נפשו - איך יתפלל ברצון שלם והרגשת חסרון שיחנהו השם יתברך דעה בינה והשכל, כיון שאינו מכיר, אחרי שיש לו עושר וכבוד וכל טוב, מה חסר לו אם ח"ו לא ישכיל ויבין, אם כן צריך ללמוד ולהעמיק עד שיצויר לו בבירור וידיעה שלמה גודל חסרונו לדעה בינה והשכל, יצמא לזה ויתפלל באהבה מקירות לב שיחנהו השם יתברך בזה, וד' הטוב לא ימנע טובו להולכים בתמים.
ואם לא ידע מעלת ישראל איך יתפלל בלב שלם על גאולתם. שודאי אין הכונה הרצויה בתפלת ברכת גואל ישראל רק על מכאובי נפשו שמרגיש מצד עצמו מעול הגלות, כי ענין הברכה מעיד שהרצון בה מצד מעלת ישראל וקדושתם ואם לא ישכיל מעלת הארץ הקדושה וסגולתה וקדושתה איך יתפלל על בנין ירושלים, והתפלה היא דוקא מקירות הלב כשמרגיש שהוא חסר בדבר.
והנה התפלה היא בדיקה גדולה לאדם אם הוא מטהר נפשו באמת כרצון יוצרו ית' ואם הוא קרוב רצונו כרצון קונו
בהמשך הספר עוסק הרב קוק בדרך הלימוד. האם הדרך הנכונה היא להתרגש, להתפעל ואולי אף לבכות במהלך הלימוד? הרב קוק מתנגד לכך. וטוען שהלימוד חייב להיות ב"מנוחה, ביישוב ובשמחה"
מדוע זאת הדרך הנכונה? כותב הרב קוק:
עוד סיבה נוספת, כי סערת הלב והתפעלות הנפש מתנגדת לגמרי לחכמה שתתישב באדם, ואם כי טובה היא לפעמים התפעלות טובה וקדושה, אינה כי אם לקבוע ביותר בעומק הנפש את קנין הדעת שכבר קנתה, אז ישתרש יותר ויוכר יותר, אבל קביעות דעת והשכל בתחילתה - מנוחה שלמה דרושה לה, ו(מגילה כח ב): "שמעתתא בעיא צילותא כיומא דאיסתנא" קל וחומר בדברים הקדושים הזכים כעניני העבודה השלמה, ו(שבת י א): "זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד". ואם ראוי ומחוייב להקדים[ תשובה ואמונה ויראה פשוטה לכל לימוד, ומה גם ללימוד היראה, אבל סערת הנפש כפי המוכרח ראוי להגביל להזמן אחר, להקדים או לאחר. אבל הלימוד יהיה במנוחה בישוב בשמחה, כמו שהורונו חז"ל במ"ח דברים של קנין התורה (משנה אבות ו), והיינו שמחה של מנוחה שמגרשת כל רוח עצב, מצד בחינת השכל בבטחון שלם על האלהים ית' והשכלת טובו, ואז יצליח.
ומפני שטבע כל לימוד להסעיר מעט את כוחות הנפש, והרבה יותר מטבע כל לימוד הוא בענין לימוד היראה וכל פרטי העבודה, מפני הנטיה הנפשית שהנפש נוטה להם בטבעה, דבר זה גורם למי שאין אהבת בקשת האמת, שהיא דרישת השם ית', קבועה בו היטיב, ואינו מעיין בדברים הזכים האלה כי-אם מצד עול החובה[2] ששמע, אם מוצא הוא בעצמו שלבבו נסער, לשמחה בענייני האהבה או לחרדה בענייני היראה, הוא סובר שבזה הוא משלים חוקו, והרי הוא מתרפה כעצמו מהידיעה האמתית. ודבר זה מצטרף למה שהדברים באו בקצרה בספריהם של חכמים, ולפום-ריהטא אין בהם מה לעיין, וכשהוא מוצא חידוש הרגשה בלב, הוא בא להחליט מזה שאך זאת היא תורת היראה.
אבל באה מזה רעה גדולה והשכחת שמו ית', שהוא עיקר החיים השלמים, שכאשר סערתו עוברת, אינו מוצא בנפשו מאומה, ובא מזה ח"ו להבזות בלבבו כל ענין היראה, ועל-כל-פנים יברח יותר ללימודים שמוצא שכלו מקום להתגדר בם להבין ולהשכיל.
על-כן, החובה רבה על כל מי שחננו ד' ית' להבין בדרכי היראה וארחות קנייתה ולימוד דרכיה, לפרש הדברים עד מקום שידו מגעת, ולהורות דרכי הלימוד הפשוט בעניני שלמות העבודה גם לקטני השכל, איך ילכו בסדר נכון וימצאו בדעתם מושגים נכונים ומקום להבין להשכיל גם לחדש, ובזה יהיו הדברים קנויים וקבועים אצלם, כי "תורה מביאה לידי זהירות".
על פי הרב קוק אדם צריך לטרוח על לימודו שלו, להפוך את תורת ה' לתורתו כפסוק בספר תהילים: "כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה" כאשר אדם לומד ומנסה להבין מה בדיוק נאמר בספר, מה קשה לו, מה לא מתיישב על ליבו וממילא לאט לאט נוצרת ההבנה שלו, כך הוא תופס נכון את המושגים של תורת ישראל עם ישראל וארץ ישראל, ואם הלימוד נעשה לשמה מתוך רצון להבין ובמנוחה, ביישוב ובשמחה הלימוד גם נקלט ומובן באופן נכון ומתיישב על הלב.
שנזכה!
חג שמח.