(א) בספר משלי (כ"ג) אל תיגע להעשיר מבינתך חדל. שלמה המלך ע"ה ר"ל, שהאדם לא יהיה רודף להגיע אחר העושר רק שיהיה מסתפק במה שנתן הש"י אליו ולא ירדוף בכח ובחזקה להתעשר. ואמר מבינתך חדל כמו שהזהיר שלא ירדוף אחר העושר, כך הזהיר שלא ירדוף לקנות חכמה ותבונה אשר אין ראוי אל האדם, וירצה להשיג מעצמו ומדעתו רק יקבל מרבו, כי השגת הבינה אינה לפי מדריגת האדם רק יעמוד האדם במדריגה אשר ראוי לאדם, ולכך אמר מבינתך חדל ולא ילך אחר תשוקתו. ואלו שני דברים דהיינו העושר והחכמה הם דומים לגמרי בענין זה, כי כשם שהעושר הוא זולת האדם והוא קנינו, וכך החכמה הוא זולת האדם והוא קנה החכמה וזה שאמר אל תיגע להעשיר מבינתך חדל. וכן בדברי חכמים יקרא עניות בין שהוא עני ממש ובין שהוא עני בתורה כמו שאמרו (קידושין מ"ט, ב') מאי עניות עניות של תורה, וכן יקרא עשיר כאשר הוא עשיר בחכמה, כי כמו שהעשירות של נכסים קנינו של אדם כך יקרא חכמה קנין לאדם, וכן אמרו אין זקן אלא שקנה חכמה. והכתוב שאמר אחר זה התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר ועוף השמים, והכתוב הזה על שניהם מוסב שר"ל כי אם יעשה זה כאשר יגיע להעשיר ולקנות ע"י בינתו עשה יעשה לו כנפים כנשר ועוף השמים, מפני כי העושר הזה והחכמה הזאת אינה מצד האדם שאינם ראוים אל האדם, ומאחר שאינם ראוים אל האדם אינם נשארים אצל האדם והם פורחים ממנו ולא נשארים עם האדם. ולכך זכר שני דברים כנשר וכעוף השמים, ונשר אמר כנגד החכמה היתירה שלא יבקש לדעת ולהבין סתרי תורה וסתרי חכמה ואין לו עסק בנסתרות שהם אינם ראוים לו כי החכמה הוא לעליונים, ולכך אמר שיעשה לו כנשר שהוא עוף פורח למעלה, כלומר שיסור ממנו החכמה שאינה שייך לתחתונים רק לעליונים. וזכר עוף השמים כנגד עושר בממון, כי גם העושר ראוי שיהיה מן השמים לא מן האדם עצמו, ואם יגע להעשיר עושר הזה יעשה לו כנפים לסור ממנו כמו עוף השמים שהוא אצל האדם ומסתלק ממנו כך תוסר ממנו העושר, ולקמן נפרש כי שניהם אמר שלמה על העושר כמו שיתבאר. אבל ראוי לאדם שיהיה מסתפק במה שיש לו מבלי שירדוף אחר העושר. והמדה הזאת היא עליונה מאוד ורז"ל הגדילו המדה הזאת להעלות אותה מאוד:
(ד) ובמדרש (במד"ר פכ"ב) ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד, הלכה שלשה מתנות נברא בעולם זכה באחת מהן נטל חמדת כל העולם זכה בחכמה זכה בכל זכה בגבורה זכה בכל זכה בעושר זכה בכל אימתי בזמן שהן מתנות מן שמים ובאות בכח התורה אבל גבורתו ועשרו של בשר ודם אינו כלום וכן שלמה אמר שבתי וראיתי תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כלם וכו'. וביאור זה כי המתנות שהם בעולם הם שלש, האחת הוא דבר שהוא שכלי והוא בלתי גשמי כמו החכמה שהוא דבר שכלי בלתי גשמי, והשני הוא דבר שהוא הפך זה שהוא גשמי לגמרי כמו העושר שאין העושר רק בקנינים הגשמיים, והשלישי הוא דבר שהוא כלול משניהם כי הגבורה שבאדם הוא מכח הנפש, ואין כח הנפש הוא נבדל לגמרי כמו שהוא השכל אבל הוא כח