(יח) ה' אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וְרַב־חֶ֔סֶד נֹשֵׂ֥א עָוֺ֖ן וָפָ֑שַׁע וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֞ד עֲוֺ֤ן אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים׃ (יט) סְלַֽח־נָ֗א לַעֲוֺ֛ן הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּגֹ֣דֶל חַסְדֶּ֑ךָ וְכַאֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה מִמִּצְרַ֖יִם וְעַד־הֵֽנָּה׃ (כ) וַיֹּ֣אמֶר ה' סָלַ֖חְתִּי כִּדְבָרֶֽךָ׃
(א) סלחתי פעם אחת במעשה העגל ויתרתי להם אבל עכשיו לא אסלח להם אבל אפרע מהם.
(1) סלחתי כדבריך, “I have forgiven, according to your words,” i.e. the episode of the golden calf. Now, however, I am unable to do so but have to demand what is My due.
(1) I have forgiven according to your words: that I will be patient with them (literally - lengthen for them the breath of my nostrils) and I won't kill them immediately.
(א) ויאמר ה' סלחתי כדברך. פירוש לא סלחתי על העון בהחלט אלא כדבריך שלא אהרגם כאחת מהטעמים שרשם במאמרו שלא יאמרו מבלתי יכולת וגו', אבל על כל פנים יעשה בהם משפט באריכות אפים:
(1) ויאמר ה׳ סלחתי כדברך, G-d said: "I have forgiven according to your word." G-d meant that G-d had not forgiven the sin absolutely, only, -as Moses had asked- that G-d would not kill them as one person. This was in response to Moses' argument that otherwise G-d would be perceived as unable to conquer the Canaanites. At any rate, G-d would invoke G-d's attribute of ארך אפים by spreading the punishment over 40 years.
Falling in the Wilderness: Death Reports in the Book of Numbers
Dr. Adriane B. Leveen
Prooftexts Vol. 22, No. 3 (2002), pp. 245-272
מֵתֵי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים
קוּמוּ, תֹּעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּׁמָמָה;
עוֹד הַדֶּרֶךְ רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה.
רַב-לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה –
וְלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָׂה דֶּרֶך גְּדוֹלָה, רְחָבָה.
רַק אַרְבָּעִים שָׁנָה נֵתַע בֵּין הֶהָרִים –
וּבַחוֹל טָמַנּוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא פְּגָרִים.
אַל-נָא יַעַצְרוּנוּ פִּגְרֵי הַנֶּחֱשָׁלִים,
שֶׁבְּעַבְדוּתָם מֵתוּ – נִפְסַח עַל-הַחֲלָלִים!
יִרְקְבוּ בִקְלוֹנָם סְרוּחִים עַל-צְרֹרוֹתָם,
שֶׁבִּכְתֵפָם נָשְׂאוּ מִמִּצְרַיִם אוֹתָם.
יִמְתַּק לָמוֹ חֲלוֹמָם, חֲלוֹם רֹב בְּצָלִים, שׁוּמִים, דְּוָדִים מְלֵאֵי בָשָׂר רַבִּים וַעֲצוּמִים [...] קוּמוּ אֵפוֹא, נָדִים! עִזְבוּ אֶת-הַשְּׁמָמָה!
אַךְ אַל-יַעַל קוֹלְכֶם, דִּרְכוּ עֹז בִּדְמָמָה!
פֶּן-צַעַדְכֶם יַרְגִּיז מִדְבָּר וְנִרְדָּמָיו –
The Desert Dead
by Hayyim Nachman Bialik
Arise, desert wanderers, and leave the wilderness,
The road is long, the battles are many.
Cease your rootless drifting in the wasteland,
Before you lies the great, open road.
Forty years we have wandered between the mountains – Six hundred thousand corpses we have buried in the sand.
Let not the corpses of the falterers delay us,
They died in slavery, let us pass over them!
They shall rot in their shame, sprawled over their parcels/Carried on their shoulders from Egypt.
Let them dream pleasantly of onions, garlic,
Huge tureens of meat. [...]
Arise, therefore, wanderers! Leave the wilderness!
But do not raise your voices, tread silently!
Lest your footsteps anger the desert and its sleepers...
אמר לי תא אחוי לך מתי מדבר אזלי חזיתינהו ודמו כמאן דמיבסמי וגנו אפרקיד והוה זקיפא ברכיה דחד מינייהו ועייל טייעא תותי ברכיה כי רכיב גמלא וזקיפא רומחיה ולא נגע ביה פסקי חדא קרנא דתכלתא דחד מינייהו ולא הוה מסתגי לן אמר לי דלמא שקלת מידי מינייהו אהדריה דגמירי דמאן דשקיל מידי מינייהו לא מסתגי ליה אזלי אהדרתיה והדר מסתגי לן
He said to me: Come, I will show you the dead of the wilderness, i.e., the Jewish people who left Egypt and died in the wilderness. I went and saw them; and they had the appearance of one who is intoxicated, and they were lying on their backs. And the knee of one of them was elevated, and he was so enormous that the Arab entered under his knee while riding a camel and with his spear upright, and he did not touch him. I cut one corner of the sky-blue garment that contains ritual fringes of one of them, and we were unable to walk. The Arab said to me: Perhaps you took something from them? Return it, as we know by tradition that one who takes something from them cannot walk. I then returned the corner of the garment, and then we were able to walk.
(טז) הוּא הָיָה אוֹמֵר, לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה.
(16) He [Rabbi Tarfon] used to say: It is not your duty to finish the work, but neither are you at liberty to neglect it.