שעומד בגוף האדם מוטבע בו ולפיכך הוא כלול משניהם. וכאשר האדם זוכה באחד כאלו זכה בכלם, במה שאלו שלשה חלקים הם מתחברים יחד ובכח האחד הוא הכל כיון שאי אפשר להיות זולתו, לכך כל אחד נחשב הכל ולכך אם זוכה באחד כאלו זכה בכל. ואמר אימתי בזמן שהם מן הש"י ובאות מכחה של התורה כי כל העולם נברא בתורה כמו שבארנו במקום אחר, שר"ל כי התורה היא סדר השם יתב' ובה סידר את העולם, וכאשר בא לו אחד מהם בכח התורה הוא הסדר שסידר השם יתב' אשר לזה נתן הש"י החכמה ולזה נתן הגבורה ולזה נתן העושר, וכל דבר שהוא כסדר יש לו קיום וכל דבר שהוא יוצא מן הסדר והוא שנוי אין לו קיום. ולכך כאשר הם לאדם מצד עצמו אשר בכחו הגיע לזה ואין זה בסדר השם יתברך כל דבר שהוא לא כסדר הוא שנוי ואין לו קיום. ולכך אמר ירמיה (ירמי' ט') אל יתהלל החכם וגו' זכר כל אלו שאינם שבח כאשר הם מצד עצמו של אדם ולא מן השם יתב'. ואמר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, כלומר כי כאשר משכיל ויודע אותי המתהלל בזה הוא קרוב אל השם יתב' ודבק בו כאשר מכיר הש"י וזהו תכלית הצלחת האדם כאשר הוא עם השם ית', ולפיכך כאשר אלו מתנות הם מן השם יתב' אשר סידר אליו דבר זה, גם כן קירוב אל השם יתב' כאשר הסדר האלקי נותן לו מתנות אלו ואז נחשב כאלו זכה בכל העולם כלו ויש לדבר זה קיום, ועוד כי כאשר אין לו המעלות האלו מצד סדר הש"י הדבר הזה נחשב תוספת, וכל תוספת הוא כנטול דמי ובפרט העושר נחשב תוספת כמו שיתבאר:
(ה) ואמר שני חכמים וכו' ור"ל כדי להראות לבריות כאשר האדם יש לו מעלות אלו ואינם מן הש"י אז נהפך לו אותה מעלה לחסרון, כי כאשר אינם מן הש"י הם תוספות וכמו שהחסרון מאבד מי שיש לו חסרון כך התוספות מאבד אותו, שהרי אמרו ז"ל (חולין נ"ח, א') כל יתיר נטול דמי, ולפיכך היה חכם בישראל שלא באה החכמה אליו מן השם יתב' וכן באומות, וכן גבור אחד היה בישראל וכן באומות, וכן עשיר היה בישראל וכן באומות שלא בא העושר מן השם יתב' והיה זה תוספת ולכך נאבדו. ובפרט העושר שהוא יותר מוכן להיות אליו לרע כמו שאמר הכתוב (קהלת ה') יש עושר שמור לבעליו לרעתו, וזה כמו שאמרנו כי הדבר שהוא תוספת נחשב לחסרון, ובפרט העושר שהוא רבוי קנינים ודבר זה הוספה בלבד לא כמו החכמה והגבורה שאין בו רבוי והוספה, ולכך העושר יותר הוא מיוחד שהוא שמור אליו לרעתו מצד הרבוי. ולפיכך בני גד ובני ראובן שהיה להם רבוי קנינים בח"ל אין זה כסדר שנתן הש"י לישראל. כי לפי הסדר ראוי שיהיה לישראל הארץ שנקרא ארץ ישראל וכאשר הם בשביל אהבת הממון בחרו בח"ל ודבר זה עושר שאינו כסדר הראוי ולכך נאבד העושר קודם שאר ישראל. ועוד כי היה ראוי להם שיהיה להם חבור עם ישראל ולא היה ראוי להם שיהיו פורשים מאחיהם לכך גלו קודם ונאבד העושר שהיה להם, ועל כן האדם שהוא רודף אחר העושר ואין לו מנוחה, אל יחשוב כי אותו עושר יש לו קיום כי דבר זה הוא שלא כסדר הראוי וכמנהגו של עולם, וכבר אמרנו כי אלו קנינים צריכים שיהיו כסדר וכמנהגו של עולם....
(יא) ובמסכת גיטין בפרק השולח (גיטין ל"ח, ב') אמר רבא בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסייהו דמפקי עבדייהו לחירות ודסיירי נכסייהו בשבתא ודקבעו סעודתא בשבתא בעידן מדרשא ע"כ. ואלו ג' דברים מיוחדים לזה, כי כאשר הבעל בית הוא עשיר והוא עצמו מבטל העושר ואין הש"י חפץ בזה ולפיכך מגיע בטול לעשרו, ולפיכך אמר דמפקי עבדייהו לחירות, כי הש"י נתן לו עבדים והוא עושרו של אדם כדלעיל מי שיש לו מאה עבדים וכו' והעבדים אין לו להוציאן לחירות ועובר בלאו, בדבר זה הוא מבטל העושר שנתן הש"י אליו שלא כדין כי אסור לשחרר העבד ולפיכך אדם כמו זה אינו ראוי לברכת העושר. השני דסיירי נכסייהו בשבת מאחר שהשבת קודש, אין ראוי לקנין עושר ביום השבת, ולפיכך אין קיום לעושר שלהם כאשר יום השבת הוא סבה לעושר. השלישי דקבעו סעודה בשבתא בעידן בי מדרשא, כלומר אם קובע סעודה בשבתא בעידן מדרשא, שאותה שעה הוא זמן ללמוד ולא להיות נמשך אחר האכילה והשתיה והם מחמת רבוי העושר אוכלים ושותים, ומבטלים התורה ואינם באים אל הדרשה לכך ראוי שיסולק העושר אשר הוא הגורם, וכל זה כאשר אינו נוהג בעושרו כראוי אין ראוי לו העושר. ואלו הם שלשה דברים, או שיש חסרון בהגעת העושר, או יש חסרון בעושר עצמו, או יש חסרון בתכלית אשר העושר עומד אליו, וכאשר מסייר נכסיה בשבת יש חסרון בהגעת העושר לידו, וכאשר מוציא העבד לחירות יש חסרון בעושר עצמו, וכאשר קבעו סעודה בעידן בי מדרשא יש חסרון בתכלית, כי העושר ניתן לשמוח בו ולאכול ושתה וזה קובע סעודה בזמן שאינו ראוי, לכך גורם הבטול לעושר האדם:
(יב) ועם כי אין ראוי שיהיה רודף אחר העושר ראוי שישמור את עצמו שלא יהיה צריך לבריות כי זה הוא חסרון האדם, כי מעלת האדם כאשר הוא מסתפק בעצמו ואינו חסר שאם הוא חסר אין זה אדם שלם, כ"ש שהוא נחשב אדם חסר כאשר הוא צריך לבריות, ולכן אמרו (פסחים קי"ג, א') פשוט נבילה בשוק ואל תצטרך לבריות, כי המפשיט נבילה בשוק בודאי הוא גנות וגנאי גדול מאוד כאשר בשוק לפני הכל פושט נבילתא, אבל מי שהוא צריך לבריות דבר זה חסרון לאדם בעצם שהוא חסר כאשר צריך לבריות, ואין להאריך בחסרון כי הוא מורגש ומוחש לכך אין להאריך בזה: